שיתוף | צלם בהיכלו של ר' פישקה

  • הוסף לסימניות
  • #1
כבר לפי הדלת יכולתי לחוש שמשהו כאן לא רגיל.

חדר המדרגות היה חשוך מכדי להבחין בפגמיו, שנימרו אותו ככלב דלמטי נוטה למות, אבל הנורה הצהובה שהידלדלה בעצבות מעל דלת העץ הישנה, האירה את המציאות בגוון עכור של יום גשום. מתחת ל'קוקר' הענק, הייתה קבועה לוחית עץ בלה ומצועצעת עליה נאמר: ברוכים הב ים – משפחת גלזר. הלא הוא ביתו של ר' פישל (פישקה מהבית) נ. גלזר.

נקשתי בעדינות מתבקשת ולקחתי צעד לאחור. קילופי סיד ונשורת טיח היו פזורים על השטיח המרוט וסביבתו. הטפט של הדלת, בצבע קרמשניט מעופש, היה במצב קילוף מתקדם, ונראה כנחש זקן בעונת ההתנשלות.

על פי המדבקות שהיו על הדלת למדתי שבבית הרב גלזר משתדלים שלא לדבר לשון הרע בין חמש לשבע בערב, ושיש להם גמ"ח ברנשילד, ושניתן להפקיד בידם תרומות לועד הרבנים, ושהם מוכרים תבניות ביצים L בעשרים ושבעה שקלים בלבד.

הדלת נפתחה. גל אפלולי בניחוח בקלה חרוך התפרץ לעברי. החנקתי שיעול כשהבחנתי בזוג העיניים המחייכות מולי. העיניים הנ"ל היו נטועות במרכז פנים צמוקות וחיוורות, שמוסגרו על ידי זקן אדמוני מדובלל שהסתעף בקצותיו לכיוונים שונים ומפתיעים. פאות עבות וכהות הציצו מאחורי אוזניו, כמו ילדים שמציצים מדלת כיתתם לפני שהמלמד מגיע. הוא היה קטן קומה ושדוף באופן מעורר דאגה.

הטבתי את חגורת המצלמה המקצועית שלי ולראשונה תהיתי אולי טעיתי בכתובת.

"שלום הרב גלזר", הושטתי לו יד והוא לחץ אותה בחום.

"אני עמית", אמרתי בביטחון. אבל מיד ראיתי שזה לא אמר לו כלום. "הצלם", ניסיתי לעזור לו לפתור את החידה. שום זיק הבנה לא ניצת שם, בעיניים המחייכות. "עיתון 'הציבור'?" ניסיון אחרון.

משהו נדלק שם, אבל עדיין היה ברור שהוא לא מבין מי אני ומה רצוני ולמה.

"שלום עליכם", הוא אמר בקול נמוך ורחב ורצוף סדקים קלים. הוא פתח את הדלת לרווחה. "בואו תיכנסו".

נכנסתי אחריו בהיסוס, "שלחו אותי מהמערכת לצלם אותך לטור שלך".

"לעשות לי מה?" הוא הסתובב לעברי.

עצרתי. "אה... לא אתם כותבים את הטור בעיתון 'הציבור'?"

החיוך הנעים התרחב על פניו. "כן-כן... המדור 'וידגו לרוב', כן, בסיעתא דשמיא, ברוך השם".

"ו...לא עדכנו אתכם מהמערכת שיגיעו לצלם אותך?"

"לא", הוא אמר כמתנצל, ולאחר מחשבה הוסיף, "אולי באמת שלחו מכתב לאינטרנט. אבל, אתה מבין, אני לא רואה מה הם שולחים שם. אין לי אה.. אין לי אינטרנט".

הוא כנראה פרש את מבטי כשאלה, לכן הסביר: "הרב שרגא, השכן שלנו, הוא מקליד את הכתבים שלי ושולח לעיתון, כך ש..."

"אז... מה זה הצילום הזה שאתם מדברים עליו, למה הם צריכים אותו", הציל אותי מן המבוכה. "מה זה, למס הכנסה או משהו כזה?"

צחקקתי קלות. "לא, הרב.. זה בעצם, צילום שלך ששמים בראש הטור שאתה כותב כל שבוע".

