שיתוף | @טחינה גולמית מבריק מהאופל בטור קצר ודוקר

  • הוסף לסימניות
  • #1
יקיר הפורום לשעבר, עמית בכיר בפנתיאון הכבוד של פרוג- מר טחינה גולמית, מבריק מתוך האפילה...
קטע שהוא שלח אליי באישי:
--

"לא, אני לא יכול. אני לא יכול לגשת לשידוך הזה"
"טוב, עשה כרצונך. אבל אולי בכל זאת תסביר לי. למה?"
"קשה להסביר"
"ברור שקשה. הרי אמרת בעצמך שמכל ההצעות זו ההצעה עם הכי הרבה כסף, הבחור הכי מוכשר, הכי בעל מידות, והכי מתאים למה שחיפשת בשביל הבת שלך. אז מה לא טוב לך?"
"נו זה, הקטע עם המשפחה"
"מה. בגלל אחיו הגדול? הרי בדקתי את זה לעומק ואין לזה שום השפעה עליו. אתה עצמך הסכמת"
"נכון, אבל בכל זאת. זה לא שם טוב"
"מה???"
"אתה לא מבין? לעשות כזה שידוך זה לא שם טוב למשפחה שלנו"
"אוי נו. מה, מה כבר יקרה?"
"זה לא כזה 'אוי נו'. בסוף זה יכול לפגוע בשידוכים של הילדים שלי" **
--סוף--

**כאן זה הקטע האבסורדי. אם הבנתם- סימן שאתם נורמליים. אם לא הבנתם- סימן שאתם מהרוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
קצר וקולע!

ידועה אמרתו של הרב שטינמן זצוק"ל,
על מה כן ניתן להתפשר כשהולכים לשידוך?
- על "מה יאמרו הבריות".
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
  • הוסף לסימניות
  • #4
מה זה הקטע הקצר הזה?
עוד לא הספקנו לנגב ת'טחינה כמו שצריך.
חזק ואמץ!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

"חבל שאימצנו את אליהו".

בום.

אליהו זקף את אוזניו והתיישב באחת במיטה, קולם של הוריו המסתודדים מאחורי הדלת הסגורה חבט בפרצופו כמו פטיש שניצל.

חבל. שאימצו. אותו.

הוא פירק במוחו את המשפט לחומרי גלם. טועם כל מילה בבלבול.

האמת, זה לא מפתיע אותו במיוחד. הוא כבר ידע. כן, הוא קלט את זה מזמן.
מאז שהיה בן 4, ליוותה אותו התחושה החמצמצה של ילד מאומץ.

במנות הפלאפל שקנו לו הוריו, היו תמיד פחות כדורים מהמנות של שאר האחים. זה בדוק. השניצל שהניחו דווקא בצלחת שלו - לא היה מספיק דפוק, ומנת הגלידה שקיבל לקינוח - הכילה בוודאות כמה גרמים קריטיים פחות מכולם.

לא היו לו הוכחות מוצקות.
רק תחושה עמומה כזאת, שקטה. מן אינטואיציה פנימית חרישית, טחינה גולמית שמטפטפת אט אט למעמקי התודעה.

תמיד הוא חשד, וכעת האמת מוגשת לו ארוזה בפשטות ובחוסר אסתטיקה משווע, שבא לו להקיא.

מה רע בו?!
כל החיים השתדל להיות בן טוב, לעזור לכולם, להיות נחמד. רק השבוע הלך לחנות של סבא ועזר לו שעות בשיפוצים. הוא במקומם לא היה מתחרט.

הקטע המעניין, שכבר יומיים הוא במיטה, חלש ומסוחרר. כנראה הנפש שלו הרגישה את הסוד האפל שעתיד להתגלות לו ולטלטל את חייו, והגיבה בהתאם.

הדים של הדו-שיח המהוסה התערבלו סביב אוזניו.
אמו שוב הביעה חרטה על הצעד שעשו. אביו התנגד, ניסה להרגיע.
הלבטים של "הוריו" נחשפו בפניו במלואם, קצוצים דק, ואליהו נראה כאילו בלע בבת אחת מלפפון חמוץ שלם.

אצבעותיו נשלחו אוטומטית לזרועו הימנית, ליטפו כתם לידה בצורת גרגר חומוס מושלם.
חיוך אירוני סדק את שפתיו. לא פעם, הרהר בכך שכתם הלידה שלו הוא מעין הוכחה סטטיסטית לכך שהוא מאומץ.

הרי בכל הסיפורים שקרא – לילד המאומץ היה כתם לידה ייחודי, שבזכותו גילה את משפחתו הביולוגית במפגש אקראי שהפך לסוחט דמעות.

