הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
....
הטו נא אוזן ואספרה על אותו צדיק ומחבב מצוות ושמח בחגי ומועדי השנה, ר' נוחום נויח שמו, והיה נקרא בפי הבריות "נוחום איש נויח". ולא משום שהיה נוח לבריות, כי יותר ממה שיכול היה להיות נוח, היה קשה להם, וכאותו המכונה "אשווערע מענטש". ואולי אדרבה, משום כך היה נקרא "איש נויח" וכבית הקברות הנקרא "בית החיים". ואל נא ייעלב אותו הנוחום מן הדימוי, שאינו אלא לסבר את האוזן.
ולהבין מעט באישיותו ואיך שנראית בעיני הבריות עד שכינוהו כמו שכינוהו, אסבר אוזנכם מעט מהנהגתו בימי הפורים ובימי הסוכות כבשאר מועדי השנה.
ציבור רחב סבור ונימוקו עמו, כי אם ישנו ביטוי: "זה היום שלו", אצל נחום נויח דנן אפשר לומר על יום הפורים "זה לא היום שלו". כי הנה ביום הפורים בעת קריאת המגילה, עת כל העם בארשת גילה, היה כל כולו כעסים, לאותם הזאטוטים העושים מעשי שטותים, ולעת יגיע הקורא ל"המן" אצלם הדינמיט כבר מזומן, וכאותם אשר בארץ אשור נדחים ובשושן נבוכים, היה הוא ושכמותו נרתחים, כבמיני משאות שוא ומדוחים. ואין להאריך באשר ידוע. ואולי משום כך סבור היה אותו ציבור מה שסבור בקשר לאישיותו של זה הנוחום, עד שכינוהו בעבור כך "איש נויח".
אלא שטעות גדולה בידיו של ציבור זה, כי יום הפורים יום גדול הוא עד מאד אצל זה הנחום נויח. ואם ידוע המאמר "כיפורים כפורים", אצל נוחום נויח מאמר זה בא לידי ביטוי מעשי. ואין הדברים אמורים בעבור כי שתה לשכרה, כי אותו הנחום בתחילת משתה היין לא ייתן לעצמו וכל שכן לאשר עמו לנגוע ולו מעט בטיפה המרה. ולא שלא ידע כי ביום זה ליהודים היתה אורה, ידע גם ידע, אלא שיותר מכך חש איך יום הפורים מגלם עניין "אשר בחר בנו מכל העמים", ולדידו רק מתוך פיקחות גמורה יוכל להרגיש זאת היטב. ואכן אחר שהגיע להכרה זו בכל חושיו מתוך פיקחות, התחיל בעבודת השכרות, כי היה אומר שכל עניינה של השכרות היא רק לגלות לחוץ מה שהשיג בפיקחותו. ועניין זה היה מרגיש גם מרגיש בכל חגי השנה, יען היתה נשמתו במצוות דבוקה, בחג הסוכות כבחנוכה, וליבו מזמר בדיצה, במגילה כבאכילת מרור ומצה.
ואטעימכם מה מהנהגתו בימי הסוכות. ידוע היה ברחובות קריה כי את סוכתו יקים בעצמו למרות גודלה וכובדה, ולא ייתן ולו לאחד מבניו להיות לו לעזר, ומשום מעשה שהיה. ובכדי שיהיה פתח להבין הנהגתו זו, אקדים את אשר עם לבבו עת בונה הסוכה.
כבר בברכות השחר עת מגיע לברכת "שלא עשני גוי" ארשת פניו להבים, ולבו דבק בדבקות נוראה ביושב הכרובים, אשר בחר בנו מכל העמים ולא מרובים. וכשנגש אלי המלאכה, טרם לוקח הקרשים, לוקח בידו המסמר ולבו כמו מזמר, וכך הם מחשבותיו בעת ההיא:
"מסמר זה שאנו תוקעים על שום מה, על שום משל לרשעת הגויים אשר צד אחד בהם ראש וצד השני חרב להרע לישראל, וכמאמרם ז"ל 'כל המצר לישראל נעשה ראש', והרי הם כזה המסמר, אשר מצד אחד ראש לו ומצד שני כמדקרות החרב".
אחר מניח המסמר, לוקח בידו הקרשים, ומגביהם ואומר בלבו:
"קרשים אלו שאנו מעמידים על שום מה, על שום משל לעם הנבחר אשר בכל אורך שנות הגלות דופקים ודוקרים בו אלו המסמרים, ולא זו בלבד שאין יכולים הם לכלותינו, אדרבה זה גופא מה שמבדל האומה הנבחרה שלא תיטמע בגויים, כזה המסמר שככל שדופקים יותר ממנו בקרשים, תתחזק הסוכה".
