רוצה לשתף חוויה אישית כואבת
כאישה בשנות ה40 התחלתי ללמוד בקורס מקצועי כלשהו שבו רוב ככל הגילאים הוא בממוצע 25 (לרוב מטה מכך). אני לא מתיחסת כלל לצד המקצועי בקורס., אלא לצד החברתי. .
הרגשתי נטע זר.
אני מבינה שהשיג והשיח בפער גילאים כזה הוא גדול ולא מצופה שיתיחסו אל אישה בגיל של אמא שלהם כמו לאחת מהן.. ועדיין, הרגשתי יחס מנוכר ומתנשא כבר מההתחלה, למרות שמבחינתי הקדמתי להאיר פנים ולהיות חביבה, מצחיקה (לא מעיקה.. ), זה הורגש בכל רגע שהייתי בחברתן, הרגשתי דחויה ולא רצויה. הייתי צריכה "להילחם" כדי שישמעו משפט שיש לי להגיד בשיחה, הרבה פעמים בכלל לא טרחו להביט לכיווני, התעלמו ממני לחלוטין, למרות שישבתי איתן ממש. לעיתים תהיתי לעצמי אולי הפכתי לשקופה.
זה החזיר אותי למחוזות ילדות קשים וכואבים..
ניסיתי להיות איתן וכשראיתי שזה חוזר על עצמו כל פעם מחדש וגורם לי לצער גדול העדפתי לשבת לבד בכיתה, אבל גם זה היה קשה, ולכן ניסיתי שוב לשבת איתן כו.... ושוב אותה התנהלות ועגמת נפש..
בשלב מסוים היה "פיצוץ"
לאחר שאני יושבת יום שלם (!!!) ליד אחת מהן, והיא לא טורחת להעיף מבט קלוש לכיווני , בטח לא מילה (תופעה שסבלתי ממנה מידי יום), הגיע סוף היום. ביציאה מהבנין , היא פגשה בי ואמרה: "היי, מה איתך? לא ראיתי אותך כל היום!"-
רגע מהה? הייייי! הללווו? פה כבר לא יכולתי להבליג ועניתי: "לא ראית או שלא רצית לראות?" היא לא הבינה מה אני רוצה ( או שהבינה ורק הופתעה לשמוע ממני..), ודרשה הסבר מיידי.
לבינתיים התאספו שאר הבנות ולא הבינו על מה המהומה. אמרתי שאני לא מעונינת לדבר כעת.
כמובן שזה לא הוסיף לי נקדות והן הסתכלו עלי כמו על חייזר.. אך לא הייתי מסוגלת לדבר, הייתי טעונה מידי ופחדתי שמתוך סערת רגשות אגיד דברים שאתחרט עליהם.
יותר מאוחר כתבתי לאותה אחת בצורה אישית, שיתפתי בכאב המתמשך שלי. היא ענתה בהבנה וביקשה סליחה והבטיחה לשנות יחס...
רוח של תקווה נישבה באויר. פנינו לעתיד ורוד יותר.. הלוואי!
נראה לכם שמשהו השתנה בימים הבאים? גורניששטט! עולם במנהגו (הקלוקל) נוהג ואני דומייה וסבל.
סופגת שוב ושוב את הכאב וההשפלה. (וניסיתי שוב לשבת בחברתן ולהיות "אחת מהחברה".. שוב אותה התעלמות גורפת..) חזרתי להתבודד לי בפינה שלי ולהינמק מבפנים.
גם היה לי קשה להתרכז בשיעורים (הגם ככה סבוכים) במצב הזה. הצטבר לי פער לימודי שהיה לי קשה להשלים (למרות שניסיתי)
הסבל הנפשי המתמשך הזה לכל אורך הקורס גרם לי בסופו של דבר לנשור , הביטחון שלי היה ברצפה, והביא להישגים נמוכים במיוחד במקומות שהייתי אמורה להפגין בטחון עצמי..
מה לעשות? לא נשאר כלום מהמיצרך הזה.
הרגשתי חלשה וסחוטה רגשית , אני אגיד משהו חריף.. אבל לצערי הרב הבנתי איך אלו שחווים "חרם" מתמשך מגיעים למקומות אל חזור.. זר לא יבין. וחלילה לא מצדיקה גם. רק שתבינו איזה מוות פנימי מתרחש קודם ..ההרס הזה נבנה ונבנה... עד שכבר קשה להכיל.
כל השיתוף הזה מטרתו אחת, לעורר אותנו - אתכם – אותך כבני אדם, ועוד יותר כיהודים, ועוד יותר כיהודים (שאמורים להיות )עם יראת שמיים -
אני רוצה לשאול – לזעוק , האם לא מגיע לכל אדם יחס אדיב, מקבל, טובבב? ללא קשר לגיל או מראה חיצוני או שיקוליי כדאיות כלשהם...?
איפה הבין אדם לחברו? רק כשמתאים וכיף ונח?
שימו לב אל הנשמה!
אמאל'ה אמאל'ה אמאל'ה, איזו הרגשת מזעזעת!
פשוט להרגיש שקופה! לא קיימת! אויר!
איך שרדת כך יום אחד??? נראה לי אני הייתי מתמוטטת אחרי כמה שעות...
זה כאילו לחשוב מישהו רואה אותי? אם יקרה לי עכשיו משהו ישימו לב? יקראו לעזרה? או שגם אז לא יספרו אותי...
ובפרט שכתבת שבילדות גם חווית כאלו רגשות ומצבים, אז בכלל זה החזיר אותך להרגיש שוב הילדה הקטנה והחלשה שאף אחד לא סופר אותה... הילדה והתינוקת שבסך הכל רוצה הכרה בעולם הגדול והמפחיד והרועש, ומישו שם בשביל הילדה הזו? משהו זוכר להתענין מדי פעם, לשאול; מה שלומך ילדה? איך את? אני רואה אותך! את קיימת בשבילי! חושבת עליך!!!
ואז הילדה הקטנה הזו שלא קיבלה משהו כ"כ בסיסי, הכרה, מבינה בשכלה שאם היא לא מקבלת משהו כ"כ נצרך כנראה היא לא ראויה לזה, משהו לא בסדר בה (ואולי כולה לא בסדר...) ואז האשמה העצמית מתחילה לחגוג והיא כאקט של השרדות מדחיקה את הרצון והצורך בהכרה, משחקת אותה הכל כרגיל וזהו.
עוברות השנים (ולא אין הפסקה באמצע, כל הזמן ישנו הצורך בהכרה והדחקת הצורך כהשרדות...) ופתאום האישה הגדולה והבוגרת הזו פוגשת את עצמה בסיטואציה זהה, מישהו(הם) לא רואה אותה, לא סופר אותה, ופה יש פאנצ' בסיפור, כי לפי הספר היה צריך לקרות שתמשיכי להדחיק את הצורך ובמקביל להיות מלאה בכעסים (התנגדויות - בלשון עולם הטיפול) אבל את, ב"ה אישה חזקה ועוצמתית עם מודעות עצמית ועם חיבור עצמי חזק הסכמת להיות במקום החלש ולהרגיש את הצורך ולא 'שיחקת אותה' בסדר אלא באת ודרשת הכרה! שאפו! גדולה מהחיים כבר אמרתי? לא יודעת אם אני הייתי מסוגלת כך.
תודה על הרצון לעזור, ואולי יתכן שיש לי פגיעות יתר.
ויתכן ויש דרכים שונות לטפל בהרגשות שלי. ואז מה?
ה"דפוס שמשכפל את עצמו" קצת נותן לגיטמציה להמשיך להתנהג בחוסר רגישות, כי כביכול הבעיה היא רק של הנפגע.
שוב, המטרה שלי לעורר, גם אם נגיד שאני אקסטרה רגישה, מה לעשות יש כאלה גם.
וכל אחד יכול לכתוב את דעתו, רק באתי להדגיש שאני פחות האישיו. לא באתי לבקש עזרה אלא להעיר לתשומת לב על תופעה
לא חושבת שאת סובלת מפגיעות יתר! אם כבר לאבחן את ה'מחלה' (בצחוק, כן?) את סובלת מאירוע קשה שהודחק ולא קיבל את המקום שלו.
הרפואה שלך תהיה, בעז"ה, כשתסכימי לחזור למקום הפגיע הזה של הילדה הקטנה החסרה לחבק אותה ולדבר איתה,
לומר לה כמה מסכנה היא היתה, כמה זה קשה ומפחיד שאף אחד לא ראה אותה, כמה גם אני עצמי לא ראיתי אותה וברחתי... ולא הסכמתי לצורך. (חשוב ביותר: לא לתרץ לילדה את המבוגרים והסביבה, ולהסביר כמה הם לא היו פנויים וכו' זה תירוץ שעונים למבוגר, אני רוצה שתדברי לילדה הקטנה, ברמת ההבנה שלה)
אני מנסה להתנסח מאוד בעדינות כדי לא לפגוע יותר, אבל זה שעכשיו מתוך החויה הקשה כותבת שהמטרה שלך לעורר וכו' זה גם בריחה מהכאב, אמנם בריחה לעשיה ברוחניות - אבל עדיין זה בריחה. את צריכה פשוט להסכים להיות בקושי ובכאב, כי כל כאב שנותנים לו מקום בסוף מתפוגג והילדה ההיא עוד לא קיבלה מקום והכלה לכאב שלה וברגע שאת תסכימי לעמוד מול זה ולקבל את הכאב יבוא הריפוי
מקוה שאני לא דורכת על יבלת: מי יודע אם הקב"ה לא זימן לך את הקבוצה הזו כדי להציף את האירוע ולרפא אותו מבפנים?
אם הייתי יודעת שהיא כל כך רגישה ונפגעת אז כן הייתי קמה ומכבדת אותה, וחוזרת לשיחה עם האחיות אחרי כמה דקות. זה בדיוק הענין שחסד עושים לא רק כשכיף.
תארי לעצמך שיש לך עכשיו אירועים ברצף של שבוע (לדוג' שבוע של חתונה ושבע ברכות ששניכם משתתפות בכל האירועים) וכל ערב אותה התנהלות ואם פעם אחת פספסת יש עליך טענות כאילו אף פעם לא דאגת לה, תוכלי לעמוד בזה?
לא מצליחה לעשות ספוילר:
כתבתי בסערת רגשות גדולה, כי גם אני במקום הזה שצריך הכרה (בעצם כל האנושות צריכה הכרה רק יש כאלו -רובם- שלא מודים ומודעים לצורך) ואני בתהליך של גילוי על עצמי ועל הנפש. מקווה שלא הזקתי / פגעתי.
בעקבות הנ"ל (הסערה) יתכנו שגיאות כתיב ופיסוק. מתנצלת מראש.