הרב גלזר לפת באצבעותיו את כל זרועות זקנו והנהן בהבנה. גבותיו צומצמו, ואז התרחבו בפתאומיות.

"ו...למה זה חשוב? כלומר, התמונה הזו?"

אף פעם לא קרה שהייתי צריך להסביר ללקוחותיי למה תמונה זה דבר חשוב.

"האמת... תראה..." ניסיתי בכל זאת, "אני לא ממש יודע, אבל אני משער שהמטרה היא שהקוראים פשוט יראו מי כותב להם, ממי הם מקבלים את התובנות החשובות, או משהו בכיוון".

ר' פישקה הביט בי בריכוז, כאילו הוא קורא שם משהו מרתק.

"הא-הא", הוא מהנהן שוב כעבור יחידה קטנה של שניות. מרצין ומרפה שוב. זו כנראה השיטה שלו לעכל דברים.

"טוב", הוא מפתיע אותי, "למה לא. למה לא..."

ובלי הקדמות נוספות, הוא נעמד מולי בפרוזדור האפלולי, תולה על עצמו חיוך מוגזם ועקום ואמר: "בכבוד. הרב עָמית, תצלמו..."

פערתי את פי. זה מה שאני עושה בדרך כלל כשאני מופתע ונדהם.

לרגע הזוי אחד, סקרתי את האפשרות הזו ברצינות. פשוט לצלם אותו כך, בשפמו הטרופי הזה שקצותיו מתעקלים עד שהם נעלמים בסבך הזקן, עם משקפיו הצהובים זה לזה וחיוכו הדבילי, עם חולצתו המתפוררת שגדולה ממנו בארבע מידות לפחות, שעברה מינימום שבע מאות הרתחות, ומכיסה הפרום למחצה מציצים קרעי דפים ומסמכים, שלל חשבוניות ושני עטי פרקר שעומדים שם כשומרי סף. ברקע האחורי ניצב ארון שדלתותיו התלושות מגלות את הערבוביה האפוקליפטית שמתחוללת שם: בגדים, כלי בית, נעליים, מאמרי מערכת של עיתון מרווה לצמא, ועטיפות ריקות של במבה אשבול.

תמונת המאה. ללא ספק.

ור' פישקה כבר עומד שם עשרות שניות ולא מבין למה אני לא מצלם ומשחרר אותו לעיסוקיו הקדושים.

"אה..." אני לא טוב בלגמגם. "אני צריך אתכם קצת יותר..."

"פוטוגני?" הוא עוזר לי בטוב לב.

"אה... לא... כן, בעצם כן. אפשר לומר".

"טוב", אמר בכובד ראש ונשם עמוקות. הוא שילב את ידיו על חולצתו הענקית, היטה את ראשו לצד, עד ששלוחות מזקנו השתרבבו לימינו, ואור הנורה הצהובה השתקף מהן. והחיוך נותר אותו חיוך מרטיט קרביים.

הוא מן הסתם זיהה את חוסר שביעות רצוני. לכן הוא ניסה להחליף צד. ללכת צעד קדימה, צעד אחורה. בשלב מסוים הוא הוביל אותי לסלון. שם התאורה הייתה קצת יותר אנושית. ניסיתי לכוון אותו, להנחות בעדינות, אבל חיוכיו המעושים מדי, ותנוחותיו העקומות ותנועותיו המוגזמות, הגחיכו את הוראותיי ברמות טראגיות. זה היה נורא.

הניסיונות שלו לרצות אותי היו מכמירי לב. למרות שראו שלא פשוט לו כל העסק, אבל הוא עשה את זה בשבילי ללא תלונות.

בתוכי הלכתי והתייאשתי. צילמתי עשרות תמונות, אבל חוץ מלשמש השראה לקריקטוריסטים אנטישמיים הן לא יועילו לשום דבר.

הוא כבר נראה מותש. אבל לא אמר מילה. גם השרירים שלי דאבו. הורדתי את המצלמה הכבדה רק בשביל לתת לדם לזרום.

הבטתי בעוגמה סביב. השולחן מגורד הפינות היה עמוס ספרים פתוחים, דפי פוליו כתובים למחצה ולשליש, עטים ועפרונות, קובצים תורניים ועלונים ישנים, ספרים היו גם על כיסאות העץ המתפרקות. זהו ר' פישקה ט. גלזר דנן, בעל הטור הפופולרי "וידגו לרוב".

החזרתי את עיני אל האובייקט המצולם שלי, וליבי החסיר פעימה, או האיץ את קצבו. לא ממש זוכר את הפרטים.

לזה בדיוק חיכיתי.

בתנועת אינסטינקט הרמתי את המצלמה, כיוונתי זום אופטי, ו – פלאש.

ר' פישקה הרים את עיניו בבהלה, כמי שנתפס בקלקלתו. "רגע", הוא אומר לי, ומתחיל להתגנדר וללבוש את החיוך ההוא.

אבל אני כבר חייכתי את חיוך המנצחים והתחלתי להתקפל.

תפסתי אותו ברגע המדויק: עומד מולי בפרופיל, וכמו גנב הוא מציץ בזווית עינו, אל מסכת שבועות הפתוחה שעל השולחן, הבעתו טרודה ומתגעגעת, ויחד עם זאת מלאת שלמות באופן שקשה לתאר.

המשימה הושלמה.

אני אומר לכם, יצא מרהיב. כבר תראו בעיתון.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
עצום. נפלא ממש.
משום מה זה הזכיר לי את שימקה.
מין גירסה מרועננת משהו לסגנון הבלתי נשכח הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני אומר לכם, יצא מרהיב. כבר תראו בעיתון.
ראינו בפרוג, יצא מרהיב - - -
הטור המצולם הזה
"הא-הא", הוא מהנהן שוב כעבור יחידה קטנה של שניות. מרצין ומרפה שוב. זו כנראה השיטה שלו לעכל דברים
והחיוך נותר אותו חיוך מרטיט קרביים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
2 שחקנים מעולים, וכתב אחד שיודע לעשות את המלאכה.
ואין מלך בלי עם, כי אם לא אנחנו, המומחים, לא היה כאן סיפור.
הזכיר לי את הנסיון ללמד חייל או שוטר להבדיל בין חרדי אוטנתי לבין ערבי מחופש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
בקליינע- בהתחלה הייתי ממעיט מעט את הדימויים.
יש אופציה להרחבה, ידידי הטוב?
איך אמר מוקי ***** למשפיע מקרוצוויל כשהעיר לו לאחר הרצאה שנתן בנושא ביקורת דורסת שהיה מרדים ומעורר שאט נפש בעת ובעונה אחת? "כשאתה אומר משהו, אתה יכול לעמוד מאחורי זה, אבל אגיע גם לשם לדרוש הסברים".
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
מענג ומרווה נחת.

צלם שיודע ככה לתאר את תמונה מושלמת זה כנראה יואל...
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
ארחיב:
בקטעים הראשונים היטבת לתאר את המרחב, המקום והדמות לפרטי פרטים. ואז בכל קטע הוספת דימוי - באחד לכלב דלמטי. בשני לנשל נחש. ובשלישי לילדי המלמד.
מאחר וגם פירטת בהרחבה וגם הוספת דימוי, הענין העמיס עלי במעט את זרימת הקריאה. אבל אולי זה רק אני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
  • הוסף לסימניות
  • #11
גדי, לא רק אתה.
סליחה על החפירה, אבל חשוב לי לדעת. האם הדימויים באופן כללי מיותרים, או שבמקרה שלנו הם פשוט לא מוצלחים מספיק.
(אני למשל, עזר לי מאוד להבין איך הפאות שלו מציצות מבעד לתנוכי אוזנו, כשהסברתי לעצמי לאט, שזה כמו ילדים שמציצים מהכיתה).
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
סליחה על החפירה, אבל חשוב לי לדעת. האם הדימויים באופן כללי מיותרים, או שבמקרה שלנו הם פשוט לא מוצלחים מספיק.
(אני למשל, עזר לי מאוד להבין איך הפאות שלו מציצות מבעד לתנוכי אוזנו, כשהסברתי לעצמי לאט, שזה כמו ילדים שמציצים מהכיתה).
אדרבה, לענ"ד מוצלחים מאד, פשוט יותר מדי מהם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
לדעתי כמות הדמויים מדוייקת להפליא. עוד דימוי אחד ואבדנו - פחות דימוי והטור לא יהיה 'זה'.
הלייק מכוון לחלק של "עוד דימוי אחד ואבדנו". על אף שדימוייו של משויטט הינם קילורין לעיניים ורטט לקרביים.
@משויטט זה הגורל שלך בחיים, עם כל המקצועיות המטורפת לצד הכתיבה העשירה תמיד נתפוס אותך בקטנה ונעשה מזה רעש, פעם זה פאנץ' ופעם זה דימויים.
אין מה לעשות, עם צדיקים מדקדקין על קוצו של חוד השעורה... [אני יודע שעירבבתי שלשה משפטים, נא לא לתקן אותי!!!]
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
קראתי עכשיו.
כשרון ענק. כתיבה מדהימה. כמו תמונה חדה במיוחד, הכי חדשה שיש...

הערה כללית- לפי הרקע התלוש של עמית, לא מתחבר לי שדווקא הוא מצליח להבין שר' פישקה נראה במיטבו כשהוא זורק מבט עורג לגמ'.

שוב, הכתיבה מדהימה, והטור מדהים בגלל שבעצם לא 'קורה' בו כמעט כלום. צלם בא, צלם צילם.
שויין.
ומהאנקדוטה הזעירה הזו עשית טור עסיסי כל כך...
אחחחח.

יישר כוח!
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
מצוין ומשובח
תיארת את זה מידי מדויק...תן לתמונה לעשות את העבודה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

מכירים את אלה שתופסים חיזוק באלול?

אז זהו שר' נוחעם הוא ממש לא אחד מהם!

כל החיזוק האלולי נתפס אצל ר' נוחעם כעדות על אותה חולשה כרונית ממנה סובלים ה'מתחזקים' האלוליים למיניהם במשך כל השנה, וזה עוד בלי לדבר על הנפילה הצפויה להם במוצאי יום כיפור ישר אל תוך סיר הלוקשן...

יש אנשים שמבחינתם מעגל השנה הוא דבר שהולך וחולף, יצא אב נכנס אלול יצא אלול נכנס תשרי.

אצל ר' נוחעם, כל השנה זה 'אלול'!

כל השנה זה אלול, בדיוק כמו שכל השנה זה 'פסח' ולכן ר' נוחעם הוא מאלה ששואלים את המוכר במאפייה גם בי"ג כסלו, 'האם זה 'נטחן'...'
כל השנה זה אלול! בדיוק כמו שכל השנה זה 'סוכות', ולכן לא משנה מתי, תוכלו תמיד למצוא בכיס של ר' נוחעם שלל זכוכיות מגדלת עם או בלי לד, וגם כשכל האתרוגים נכמשו והפכו לכמעט בלתי נראים... הוא ממשיך לעשות אימונים על בלעטלאך של תפוחים...

ככה זה אצל ר' נוחעם, כל השנה זה אלול, בדיוק כמו שכל השנה זה 'תשעה באב'...

אם תשאלו את ר' נוחעם איך ייתכן שחותם ה'אלול' לא ניכר על פניו, הוא יגיב מן הסתם בתנועת ביטול ויאמר שזו לא הבעיה שלו, הוא כמובן יוסיף וימנה תריסר מגדולי ישראל שכפי הידוע לו מעדות של איש מפי איש - לא ראו עליהם שינוי מיוחד בין אלול לשאר ימות השנה, מה שאומר שזו כנראה 'בעיה' בעיקר של צדיקים.

בטח אתם שואלים את עצמכם, אז למה ר' נוחעם רועד כל כך... למה הוא נתקף ברעד בלתי נשלט שלא עוצר?
מתברר... שר' נוחעם רועד במשך כל השנה, בלי קשר או עם קשר לאלול..
זה שאנשים שמים לב לזה רק באלול ממש עושה לו עוול!