בטח גם לו יש אח תאום אי שם, דומה לו כשתי טיפות טחינה, שנושא כתם לידה זהה. אולי הם ייפגשו פעם באחד הסניפים של "חומוס אליהו".

אליהו קם בנחישות, התקרב אל הדלת ופתח אותה בתנופה. הוא לא תכנן שמילותיו יהיו חריפות כל כך, אבל ההתפרצות על הוריו המאמצים בערה לו על הלשון בעוצמה מפחידה. אולי באשמת הסחרחורות.

"איך הסתרתם ממני כזה דבר? אז מה אם אני עדיין לא בן 18! איך הייתם מסוגלים??" הטיח.

הוריו השתתקו, החליפו מבטים.

"אתה רואה?" קראה אמו בניצחון, "רק אימצנו אותו קצת יותר מידי בשיפוצים אצל סבא, ותראה איך המצב של הסחרחורות שלו מתדרדר. אילו שטויות הוא מדבר!"

אליהו התנשם.

הוא יצא פיתה.

אבל הכי טעימה שאכל בחיים.
21:30 מוצאי שבת פרשת שלח לך

צריך להגיש קטע לסדנת הכתיבה, להקראה.
נותרה לי חצי שעה, ואין לי מושג על מה לכתוב.
אולי סיפור קצרצר? אולי טור עם קריצה? אולי שיר בלי פזמון?
ואולי... פשוט לכתוב על שום דבר?

ולא, זה לא שאין על מה לכתוב. יש! המון!
ובכל זאת אין לי מושג על מה לכתוב.
אולי מרוב שיש המון - ממש המון - אינפלציה של רעיונות, דמויות, מחשבות, תובנות.
מתפזרים. נמרחים. נבלעים באיזה שרבוט אינסופי על... כלום.
כי כשיש יותר מדי - אין כלום! הדף נשאר לבן, והעט מתחיל לרשום... שום דבר.
אולי?

ואולי אכתוב על זה?
על האוחזים בעט הסופרים, שמסתבכים מה לכתוב ואיך, כשהעט מתעקש להיות חופשי - מנקודת מבט של אוחז בעט 'השום דבר'?
או פשוט לא לכתוב?
על כלום ושום דבר?

21:45
סיימתי.
אין לי מושג מה בדיוק יצא פה.
אבל יש לי תחושה שזה הולך להיות הקטע הכי פחות מובן, הכי פחות נקרא, הכי פחות נאהב בתולדות סדנת הכתיבה.
קטע שהולך לעשות היסטוריה, של הכי פחות והכי יותר:
הכי פחות פרגונים על "כתיבה מרגשת".
הכי פחות לייקים בקבוצת הסדנה.
הכי הרבה גבות מורמות משמאל, וגלגולי עיניים מימין.
הכי הרבה גיחוכים. הכי הרבה תהיות.
והכי הרבה חרטה - שלי.
קטע שהוא, בפשטות, שום דבר.
אבל היי, הוא נכתב. וזה כבר משהו, לא?

מצרף במייל את הקובץ
הכותרת: שום דבר.docx
הנושא: כלום
שולח למייל של קבוצת הסדנה.

22:10
התראת מייל. מישהו הגיב.
"לא רציתי להיות שותף לעוולה היסטורית - אז לא לייקתי באימוג'י".
נו, נו. ציפיתי לאחד כזה - אז ויתרתי.

רק חלפו כמה דקות, וכבר מופיעה בתיבה הודעה מהמנחה הראשי, קובי...
״שלום, קיבלנו את הקטע ששלחת,
ולצערי הוא אינו מתאים להקראה.
כתיבה אינטואיטיבית – כן. כתיבה על כלום – פחות.
הסדנה נועדה להשחיז את יכולות הכתיבה, לקדם כתיבה מקצועית, לא לכתוב שום דבר".


כעבור עשר דקות של הלם. אני מתעשת ושולח מייל מנומס:
"זו הייתה כתיבה יצירתית. שיקוף של הלך רוח של כל כותב באשר הוא. חבל על זה. אני לא חושב שזה כל כך גרוע. אני רק משתף אתכם מה אני חושב. תודה".

חמש דקות עברו וכבר מתקבלת התשובה:
"תודה על השיתוף, אבל אני לא מסכים עם דעתך.
הקטע ששלחת לא יתרום שום ערך מקצועי לחברי הסדנה. זה שרבוט מילים שנבע -כך נראה- מתוך שעמום. זה לא מכבד את הסדנא שעוסקת בכתיבה בצורה מקצועית. לכתוב אינטואיטיבי זה מעולה ומקדם. לכתוב על כלום - זה כבר לא".


קיבלתי.
הפנמתי מה שכתב לי מנהל הסדנה הנכבד על חוסר הכבוד שגליתי בשרבוט המילים.
לא נעים.
אבל למי אכפת אם לא נעים?


מאז עבר כמעט שבוע.
אבל כמו פצע שלא מגליד - הקטע 'שום דבר' האומלל נכח כל הזמן בתודעה, הוא לא הרפה.
החלטתי להחיות אותו. אבל בערמה.
אמרתי לעצמי: אם נדרש ערך - נוסיף המון ערך. אם צריך לבזוק קמצוץ ספרותי - נשפוך עליו את כל הדיותות שבעולם.
אבל השרבוטים לא הסכימו. האצבעות הכבידו. והרעיון - לא המריא.
גם כששברתי את הראש בכל המיצגים, למעלה למטה ולצדדים אבל - שום כלום.
וגם כששפשפתי את היד בניסיון טיפשי לחנך אותה שמכאן ואילך לא תנפיק לי סתם שרבוט מילים. אבל היא אחזה.. בשלה, ואני בשלי. ורשימת המילים להצדיק את הקטע האומלל לא עלו בקנה אחד עם ידי הכהה.

רגע לפני שהשלמתי עם המצב, החלטתי לשאול בכוכבים ובמזלות, אולי יתמזל מזלי והחברים מלמעלה יעזרו לי.
הפנתי מבט לעבר השמים, ושאלתי בדומיה צועקת...
איך הופכים שרבוט מילים ליצירה בעלת ערך?

הכוכבים הנמנים על
קהילת שביל-החלב משבט 'אוריון', התפוצצו מצחוק, עלי, על מי שחושב את עצמו לבר אוריין, עד שחלבי ודמי נעכרו...
גם מהזרוע המקבילה 'מגן-קנטאור' - מלבד קנטור ולגלוג לא קבלתי קמצוץ הגנה.
לפחות אקבל צדק מ'זרוע-סרגל' הישרה, אמרתי לעצמי, אבל כמו השופטים בירושלים, שאינם, זרוע סרגל מדדה את איכות הטקסט, והפטירה כלאחר יד, "אפס!".
וחברתה, 'זרוע-קשת' לא הסתפקה במילים להביע את נחת זרועה, מתחה את קשתה וירתה לעברי חץ שנון.
נמלטתי כל עוד רוחי בי ופניתי ל'זרוע ברבור' - לשמוע שירה ענוגה ומנחמת על הקטע-כתיבה האומלל. אבל הברבורון שר לי את שירתו האחרונה לאות פרידה...
לבסוף פניתי ל'זרוע פרסאוס' שהגיבה לי בלחישה מעורפלת, כמו סרטן עיוור ביום מעונן... "קטע כל כך יפה כתבת שטוב מאוד שהוא נמחק". הבנתם את הפארסה? אני לא.

בקיצור, כל הזרועות עשו יד אחת נגדי, סנטו בי בקולי קולות. בטלן משעומם, שמחפש להקים לתחייה - טקסט חלוש וקלוש כמו קרני שמש נדיפים... כלך לך מזה.

אבל ניחא. שיגידו. כי מה לזרועות חלביות, עם טקסט בשרי שכזה?
אז החלטתי, לפנות למיטבי הלכת המובילים.
מאדים חביבי, אולי תואיל לשפוך קורט חמימות בטקסט הקריר. אך הוא שילח בי עשן וגפרית.
שבתאי, תגאל את הטקסט מבושה. בבקשה. אבל הברנש הפריח לעומתי הרבה דיסקות קרח... - באחד מהם התנגן השיר "עוד יותר טוב שהטקסט לא עבר"...
נוגה, האירי בפני את הדרך, בקשתי ממנה בקול מתחנן. אך השקט הנוגה מכיוונה, סימן בפניי לאו רבתי!
כוכב חמה, גרום שהקטע יתקבל, יוחמא ויקבל את מקומו הראוי. הפצרתי. אבל הוא הראה לי פנים קפואות כמו קרחון בקיץ רגע לפני שהוא קורס.
יופיטר אולי תואיל בטובך לעשות איתי צדק? אבל הוא לא נע ולא זע. ממש כמו זרוע סרגל.
אורנוס, שים סטוף לסיפור. אך הוא הדף אותי בצבר גז נדיף... ושילח אותי לנפטון - שסחרר אותי ברוח נכאים...

