הנושאים החמים
יענקי R
ספר יהלום - עימוד נוצץ ברמה אחרת
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
עימוד ספרים
צילום מקצועי
עריכה תורנית
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
(ארוך, אבל שווה קריאה. אזהרה: עלול להכיל ווארטים חסידיים וסיפורי צדיקים...)
בשב"ק האחרונה, פרשת וירא, שהיתי בעיר פתח תקווה, בקריית הבעש"ט שבשכונת 'הדר גנים'.
'הולכת להיות שבת מעניינת', סחו לי, 'ר' מיילך שובת בשכונה. בלילה יתקיים ה'באטע' המפורסם שלו'.
את שמעו שמעתי ודאי, כמו כל כלל ישראל; את החוברות הנפוצות – קראתי יותר מפעם; יצא לי פעם להיכנס ל'חבורה' שלו בירושלים [המתקיימת מדי ליל שישי, בביתו של הצדיק הירושלמי, רבי שלומק'ה זוויעהלר זי"ע, שהוא גם זקינו של ר' מיילך]. אבל להיות ב'טיש' שלו – מעולם לא הייתי. כששמעתי על הטיש המתוכנן - לא חשבתי פעמיים: הפעם אזכה ואהיה, בע"ה!
מודעות לא נתלו בחוצות השכונה ושום כרוז לא בישר על בואו של המשפיע. המתפללים המקומיים, חסידי צאנז ברובם, כבר יודעים (המשפיע הוא מחותן עם רב הקריה), וזה מספיק כדי למלא את המקום.
היכל הכולל, המשמש בשבתות כ'עזרת נשים', סודר כבר מערב שבת לכבוד המעמד שאמור להתקיים בו בלילה. במרכז מוצבים השולחנות בצורת מלבן מאורך, שבאמצע חלל צר, לכל אורך בית המדרש, כשרק כסא פלסטיק פשוט מונח בו. בצדי ביהמ"ד עומדים 'פאראנצ'עס' מדורגים בני ארבע קומות שהוכנו והורכבו מבעוד יום.
תקצר היריעה לתאר את המעמד במלואו ואף מקצתו. לכן אגיש בפני הקוראים את תמצית הדברים, מנקודת מבטי, בניסיון להעביר את תחושת הרוממות מאותו מעמד.
ליל שבת קודש, השעה 23:00. הס מושלך בבימ"ד בשעה שר' מיילך נכנס לביהמ"ד הקטן ומתחיל להלך הלוך ושוב בפשטות בחלל המאורך שבין שולחנות,.
הקהל פותח בניגון המרטיט של 'הייליגער שבת קודש', נוסח וויז'ניץ. בגמר הניגון משתרר שקט. הקהל עדיין בתחילתו של התחממות ליל-שבתית. לאחר כמה שניות פותח המשפיע את פיו ומתחיל לדבר.
בדיבורו הוא מרתק אליו את המבטים, מהפנט.
'אתם יודעים', הוא פותח, 'כשאברך צמא למים, מה הוא עושה? ניגש לברז, ממלא כוס מים ושותה.
אבל מה יקרה כשהכוס תישפך? האם הוא ייסוג לאחוריו ויישאר צמא? ברור שלא. הוא ימזוג את הכוס בשנית.
ואם שוב תישפך הכוס? האם יתייאש? גם לא! הוא ימלא את הכוס בשלישית.
ואם שוב תישפך לו הכוס? הוא שוב ימלא אותה. הוא הרי צמא, רוצה לשתות!
כך יקרה גם בפעם החמישית והששית, ואפילו בפעם המאה.
למה? כי הוא צמא. הוא רוצה לשתות.'
וכאן הוא עובר למסר העולה:
'נאמר: "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" - צריך לכסוף לה' יתברך כמו צימאון למים. אפילו אם נשפכו המים מאה פעם – לא נפסיק לכסוף ולהתפלל אליו יתברך.'