ר' נוחעם תמיד אמר שלפי הבדיקות שערך, גם הדגים שבים רועדים במשך כל ימות השנה ולא רק באלול, ואל תתווכחו עם ר' נוחעם שקיבל היתר מרב לצאת מהארץ למצפה התת ימי באילת כדי לבדוק עם סיסמוגרף ימי את הרעידות של הדגים וזה היה בכלל באמצע החורף.
הוא גם בדק פיזית את הרעידות של הדגים כשהוא הוציא אותם מהמים וצפה בהם איך שהם רועדים ורועדים ורועדים עד למותם הטראגי, 'הם כנראה נחתמו בספרן של רשעים גמורים' הכריע ר' נוחעם ומייד לימד עליהם זכות – לפחות הם זכו לקחת חלק במחקרים של ר' נוחעם...


אז מה הבעיה של ר' נוחעם? אתם בטח שואלים

היה זה רגע של גילוי לב מצידו של ר' נוחעם, כשהוא השיח את כאבו והתוודה בפה מלא, שמכל התפילות הרבות של הימים הנוראים, הוא לא יודע ואין לו שום מושג איך הוא מוציא מהפה את הקטע הזה שנקרא 'וידוי'...

הוא כל פעם נעמד מול הסידור, ופיו נאלם, הוא לא מצליח להוציא הגה מהפה, איך אפשר לשקר במצח נחושה כשעומדים לפני ה'? הוא פשוט לא מסוגל!

כל השנה ר' נוחעם מצליח איך שהוא להתחמק מזה, בכל שני וחמישי שאז התחנון מכיל בתוכו וידוי, ר' נוחעם עם חוש הריח המפותח שלו ל'שמחות' מצליח למצוא מניין עם חתן או אבי הבן או סנדק, גם אם לא הוא פונה לשטיבלאך החסידי, שם לבטח יש יארצייט/הילולא של איזה 'צדיק', אז הוא גם מתפנק על ליקר בננה שהוא כל כך אוהב.
וב'בין המיצרים' שחל בתקופה שנולדים רק בנות ב'מעייני הישועה' וביום ששום צדיק לא נפטר בו, ר' נוחעם נאלץ למצוא סיבה ממש טובה לברוח מהתפילה לפני תחנון, הוא כמובן אומר לעצמו שהוא ישלים אחר כך, אבל הוא תמיד שוכח...

מה שנשאר לר' נוחעם זה רק הווידויים של הימים הנוראים

אם זה היה רק 'יום כיפור', ניחא!
עשרה ווידויים? נו, עוברים את זה... גם ככה הוא סובל מהצום ומהקור של המזגנים, אז הוא יסבול עוד קצת מלומר מילים שהוא לא מבין איך הן קשורות אליו.

אבל מהסליחות של בני אשכנז ר' נוחעם לא יכול להתחמק, ושם הוא הרי צריך להתוודות, אך גם לזה מצא ר' נוחעם פתרון יצירתי במיוחד, ל'סליחות' הוא בוחר ללכת לבית הכנסת הכי צפוף באזור, ולפני הקטע של הווידוי הוא תר בעיניו אחר האדם הכי מפוקפק שבקהל ובאלגנטיות הוא מוצא את דרכו אליו וכך ר' נוחעם נעמד בצמוד אליו ומשתדל במהלך הווידוי לדפוק מחצה עליו ומחצה על אותו מפוקפק לא לפני שהוא העריך בעיניו החודרות עד חדרי בטן ששום מילה מהרשימה הארוכה של הווידוי לא תיאמר לבטלה על אותו אדם.

הבעיה הגדולה של ר' נוחעם היא שהוא גילה ממש לאחרונה שיש לו שורשים ספרדיים מלפני גירוש ספרד, [וזה כנראה המקור לאות 'עי"ן' שנוספה לשמו]
מה שאומר שהוא התחיל להגיד סליחות בסתר מראש חודש אלול, ונכון שיש הרבה מוקדי אמירת 'סליחות' עם קהל צפוף של בני עדות המזרח שיכולות להיות לו הפתרון האולטימטיבי, אבל זה אומר שהוא מסתכן בכך שאם מישהו חלילה יראה אותו מסלסל בסילודין את 'קה שמע אביונך, המחלים פניך'... כל המוניטין שהוא בנה כר' נוחעם בסכנה, ולזה הוא לא מוכן!