מצבא השמים, שאכזבני קשות, כולל 'החורים השחורים' שלא בלעו את הקטע... נחתי בייאוש על כדור הארץ - שסובב על צירו.
איך שגלגל מסתובב לו, לא?! אבל גלגלי המוח שוב הכזיבו.

בלית ברירה נהגתי כמו שכל כותב יהודי עושה כשהכול מתערבל לו.
הרמתי עיניים למעלה. ופניתי לאחד ששומע גם כשכותבים שטויות. וביקשתי:
"תן לטקסט הזה מקום. תן למילים הללו חיים. גם אם הן - שום דבר".

אז אם איכשהו הקטע הסתנן לכאן מסדנת הכתיבה של קובי ואתם קוראים עכשיו את 'שום דבר'.
תנו לו סימן שהוא משהו... בבקשה תשאירו אותו על הגלגל...
מישהי שלחה לי קטע שכתבה וביקשה שאפרסם עבורה.
הקטע חשוב מבחינתה.
קראתי, הבנתי שהקטע צריך להגיע לציבור.
אבל לא יכולתי לפרסם.
'אין לי כ"כ קהל' אמרתי לה, 'אני עצמי מוצפת בחומר שאני כותבת ולא מפרסמת את כולו כי אין לי למי, אין לי גישה לציבור הרחב, אין לי מושג איך לבנות קהל'.
'תפרסמי איפה שאת תמיד מפרסמת' אמרה.
*
אני בעד שחומר שנכתב צריך להגיע לציבור, בעיקר אם הכותבים חשים שהתוכן חשוב מבחינתם.
אני מבינה ביותר את הקושי: כשאנו כותבים אין לנו כח להתעסק עם הפרסום וההפצה.
בד"כ הכותבים הם אנשים עם רגש גבוה, ולעיתים אין להם את הפניות הרגשית להשקיע ולו קמצוץ בהפצה.

כתבתי? יאללה שיגיע איכשהו לציבור, או שלא יגיע...

אבל צריך לדעת שמי שרוצה שדבריו ישמעו - צריך להשמיע אותם.
זה לא מוריד מהכבוד שלנו, זה לא אמור להשפיע עלינו, למרות שזה נשמע מאתגר להגיע לציבור הקוראים, למרות שזה קצת מוציא מאיזור הנוחות, זה באמת מאתגר, אבל פעמים רבות זה יותר קושי תודעתי, מקום בו האדם לא מבין למה בכלל הקהל או הציבור אמור להתעניין בכתיבה שלו ברמה שדורשת ממנו להתאמץ.
*
אין לי תשובה לכך, נכון שזה קשה מאוד להפיץ את הכתיבה.
אבל צריך להגיע לתחושה של אכפתיות מאוד משמעותית ולהבנה מאוד משמעותית שכל אמירה טובה חשובה, וצריכה להגיע לעולם הרחב, גם אם יש סיכוי לקבל דחיה או זלזול או התעלמות, כדי שאדם יסכים לעצמו להעביר הלאה את דבריו.

אנשים רבים לא מוכנים להתעמת מול הקושי הזה.
אך זה העולם: כדי להתעקש שישמעו אותך, צריך להיות עם רצון גבוה ובהירות.
מה המטרה שלי?
האם היא באמת חשובה לי עד כדי שתצליח לבטל את הקולות המחלישים?

המטרה הכי חזקה לדעתי היא:
1. שאיפה לעולם טוב ומתוקן.
2. הבנה שהעולם מלא בדיבורים, חלקם ממש לא ראויים, וחשוב שגם אני יהיה שליח של ה' ואדבר דיבורים שבאים מתוך רצון טוב.
3. זה לא משנה מה הדיבורים - אם הם קודש או חול - כל עוד המטרה היא לעשות טוב בעולם, הדיבורים הופכים לראויים.
לא רק ראויים אלא הם ממש חשובים, כי כל שיח, תוכן או טקסט של שומרי מצוות, הוא בעל פוטנציאל לגאולה.

זה קצת מסובך, כי האדם חושב: למה מי יקרא אותי? מי יתייחס לדברי?

זה נכון, אבל על זה נאמר: "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין לבטל ממנה".
לאדם אין יכולת להשפיע על התוצאה, אבל גם אם אינו יכול להשפיע על התוצאה, זה לא אומר שהוא צריך להימנע ולא להשקיע איפה שהוא כן מסוגל ויכול.

אז נכון, כל אחד יעשה מה שביכולתו לפי כוחותיו ויכולתו, שגם הם מאת ההשגחה, אבל אדם לא יכול לכבול את עצמו, להשאר באזור הנוחות, ולא לעשות כלום...
לא בגלל שהוא מחויב, אלא כי זו הזכות של כולם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה