הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תשע"ה / טריקה שקטה
שמונה חודשים מאז ששמריהו יקטר סיים את הקורס המזורז אצל הרב שמחה כהן, הוא מצא את עצמו, לראשונה בחייו המקצועיים, חסר אונים.
זו היתה אמורה להיות פגישה שגרתית עם עוד אחד שזוגיותו עלתה על שרטון, ועשר דקות לאחר שהחלה הוא הבין שמה שיש לו כאן הוא כישלון מפואר.
האיש ישב מולו, עיניו החלולות בהו בו, או במשהו שראה דרכו בקיר שמאחוריו. וחוץ מזה שקט.
האם השקט הזה צריך להביך אותו? או אולי כשאין פרטנר לסיטואציה אז המבוכה איננה מבוכה?
המקרה לא מופיע בספר, שמריהו משוכנע. גם לא דובר על כך באף אחד מן השיעורים. הוא מנצל את השקט בשביל לשפר את תכניתו הישנה לפתוח בעתיד הרחוק מכון הכשרת יועצים זוגיים גדול. אחד השיעורים, הוא מציין לעצמו כעת, ידון בשאלה האקוטית "מה עושים במקרה שהמטופל יושב מולך כמו פוחלץ, או לחילופין כמו עציץ מת, ולא משתף פעולה בשום צורה, ולמעשה מתעלם ממך לחלוטין, ואינו מראה סימן חיים כלשהו. עצות, טיפים, רעיונות ואנקדוטות מן הניסיון העשיר".
צריך לראות לקצר את הכותרת איכשהו, הוא מוסיף לציין לעצמו, ובו בזמן חלק המוח המקביל מנסה למצוא דרך חוקית לבדוק אם הגבר השדוד מולו לא מת מוות מוחי או דבר מן הסוג הזה. במקרה כזה, נבהל לרגע, ייתכן שכדאי לומר ווידוי. אולי עדיף קריאת שמע. איך בכלל נראה אדם מת?
הוא מנסה לשחזר מה קרה מתחילת הפגישה. הבחור נכנס, התיישב בנימוס, חיוור משהו ושקט מאוד, כמעט אצילי. לא הוציא מילה. כששאל אותו אם ירצה לשתות משהו הוא רק הנהן, וכעת שם לב שהכוס מלאה עדיין. 'אריה, נכון?' הוא התחיל, שוב הנהון. הוא ניסה לפתוח בשאלות נימוס, אבל האדם לא הגיב מעבר להנהונים. הוא המשיך למונולוג שבירת הקרח. זה מצליח לו בדרך כלל. אבל המקרה הזה אינו בכלל הדרך. המונולוג נמשך ונמשך, כולל כמה וכמה פאוזות של 'אז בוא ננסה שוב. מה בעצם קורה?' ו'אני מבין שבאת לכאן בשביל לנסות לטפל בפלונטר שנוצר', ו'אז מה אתה אומר, תוכל לספר לי איך למעשה התחיל הכל?' משראה שזה לא ממש עוזר, ובכן, הגיע השקט.
ומשהגיע – הוא רבץ בחדר כמו פיל עבה וכהה ומגושם עד מאוד.
- - -
"תגיד", העיניים מולו בערו פתאום, "אני מכוער?"
תת המודע של שמריהו קפץ משמחה. הוא לא מת!
אבל טופ המודע בישר שמשהו משובש קורה.
"מה?! מה זאת אומרת?" שמריהו נסה להתאושש ולהבין מה קרה, אבל קולו יצא קצת מבוהל.
"אני אדם דוחה, שמריהו?" קולו של אריה עז לפחות פי מאתיים ממה שדמיין.
"לא הייתי אומר. כלומר, ממש ממש לא. אבל בוא– "
"אני מפחיד אותך, שמריהו?"
"תראה, זה הרי לא העני – "
"אני טיפש?"
"מה? למה שתחשו - "
"אני טיפש. שמריהו. עכשיו אני יודע".
גופו של אריה נרפה מעט לאחור, כאילו הבין משהו חשוב, ושמריהו חש כי תכף יישאב הבחור שוב אל אותו חור שחור, ומיהר לתפוס את קצה החוט. רק שימשיך לדבר. שיהיה שטויות.
"אתה... לא נראה לי טיפש", שמריהו זורם.
"אז, למה? מה הסיבה שכל זה קרה לי? רק תסביר לי רק למה?"