לאחר שאלת רב, ועוד רב ועוד רב, מצא ר' נוחעם את הרב שהתיר לו באופן פרטי לחבר נוסח ווידוי אישי ל'סליחות' אותם הוא אומר ביחידות וזה נוסח הוידוי של ר' נוחעם:

אנא ה' או"א תבא לפניך וכו' שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל, מה לעשות, צדיקים אנחנו ולא חטאנו!
אהבנו, ברכנו, גמלנו חסד, דיברנו טוב, הרהרנו הרהורים טובים, ועדנו עצמנו לדבר מצווה, זכנו, זכינו וזיכנו אחרים, חמלנו, טהרנו, ישרנו, כיבדנו אב ואם, למדנו, מלמלנו דברי תורה ברחוב, ניחמנו, סעדנו, סיימנו מסכתות, עצרנו מכוניות בשבת, פיללנו, צמנו, צילמנו רבנים וגדולי ישראל, קמנו מפני שיבה, קינאנו קנאת סופרים, רשמנו דברי תורה, רתחנו מרתחא דאורייתא, שמענו שיעורי תורה בנסיעות, שמרנו שבתות, תנינו, תמכנו ונתמכנו...

מה נאמר וכו'...

ע"כ נוסח הווידוי של ר' נוחעם 'הספרדי'...


לעוד תכנים של ר' נוחעם כנסו ל -
ר' נוחעם בעל האתרוג 123 ר' נוחעם יודע לתקוע...
הבונקר#



03:17

הוא עמד שם מהוסס "למה באת לכאן בכלל ?" הוא שומע קול מתוכו רוטן

"רצית להילחם! החלטת לא לוותר!" מזכיר לו קול אחר

ואז במבט חתום הוא פותח את הדלת, בליבו יודע שהכול הולך להשתנות.

עשן סמיך של סיגריות חוסמות לו את הראיה, הריח שמעורב עם אדי אלכוהול כמעט מחניק ממנו שיעול.

באת בסוף הא ?! מחכים לך! הדובר גבר צעיר וחסון, לבוש חולצה מרושלת ואף אדום שכמו משלים את מראהו האימתני, מושיט לו את היד ללחיצה אדירה שכמעט שוברת לו כמה עצמות, לא סתם כינו אותו "הבריון".

הדלת נטרקת אחריו בנקישה קלה, כמו צוחקת על הנאיביות שבו.

"למה היית צריך את זה? רצית להרגיש גיבור גדול?" שוב הקולות סוערים בתוכו "אולי יש עוד אפשרות לסגת? חוץ מ"הבריון" איש לא ראה אותך!" הוא לא מרפה.

הוא כמעט בא להסתובב וללכת, אבל הקול השני לא משחרר "לא להיכנע! לא לתת להם כזאת מתנה! את הכול הם כבר לקחו! לפחות שבך לא ישלטו!!"

הוא מחליט להמשיך.

הם חוצים את החדר בזריזות, דלת חסונה בעלת קוד מספרים ניצבת מולם.

"הבריון" ניגש ומיקש עליה קצרות.

9-5-4-1-6 חרך צר של אור נפתח.

ואז הוא שמוע אותו.

ניגון אדיר שממיס את כל כולו.

"אמר אביי. אמר אביי. אמר אביי. אמר אביי"

המבט בעיינים נלדק, משהו בתוכו ניצת, ורגליו כקלות מרוחות, את מפתן הדלת ביעף חוצות.

והניגון נמשך ונמשך, וכל רצונו רק שלא יפסק לעולם.

"הוו גרישה כמה חייכנו לך!!" הוא שומע את קולו של הרב.

גרישה מסתכל סביבו בלהט, רואה את הרב, רואה את כולם, ועל פניהם אותו המבט,

המבט שלו!

"כי הם חיינו ואורך ימינו",

מכונת ה-ק.ג.ב. וה-נ.ק.וו.ד. לא תשבור את רוחינו,

את הגוף והכסף בחוזקה היא רומסת,

אבל הנשמה לא-לוקות כוספת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה