הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
שלוש אחרי צהריים של שעון חורף והשמש מצאה פתח בין הענפים של סוכת הגפנים, ושלחה קרניים הישר לתוך כוס תה הצמחים שחמוטל חלטה בשביל הרבנית. יוסף יצחק שהיה ילד חבניק נטוש, בהה בעינים נוצצות בקרני השמש שעברו דרך עלי הגפן, מעניקים להם שקיפות ירקרקה, השכן הגרוזיני היה בודק אותם כך בשמש, ממלא אותם באורז ואוכל אותם בליל שבת.
"חמוטל!!" מורן צעקה מהמפלס העליון של החצר הערבית בפאתי דיר יאסין, הלא היא גבעת שאול, "יש פה איזה אחת בדלת, תקראי לרבנית", למורן היה מבטא פרחי ואיטי, היא הוסיפה אלפים בין האותיות, ומרחה את המילים באופן מגושם, "כפרה עליה".
"אני לא יכולה!!" צעקה חמוטל מסוכת הגפנים, "אני מכינה תה לרבנית!!"
"דבוירה!!" ניסתה מורן, אבל דבוירה היתה עסוקה בכביסה, מנסה להפריד בין הפעמונים שבשולי שמלותיה של הרבנית, לבין מטפחת ראש עם פרנז'ים שהסתבכו זה בזה, וחתול סורר שניתר על כל קטע בד שהצליחה לשחרר.
"לא צריך לקרוא לרבנית", סילביה המתקנת בקעה מתוך הבית, "מי רוצה אותי?"
"זאת אני", ציפורה עמדה בפתח, שערה המקורזל אסוף במין מטפחת משונה ומסובבת. ביד אחת הניד, וביד השניה סל קטן עם תאנים בדוקות.
"כל הכבוד ציפהלה", סילביה התרגשה למראה התאנים.
"זה אבא שלי בדק", ציינה ציפורה.
"בטח, בטח", מלמלה סילביה והציצה בתאנים, "נעשה מהן ערק לצדיקים!" הכריזה, "ערק תאנים שסבא שלי רבי ראובן בן ארזה היה מכין".
וכשציפורה התישבה ליד השולחן , וחמוטל מזגה להן תה צמחים מעלה ניחוחות עשבוניים, ציפורה התחילה לספר לה את הכל, את כל הקטע של החתונה סילביה הכירה כבר, אבל מאז לא היה ביניהן קשר. עקיבא היה קופץ מדי פעם ומספר לה שהכל בסדר וכשורה.
"עמנואל כזה עפיפון שאת לא מבינה בכלל" סיפרה ציפורה, "עפיפון בלי חוט".
"נעלם לך הרבה?" שאלה סילביה תוך כדי לגימה מן התה, פניה העגולות משתקפות במשקה הצלול.
"תלוי בעונה", אמרה ציפורה, "בעונת הכדורגל אין עם מי לדבר, פשוט בלוק. אבל כשמסתיימת העונה הוא מתגלה כגבר עדין ונחמד".
"נו", פטרה אותה סילביה המתקנת בביטול, "גם אני והבבא זעליג לא היינו ממש זוג יונים, אבל בסוף הוא נפטר והשאיר לי את החצר והחתולים, ואני הבאתי את המאפיונרים ואת הצדיקים של שישי בצהריים בבית הכנסת, אלה ששמים שמן זית בכוסיות של הנרות ומדליקים לצדיקים".
"לא דוגמא", מחתה ציפורה, "הבבא זעליג היה מקובל, הולך עושה תיקונים בדן-בן-יעקב", היא הוציאה סיגריה אלקטרונית מהתיק הסרוג שלה ומילאה את סוכת הגפנים בעננת אדים כחלחלה, השמש ציירה בה קרניים, וסילביה בהתה בהם בהתפעלות.
"נכון שזאת לא דוגמא?!" התעקשה ציפורה, אבל סילביה עדיין בהתה בקרני האור המרצדות בעשן.
"חמוטל!!" היא צעקה פתאום לנערה השחומה שטרחה סביב התה, "תביאי לי את המה-שמו"
חמוטל רצה בהכנעה לתוך הבית, מקפיצה חתול ג'ינג'י ענק מרבצו, וחזרה במהירות עם מכשיר מוזהב, מלא מראות, עדשות, מעגלים עם שנתות, ועיגולי קריסטל, כנראה ליופי.
הרבנית העמידה את המה-שמו על השולחן, כיוונה אותו מול קרני השמש לפי מצפן שהיה מותקן בראש המכשיר, "תפסיקי רגע עם העשן", ציוותה על ציפורה, "חנקת את האטמוספירה".
היא סובבה גלגלים, מילמלה שמות של מלאכים, מורן הביאה לה ספל עם מים מבושמים במי ורדים, היא טבלה את האצבעות במים, מרחה על העינים שלה והתיזה לצדדים, "דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב," אמרה בקול רווי רגש והשתוקקות ומרחה גם על העינים של ציפורה, הורסת לה את האיפור.
בלי לומר מילה נכנסה אחת הנערות, שקופה כמעט ושדופה, אוחזת בכינור שנראה ענק לעומתה, וכשסילביה נעצה בה מבט אחד, היא פרצה בנגינה יבבנית ומפחידה, עיני התכלת הענקיות שלה פעורות לרווחה, ושיערה הלא מסורק בעליל מסתבך עם מיתרי הכינור, המראה היה מכשף וציפורה נעצה בה את המבט בלי לחוש אי נעימות, בלי לחוש כלום, כמו זריקת הרדמה מקומית לרגש.
ואז סילביה צעקה בקצב פנטטוני
"ימוש הכישוף מעל אישך
יבול הרשע יסור הפשע
למען שבט הצדיקים
כשלון הזדים
צעקת העניים ויללת החתולים העצובים"
היא סמכה את ידיה על ראש ציפורה ועיסתה את רקותיה במי וורדים, גם את תנוכי האוזניים המשובצים באינספור עגילים.
"למען אחי, הנמנעים מאכילת אבר מן החי
למען בני האדם הנמנעים מאכילת דם
למען בנות צנועות וחסודות
מפרישות חלה משוועות ודופקות
שערים יפתחו!
מחסומים יוסרו!
תעלה תפילתנו מעלה מעלה
ואמרי...." היא פנתה לציפורה.
"אמן", אמרה ציפורה, מסוחררת מריח הוורדים.
"אמן ואמן", הנהנה סילביה המתקנת, "תצאי מפה מהחצר ותזכי לחיים מלאי אושר ושמחה".
ציפורה ישבה על כיסא הנצרים, הכינור פסק לנגן, סילביה נעלמה בתוך הבית, וריח הוורדים והקמומיל יצרו בראשה מערבולות, היא נרדמה, וחתול שחור התערסל בחיקה ונרדם גם הוא.
לא הספיקה לישון הרבה, ופתאום הטלפון צילצל.
היא קפצה בבהלה, והחתול המבוהל זינק ושרט אותה בלחי, שריטה עמוקה ומדממת.
זה היה עמנואל: "תגידי!" הוא צעק בטלפון, "את נורמלית?!"
"מה, מה יש...?" היא גמגמה.
"יש משחק היום!" הוא שאג, "והצעיף שלי לא מכובס, החולצה מקומטת, הכובע נעלם!" הוא פירט באופן שהלחיץ אותה, "שום דבר לא מסודר לי, אני חייב עוד שעתיים לצאת! תבואי מיד לעזור לי!"
"בסדר.." היא מלמלה, אספה את חפציה ותוך דקה היא כבר היתה ברחוב, מנסה לעצור מונית.
עצר לה איזה אחד עם לשון חלקלקה ואין ספור חברים שהוא צריך לעשות להם טובות בדרך.
"סע ישר לרחוב הפלמ"ח", היא ציוותה.
"למה לא דיברת קודם?" אמר לה, "אני צריך להוריד קודם כל חבילה בסנהדריה".
"אז תעצור לי פה" אמרה ושלפה את הארנק.
"חבל לך", הוא ניסה לשכנע, "עוד רגע יש פה הפגנות וזה, את חייבת לצאת מכאן".
הוא צדק, אבל זה לא עזר לשניהם, קבוצה של מפגינים חצתה את הצומת, מנופפים בזעם קדוש בשלטים ענקיים, אחד מהם נשכב מול המונית שלהם.
"רד לי מהדרך או שאני דורס אותך! " איים הנהג.
"נאצי!" נשמעו קריאות מהקהל, והנהג התעצבן כהוגן והחל להכות איזה נער מחוצ'קן כשכל הקהל מסביב צועק: "לצלם!".
שני שוטרים התנפלו לכיוון הקטטה וניסו להפריד, ציפורה נמלטה מהמונית וניסתה לצעוד ברגל, סילון מים כחולים ומבאישים ניתז לכיוונה וכל בגדיה נספגו בנוזל המצחין.
"שיקצע" צעק לה ראש אקראי מתוך הקהל, אבל היא לא הגיבה, פשוט התחילה לרוץ מהמקום, משאירה שובל מטפטף של מי מכתזית כחולים ומעופשים, היא לא אכלה מהבוקר, חוץ מכוס התה של סילביה, ובכלל כל התיקון הזה רק עשה לה כאב ראש נוראי.
"אבא", היא התפללה כשנפלה על המדרכה בשדרות הרצל, "תעשה שעמנואל לא יכעס".
"ציפורה", היא שמעה את הקול מתוך הטלפון, "ראיתי אותך בחדשות, הכל בסדר?"
זה היה עמנואל, הוא דואג לה.
"לא בדיוק", היא סיפרה לו, "נפלתי עכשיו ברחוב, אין לי כח פה לזוז, ואני גם מכוסה במים מבאישים", היא התרוממה לישיבה, "וגם שרטה אותי חתולה בפנים".
"היית אצל סילביה", קבע עמנואל. "תני לי כתובת ואני מגיע"
והוא בא, הביא לה בגדים נקיים ותחבושות, ולקח אותה הביתה במונית נורמלית.
"אני לא מבינה", שאלה אותו במדרגות הביתה, "אין משחק היום?"
"יש משחק", הוא אמר, "אבל החלטתי לוותר עליו הפעם, בשבילך"
"אני לא מאמינה", היא היתה המומה, "זה פעם ראשונה שזה קורה בחיים, לא מאמינה שזה אמיתי".
"כן", הוא אמר, "זה בזכות התיקון של סילביה, הייתי אצלה בדיוק אתמול, וזה מה שהיא המליצה לי לנסות."
"ואיך אתה מרגיש מבפנים?" שאלה ציפורה, "אתה אמור עכשיו למות מלחץ, מה קורה במשחק, מי מנצח מי מפסיד? לא?!"
"תתפלאי, אבל אני פשוט אדיש לחלוטין למשחק", סיפר עמנואל וענה לטלפון, "הפלמ"ח 31, קומה רביעית, אין מעלית".
ואז שליח צלצל בפעמון בגסות, והכניס הביתה מגש גדול עמוס בסושי מכל הסוגים, "בתיאבון", הוא איחל לציפורה ועמנואל, "מזל טוב", הוא אמר בלי קשר, אבל הימור בטוח.
"ולמה הלחצת אותי בטלפון על כך?!" היא נזכרה פתאום.
"זה סילביה אמרה לי לעשות", ענה עמנואל, "וגם אני לא יודע למה, אבל כנראה תפסת לה את הסוכה והיא היתה חייבת שתלכי".
"כנראה", ענתה ציפורה ונרדמה.
"חמוטל!!" מורן צעקה מהמפלס העליון של החצר הערבית בפאתי דיר יאסין, הלא היא גבעת שאול, "יש פה איזה אחת בדלת, תקראי לרבנית", למורן היה מבטא פרחי ואיטי, היא הוסיפה אלפים בין האותיות, ומרחה את המילים באופן מגושם, "כפרה עליה".
"אני לא יכולה!!" צעקה חמוטל מסוכת הגפנים, "אני מכינה תה לרבנית!!"
"דבוירה!!" ניסתה מורן, אבל דבוירה היתה עסוקה בכביסה, מנסה להפריד בין הפעמונים שבשולי שמלותיה של הרבנית, לבין מטפחת ראש עם פרנז'ים שהסתבכו זה בזה, וחתול סורר שניתר על כל קטע בד שהצליחה לשחרר.
"לא צריך לקרוא לרבנית", סילביה המתקנת בקעה מתוך הבית, "מי רוצה אותי?"
"זאת אני", ציפורה עמדה בפתח, שערה המקורזל אסוף במין מטפחת משונה ומסובבת. ביד אחת הניד, וביד השניה סל קטן עם תאנים בדוקות.
"כל הכבוד ציפהלה", סילביה התרגשה למראה התאנים.
"זה אבא שלי בדק", ציינה ציפורה.
"בטח, בטח", מלמלה סילביה והציצה בתאנים, "נעשה מהן ערק לצדיקים!" הכריזה, "ערק תאנים שסבא שלי רבי ראובן בן ארזה היה מכין".
וכשציפורה התישבה ליד השולחן , וחמוטל מזגה להן תה צמחים מעלה ניחוחות עשבוניים, ציפורה התחילה לספר לה את הכל, את כל הקטע של החתונה סילביה הכירה כבר, אבל מאז לא היה ביניהן קשר. עקיבא היה קופץ מדי פעם ומספר לה שהכל בסדר וכשורה.
"עמנואל כזה עפיפון שאת לא מבינה בכלל" סיפרה ציפורה, "עפיפון בלי חוט".
"נעלם לך הרבה?" שאלה סילביה תוך כדי לגימה מן התה, פניה העגולות משתקפות במשקה הצלול.
"תלוי בעונה", אמרה ציפורה, "בעונת הכדורגל אין עם מי לדבר, פשוט בלוק. אבל כשמסתיימת העונה הוא מתגלה כגבר עדין ונחמד".
"נו", פטרה אותה סילביה המתקנת בביטול, "גם אני והבבא זעליג לא היינו ממש זוג יונים, אבל בסוף הוא נפטר והשאיר לי את החצר והחתולים, ואני הבאתי את המאפיונרים ואת הצדיקים של שישי בצהריים בבית הכנסת, אלה ששמים שמן זית בכוסיות של הנרות ומדליקים לצדיקים".
"לא דוגמא", מחתה ציפורה, "הבבא זעליג היה מקובל, הולך עושה תיקונים בדן-בן-יעקב", היא הוציאה סיגריה אלקטרונית מהתיק הסרוג שלה ומילאה את סוכת הגפנים בעננת אדים כחלחלה, השמש ציירה בה קרניים, וסילביה בהתה בהם בהתפעלות.
"נכון שזאת לא דוגמא?!" התעקשה ציפורה, אבל סילביה עדיין בהתה בקרני האור המרצדות בעשן.
"חמוטל!!" היא צעקה פתאום לנערה השחומה שטרחה סביב התה, "תביאי לי את המה-שמו"
חמוטל רצה בהכנעה לתוך הבית, מקפיצה חתול ג'ינג'י ענק מרבצו, וחזרה במהירות עם מכשיר מוזהב, מלא מראות, עדשות, מעגלים עם שנתות, ועיגולי קריסטל, כנראה ליופי.
הרבנית העמידה את המה-שמו על השולחן, כיוונה אותו מול קרני השמש לפי מצפן שהיה מותקן בראש המכשיר, "תפסיקי רגע עם העשן", ציוותה על ציפורה, "חנקת את האטמוספירה".
היא סובבה גלגלים, מילמלה שמות של מלאכים, מורן הביאה לה ספל עם מים מבושמים במי ורדים, היא טבלה את האצבעות במים, מרחה על העינים שלה והתיזה לצדדים, "דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב," אמרה בקול רווי רגש והשתוקקות ומרחה גם על העינים של ציפורה, הורסת לה את האיפור.
בלי לומר מילה נכנסה אחת הנערות, שקופה כמעט ושדופה, אוחזת בכינור שנראה ענק לעומתה, וכשסילביה נעצה בה מבט אחד, היא פרצה בנגינה יבבנית ומפחידה, עיני התכלת הענקיות שלה פעורות לרווחה, ושיערה הלא מסורק בעליל מסתבך עם מיתרי הכינור, המראה היה מכשף וציפורה נעצה בה את המבט בלי לחוש אי נעימות, בלי לחוש כלום, כמו זריקת הרדמה מקומית לרגש.
ואז סילביה צעקה בקצב פנטטוני
"ימוש הכישוף מעל אישך
יבול הרשע יסור הפשע
למען שבט הצדיקים
כשלון הזדים
צעקת העניים ויללת החתולים העצובים"
היא סמכה את ידיה על ראש ציפורה ועיסתה את רקותיה במי וורדים, גם את תנוכי האוזניים המשובצים באינספור עגילים.
"למען אחי, הנמנעים מאכילת אבר מן החי
למען בני האדם הנמנעים מאכילת דם
למען בנות צנועות וחסודות
מפרישות חלה משוועות ודופקות
שערים יפתחו!
מחסומים יוסרו!
תעלה תפילתנו מעלה מעלה
ואמרי...." היא פנתה לציפורה.
"אמן", אמרה ציפורה, מסוחררת מריח הוורדים.
"אמן ואמן", הנהנה סילביה המתקנת, "תצאי מפה מהחצר ותזכי לחיים מלאי אושר ושמחה".
ציפורה ישבה על כיסא הנצרים, הכינור פסק לנגן, סילביה נעלמה בתוך הבית, וריח הוורדים והקמומיל יצרו בראשה מערבולות, היא נרדמה, וחתול שחור התערסל בחיקה ונרדם גם הוא.
לא הספיקה לישון הרבה, ופתאום הטלפון צילצל.
היא קפצה בבהלה, והחתול המבוהל זינק ושרט אותה בלחי, שריטה עמוקה ומדממת.