וכל מסמר שנתעקם [וככל שרבו השנים היו רבים כאלו] הגביה בידיו כאומר:
"מסמר זה שנתעקם על שום מה, על שום משל לעניין הקשיות עורף של העם הנבחר".
וכך בדחילו ורחימו, ניגש הוא לכל מלאכת ההקמה של הסוכה הנופלת, מלאכת העבודה ב"והייתם לי סגולה מכל העמים". ומי שלא ראה אושרו בסוכתו כל שבעת הימים לא ראה אושר ושמחה של מצווה מימיו.
ותחילה היה נותן לבניו לעזור לו במלאכה, עד לאותו היום בו ניגש אליו בתמימות רבה בנו בכורו "יקותיאל משה אביגדור טוביה" [וסליחתו בצדו כי ודאי שכחתי שם כלשהו], ועמו חבילת "אזיקונים" באמרו: "אבא, גיליתי פטנט חדש, יותר לא תצטרך כל כך לטרוח בבניית הסוכה עם פטיש ומסמרים. אפשר ברגע אחד לחבר הכול עם אזיקונים". אמרו כי מי שלא ראה איך חוורו פניו של אותו הנוחום כשכמעט נפל מתעלף, לא ראה חיוורון פנים של אב שיצא בנו לתרבות רעה מימיו...
ואם כה היתה שמחתו והתרגשותו בעת בניית הסוכה, עוד רבתה שבעתיים בעת הדלקת נרות החנוכה. כבר מעת היה מכריז הגבאי על קול הקורא קדוש כסלו – אחר שהיה מחשב בעצמו הרגע המדויק של המולד עוד קודם שנשמע קולו של גבאי המקריא "המולד יהיה", כי מהדר היה במצות חישוב בתקופות ומזלות – היה מתמלא גיל חדוה ואורה, ובחזונו כמו ראה המנורה הטהורה, פתע היה מתמלא בתחושת כעס ואין אונים, עת בחזונו ההיכל טמאו היוונים, ולעת נמצא פח השמן הטהור היה מתמלא שבח ורננה לכביר ונאור. וטרם הזכרנו את כוונתו המיוחדת שהיה מוסיף בעת ההבדלה של שבת זו באומרו "בין ישראל לעמים" כשבלבו פח השמן הטהור שהוא אשר הבדיל בעת ההיא והוא המבדיל עד היום – כי רק מי אשר ישמור בכל הנהגותיו להידבק בפח השמן הטהור נבדל הוא לגמרי מן העמים. ובאומרו 'בורא מאורי האש' לא יכול היה שלא לחשוב על מאור המנורה למרות שלא ידע לבטא אף במחשבתו את הקשר שהרגיש.
למחרת, עם אור בוקר, מיד אחר עבודת התפילה, היה יוצא מביתו, בשווקים מתרוצץ כשאור בפניו מתנוצץ, בתורו אחר השמן המהודר ביותר. וככל שקרב יום ההדלקה, היה כולו רינה כבא מעולם הנגינה, והיה מזמר לעצמו את משל הפשתני והפחמי במנגינת מוסיף והולך, ומי שלא ראהו מזמר עת הגיע ל"ניצוץ יוצא מיוסף" [במנגינת "מעלין בקודש"] לא ראה ניצוץ היוצא מיוסף מימיו. באשר לדידו נרות החנוכה ניצוץ יש בהם מאותו הניצוץ של יוסף המכלה את כל הפשתן של אלופי עשיו.
כל ימי החנוכה היו אצלו היה בבחינת הניצוץ היוצא מיוסף שמוסיף והולך וממעט את הפשתן כפרי החג המתמעטין והולכין ושמחתו גדולה ועולה בקודש. ובאם כבתה הלהבה היה מקיים בהידור הדין "כבתה אין זקוק לה" שאף בזה ראה את גודל העניין שאחר שעלה הניצוץ מיוסף כלום לא יוכל לו, ואף לכשנדמה כי כבה אין זה אלא בגשמיות, אבל רוחניותו קיימת גם קיימת ומוספת עוד ועוד.
אוהב ודבק במצוות היה, ובמיוחד אותם המצוות בהם בא לידי ביטוי ענין ההבדלה בין ישראל לעמים. ולכשתמצי, בכל מצוה ראה הוא הבדלה זו. וכך כל ימיו עובד היה את ה' מתוך שמחה וטוב לבב.
והאמת אומר ולא אכחד כי כל כולו של "נוחום נויח" זה לא היה ולא נברא, ורק משל היה שעלה ברעיוני אל מול ההכרה ב"אשר בחר בנו מכל העמים" המתחזקת מול אותם מבני ישמעאל עת שקיימתי בעצמי מכלל לאו אתה שומע הן של "ישכור פועלים וישב עמהם".