ומיד פותח המשפיע בשיר המוכר (של ר' שלמה קרליבך): "שפכי כמים לבך, נוכח פני ה'"...
האווירה מתחממת והציבור מחושמל. השירה סוחפת את כולם.
לאחר מכן עוברים לזמר את 'קה ריבון עלם' בניגון המיוחד והמרגש של בית 'שומרי אמונים' (דינוב-בלאז'וב).
בין השירים קולחים מפיו של המשפיע ווארטים מתוקים. אמרות מגדולי הדורות ומצדיקי החסידות שופעים ממנו. הכל נאמר 'בשם אומרו'. זיכרון מופלא ונדיר יש למשפיע, אין ספק בכך.
פעמִים, שבין בית לפזמון הוא שוזר פירושים ופרפראות לתוכן הזמר. לא שרים סתם. יש משמעות ועומק בכל מילה. ע"פ רוב ידבר באידיש, אך ישתדל לתרגם את הדברים גם למי שלא דובר את השפה.
'שבת, שבת'! שאגות של ערגה וכיסופין יוצאות מפיו תוך כדי השירה.
אין מי שנותר אדיש במעמד הזה.
'איך אפשר לישון בשבת?' הוא שואל-תמה. 'צדיקים אמרו 'שומר שבת' – יהודי הרי הוא כ'שומר' בשבת קודש ואסור להירדם בשמירה.
יש סיפור ידוע על רב זלמן גרוסמן, אביו של הגאון ר' ישראל, ר"י פינסק-קרלין, ומגדולי ירושלים בדור האחרון. אחד מצאצאיו של ר' זלמן נמצא אתנו, נשמע מפיו את המעשה.'
הנכד מתחיל את הסיפור כשמידי פעם המשפיע מדגיש וחוזר על משפט מסוים הטעון לדעתו הדגשה מיוחדת.
'לפני כשמונים שנה ארע המעשה. ר' זלמן שהה במאריקה למשך כמה חודשים. מנהג קדוש היה לר' זלמן, והוא: מרגע שנכנסה השבת ועד צאת – הוא לא נתן שנה לעיניו. לא ביום ולא בלילה. ובזכות עמידתו האיתנה במנהגו – הוא ניצל ממוות.
אחד מידידיו של ר' זמן שהה גם הוא בניו יורק באותה שבת. משום מה הו אלא הצליח להירדם באותו ליל שבת. כמה שניסה – לא הצליח. בסוף החליט: היות ור' זלמן נמצא באותה עיר, והוא לבטח ער כעת – אצעד לאכסניתו ואפגש אמו. וממחשבה – למעשה. קם ויצא לחושך הניו יורקי והחל לצעוד במשך דקות ארוכות לאכסניתו של ר' זלמן.
כשהגיע לפתח חדרו נקש על הדלת מתוך מחשבה שעוד רגע היא תפתח ור' זלמן יזמין אותו בחיוך חם להיכנס. אך הוא התפלא לשמוע שטק מעבר לדלת. שום צעדים ושום קול של לימוד לא נשמע. הוא ניסה שוב לדפוק, הפעם יותר חזק, אך השקט נשמר גם עתה.
מיודענו הסיק מיד כי קרה משהו, לא טוב, לר' זלמן. שהרי אין שום מצב בעולם שר' זלמן ישן כעת, ואם הוא לא עונה – הרי שארע משהו. הוא פרץ את הדלת וראה אץ ר' זלמן שוכב על הרצפה, בקושי נושם. מיד הוא ביצע בו החייאה וחייו נצלו.'
אתם מבינים? מתהלך ברגש ר' מיילך, בזכות זה שר' זלמן לא ישן מעולם בלילות שבת, עלתה במחשבתו של ידידו לבקרו. ועוד, להיות בטוח שאם הוא לא פותח את הדלת – זה סימן שהוא נמצא במצוקה.
אני בטוח שגם אתם, אומר המשפיע, עוד מעט תשבו בבית מדרש ללמוד עד הבוקר, עם כוסות קפה... השומר שבת!'