"אני... לא בטוח שאני מבין, אריה. למה מה? אולי תתחיל מהתחלה?"
אריה הביט עליו בתימהון מהול בריחוק מאופק. ושתק.
הוא חייב לדבר, להציל את המומנטום. עכשיו!
"תראה, אריה, אני לגמרי מבין אותך. לא פשוט לעמוד במצב שלך. בכלל לא פשוט. אני מנסה לעזור כאן. יש לך, אני מבין, ילדה קטנה, נכון?"
אריה נדרך. הוא רכן לעברו בשתיקה עצורה.
זה טוב, אמר שמריהו לעצמו בהיסוס. תמשיך. זה ממש טוב!
"אני מנסה לתאר לעצמי... ככה, יום אחד להישאר לבד... בלי לדעת מה, האשה עוזב – "
"אפ-אפ-אפ..." אריה הזדקף בזעם וסינן בלחישה עזה: "תעצור שם. שם בדיוק". הוא הושיט את שתי ידיו כאילו הוא סותם סכר. "אל. תדבר. ידידי".
"פשוט... אל תדבר", לחישתו הפכה מובסת.
הדוק המבריק בעיניו של אריה, שפתאום נראה כל כך עייף, חלחל את שמריהו.
שוב הגיחה אותה שתיקה, בעדה הובלטו כל הרחשים המכוערים של החיים. תנועת האוטוסטרדה, קדיחות הקונגו מאתר הבניה וצעקותיה הצרודות של השכנה מלמטה.
"אני צעיר שמריהו, נכון?" קולו של אריה סדוק ומבטו אומלל, כאילו הגלדיאטור הביס אותו בקרב האחרון. "אתה הולך להסביר לי מה עובר עלי, אתה מתכוון להזדהות איתי, ואז לנסות להסביר לי איך להיות חכם ולא צודק, ולהרגיע אותי שזה קורה אצל כולם, ומי שמטפל בעצמו הוא גיבור, ושבכל מצב אפשר לעשות משהו מועיל, ושלא כולם ברחוב יודעים, וגם אם כן זה לא מה שחשוב, ושהזמן מרפא הכל. אבל אתה יודע מצוין שהכל אבוד. שאין לך באמת מה לומר לי.
"אני יודע שאני לא פר איתך, שמריהו. אתה עושה את התפקיד שלך. אבל תסלח לי. באמת, תסלח לי שאין לי ראש לנימוסין עכשיו. אתה מבין?"
אריה מתכווץ אל תוך עצמו, כתפיו רועדות.
"לא. אתה לא מבין. איך תבין? יש לך מושג איך מרגיש אדם שכל חייו קורסים לו מנגד? אתה יודע מה עובר על מישהו שלא רואה יותר אנשים רק עיניים חדות ופוצעות, וכל מה שהוא שומע הן לחישות? הרגשת פעם איך גונבים ממך את חייך? איך לוקחים ממך הכל? סתם? ככה ביום אחד דלוח? יצא לך ליפול לבור בעומק שלושים קילומטר וידעת שאין באמת מישהו שמסוגל להגיע אליך?
"שמריהו, אני סמרטוט. אתה איש צעיר ומצליח שיחזור הביתה בערב לשבת על קפה בכוס זכוכית ולספר לאשתו איך הציל את היום, ואני סמרטוט. אתה תחזור לרגעים העייפים המוכרים שלך, לריבים הקטנים, לשעות השקטות, לכסות את הילדים במיטה ולכעוס על השכן שמטפטף לך תמיד עם הזבל ליד הדלת, ואני... אני סמרטוט מטונף, שמריהו".
"אריה... שתדע, אני... –"
"עזוב". אריה הניף את ידו בביטול וחיוך דק ומר היה בשפתותיו. הוא קם ממקומו.
"תסתכל עלי. תראה אותי. תראה איך נראה בן אדם שנסע הרבה זמן על כביש סדוק, הכל רקד סביב, אבל היו רגעים נחמדים, והיו נופים מושלמים, ופתאום הוא על גשר דק, והרכב איבד את הבלמים, והכביש נגמר. ולמטה יש רק מים סוערים".
שמריהו הביט באריה שעמד בדלת, ואריה הביט על שמריהו, ושניהם ידעו שהפרק נגמר.
"אולי היה יכול להיות אחרת", אמר אריה וסגר אחריו בטריקה שקטה.
_____
פרק ראשון מתוך ארבעה שבתכנית.
מוקדש לאיציק ידידי. תתחזק אחי וברוך שובך.
שמונה חודשים מאז ששמריהו יקטר סיים את הקורס המזורז אצל הרב שמחה כהן, הוא מצא את עצמו, לראשונה בחייו המקצועיים, חסר אונים.
זו היתה אמורה להיות פגישה שגרתית עם עוד אחד שזוגיותו עלתה על שרטון, ועשר דקות לאחר שהחלה הוא הבין שמה שיש לו כאן הוא כישלון מפואר.
האיש ישב מולו, עיניו החלולות בהו בו, או במשהו שראה דרכו בקיר שמאחוריו. וחוץ מזה שקט.
האם השקט הזה צריך להביך אותו? או אולי כשאין פרטנר לסיטואציה אז המבוכה איננה מבוכה?
המקרה לא מופיע בספר, שמריהו משוכנע. גם לא דובר על כך באף אחד מן השיעורים. הוא מנצל את השקט בשביל לשפר את תכניתו הישנה לפתוח בעתיד הרחוק מכון הכשרת יועצים זוגיים גדול. אחד השיעורים, הוא מציין לעצמו כעת, ידון בשאלה האקוטית "מה עושים במקרה שהמטופל יושב מולך כמו פוחלץ, או לחילופין כמו עציץ מת, ולא משתף פעולה בשום צורה, ולמעשה מתעלם ממך לחלוטין, ואינו מראה סימן חיים כלשהו. עצות, טיפים, רעיונות ואנקדוטות מן הניסיון העשיר".
צריך לראות לקצר את הכותרת איכשהו, הוא מוסיף לציין לעצמו, ובו בזמן חלק המוח המקביל מנסה למצוא דרך חוקית לבדוק אם הגבר השדוד מולו לא מת מוות מוחי או דבר מן הסוג הזה. במקרה כזה, נבהל לרגע, ייתכן שכדאי לומר ווידוי. אולי עדיף קריאת שמע. איך בכלל נראה אדם מת?
הוא מנסה לשחזר מה קרה מתחילת הפגישה. הבחור נכנס, התיישב בנימוס, חיוור משהו ושקט מאוד, כמעט אצילי. לא הוציא מילה. כששאל אותו אם ירצה לשתות משהו הוא רק הנהן, וכעת שם לב שהכוס מלאה עדיין. 'אריה, נכון?' הוא התחיל, שוב הנהון. הוא ניסה לפתוח בשאלות נימוס, אבל האדם לא הגיב מעבר להנהונים. הוא המשיך למונולוג שבירת הקרח. זה מצליח לו בדרך כלל. אבל המקרה הזה אינו בכלל הדרך. המונולוג נמשך ונמשך, כולל כמה וכמה פאוזות של 'אז בוא ננסה שוב. מה בעצם קורה?' ו'אני מבין שבאת לכאן בשביל לנסות לטפל בפלונטר שנוצר', ו'אז מה אתה אומר, תוכל לספר לי איך למעשה התחיל הכל?' משראה שזה לא ממש עוזר, ובכן, הגיע השקט.
ומשהגיע – הוא רבץ בחדר כמו פיל עבה וכהה ומגושם עד מאוד.
- - -
"תגיד", העיניים מולו בערו פתאום, "אני מכוער?"
תת המודע של שמריהו קפץ משמחה. הוא לא מת!
אבל טופ המודע בישר שמשהו משובש קורה.
"מה?! מה זאת אומרת?" שמריהו נסה להתאושש ולהבין מה קרה, אבל קולו יצא קצת מבוהל.
"אני אדם דוחה, שמריהו?" קולו של אריה עז לפחות פי מאתיים ממה שדמיין.
"לא הייתי אומר. כלומר, ממש ממש לא. אבל בוא– "
"אני מפחיד אותך, שמריהו?"
"תראה, זה הרי לא העני – "
"אני טיפש?"
"מה? למה שתחשו - "
"אני טיפש. שמריהו. עכשיו אני יודע".
גופו של אריה נרפה מעט לאחור, כאילו הבין משהו חשוב, ושמריהו חש כי תכף יישאב הבחור שוב אל אותו חור שחור, ומיהר לתפוס את קצה החוט. רק שימשיך לדבר. שיהיה שטויות.
"אתה... לא נראה לי טיפש", שמריהו זורם.
"אז, למה? מה הסיבה שכל זה קרה לי? רק תסביר לי רק למה?"
"אני... לא בטוח שאני מבין, אריה. למה מה? אולי תתחיל מהתחלה?"
אריה הביט עליו בתימהון מהול בריחוק מאופק. ושתק.
הוא חייב לדבר, להציל את המומנטום. עכשיו!
"תראה, אריה, אני לגמרי מבין אותך. לא פשוט לעמוד במצב שלך. בכלל לא פשוט. אני מנסה לעזור כאן. יש לך, אני מבין, ילדה קטנה, נכון?"
אריה נדרך. הוא רכן לעברו בשתיקה עצורה.
זה טוב, אמר שמריהו לעצמו בהיסוס. תמשיך. זה ממש טוב!
"אני מנסה לתאר לעצמי... ככה, יום אחד להישאר לבד... בלי לדעת מה, האשה עוזב – "
"אפ-אפ-אפ..." אריה הזדקף בזעם וסינן בלחישה עזה: "תעצור שם. שם בדיוק". הוא הושיט את שתי ידיו כאילו הוא סותם סכר. "אל. תדבר. ידידי".
"פשוט... אל תדבר", לחישתו הפכה מובסת.
הדוק המבריק בעיניו של אריה, שפתאום נראה כל כך עייף, חלחל את שמריהו.
שוב הגיחה אותה שתיקה, בעדה הובלטו כל הרחשים המכוערים של החיים. תנועת האוטוסטרדה, קדיחות הקונגו מאתר הבניה וצעקותיה הצרודות של השכנה מלמטה.
"אני צעיר שמריהו, נכון?" קולו של אריה סדוק ומבטו אומלל, כאילו הגלדיאטור הביס אותו בקרב האחרון. "אתה הולך להסביר לי מה עובר עלי, אתה מתכוון להזדהות איתי, ואז לנסות להסביר לי איך להיות חכם ולא צודק, ולהרגיע אותי שזה קורה אצל כולם, ומי שמטפל בעצמו הוא גיבור, ושבכל מצב אפשר לעשות משהו מועיל, ושלא כולם ברחוב יודעים, וגם אם כן זה לא מה שחשוב, ושהזמן מרפא הכל. אבל אתה יודע מצוין שהכל אבוד. שאין לך באמת מה לומר לי.
"אני יודע שאני לא פר איתך, שמריהו. אתה עושה את התפקיד שלך. אבל תסלח לי. באמת, תסלח לי שאין לי ראש לנימוסין עכשיו. אתה מבין?"
אריה מתכווץ אל תוך עצמו, כתפיו רועדות.
"לא. אתה לא מבין. איך תבין? יש לך מושג איך מרגיש אדם שכל חייו קורסים לו מנגד? אתה יודע מה עובר על מישהו שלא רואה יותר אנשים רק עיניים חדות ופוצעות, וכל מה שהוא שומע הן לחישות? הרגשת פעם איך גונבים ממך את חייך? איך לוקחים ממך הכל? סתם? ככה ביום אחד דלוח? יצא לך ליפול לבור בעומק שלושים קילומטר וידעת שאין באמת מישהו שמסוגל להגיע אליך?
"שמריהו, אני סמרטוט. אתה איש צעיר ומצליח שיחזור הביתה בערב לשבת על קפה בכוס זכוכית ולספר לאשתו איך הציל את היום, ואני סמרטוט. אתה תחזור לרגעים העייפים המוכרים שלך, לריבים הקטנים, לשעות השקטות, לכסות את הילדים במיטה ולכעוס על השכן שמטפטף לך תמיד עם הזבל ליד הדלת, ואני... אני סמרטוט מטונף, שמריהו".
"אריה... שתדע, אני... –"
"עזוב". אריה הניף את ידו בביטול וחיוך דק ומר היה בשפתותיו. הוא קם ממקומו.
"תסתכל עלי. תראה אותי. תראה איך נראה בן אדם שנסע הרבה זמן על כביש סדוק, הכל רקד סביב, אבל היו רגעים נחמדים, והיו נופים מושלמים, ופתאום הוא על גשר דק, והרכב איבד את הבלמים, והכביש נגמר. ולמטה יש רק מים סוערים".
שמריהו הביט באריה שעמד בדלת, ואריה הביט על שמריהו, ושניהם ידעו שהפרק נגמר.
"אולי היה יכול להיות אחרת", אמר אריה וסגר אחריו בטריקה שקטה.
_____
פרק ראשון מתוך ארבעה שבתכנית.
מוקדש לאיציק ידידי. תתחזק אחי וברוך שובך.
