שיתוף |בלדה למוישה זוכמיר

[מרציפן]

בלדה למוישה זוכמיר

אל מול משק כנפי יונה צחורת אברות ההומה ברגש,
ערפילי שחר הנמוגים אט אט,
משורר עייף מהשראה קוסמית בשעות טרם שחר,
וזונדל הצועד בלאט אלי המכולת השכונתית -

תר לו מוישה זוכמיר,
מחפש ומחפש ומחפש,
ולא מוצא את
- - - עצמו.

בדרכו נתקל בברסלבאי
מקפץ כשעיר עיזים במרומי הר גריזים,
וטובל בנהר הדנובה;
וצפורי נפשו היגעות,
משוועות למיטה עדי קרות הגבר קוקוריקו.

הציץ הוא במחוזות עמק הבכא,
ראה גביר מעונב עד חנוט, בלא טעם שמחה;
ילד עם זקן ארוך בריח של יין ישן;
איש עלוב שט מדעת, ענוג דיכאון ומדושן;
וגוזל שנפל מקן [הלך עליו, המסכן].

נגע הוא נגיעה של שמחה במשכנות הדלים,
נוכח כי לכל זמן ועת והבל הבלים.
ראה מולו ילדה מחויכת,
יחפה על מדרכת;
בקול מצהלות, ועיניה שואלות.

ובסוף?
בסוף הוא מצא את עצמו---

יָשֵן.

זונדל רחמים