אחד הרגעים המרטיטים הוא בשיר 'מנוחה ושמחה' בניגון של וויז'ניץ. השיר מושר למשך זמן ארוך יחסית, כ-20 דקות. השיא הוא במילים 'קום קרא אליו'. ארבע פעמים חוזרים על הקטע הזה, עם הניגון הנלוה אליו.
בשלב מסוים הוא עובר לדבר על פרשת השבוע – פרשת וירא. הכל כמובן תוך כדי צעידה - הלוך ושוב, כשמידי פעם הוא מתיישב באפיסת כוחות על הכסא שהוכן לו מבעוד מועד.
למה אברהם אבינו נצטווה על המילה רק בגיל 99? שואל ר' מיילך, ועונה: כדי להראות ליהודי, שגם בגיל 99 אל לו להתייאש, והוא יכול להתחיל מחדש. הבעיה מתחילה, הוא מפטיר בצחות, שכאן יש אנשים שמרגישים את עצמם בגיל 100...
עוד ווארט: 'יש להבין, מה היה בכלל ניסיון העקידה? הקב"ה אמר – עושים. איפה הניסיון? ומתרץ בשם אחד מגדולי החסידות, שאת שמו איני זוכר: הניסיון לא היה בכלל בעצם מעשה העקידה, אלא בצורה בה היא תתבצע. האם היא תיעשה בשמחה או לא.
ואיך יודעים שאברהם אבינו עמד בניסיון? הרי אמרו חז"ל שא"א לזכות לגילוי שכינה אלא מתוך שמחה. ואם אברהם אבינו לא קים את שצווה מתוך שמחה, המלאך, שאמר לו "אל תשלח ידך אל הנער" לא היה מתגלה אליו. ואז... ואז כל עם ישראל לא היה קיים היום!
'ישתבח שמו'.... זורק אחד מהנוכחים. יהודי ספרדי תמים, שכה נהנה מהווארט, עד שלא עצר מלהתפעל בקול רם.
המשפיע פונה אליו: כן, ישתבח שמו... נו, תתחיל איזה ניגון, מה שאתה רוצה.
היהודי מהרהר מעט ומשיב: 'קה אכסוף, כבוד הרב'...
'אה זה טוב. מה היינו עושים בלעדיך, יהודי? איזה טעם היה בלי קה אכסוף'?! נו, הייבט אויף, תתחילו.
הקהל מתחיל לזמר, ומבית לבית האווירה מתרוממת לגבהים חדשים.
גם ניגוני ימים נוראים זומרו ברטט, כמו 'חמול' של וויזניץ, ועוד.
הסיפורים לא נגמרים. בעיקר מסופר מזקנו הק' רבי משה-מרדכי מלעלוב זי"ע. אך גם מהמהרי"ד מבעלז, מר' שלום שבדרון, ועוד. הסיפורים הידועים מהחוברות, ההם מ'למטה', עומדים מול עיננו, ומועברים בצורה חיה ומרתקת. את כוסות התה המוחלפות בקצב מהיר הפסקתי לספור אחרי העשירית. האנרגיות שר' מיילך מוציא דורשות ממנו למלא את גופו בנוזלים.
לא אוכל לכתוב את כל הסיפורים, מה גם שאיני זוכר את כולם. אבל אכתוב כאן מעשה אחד מיוחד, שסופר פעמיים באותו 'טיש', וניכר שהוא חביב מאד על מספרו (ותכף תבינו מנין לי זאת). אשתדל להעביר את הספור כלשונו:
סיפר המחנך ר' משה בלוי: המעשה ארע בחודש טבת לפני כ-34 שנים, בשנת תשמ"ד. בכל ערב, בסדר ג', הייתה לי קביעות ללמוד עם בחור אחד. ערב אחד ראיתי שפניו אינם כתמול שלשום ומשהו ארע עמו. שאלתי אותו מה ארע לך? מדוע נפלו פניך? אך הוא סרב לשתפני: בין כה לא תוכל לעזור לי. אך ר' משה, מחנך ותיק, לא התייאש ולחץ עליו שיספר לו. לבסוף נכנע הבחור והחל מספר:
באלול האחרון, קבלתי על עצמי קבלה חזקה - לשמור את עיני מראות ברע. ב"ה עמדתי בכך בגבורה במשך כל החודשים האחרונים. היום, הוצרכתי לנסוע לתל אביב, וכשעליתי לאוטובוס נכשלתי. מאז אין לי מנוח. השתפך הבחור באזני.
הבטתי בשעוני, מספר ר' משה. השעה הייתה אחת-עשרה ורבע בלילה. 'תשמע, הסטייפלר מקבל עד אחת-עשרה וחצי, בוא נרוץ אליו, אולי נספיק להיכנס עוד הלילה. רצנו למקום ובס"ד נכנסנו לרשימת הממתינים. כשהגיע תורנו נכנסנו בחרדת קודש למעונו של הסטייפלר קדישא. רק נזכיר שהיה זה בחצי שנתו האחרונה, בעודו חלוש מאד.
מכיוון שכבדה שמיעתו של הסטייפלר הוצרכו הנכנסים לברכה והתייעצות לרשום את מבוקשם על דף. הבחור כתב את מה שארע עמו והגיש את הדף לסטייפלר. כשמר לקרוא הרים אליו את עיניו והביט בו בחדות מפחידה. (כאן מדגים ר' מיילך את המבט שהיה לסטייפלר...)
'תגיד לי', שאל הסטייפלר את הבחור, 'האם פעם אחת שהיית על האוטובוס כן הצלחת להתגבר ולשמור על העיניים?' הבחור כתב בקצה: 'המצב רע ומר'.
הסטייפלר מיישר אליו שוב את מבטו המאיים ושואל בשנית: 'האם פעם אחת שהיית על האוטובוס כן הצלחת להתגבר ולשמור על העיניים?'
הבחור, רועד כולו, מהנהן בראשו לאות הן.
וכה היתה תשובתו של הסטייפלר: 'אינני מגזים, אינני משקר. אלו היה לי כוח הייתי קם בפניך. את העונש על הנפילה - תקבל, יש גהינום... אבל אין לך מושג כמה שכר יהיה לך על כל התגברות שלך. בכל התגברות אתה זוכה להיות במדרגת יוסף הצדיק, ומה לך כי תלין על נפילה אחת?!'
את המילים של הסטייפלר בקטע האחרון מקריא ר' מיילך מתוך דף מקומט. כנראה כתב מילה במילה ממה שספר לו ר' משה בלוי. מכאן ואילך הוציא ר' מיילך את הפתק הזה כמה וכמה פעמים במשך הלילה, ואף בשל"ס למחרת.
השעה מתאחרת, אבל הזמן שחולף - לא מורגש. עוד שיר, עוד סיפור, עוד ווארט... כמות האנשים הולכת ומצטמצמת, אבל קשה לעזוב. כמה עשרות בודדות נותרו, מתוך מאתיים בתחילת הלילה.
רק בשעה 3 וחצי לפנות בוקר (!) מסיים ר' מיילך את הבאטע, ופוסע לעבר האכסניה שלו, מלווה בכמה אברכים יקרים בני המקום שמתקשים להיפרד מהדמות המיוחדת הזו.
בשל"ס (סעודה שלישית) גם זכיתי להיות נוכח, אך קצרה היריעה. רק אציין שניכר היה עליו שקיים את דבריו מאתמול - לא לישון בשבת קודש...
לקראת הסוף קראו כולם שני מזמורי תהילים לרפואת אחד מבני השכונה, החולה זמן רב בכליותיו. לצער כולם באותו זמן כבר הוא לא היה עמנו.
ויהיו הדברים לעילוי נשמתו של איש החסד ר' מיכאל ליפסקי ז"ל, מוותיקי וממייסדי הקריה החרדית בפ"ת.
בשב"ק האחרונה, פרשת וירא, שהיתי בעיר פתח תקווה, בקריית הבעש"ט שבשכונת 'הדר גנים'.
'הולכת להיות שבת מעניינת', סחו לי, 'ר' מיילך שובת בשכונה. בלילה יתקיים ה'באטע' המפורסם שלו'.
את שמעו שמעתי ודאי, כמו כל כלל ישראל; את החוברות הנפוצות – קראתי יותר מפעם; יצא לי פעם להיכנס ל'חבורה' שלו בירושלים [המתקיימת מדי ליל שישי, בביתו של הצדיק הירושלמי, רבי שלומק'ה זוויעהלר זי"ע, שהוא גם זקינו של ר' מיילך]. אבל להיות ב'טיש' שלו – מעולם לא הייתי. כששמעתי על הטיש המתוכנן - לא חשבתי פעמיים: הפעם אזכה ואהיה, בע"ה!
מודעות לא נתלו בחוצות השכונה ושום כרוז לא בישר על בואו של המשפיע. המתפללים המקומיים, חסידי צאנז ברובם, כבר יודעים (המשפיע הוא מחותן עם רב הקריה), וזה מספיק כדי למלא את המקום.
היכל הכולל, המשמש בשבתות כ'עזרת נשים', סודר כבר מערב שבת לכבוד המעמד שאמור להתקיים בו בלילה. במרכז מוצבים השולחנות בצורת מלבן מאורך, שבאמצע חלל צר, לכל אורך בית המדרש, כשרק כסא פלסטיק פשוט מונח בו. בצדי ביהמ"ד עומדים 'פאראנצ'עס' מדורגים בני ארבע קומות שהוכנו והורכבו מבעוד יום.
תקצר היריעה לתאר את המעמד במלואו ואף מקצתו. לכן אגיש בפני הקוראים את תמצית הדברים, מנקודת מבטי, בניסיון להעביר את תחושת הרוממות מאותו מעמד.
*
ליל שבת קודש, השעה 23:00. הס מושלך בבימ"ד בשעה שר' מיילך נכנס לביהמ"ד הקטן ומתחיל להלך הלוך ושוב בפשטות בחלל המאורך שבין שולחנות,.
הקהל פותח בניגון המרטיט של 'הייליגער שבת קודש', נוסח וויז'ניץ. בגמר הניגון משתרר שקט. הקהל עדיין בתחילתו של התחממות ליל-שבתית. לאחר כמה שניות פותח המשפיע את פיו ומתחיל לדבר.
בדיבורו הוא מרתק אליו את המבטים, מהפנט.
'אתם יודעים', הוא פותח, 'כשאברך צמא למים, מה הוא עושה? ניגש לברז, ממלא כוס מים ושותה.
אבל מה יקרה כשהכוס תישפך? האם הוא ייסוג לאחוריו ויישאר צמא? ברור שלא. הוא ימזוג את הכוס בשנית.
ואם שוב תישפך הכוס? האם יתייאש? גם לא! הוא ימלא את הכוס בשלישית.
ואם שוב תישפך לו הכוס? הוא שוב ימלא אותה. הוא הרי צמא, רוצה לשתות!
כך יקרה גם בפעם החמישית והששית, ואפילו בפעם המאה.
למה? כי הוא צמא. הוא רוצה לשתות.'
וכאן הוא עובר למסר העולה:
'נאמר: "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" - צריך לכסוף לה' יתברך כמו צימאון למים. אפילו אם נשפכו המים מאה פעם – לא נפסיק לכסוף ולהתפלל אליו יתברך.'
ומיד פותח המשפיע בשיר המוכר (של ר' שלמה קרליבך): "שפכי כמים לבך, נוכח פני ה'"...
האווירה מתחממת והציבור מחושמל. השירה סוחפת את כולם.
לאחר מכן עוברים לזמר את 'קה ריבון עלם' בניגון המיוחד והמרגש של בית 'שומרי אמונים' (דינוב-בלאז'וב).
בין השירים קולחים מפיו של המשפיע ווארטים מתוקים. אמרות מגדולי הדורות ומצדיקי החסידות שופעים ממנו. הכל נאמר 'בשם אומרו'. זיכרון מופלא ונדיר יש למשפיע, אין ספק בכך.
פעמִים, שבין בית לפזמון הוא שוזר פירושים ופרפראות לתוכן הזמר. לא שרים סתם. יש משמעות ועומק בכל מילה. ע"פ רוב ידבר באידיש, אך ישתדל לתרגם את הדברים גם למי שלא דובר את השפה.
'שבת, שבת'! שאגות של ערגה וכיסופין יוצאות מפיו תוך כדי השירה.
אין מי שנותר אדיש במעמד הזה.
'איך אפשר לישון בשבת?' הוא שואל-תמה. 'צדיקים אמרו 'שומר שבת' – יהודי הרי הוא כ'שומר' בשבת קודש ואסור להירדם בשמירה.
יש סיפור ידוע על רב זלמן גרוסמן, אביו של הגאון ר' ישראל, ר"י פינסק-קרלין, ומגדולי ירושלים בדור האחרון. אחד מצאצאיו של ר' זלמן נמצא אתנו, נשמע מפיו את המעשה.'
הנכד מתחיל את הסיפור כשמידי פעם המשפיע מדגיש וחוזר על משפט מסוים הטעון לדעתו הדגשה מיוחדת.
'לפני כשמונים שנה ארע המעשה. ר' זלמן שהה במאריקה למשך כמה חודשים. מנהג קדוש היה לר' זלמן, והוא: מרגע שנכנסה השבת ועד צאת – הוא לא נתן שנה לעיניו. לא ביום ולא בלילה. ובזכות עמידתו האיתנה במנהגו – הוא ניצל ממוות.
אחד מידידיו של ר' זמן שהה גם הוא בניו יורק באותה שבת. משום מה הו אלא הצליח להירדם באותו ליל שבת. כמה שניסה – לא הצליח. בסוף החליט: היות ור' זלמן נמצא באותה עיר, והוא לבטח ער כעת – אצעד לאכסניתו ואפגש אמו. וממחשבה – למעשה. קם ויצא לחושך הניו יורקי והחל לצעוד במשך דקות ארוכות לאכסניתו של ר' זלמן.
כשהגיע לפתח חדרו נקש על הדלת מתוך מחשבה שעוד רגע היא תפתח ור' זלמן יזמין אותו בחיוך חם להיכנס. אך הוא התפלא לשמוע שטק מעבר לדלת. שום צעדים ושום קול של לימוד לא נשמע. הוא ניסה שוב לדפוק, הפעם יותר חזק, אך השקט נשמר גם עתה.
מיודענו הסיק מיד כי קרה משהו, לא טוב, לר' זלמן. שהרי אין שום מצב בעולם שר' זלמן ישן כעת, ואם הוא לא עונה – הרי שארע משהו. הוא פרץ את הדלת וראה אץ ר' זלמן שוכב על הרצפה, בקושי נושם. מיד הוא ביצע בו החייאה וחייו נצלו.'
אתם מבינים? מתהלך ברגש ר' מיילך, בזכות זה שר' זלמן לא ישן מעולם בלילות שבת, עלתה במחשבתו של ידידו לבקרו. ועוד, להיות בטוח שאם הוא לא פותח את הדלת – זה סימן שהוא נמצא במצוקה.
אני בטוח שגם אתם, אומר המשפיע, עוד מעט תשבו בבית מדרש ללמוד עד הבוקר, עם כוסות קפה... השומר שבת!'
