קראתי עד עתה בעניין רב את חילופי הדברים, באופן פאסיבי אולם אני מרגישה צורך לענות ולהעמיד דברים על דיוקם: קודם כל, קראו בעיון ושימו לב, כולן בעצם כותבות ואומרות את אותו הדבר! זה כמו משפט הפוך- 'מי שצריכה שתלך לטיפול' או 'מי שלא צריכה שלא תלך לטיפול' והמניעים לכל אופן ניסוח מרתקים לגמרי.. אפשר ללמוד דרכם הרבה על הניקים, אופיים, פחדיהם ונטיותיהם,
כאחת שמתעסקת רבות בתחום ופוגשת נשים רבות לפני, במהלך ולאחר תהליך טיפולי מקצועי ובונה. אני רוצה בתגובה זו ליישב את הסתירות והתהיות. קודם כל שיהיה ברור: חויד, לאה בלוי וכל השאר, שוב, שיהיה ברור!! אף אחת לא נכנסת לתהליך טיפולי ארוך, יקר ומתמשך! (כן זה יקר מאוד, למי שהולכת באמת למקצוענים. וזה מייגע ומחייב, כן, למי שבאמת רוצה לשנות, להייטיב. שינוי הוא כואב ומצריך אומץ והמון המון רצון! מאוד קל להתבסס בתפיסות ובאמונות מוטעות ישנות ולהתנהל על פיהן כצו אלוקי.... ) כמו שאף אחת לא תיכנס לניתוח רציני ומורכב סתם כך כי חברתה עברה אחת או כמה כאלו... ואף אחת לא תיכנס לטיפולי כימותרפיה על מיחושי ראש חד חודשיים.. מי שהולכת לטפל הולכת כי מציק לה, ומי שהתעוררה לגלות את הכאב הפנימי והלא מודע שגורם לה להמון אי נוחות בחיי היומיום מחברה שהולכת זה בסדר גמור! זה כמו שמישהי סובלת תקופה מחולשה עייפות ועוד וכבר הסכימה ונכנעה וקיבלה את הקושי כעובדה וכגזר דין ובאה חברה ומספרת על בעיה בבלוטת התריס והסימפטומים וההיא מזהה אותם והולכת לבדוק ואכן, כדור קטן ותפקודה משתפר פלאים! האם נאמר החברה ייצרה לה בעיה בבלוטת התריס??? היא היתה קיימת! וד"ל... ההמשך ברור. ואם היא תלך סתם לרופא בגלל שפיתחה חרדות על בלוטת התריס ואין לה??? אז הרופא יגיד לה שאינה זקוקה לטיפול!!!! אלא אם כן הלכה לשרלטן... וכאן אני סומכת על האינטלגנציה המרובה והספרות האדירה שנכתבת, ועל האנשים הקרובים שיש לכל אחת כדי לשתפם(כן, יש!...) כדי שיעזרו לזהות שאכן מדובר בנוכל (ראו ערך 'כשהמוביילים שותקים' שנכתב באומנות ע"י פקשר, ששוזרת באומנות בעלילה יפיפיה את כללי הזהירות מטיפול לא נכון..)
אני לא מתיימרת כאן להקיף את כל הנושא הסבוך הרגיש והמורכב הזה. מי שמעונינת תקרא בהרחבה את כתבותיה המאלפות של הגב' הניה לוברבאום ב'הבית שלנו' שהרימה את הכפפה ובמיומנות ובחן עונה לכל החוששות והאמיצות גם יחד, מה שברור מעל לכל ספק, שחייבת להיות רגישות וזהירות בכתיבת תגובה ודעה בעניין כה רגיש,
מן הדברים של לאה בלוי ועוד כמה מהניקים עולה התייחסות לכך שאם שינוי מצברוח הוא זמני, חולף ואינו מטופל הוא בגדר מצברוח גרידא ומהרגע שמטופל- הבנ"א כאילו עובר אל מעבר למתרס למחלקת החולים.. הריני לקבול על המיתוס הזה ולהדגיש, הרבה נשים ואנשים טובים חכמים מתמודדים בעזרת כדורים ושיחות עם קשיים רגשים מורכבים והם עדיין למרות ואולי בגלל אנשים בריאים, נפלאים שבוחרים כל רגע בחיים על פי הצווי האלוקי. למען הגילוי הנאות: כיום דיכאון, חרדות וכפייתיות אינם נחשבים כחולי נפשי, הם מהדברים שרוב בני האנושות בת דורנו חווים בעוצמה זו או אחרת נא להפריד בינן לבין מחלות נפש קשות ומורכבות כדוגמאת סכיזופרניה, מניה דפרסיה ועוד שגם להם בס"ד כיום עם התפתחות הרפואה יש מענה וניתן לחיות חיי מעש מלאים ותקינים בעזרת טיפול נכון, ושוב, על זה ועל עוד בכתבות הנהדרות של הניה,
ולגבי פותחת האשכול, היא יודעת כמו כל נשות עמך ישראל שיש מצבי רוח משתנים והיא כבר חווה את זה לא מהיום או מאתמול ובכ"ז מצאה לנכון לבקש עזרה כי קשה לה. אם היא מאוד מוטרדת מכך יכולה לגשת לרופא משפחה שרק הוא המוסמך לאמר לה מה עליה לעשות או לא לעשות.. אני חושבת שכל כתיבה אינטואינטיבית בעניין היא בושה לאינטלגנציה של האנשים החכמים שכאן, אנחנו לא בעידן שהחביאו בעיות וילדים מיוחדים במרפסת של הבית... אף אחד לא בוחר את ההתמודדות שלו, הוא כן בוחר איך להתמודד איתה!!!
התגובה מוקדשת באהבה גדולה לכל האמיצות שנעזרות, ולכל אלה שפוחדות ונבהלות לגעת ולפגוש את עצמן... ולכל אלו שאין להן קשיים מיוחדים ותומכות ומאפשרות לאחרות להעזר ו.. גם לאלו שאין להן קושי מיוחד ועדיין לא מבינות את האחר.. זה גם קושי.. תכירו, לא מצריך כדורים או שיחות, רק לפחות את הלב, ולהרחיב את גבולות ה'אני'... בהצלחה
הנושאים החמים