הטו נא אוזן ואספרה על אותו צדיק ומחבב מצוות ושמח בחגי ומועדי השנה, ר' נוחום נויח שמו, והיה נקרא בפי הבריות "נוחום איש נויח". ולא משום שהיה נוח לבריות, כי יותר ממה שיכול היה להיות נוח, היה קשה להם, וכאותו המכונה "אשווערע מענטש". ואולי אדרבה, משום כך היה נקרא "איש נויח" וכבית הקברות הנקרא "בית החיים". ואל נא ייעלב אותו הנוחום מן הדימוי, שאינו אלא לסבר את האוזן.
ולהבין מעט באישיותו ואיך שנראית בעיני הבריות עד שכינוהו כמו שכינוהו, אסבר אוזנכם מעט מהנהגתו בימי הפורים ובימי הסוכות כבשאר מועדי השנה.
ציבור רחב סבור ונימוקו עמו, כי אם ישנו ביטוי: "זה היום שלו", אצל נחום נויח דנן אפשר לומר על יום הפורים "זה לא היום שלו". כי הנה ביום הפורים בעת קריאת המגילה, עת כל העם בארשת גילה, היה כל כולו כעסים, לאותם הזאטוטים העושים מעשי שטותים, ולעת יגיע הקורא ל"המן" אצלם הדינמיט כבר מזומן, וכאותם אשר בארץ אשור נדחים ובשושן נבוכים, היה הוא ושכמותו נרתחים, כבמיני משאות שוא ומדוחים. ואין להאריך באשר ידוע. ואולי משום כך סבור היה אותו ציבור מה שסבור בקשר לאישיותו של זה הנוחום, עד שכינוהו בעבור כך "איש נויח".
אלא שטעות גדולה בידיו של ציבור זה, כי יום הפורים יום גדול הוא עד מאד אצל זה הנחום נויח. ואם ידוע המאמר "כיפורים כפורים", אצל נוחום נויח מאמר זה בא לידי ביטוי מעשי. ואין הדברים אמורים בעבור כי שתה לשכרה, כי אותו הנחום בתחילת משתה היין לא ייתן לעצמו וכל שכן לאשר עמו לנגוע ולו מעט בטיפה המרה. ולא שלא ידע כי ביום זה ליהודים היתה אורה, ידע גם ידע, אלא שיותר מכך חש איך יום הפורים מגלם עניין "אשר בחר בנו מכל העמים", ולדידו רק מתוך פיקחות גמורה יוכל להרגיש זאת היטב. ואכן אחר שהגיע להכרה זו בכל חושיו מתוך פיקחות, התחיל בעבודת השכרות, כי היה אומר שכל עניינה של השכרות היא רק לגלות לחוץ מה שהשיג בפיקחותו. ועניין זה היה מרגיש גם מרגיש בכל חגי השנה, יען היתה נשמתו במצוות דבוקה, בחג הסוכות כבחנוכה, וליבו מזמר בדיצה, במגילה כבאכילת מרור ומצה.
ואטעימכם מה מהנהגתו בימי הסוכות. ידוע היה ברחובות קריה כי את סוכתו יקים בעצמו למרות גודלה וכובדה, ולא ייתן ולו לאחד מבניו להיות לו לעזר, ומשום מעשה שהיה. ובכדי שיהיה פתח להבין הנהגתו זו, אקדים את אשר עם לבבו עת בונה הסוכה.
כבר בברכות השחר עת מגיע לברכת "שלא עשני גוי" ארשת פניו להבים, ולבו דבק בדבקות נוראה ביושב הכרובים, אשר בחר בנו מכל העמים ולא מרובים. וכשנגש אלי המלאכה, טרם לוקח הקרשים, לוקח בידו המסמר ולבו כמו מזמר, וכך הם מחשבותיו בעת ההיא:
"מסמר זה שאנו תוקעים על שום מה, על שום משל לרשעת הגויים אשר צד אחד בהם ראש וצד השני חרב להרע לישראל, וכמאמרם ז"ל 'כל המצר לישראל נעשה ראש', והרי הם כזה המסמר, אשר מצד אחד ראש לו ומצד שני כמדקרות החרב".
אחר מניח המסמר, לוקח בידו הקרשים, ומגביהם ואומר בלבו:
"קרשים אלו שאנו מעמידים על שום מה, על שום משל לעם הנבחר אשר בכל אורך שנות הגלות דופקים ודוקרים בו אלו המסמרים, ולא זו בלבד שאין יכולים הם לכלותינו, אדרבה זה גופא מה שמבדל האומה הנבחרה שלא תיטמע בגויים, כזה המסמר שככל שדופקים יותר ממנו בקרשים, תתחזק הסוכה".
וכל מסמר שנתעקם [וככל שרבו השנים היו רבים כאלו] הגביה בידיו כאומר:
"מסמר זה שנתעקם על שום מה, על שום משל לעניין הקשיות עורף של העם הנבחר".
וכך בדחילו ורחימו, ניגש הוא לכל מלאכת ההקמה של הסוכה הנופלת, מלאכת העבודה ב"והייתם לי סגולה מכל העמים". ומי שלא ראה אושרו בסוכתו כל שבעת הימים לא ראה אושר ושמחה של מצווה מימיו.
ותחילה היה נותן לבניו לעזור לו במלאכה, עד לאותו היום בו ניגש אליו בתמימות רבה בנו בכורו "יקותיאל משה אביגדור טוביה" [וסליחתו בצדו כי ודאי שכחתי שם כלשהו], ועמו חבילת "אזיקונים" באמרו: "אבא, גיליתי פטנט חדש, יותר לא תצטרך כל כך לטרוח בבניית הסוכה עם פטיש ומסמרים. אפשר ברגע אחד לחבר הכול עם אזיקונים". אמרו כי מי שלא ראה איך חוורו פניו של אותו הנוחום כשכמעט נפל מתעלף, לא ראה חיוורון פנים של אב שיצא בנו לתרבות רעה מימיו...
ואם כה היתה שמחתו והתרגשותו בעת בניית הסוכה, עוד רבתה שבעתיים בעת הדלקת נרות החנוכה. כבר מעת היה מכריז הגבאי על קול הקורא קדוש כסלו – אחר שהיה מחשב בעצמו הרגע המדויק של המולד עוד קודם שנשמע קולו של גבאי המקריא "המולד יהיה", כי מהדר היה במצות חישוב בתקופות ומזלות – היה מתמלא גיל חדוה ואורה, ובחזונו כמו ראה המנורה הטהורה, פתע היה מתמלא בתחושת כעס ואין אונים, עת בחזונו ההיכל טמאו היוונים, ולעת נמצא פח השמן הטהור היה מתמלא שבח ורננה לכביר ונאור. וטרם הזכרנו את כוונתו המיוחדת שהיה מוסיף בעת ההבדלה של שבת זו באומרו "בין ישראל לעמים" כשבלבו פח השמן הטהור שהוא אשר הבדיל בעת ההיא והוא המבדיל עד היום – כי רק מי אשר ישמור בכל הנהגותיו להידבק בפח השמן הטהור נבדל הוא לגמרי מן העמים. ובאומרו 'בורא מאורי האש' לא יכול היה שלא לחשוב על מאור המנורה למרות שלא ידע לבטא אף במחשבתו את הקשר שהרגיש.
למחרת, עם אור בוקר, מיד אחר עבודת התפילה, היה יוצא מביתו, בשווקים מתרוצץ כשאור בפניו מתנוצץ, בתורו אחר השמן המהודר ביותר. וככל שקרב יום ההדלקה, היה כולו רינה כבא מעולם הנגינה, והיה מזמר לעצמו את משל הפשתני והפחמי במנגינת מוסיף והולך, ומי שלא ראהו מזמר עת הגיע ל"ניצוץ יוצא מיוסף" [במנגינת "מעלין בקודש"] לא ראה ניצוץ היוצא מיוסף מימיו. באשר לדידו נרות החנוכה ניצוץ יש בהם מאותו הניצוץ של יוסף המכלה את כל הפשתן של אלופי עשיו.
כל ימי החנוכה היו אצלו היה בבחינת הניצוץ היוצא מיוסף שמוסיף והולך וממעט את הפשתן כפרי החג המתמעטין והולכין ושמחתו גדולה ועולה בקודש. ובאם כבתה הלהבה היה מקיים בהידור הדין "כבתה אין זקוק לה" שאף בזה ראה את גודל העניין שאחר שעלה הניצוץ מיוסף כלום לא יוכל לו, ואף לכשנדמה כי כבה אין זה אלא בגשמיות, אבל רוחניותו קיימת גם קיימת ומוספת עוד ועוד.
אוהב ודבק במצוות היה, ובמיוחד אותם המצוות בהם בא לידי ביטוי ענין ההבדלה בין ישראל לעמים. ולכשתמצי, בכל מצוה ראה הוא הבדלה זו. וכך כל ימיו עובד היה את ה' מתוך שמחה וטוב לבב.
והאמת אומר ולא אכחד כי כל כולו של "נוחום נויח" זה לא היה ולא נברא, ורק משל היה שעלה ברעיוני אל מול ההכרה ב"אשר בחר בנו מכל העמים" המתחזקת מול אותם מבני ישמעאל עת שקיימתי בעצמי מכלל לאו אתה שומע הן של "ישכור פועלים וישב עמהם".