זה היה עמנואל: "תגידי!" הוא צעק בטלפון, "את נורמלית?!"
"מה, מה יש...?" היא גמגמה.
"יש משחק היום!" הוא שאג, "והצעיף שלי לא מכובס, החולצה מקומטת, הכובע נעלם!" הוא פירט באופן שהלחיץ אותה, "שום דבר לא מסודר לי, אני חייב עוד שעתיים לצאת! תבואי מיד לעזור לי!"
"בסדר.." היא מלמלה, אספה את חפציה ותוך דקה היא כבר היתה ברחוב, מנסה לעצור מונית.
עצר לה איזה אחד עם לשון חלקלקה ואין ספור חברים שהוא צריך לעשות להם טובות בדרך.
"סע ישר לרחוב הפלמ"ח", היא ציוותה.
"למה לא דיברת קודם?" אמר לה, "אני צריך להוריד קודם כל חבילה בסנהדריה".
"אז תעצור לי פה" אמרה ושלפה את הארנק.
"חבל לך", הוא ניסה לשכנע, "עוד רגע יש פה הפגנות וזה, את חייבת לצאת מכאן".
הוא צדק, אבל זה לא עזר לשניהם, קבוצה של מפגינים חצתה את הצומת, מנופפים בזעם קדוש בשלטים ענקיים, אחד מהם נשכב מול המונית שלהם.
"רד לי מהדרך או שאני דורס אותך! " איים הנהג.
"נאצי!" נשמעו קריאות מהקהל, והנהג התעצבן כהוגן והחל להכות איזה נער מחוצ'קן כשכל הקהל מסביב צועק: "לצלם!".
שני שוטרים התנפלו לכיוון הקטטה וניסו להפריד, ציפורה נמלטה מהמונית וניסתה לצעוד ברגל, סילון מים כחולים ומבאישים ניתז לכיוונה וכל בגדיה נספגו בנוזל המצחין.
"שיקצע" צעק לה ראש אקראי מתוך הקהל, אבל היא לא הגיבה, פשוט התחילה לרוץ מהמקום, משאירה שובל מטפטף של מי מכתזית כחולים ומעופשים, היא לא אכלה מהבוקר, חוץ מכוס התה של סילביה, ובכלל כל התיקון הזה רק עשה לה כאב ראש נוראי.
"אבא", היא התפללה כשנפלה על המדרכה בשדרות הרצל, "תעשה שעמנואל לא יכעס".
"ציפורה", היא שמעה את הקול מתוך הטלפון, "ראיתי אותך בחדשות, הכל בסדר?"
זה היה עמנואל, הוא דואג לה.
"לא בדיוק", היא סיפרה לו, "נפלתי עכשיו ברחוב, אין לי כח פה לזוז, ואני גם מכוסה במים מבאישים", היא התרוממה לישיבה, "וגם שרטה אותי חתולה בפנים".
"היית אצל סילביה", קבע עמנואל. "תני לי כתובת ואני מגיע"
והוא בא, הביא לה בגדים נקיים ותחבושות, ולקח אותה הביתה במונית נורמלית.
"אני לא מבינה", שאלה אותו במדרגות הביתה, "אין משחק היום?"
"יש משחק", הוא אמר, "אבל החלטתי לוותר עליו הפעם, בשבילך"
"אני לא מאמינה", היא היתה המומה, "זה פעם ראשונה שזה קורה בחיים, לא מאמינה שזה אמיתי".
"כן", הוא אמר, "זה בזכות התיקון של סילביה, הייתי אצלה בדיוק אתמול, וזה מה שהיא המליצה לי לנסות."
"ואיך אתה מרגיש מבפנים?" שאלה ציפורה, "אתה אמור עכשיו למות מלחץ, מה קורה במשחק, מי מנצח מי מפסיד? לא?!"
"תתפלאי, אבל אני פשוט אדיש לחלוטין למשחק", סיפר עמנואל וענה לטלפון, "הפלמ"ח 31, קומה רביעית, אין מעלית".
ואז שליח צלצל בפעמון בגסות, והכניס הביתה מגש גדול עמוס בסושי מכל הסוגים, "בתיאבון", הוא איחל לציפורה ועמנואל, "מזל טוב", הוא אמר בלי קשר, אבל הימור בטוח.
"ולמה הלחצת אותי בטלפון על כך?!" היא נזכרה פתאום.
"זה סילביה אמרה לי לעשות", ענה עמנואל, "וגם אני לא יודע למה, אבל כנראה תפסת לה את הסוכה והיא היתה חייבת שתלכי".
"כנראה", ענתה ציפורה ונרדמה.
