הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
יבש כמו שאשתי הייתה רוצה שהרצפות יהיו כשאני דורך בספונג'ה, ככה הייתי מגדיר את סעודת הפורים אצל השווער שלי – סעודת הבראה, רק עם תחפושות.
לאורך 7 שעות הסעודה לא קורה כלום, כמו יצירה מוזיקלית ממושכת המורכבת מצליל בודד, ארוך וצורם.
אפילו הבחורים המתרימים כבר יודעים לא להתקרב לבית הזה. ברשימת הכתובות שהם נושאים עמם כתוב ומודגש בצהוב זוהר ומהבהב: "יבש כמו מכונת ייבוש בתוכנית הייבוש הכי תוקפנית שלה – לא להתקרב".
כבר שנים שאני לוקח על עצמי את תפקיד ה'משמח' הכמעט בלתי אפשרי. בבחינת במקום שאין איש, השתדל להיות פראייר.
מובן שאי אפשר לעשות את זה במצב של פיקחות, אז אני שותה כמויות אסטרונומיות של יין וויסקי – מקריב את גופי לטובת הכלל.
נכון, הרופא הזהיר אותי בפירוש שזה לא טוב לכבד שלי, אבל היובש שם מסוכן וכבד לכבד שלי שבעתיים.
מגמת האווירה משתנה מקצה לקצה כאשר יש לי יותר אלכוהול בדם מאשר דם. אני משתחרר ומשתולל ושובר בחדות את השרב הכבד השורר בבית.
אלא שמדי שנה, בנקודת השיא של השמחה, הוא מגיע והורס לי את מצב הרוח. זה הגיס הכי יבש שתכירו. עיניו צרות בתשומת הלב המופנית אליי, אז הוא תופס טרמפ על גבי. הוא מעמיד פני שיכור וגונב ממני את התפקיד.
זה מרתיח נורא. אני מטביע את מוחי בטיפה המרה, מסכן את בריאותי, והוא שותה כוס קולה ושודד לי את כל התהילה.
איך אני יודע שהוא לא שותה אלכוהול? לא צריך להיות בשביל זה נביא. יש לו חך של תינוק בן יומו. פרצופו מתעוות כשהוא שותה מים מינראליים, כמו ילד שנגס בטעות בשן של שום חי. אשתו מציידת אותו מדי בוקר כשהוא יוצא מביתו בבקבוק פטל, אחרת הוא עשוי להתייבש לה. בחתונות המשפחתיות הוא יושב בשולחן של הילדים, הוא אוהב רק בורקס, שניצל וצ'יפס. עכשיו תשכנעו אותי שהוא שתה יין.
בפורים של השנה האחרונה החלטתי שאני עושה לזה סוף. התקשרתי לחבר שמתנדב במשטרת התנועה, ביקשתי ממנו שיביא את מכשיר הינשוף שברשותו, שנועד לניטור רמת האלכוהול בדמם של נהגים.
חשבתי שלחשוף בפני כולם שאין בדמו אפילו לא טיפה של אלכוהול יהיה רעיון מצוין, שיעשה אחת ולתמיד צדק היסטורי.
אלא שהשוטר דחה את בקשתי בנימוס. הוא כבר הוזמן לחמישים כתובות אחרות שבהן יש חשש כבד לשכרות מזויפת.
בהיעדר רשויות אכיפה אפקטיביות נאלצתי לקחת את החוק לידיים ולמצוא שיטה עצמאית לחשיפת התרמית.
סעודת הפורים התחילה בדיוק כמו שצפו החזאים: יובש שרבי כבד עד קיצוני. באמצע הסעודה התחלתי לזייף סמני שכרות שהחריפו בהדרגתיות מתוכננת, כדי להעניק למשחק אמינות טובה.
תוך חצי שעה כבר העמדתי פני שיכור גמור, מה שכצפוי הכניס את הטרמפיסט לפעולה. הוא נכנס לדמות כמו בכל שנה. נמרח על השולחן כמו גבינת שמנת על בייגל, הלך בזיגזג ומישש קירות כמו המצרים במכת חושך וכמובן שדיבר שטויות וסיפק את הסחורה לעדת הילדים שהתקבצו סביבו.
בשיא ההצגה הודעתי על פרישה: "רבותי, השנה החלטתי לעבוד עליכם, אני לא באמת שיכור", הכרזתי וחזרתי להתנהגות נורמטיבית, משאיר את הטרמפיסט לבד ברכב, שיעבור לכיסא הנהג וינהג לו בשכרות כאוות נפשו.
שמתי לב למצוקה שאחזה בו. יש לו עוד ארבע שעות סעודה להשתגע עם עצמו. אוי כמה שזה מגיע לו. התמוגגתי.
מה רב היה זעמי כאשר לאחר חצי שעת התמודדות מייסרת, הוא מצא דרך יצירתית לצאת מזה: "גם אני החלטתי השנה לעבוד עליכם, לא באמת השתכרתי".
התפוצצתי מכעס. מה חשבתי לעצמי, שהטרמפיסט הנצחי לא יתפוס טרמפ על התירוץ שלי?
התאפקתי שלא לקום לחשוף את השקר שלו, בכל זאת, פורים הוא כיום הכיפורים, אני לא צריך עוון שכזה על המצפון שלי ביום כיפור עוונותיי.
באקט של אצילות, כמו בסיפור הסימנים של רחל ולאה, קמתי ואמרתי בקול: "נכון, תיאמנו ביחד את המשחק הזה", ועצרתי לרגע לחשוב איך להמשיך את הנאום המאולתר.
הוא הביט בי בעיניים מופתעות ומלאות תודה, בעוד דמי מבעבע בתוכי.
ואז הכתה בי מחשבה. גם אם פורים הוא כיום הכיפורים, הרי שאני לא השעיר לעזאזל. וברוח תובנה זו המשכתי את נאומי: "ובכן, סיכמנו שלאחר המשחק המשעשע הזה נשתכר ביחד, כאשר על כל כוס שאני אשתה גם הוא ישתה, עד לשכרותנו המלאה", חתמתי את דבריי לקול תשואות הנוכחים ופתחתי את הבקבוק הראשון לעיניו המשתוממות של הגיס.
שמתי לב שהוא צובט את עצמו, מתפלל להתעורר מהחלום המבעית. בתוך תוכי ידעתי שהפעם הבאה שהוא יתעורר תהיה כשהשפעת האלכוהול תפוג מגופו.
מזגתי לי ומזגתי לו יין סמוק ומלא אופי ואלכוהול, לקול קריאות המעודדים. ושוב מזגתי פעמיים, וחוזר חלילה. הוא נאלץ לשתות ולסבול בשקט בדיוק את הכמות המופרזת שאני שותה מדי שנה.
בחסדי שמיים, לפני כמה חודשים הוא התעורר מהשינה העמוקה. כיום הוא עדיין לא צלול לגמרי, אבל זה הולך ומשתפר מיום ליום.
אבקש להעריך כאן בזהירות, שהשנה כנראה אהיה השיכור היחידי אצל השווער שלי.
לאורך 7 שעות הסעודה לא קורה כלום, כמו יצירה מוזיקלית ממושכת המורכבת מצליל בודד, ארוך וצורם.
אפילו הבחורים המתרימים כבר יודעים לא להתקרב לבית הזה. ברשימת הכתובות שהם נושאים עמם כתוב ומודגש בצהוב זוהר ומהבהב: "יבש כמו מכונת ייבוש בתוכנית הייבוש הכי תוקפנית שלה – לא להתקרב".
כבר שנים שאני לוקח על עצמי את תפקיד ה'משמח' הכמעט בלתי אפשרי. בבחינת במקום שאין איש, השתדל להיות פראייר.
מובן שאי אפשר לעשות את זה במצב של פיקחות, אז אני שותה כמויות אסטרונומיות של יין וויסקי – מקריב את גופי לטובת הכלל.
נכון, הרופא הזהיר אותי בפירוש שזה לא טוב לכבד שלי, אבל היובש שם מסוכן וכבד לכבד שלי שבעתיים.
מגמת האווירה משתנה מקצה לקצה כאשר יש לי יותר אלכוהול בדם מאשר דם. אני משתחרר ומשתולל ושובר בחדות את השרב הכבד השורר בבית.
אלא שמדי שנה, בנקודת השיא של השמחה, הוא מגיע והורס לי את מצב הרוח. זה הגיס הכי יבש שתכירו. עיניו צרות בתשומת הלב המופנית אליי, אז הוא תופס טרמפ על גבי. הוא מעמיד פני שיכור וגונב ממני את התפקיד.
זה מרתיח נורא. אני מטביע את מוחי בטיפה המרה, מסכן את בריאותי, והוא שותה כוס קולה ושודד לי את כל התהילה.
איך אני יודע שהוא לא שותה אלכוהול? לא צריך להיות בשביל זה נביא. יש לו חך של תינוק בן יומו. פרצופו מתעוות כשהוא שותה מים מינראליים, כמו ילד שנגס בטעות בשן של שום חי. אשתו מציידת אותו מדי בוקר כשהוא יוצא מביתו בבקבוק פטל, אחרת הוא עשוי להתייבש לה. בחתונות המשפחתיות הוא יושב בשולחן של הילדים, הוא אוהב רק בורקס, שניצל וצ'יפס. עכשיו תשכנעו אותי שהוא שתה יין.
בפורים של השנה האחרונה החלטתי שאני עושה לזה סוף. התקשרתי לחבר שמתנדב במשטרת התנועה, ביקשתי ממנו שיביא את מכשיר הינשוף שברשותו, שנועד לניטור רמת האלכוהול בדמם של נהגים.
חשבתי שלחשוף בפני כולם שאין בדמו אפילו לא טיפה של אלכוהול יהיה רעיון מצוין, שיעשה אחת ולתמיד צדק היסטורי.
אלא שהשוטר דחה את בקשתי בנימוס. הוא כבר הוזמן לחמישים כתובות אחרות שבהן יש חשש כבד לשכרות מזויפת.
בהיעדר רשויות אכיפה אפקטיביות נאלצתי לקחת את החוק לידיים ולמצוא שיטה עצמאית לחשיפת התרמית.
סעודת הפורים התחילה בדיוק כמו שצפו החזאים: יובש שרבי כבד עד קיצוני. באמצע הסעודה התחלתי לזייף סמני שכרות שהחריפו בהדרגתיות מתוכננת, כדי להעניק למשחק אמינות טובה.
תוך חצי שעה כבר העמדתי פני שיכור גמור, מה שכצפוי הכניס את הטרמפיסט לפעולה. הוא נכנס לדמות כמו בכל שנה. נמרח על השולחן כמו גבינת שמנת על בייגל, הלך בזיגזג ומישש קירות כמו המצרים במכת חושך וכמובן שדיבר שטויות וסיפק את הסחורה לעדת הילדים שהתקבצו סביבו.
בשיא ההצגה הודעתי על פרישה: "רבותי, השנה החלטתי לעבוד עליכם, אני לא באמת שיכור", הכרזתי וחזרתי להתנהגות נורמטיבית, משאיר את הטרמפיסט לבד ברכב, שיעבור לכיסא הנהג וינהג לו בשכרות כאוות נפשו.
שמתי לב למצוקה שאחזה בו. יש לו עוד ארבע שעות סעודה להשתגע עם עצמו. אוי כמה שזה מגיע לו. התמוגגתי.
מה רב היה זעמי כאשר לאחר חצי שעת התמודדות מייסרת, הוא מצא דרך יצירתית לצאת מזה: "גם אני החלטתי השנה לעבוד עליכם, לא באמת השתכרתי".
התפוצצתי מכעס. מה חשבתי לעצמי, שהטרמפיסט הנצחי לא יתפוס טרמפ על התירוץ שלי?
התאפקתי שלא לקום לחשוף את השקר שלו, בכל זאת, פורים הוא כיום הכיפורים, אני לא צריך עוון שכזה על המצפון שלי ביום כיפור עוונותיי.
באקט של אצילות, כמו בסיפור הסימנים של רחל ולאה, קמתי ואמרתי בקול: "נכון, תיאמנו ביחד את המשחק הזה", ועצרתי לרגע לחשוב איך להמשיך את הנאום המאולתר.
הוא הביט בי בעיניים מופתעות ומלאות תודה, בעוד דמי מבעבע בתוכי.
ואז הכתה בי מחשבה. גם אם פורים הוא כיום הכיפורים, הרי שאני לא השעיר לעזאזל. וברוח תובנה זו המשכתי את נאומי: "ובכן, סיכמנו שלאחר המשחק המשעשע הזה נשתכר ביחד, כאשר על כל כוס שאני אשתה גם הוא ישתה, עד לשכרותנו המלאה", חתמתי את דבריי לקול תשואות הנוכחים ופתחתי את הבקבוק הראשון לעיניו המשתוממות של הגיס.
שמתי לב שהוא צובט את עצמו, מתפלל להתעורר מהחלום המבעית. בתוך תוכי ידעתי שהפעם הבאה שהוא יתעורר תהיה כשהשפעת האלכוהול תפוג מגופו.
מזגתי לי ומזגתי לו יין סמוק ומלא אופי ואלכוהול, לקול קריאות המעודדים. ושוב מזגתי פעמיים, וחוזר חלילה. הוא נאלץ לשתות ולסבול בשקט בדיוק את הכמות המופרזת שאני שותה מדי שנה.
בחסדי שמיים, לפני כמה חודשים הוא התעורר מהשינה העמוקה. כיום הוא עדיין לא צלול לגמרי, אבל זה הולך ומשתפר מיום ליום.
אבקש להעריך כאן בזהירות, שהשנה כנראה אהיה השיכור היחידי אצל השווער שלי.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אינפרא, למה כי אני אתיופי?, ללי99 ועוד 33 משתמשים36 //