אחרי שירת הנחמדים מזהב עם גיסיי הנחמדים הסתיימה הסעודה המושקעת.
ברכת המזון.
מילה לפה מילה לשם. טוב, יאללה. לבשתי את הכובע והפראק, איחלתי לזוגתי לילה טוב וגוטיומטב, שמצידה איחלה לי בעיניים נוצצות כוחות והצלחה, לקחתי את הטלית, ויצאתי.
שמתי את פעמיי לכיוון אחד מבתי המדרשות השכונתיים, אלא שהיטיתי מעט את הדרך, לעבור על יד תחנת האוטובוס בה ירדנו לפני בערך שבע שעות. קיויתי שהיא עדיין תהיה שם. והיא היתה, המודעה. כשירדנו היא צדה את עיני אבל לא יכולתי לעיין בה יתר על המידה. הנה היא, כעת יכולתי לקרוא אותה בשים לב: הכנסת אורחים לליל שבועות. אם גם אתם מוכרחים מכל סיבה שהיא לצאת ללימוד הלילה אבל אתם רוצים לישון ואין לכם איפה, הנכם מוזמנים ללון אצלנו ברחוב נטה ללון 19 קומה שלישית. עד כאן לשונה. איזו יוזמה יפה, הרהרתי. והמשכתי לבית המדרש.
נטלתי לידי ספר המצוות להרמב"ם בהוצאת שבתי פרנקל, דפדפתי לעמודים האחרונים והתחלתי לעבור בנינוחות על מנין המצוות של הרמב"ם לפי סדר התורה. כשגופי המותש זעק למנוחה פעם ופעמיים גערתי בו. בפעם השלישית ניגשתי למטבח המזיע של ליל שבועות והכנתי לעצמי קפה קטן. בפעם הרביעית נכנעתי. נשקתי לספר הקדוש והחזרתיו למקומו, את הכובע והפראק השארתי במתלים וחמקתי כמו חתול חרש אל הרחוב.
השעה עוד היתה יחסית סבירה, אנשים עוד היו בדרכם לתלמודם, ואני שמתי פעמיי אל רחוב נטה ללון. עליתי במדרגות תוך שבראשי עולים תרחישי אימה משונים. בקומה השלישית היתה דלת פתוחה למחצה, הצצתי פנימה, ישיש ירושלמי טיפוסי בעל זקן לבן וארוך האיר אליי את פניו הרכות, על יד עומדו ניצב סטנדר ישן ועליו גמרא גדולה ובלויה, פתוחה בעמוד השני של הדף הארבעים וארבעה ממסכת מנחות. גוטיומטב! קרא. ברוכים הבאים! השבתי בנימוס ושאלתי אם כאן ההכנסת אורחים. כן. בודאי, הוא ענה, לוחץ את ידי בחמימות תוך שהוא מכניס אותי לפנים הבית. לשאלתו האם להעיר אותי מעט אחרי עלות השחר השבתי בחיוביות, והוא בתגובה הודיע שאם ארצה לשתות או לטעום משהו אוכל למצוא במטבח דרך לבצע זאת. מהמסדרון הוא מכווין אותי לאחד החדרים תוך שהוא לוחש לי לשמור על השקט.
נכנסתי לחדר. ארבעה מיטות מוצעות, ריח נעים אך שגרתי. החדר נקי ומזמין. מיטה אחת היתה כבר תפוסה, עליה יושב אברך בערך בן גילי שכנראה נחשף גם הוא לתוכן של המודעה.
- הא? גם אתה היית חייב לצאת ללמוד?
- משהו כזה, אישרתי.
- רעיון מטורף ההכנסת אורחים הזאת, לא?
- בהחלט. זו באמת מצוה גדולה, סך הכל בסופו של דבר יהודים כשרים ועייפים רוצים לישון ואין להם איפה. ת'שמע. זה פשוט חסד אמיתי.
- לגמרי. להביא לך משהו לשתות?
- למה לא?
ידידי החדש יצא מהחדר לכיוון המטבח, חוזר אחרי דקותיים עם מגש עמוס עוגות גבינה, עוגיות אלפחורס וקעריות פיצוחים, לצד בקבוק קוקה קולה מזיע ופופקורן.
- השקיע השנה.
- הא? אתה לא שנה ראשונה כאן?
- שלוש שנים.
- רציני? מה אתה אומר! ואנשים באים?
- בטח באים. אנחנו כאן כמה קבועים ואנחנו נפגשים כאן כל שנה. אשתי לא מבינה למה דווקא בשבועות אני כל כך רוצה להיות אצל ההורים שלה. צחוקים.
- הא.
מהסלון עלה קול לימודו המתוק של בעל הבית המתוק, שפשוט חזר על מילות הגמרא בניגון של פעם, מה שקצת צבט את ליבי מידי פעם, אבל החברה היו בהחלט מעניינים, והידיעה שאני לא עושה משהו שהוא שלילי בעצם אלא רק רוצה לישון קצת בליל שבועות השאירו אותי בחדר.
לפתע נכנס הישיש: שחרית רבותי. שחרית.
אז לא היה כל כך קשה להיות ער בלילה...
הנושאים החמים