אחד הרגעים המרטיטים הוא בשיר 'מנוחה ושמחה' בניגון של וויז'ניץ. השיר מושר למשך זמן ארוך יחסית, כ-20 דקות. השיא הוא במילים 'קום קרא אליו'. ארבע פעמים חוזרים על הקטע הזה, עם הניגון הנלוה אליו.
בשלב מסוים הוא עובר לדבר על פרשת השבוע – פרשת וירא. הכל כמובן תוך כדי צעידה - הלוך ושוב, כשמידי פעם הוא מתיישב באפיסת כוחות על הכסא שהוכן לו מבעוד מועד.
למה אברהם אבינו נצטווה על המילה רק בגיל 99? שואל ר' מיילך, ועונה: כדי להראות ליהודי, שגם בגיל 99 אל לו להתייאש, והוא יכול להתחיל מחדש. הבעיה מתחילה, הוא מפטיר בצחות, שכאן יש אנשים שמרגישים את עצמם בגיל 100...
עוד ווארט: 'יש להבין, מה היה בכלל ניסיון העקידה? הקב"ה אמר – עושים. איפה הניסיון? ומתרץ בשם אחד מגדולי החסידות, שאת שמו איני זוכר: הניסיון לא היה בכלל בעצם מעשה העקידה, אלא בצורה בה היא תתבצע. האם היא תיעשה בשמחה או לא.
ואיך יודעים שאברהם אבינו עמד בניסיון? הרי אמרו חז"ל שא"א לזכות לגילוי שכינה אלא מתוך שמחה. ואם אברהם אבינו לא קים את שצווה מתוך שמחה, המלאך, שאמר לו "אל תשלח ידך אל הנער" לא היה מתגלה אליו. ואז... ואז כל עם ישראל לא היה קיים היום!
'ישתבח שמו'.... זורק אחד מהנוכחים. יהודי ספרדי תמים, שכה נהנה מהווארט, עד שלא עצר מלהתפעל בקול רם.
המשפיע פונה אליו: כן, ישתבח שמו... נו, תתחיל איזה ניגון, מה שאתה רוצה.
היהודי מהרהר מעט ומשיב: 'קה אכסוף, כבוד הרב'...
'אה זה טוב. מה היינו עושים בלעדיך, יהודי? איזה טעם היה בלי קה אכסוף'?! נו, הייבט אויף, תתחילו.
הקהל מתחיל לזמר, ומבית לבית האווירה מתרוממת לגבהים חדשים.
גם ניגוני ימים נוראים זומרו ברטט, כמו 'חמול' של וויזניץ, ועוד.
*
הסיפורים לא נגמרים. בעיקר מסופר מזקנו הק' רבי משה-מרדכי מלעלוב זי"ע. אך גם מהמהרי"ד מבעלז, מר' שלום שבדרון, ועוד. הסיפורים הידועים מהחוברות, ההם מ'למטה', עומדים מול עיננו, ומועברים בצורה חיה ומרתקת. את כוסות התה המוחלפות בקצב מהיר הפסקתי לספור אחרי העשירית. האנרגיות שר' מיילך מוציא דורשות ממנו למלא את גופו בנוזלים.
לא אוכל לכתוב את כל הסיפורים, מה גם שאיני זוכר את כולם. אבל אכתוב כאן מעשה אחד מיוחד, שסופר פעמיים באותו 'טיש', וניכר שהוא חביב מאד על מספרו (ותכף תבינו מנין לי זאת). אשתדל להעביר את הספור כלשונו:
סיפר המחנך ר' משה בלוי: המעשה ארע בחודש טבת לפני כ-34 שנים, בשנת תשמ"ד. בכל ערב, בסדר ג', הייתה לי קביעות ללמוד עם בחור אחד. ערב אחד ראיתי שפניו אינם כתמול שלשום ומשהו ארע עמו. שאלתי אותו מה ארע לך? מדוע נפלו פניך? אך הוא סרב לשתפני: בין כה לא תוכל לעזור לי. אך ר' משה, מחנך ותיק, לא התייאש ולחץ עליו שיספר לו. לבסוף נכנע הבחור והחל מספר:
באלול האחרון, קבלתי על עצמי קבלה חזקה - לשמור את עיני מראות ברע. ב"ה עמדתי בכך בגבורה במשך כל החודשים האחרונים. היום, הוצרכתי לנסוע לתל אביב, וכשעליתי לאוטובוס נכשלתי. מאז אין לי מנוח. השתפך הבחור באזני.
הבטתי בשעוני, מספר ר' משה. השעה הייתה אחת-עשרה ורבע בלילה. 'תשמע, הסטייפלר מקבל עד אחת-עשרה וחצי, בוא נרוץ אליו, אולי נספיק להיכנס עוד הלילה. רצנו למקום ובס"ד נכנסנו לרשימת הממתינים. כשהגיע תורנו נכנסנו בחרדת קודש למעונו של הסטייפלר קדישא. רק נזכיר שהיה זה בחצי שנתו האחרונה, בעודו חלוש מאד.
מכיוון שכבדה שמיעתו של הסטייפלר הוצרכו הנכנסים לברכה והתייעצות לרשום את מבוקשם על דף. הבחור כתב את מה שארע עמו והגיש את הדף לסטייפלר. כשמר לקרוא הרים אליו את עיניו והביט בו בחדות מפחידה. (כאן מדגים ר' מיילך את המבט שהיה לסטייפלר...)
'תגיד לי', שאל הסטייפלר את הבחור, 'האם פעם אחת שהיית על האוטובוס כן הצלחת להתגבר ולשמור על העיניים?' הבחור כתב בקצה: 'המצב רע ומר'.
הסטייפלר מיישר אליו שוב את מבטו המאיים ושואל בשנית: 'האם פעם אחת שהיית על האוטובוס כן הצלחת להתגבר ולשמור על העיניים?'
הבחור, רועד כולו, מהנהן בראשו לאות הן.
וכה היתה תשובתו של הסטייפלר: 'אינני מגזים, אינני משקר. אלו היה לי כוח הייתי קם בפניך. את העונש על הנפילה - תקבל, יש גהינום... אבל אין לך מושג כמה שכר יהיה לך על כל התגברות שלך. בכל התגברות אתה זוכה להיות במדרגת יוסף הצדיק, ומה לך כי תלין על נפילה אחת?!'
את המילים של הסטייפלר בקטע האחרון מקריא ר' מיילך מתוך דף מקומט. כנראה כתב מילה במילה ממה שספר לו ר' משה בלוי. מכאן ואילך הוציא ר' מיילך את הפתק הזה כמה וכמה פעמים במשך הלילה, ואף בשל"ס למחרת.
*
השעה מתאחרת, אבל הזמן שחולף - לא מורגש. עוד שיר, עוד סיפור, עוד ווארט... כמות האנשים הולכת ומצטמצמת, אבל קשה לעזוב. כמה עשרות בודדות נותרו, מתוך מאתיים בתחילת הלילה.
רק בשעה 3 וחצי לפנות בוקר (!) מסיים ר' מיילך את הבאטע, ופוסע לעבר האכסניה שלו, מלווה בכמה אברכים יקרים בני המקום שמתקשים להיפרד מהדמות המיוחדת הזו.
בשל"ס (סעודה שלישית) גם זכיתי להיות נוכח, אך קצרה היריעה. רק אציין שניכר היה עליו שקיים את דבריו מאתמול - לא לישון בשבת קודש...
לקראת הסוף קראו כולם שני מזמורי תהילים לרפואת אחד מבני השכונה, החולה זמן רב בכליותיו. לצער כולם באותו זמן כבר הוא לא היה עמנו.
ויהיו הדברים לעילוי נשמתו של איש החסד ר' מיכאל ליפסקי ז"ל, מוותיקי וממייסדי הקריה החרדית בפ"ת.
נערך לאחרונה ב:
