הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
שלום פולנסקי הבן היה קם כל יום מוקדם מאוד, לפני שהשמש זרחה.
הוא היה מסתובב במטבח יחף, מכין לעצמו תה צמחים מעשבים שאסף בצד הדרך, מוסיף איזה כפית או שתיים של דבש, ולוגם אותו באיטיות, תוך כדי רביצה על הספה הישנה בסלון הצנוע, מול החלון הגדול של המרפסת, מכאן היה אפשר לראות את השמש זורחת מעל שדה החיטה.
איך היה כועס על הקוצרים שבאו עם המקצרות הענקיות, הופכות את הקמה הזהובה לערימות מסודרות של מספוא, והופכות את הבקרים העצלים שלו להרבה פחות יפים.
שלום היה דתי בלב, ולפעמים היה קם, לוקח את התפילין הישנות שלו מהארון, מניח אותן בזמן שהקריין היה מקריא את קריאת שמע ופרקי אבות, אבל לרוב הוא היה רק מקשיב לרדיו.
הוא התנגד לטלויזיה, ולמרות שאשתו התחננה שיקנה לה פלזמה לסלון, הוא דחה אותה בקש, ושלח אותה לרכוש לעצמה טלויזיה על זרוע, ותתלה מול מיטתה. שתפטם היא את ליבה במיני תכניות וחדשות, הוא רוצה לראות את הזריחות מעל השדה.
מכיוון שהיה בקבוצת סיכון, למרות שהקפיד על הבריאות שלו בקנאות מפחידה, למעט כפית או שתיים של סוכר בתה הצמחים הסודי שלו, הוא לא נישנש ולא הכניס לפיו שום מוצר שאיננו טבעוני ואורגני, והיה חופר לכל קרוביו במיילי שרשרת ארוכים, בהם מזהיר אותם מאכילת מזון מתועש, ביצים או חלב.
"חלב זה לא מזון לאנשים!" היה מטיף באופן קבוע, "זה אוכל של עגלים", דיקלם במרץ לילדים שלו כשבאו לבקר. "אני כבר ארבעים שנה לא נוגע בחלב, ואני בריא כמו שור הבר ולוויתן בו זמנית".
המגיפה לא הפחידה אותו, הוא בעצמו היה יוצא מזמן מהבית, למרות שהוא כבר בן שבעים, רק שנמאס לו לראות את מבטי הצעירים הננעצים בו, מבעד למשקפים מכוסי אדים ומסכת N95 תקנית ויקרה, נוזפים בו על עצם זקנתו, ושולחים אותו הביתה מתוך חמלה.
אשתו היתה מציקה לו בחביבות, "רק בגלל כל האוכל הבריא הזה שאתה אוכל, הגעת לגיל הזה, ולכן אתה כרגע בקבוצת סיכון, תחשוב על זה, אם היית קצת נהנה מהעולם, ונפטר כבר מזמן, לא היית צריך עכשיו להיות תקוע בבית".
"להיות תקוע בקבר זה גם לא א' גרויסע מציאה", היה משיב לה מהספה.
הוא השתגע מלהיות בבית, הספה כבר למדה את מבנה הגוף שלו, והייתה משתוקקת אליו ומזמינה אותו לרבוץ בחיקה, ואוצר התמרים והשקדים שבארון התדלדל במהירות מטרידה.
הוא השתוקק לצאת החוצה, לעלות על הטרקטור הכחול שלו, ולהסתובב בחלקות השום האורגני שגידל, למרות שלהקת התאילנדים שלו עשתה עבודה לא רעה בכלל, הוא ידע שבלי המגע שלו, היבול לא יהיה מוצלח כמו בשנים שעברו, התאילנדים לא יקפידו על איסוף עדין כמו בשנים הקודמות, והסחורה המהוללת שלו, לא תיכנס למטבחיהם הקפדניים של השפים הגדולים.
הוא התנחם בכך שרוב עולם המסעדנות מושבת כרגע, ובכל מקרה לא יהיה ביקוש גדול לשום אורגני מעולה כמו "שום פולנסקי", והוא יאלץ למכור אותו בזול בשרשרת הפצה מאולתרת לבשלנים חובבים מהמושבים הסמוכים.
בכל יום הניח התאילנדי על המרפסת הקטנה שבחזית הבית, ארגז קטן של שום, והוא היה מכין ממנו מטעמים שונים, מחמיץ בצנצנות זכוכית, מועך וכותש, מערבב בשמן ומכין מיני איולי וקרמים מעולים, עד שהיה המקרר שלו מלא צנצנות שונות.
"אתה יכול לצאת החוצה", אמרה לו אשתו בעת מריבה קלה, "גם ככה אף אחד לא יתקרב אליך מניחוח השום שעולה ממך וממלא את הבית ואת החיים שלנו."
היה לו מה לענות, אבל הוא שתק, הוא ישמור את הטענות שלו לזמנים רגועים יותר, ככה היה נוהג על פי עצה של חכם עתיק, והיה מתגאה בכך שזאת התכונה שגרמה לו להאריך ימים.
הוא ספר את הימים, השעות והדקות, היו לו תוכניות רבות, מה יעשה כשתיגמר המגיפה, הוא הכין את האקורדיון שלו על כיסא ליד הדלת, מוכן לפעולה. הוא דמיין את המעגלים הגדולים בחצר המשק הישנה, ואיך הוא עומד על הטרקטור הכחול ומנגן שירים שמחים, וכל הצעירים במעגל גדול רוקדים הורה בשדה הקצור.
וביום אחד נגמרה המגיפה, הוא זוכר את הרגע הזה, סיפר לנכדים, איך הוא ישב על הכורסא, והתבונן בקירות הבית שמזמן לא ראו צבע טרי, והרהר באיזה צבע כדאי לצבוע אותם, ואז הוא שמע את השדרן ברדיו מודיע באופן רשמי שהסתיימה המגיפה.
הוא קם מהספה והציץ מהחלון, לא היה אדם אחד בחוץ.
הוא לבש את המעיל המשובץ שלו, חבש קסקט, והכניס את זרועותיו אל כתפיות העור של האקורדיון.
הוא הרגיש פתאום את הכובד של האקורדיון על הכתפיים שלו, שמזמן כבר לא הרימו שום דבר משמעותי.
בארון המפתחות המתין לו המפתח של הטרקטור, הוא נעץ אותו בסוויץ' והתניע בקול טרטור רם ועליז.
ברחוב המרכזי הוא כמעט שלא ראה נפש חיה, חוץ מאמא אחת שהסיעה את הילד שלה לחוג, וילד אחר ששיחק עם מקל בחול.
הוא נסע לכיוון המרכול, גם שם שקט מוחלט, חתולים מנמנמים בשמש הצהריים, ועורב שניסה בלי הצלחה לפצח אגוז פקאן שמצא.
איפה כל האנשים שיוצאים לחגוג את קץ המגיפה? הרהר, אבל ככל שעמד שם בכיכר המרכזית על הטרקטור, הבין שאם הוא לא יתניע את המסיבה, לא תהיה כאן מסיבה.
האצבעות שלו היו מונחות על קלידי האקורדיון, אבל הוא חשש להתחיל לנגן על ריק.
לאט לאט הוא הצליח להוציא מנגינה קלושה, שהתגברה והפכה לשיר עם עליז. הוא נכנס לקצב, ניגן במרץ, וחיכה להמוני האנשים שימלאו את הכיכר.
והנה מקצה השביל הופיעה משפחה נחמדה, אב ושני ילדים, אחד נוסע על תלת אופן, והשני מורכב על הכתפיים הוא לא הכיר אותם, כנראה חברים חדשים מההרחבה, הם ראו אותו, התלהבו ומחאו כפיים בקצב המנגינה.
הוא ניגן וניגן, והם עמדו והקשיבו, חייכו ושמחו ככל שהשיר הגיע לשיאו.
הוא סיים את השיר, וקד לעברם בהתרגשות.
האב הוציא מכיסו ארנק, פשפש בתוכו, והוציא מטבעות של שקל, אחד לכל ילד, שם להם בידים, והם מצידם התקרבו אליו והושיטו את הידיים הקטנות לעברו בחיוך רחב.
החיוך שלו התחלף בעלבון, הוא התניע את הטרקטור, צפר להם שיתרחקו, ותוך דקה הוא היה בקצה השדרה, משאיר להם עשן מחניק ואבק סמיך.
את המשך היום הוא העביר בכורסא, מקשיב בחצי אוזן לרדיו המקשקש, הוא לא יכל להתרכז, והחמיץ כמה פעמים את תחזית מזג האוויר.
הוא הבין שהעולם שהכיר כבר נעלם, הוא שייך לדור אחר, שכנראה כבר נעלם, ולא יחזור לעולם.
בבוקר הזה הוא קם מאוחר, זה לא קרה לו אף פעם, אבל כבר לא היה אכפת לו מהשמש והזריחה, מצידו שלא יהיה שדה, ולא יהיה שום, ולא משנה לו בכלל מה יגידו ברדיו, ומה יהיה מזג האוויר.
בשעה שמונה הוא קם מהמיטה, בלי לרחוץ את הפנים, גרר את עצמו לכורסא, עדיין בכפכפי הצמר, ורגע לפני שקרס, הוא ראה מחזה שלא ראה מעולם.
כל החצר שלו היתה מלאה ילדים ונערים צעירים, לבושים בבגדים לבנים.
לראשיהם זרים ירוקים, ובידיהם תופים, והטרקטור שלו היה מקושט בהדר רב, בפרחים ובחציר ובסרטים צבעוניים.
וברגע שראשו הזקן הציץ מהחלון, כל הילדים פרצו בשירה, ובמעגלים גדולים מילאו את השדה הקצור.
ובתוך כל המעגלים, דמות אחת עמדה, על כתפיה ילד, ולידה עוד ילד קטן, ומבטם היה מופנה לכיוון דלת הכניסה.
ופתאום על הרגלים של שלום ננעלו המגפיים, והמעיל המשובץ נרכס על הפיז'מה, והאקורדיון היה כל כך קל כשנשא אותו בריצה מהכיסא שליד הכניסה אל המושב המקושט של הטרקטור, והצלילים היו כל כך נעימים, והמעגלים נפרשו על כל השדה, נפתחים ונסגרים, וכולם שרים.
ואיש אחד עם ילד אחד על הכתפיים וילד אחד שעמד לידו, חייך לעצמו ושמח.
הוא היה מסתובב במטבח יחף, מכין לעצמו תה צמחים מעשבים שאסף בצד הדרך, מוסיף איזה כפית או שתיים של דבש, ולוגם אותו באיטיות, תוך כדי רביצה על הספה הישנה בסלון הצנוע, מול החלון הגדול של המרפסת, מכאן היה אפשר לראות את השמש זורחת מעל שדה החיטה.
איך היה כועס על הקוצרים שבאו עם המקצרות הענקיות, הופכות את הקמה הזהובה לערימות מסודרות של מספוא, והופכות את הבקרים העצלים שלו להרבה פחות יפים.
שלום היה דתי בלב, ולפעמים היה קם, לוקח את התפילין הישנות שלו מהארון, מניח אותן בזמן שהקריין היה מקריא את קריאת שמע ופרקי אבות, אבל לרוב הוא היה רק מקשיב לרדיו.
הוא התנגד לטלויזיה, ולמרות שאשתו התחננה שיקנה לה פלזמה לסלון, הוא דחה אותה בקש, ושלח אותה לרכוש לעצמה טלויזיה על זרוע, ותתלה מול מיטתה. שתפטם היא את ליבה במיני תכניות וחדשות, הוא רוצה לראות את הזריחות מעל השדה.
מכיוון שהיה בקבוצת סיכון, למרות שהקפיד על הבריאות שלו בקנאות מפחידה, למעט כפית או שתיים של סוכר בתה הצמחים הסודי שלו, הוא לא נישנש ולא הכניס לפיו שום מוצר שאיננו טבעוני ואורגני, והיה חופר לכל קרוביו במיילי שרשרת ארוכים, בהם מזהיר אותם מאכילת מזון מתועש, ביצים או חלב.
"חלב זה לא מזון לאנשים!" היה מטיף באופן קבוע, "זה אוכל של עגלים", דיקלם במרץ לילדים שלו כשבאו לבקר. "אני כבר ארבעים שנה לא נוגע בחלב, ואני בריא כמו שור הבר ולוויתן בו זמנית".
המגיפה לא הפחידה אותו, הוא בעצמו היה יוצא מזמן מהבית, למרות שהוא כבר בן שבעים, רק שנמאס לו לראות את מבטי הצעירים הננעצים בו, מבעד למשקפים מכוסי אדים ומסכת N95 תקנית ויקרה, נוזפים בו על עצם זקנתו, ושולחים אותו הביתה מתוך חמלה.
אשתו היתה מציקה לו בחביבות, "רק בגלל כל האוכל הבריא הזה שאתה אוכל, הגעת לגיל הזה, ולכן אתה כרגע בקבוצת סיכון, תחשוב על זה, אם היית קצת נהנה מהעולם, ונפטר כבר מזמן, לא היית צריך עכשיו להיות תקוע בבית".
"להיות תקוע בקבר זה גם לא א' גרויסע מציאה", היה משיב לה מהספה.
הוא השתגע מלהיות בבית, הספה כבר למדה את מבנה הגוף שלו, והייתה משתוקקת אליו ומזמינה אותו לרבוץ בחיקה, ואוצר התמרים והשקדים שבארון התדלדל במהירות מטרידה.
הוא השתוקק לצאת החוצה, לעלות על הטרקטור הכחול שלו, ולהסתובב בחלקות השום האורגני שגידל, למרות שלהקת התאילנדים שלו עשתה עבודה לא רעה בכלל, הוא ידע שבלי המגע שלו, היבול לא יהיה מוצלח כמו בשנים שעברו, התאילנדים לא יקפידו על איסוף עדין כמו בשנים הקודמות, והסחורה המהוללת שלו, לא תיכנס למטבחיהם הקפדניים של השפים הגדולים.
הוא התנחם בכך שרוב עולם המסעדנות מושבת כרגע, ובכל מקרה לא יהיה ביקוש גדול לשום אורגני מעולה כמו "שום פולנסקי", והוא יאלץ למכור אותו בזול בשרשרת הפצה מאולתרת לבשלנים חובבים מהמושבים הסמוכים.
בכל יום הניח התאילנדי על המרפסת הקטנה שבחזית הבית, ארגז קטן של שום, והוא היה מכין ממנו מטעמים שונים, מחמיץ בצנצנות זכוכית, מועך וכותש, מערבב בשמן ומכין מיני איולי וקרמים מעולים, עד שהיה המקרר שלו מלא צנצנות שונות.
"אתה יכול לצאת החוצה", אמרה לו אשתו בעת מריבה קלה, "גם ככה אף אחד לא יתקרב אליך מניחוח השום שעולה ממך וממלא את הבית ואת החיים שלנו."
היה לו מה לענות, אבל הוא שתק, הוא ישמור את הטענות שלו לזמנים רגועים יותר, ככה היה נוהג על פי עצה של חכם עתיק, והיה מתגאה בכך שזאת התכונה שגרמה לו להאריך ימים.
הוא ספר את הימים, השעות והדקות, היו לו תוכניות רבות, מה יעשה כשתיגמר המגיפה, הוא הכין את האקורדיון שלו על כיסא ליד הדלת, מוכן לפעולה. הוא דמיין את המעגלים הגדולים בחצר המשק הישנה, ואיך הוא עומד על הטרקטור הכחול ומנגן שירים שמחים, וכל הצעירים במעגל גדול רוקדים הורה בשדה הקצור.
וביום אחד נגמרה המגיפה, הוא זוכר את הרגע הזה, סיפר לנכדים, איך הוא ישב על הכורסא, והתבונן בקירות הבית שמזמן לא ראו צבע טרי, והרהר באיזה צבע כדאי לצבוע אותם, ואז הוא שמע את השדרן ברדיו מודיע באופן רשמי שהסתיימה המגיפה.
הוא קם מהספה והציץ מהחלון, לא היה אדם אחד בחוץ.
הוא לבש את המעיל המשובץ שלו, חבש קסקט, והכניס את זרועותיו אל כתפיות העור של האקורדיון.
הוא הרגיש פתאום את הכובד של האקורדיון על הכתפיים שלו, שמזמן כבר לא הרימו שום דבר משמעותי.
בארון המפתחות המתין לו המפתח של הטרקטור, הוא נעץ אותו בסוויץ' והתניע בקול טרטור רם ועליז.
ברחוב המרכזי הוא כמעט שלא ראה נפש חיה, חוץ מאמא אחת שהסיעה את הילד שלה לחוג, וילד אחר ששיחק עם מקל בחול.
הוא נסע לכיוון המרכול, גם שם שקט מוחלט, חתולים מנמנמים בשמש הצהריים, ועורב שניסה בלי הצלחה לפצח אגוז פקאן שמצא.
איפה כל האנשים שיוצאים לחגוג את קץ המגיפה? הרהר, אבל ככל שעמד שם בכיכר המרכזית על הטרקטור, הבין שאם הוא לא יתניע את המסיבה, לא תהיה כאן מסיבה.
האצבעות שלו היו מונחות על קלידי האקורדיון, אבל הוא חשש להתחיל לנגן על ריק.
לאט לאט הוא הצליח להוציא מנגינה קלושה, שהתגברה והפכה לשיר עם עליז. הוא נכנס לקצב, ניגן במרץ, וחיכה להמוני האנשים שימלאו את הכיכר.
והנה מקצה השביל הופיעה משפחה נחמדה, אב ושני ילדים, אחד נוסע על תלת אופן, והשני מורכב על הכתפיים הוא לא הכיר אותם, כנראה חברים חדשים מההרחבה, הם ראו אותו, התלהבו ומחאו כפיים בקצב המנגינה.
הוא ניגן וניגן, והם עמדו והקשיבו, חייכו ושמחו ככל שהשיר הגיע לשיאו.
הוא סיים את השיר, וקד לעברם בהתרגשות.
האב הוציא מכיסו ארנק, פשפש בתוכו, והוציא מטבעות של שקל, אחד לכל ילד, שם להם בידים, והם מצידם התקרבו אליו והושיטו את הידיים הקטנות לעברו בחיוך רחב.
החיוך שלו התחלף בעלבון, הוא התניע את הטרקטור, צפר להם שיתרחקו, ותוך דקה הוא היה בקצה השדרה, משאיר להם עשן מחניק ואבק סמיך.
את המשך היום הוא העביר בכורסא, מקשיב בחצי אוזן לרדיו המקשקש, הוא לא יכל להתרכז, והחמיץ כמה פעמים את תחזית מזג האוויר.
הוא הבין שהעולם שהכיר כבר נעלם, הוא שייך לדור אחר, שכנראה כבר נעלם, ולא יחזור לעולם.
בבוקר הזה הוא קם מאוחר, זה לא קרה לו אף פעם, אבל כבר לא היה אכפת לו מהשמש והזריחה, מצידו שלא יהיה שדה, ולא יהיה שום, ולא משנה לו בכלל מה יגידו ברדיו, ומה יהיה מזג האוויר.
בשעה שמונה הוא קם מהמיטה, בלי לרחוץ את הפנים, גרר את עצמו לכורסא, עדיין בכפכפי הצמר, ורגע לפני שקרס, הוא ראה מחזה שלא ראה מעולם.
כל החצר שלו היתה מלאה ילדים ונערים צעירים, לבושים בבגדים לבנים.
לראשיהם זרים ירוקים, ובידיהם תופים, והטרקטור שלו היה מקושט בהדר רב, בפרחים ובחציר ובסרטים צבעוניים.
וברגע שראשו הזקן הציץ מהחלון, כל הילדים פרצו בשירה, ובמעגלים גדולים מילאו את השדה הקצור.
ובתוך כל המעגלים, דמות אחת עמדה, על כתפיה ילד, ולידה עוד ילד קטן, ומבטם היה מופנה לכיוון דלת הכניסה.
ופתאום על הרגלים של שלום ננעלו המגפיים, והמעיל המשובץ נרכס על הפיז'מה, והאקורדיון היה כל כך קל כשנשא אותו בריצה מהכיסא שליד הכניסה אל המושב המקושט של הטרקטור, והצלילים היו כל כך נעימים, והמעגלים נפרשו על כל השדה, נפתחים ונסגרים, וכולם שרים.
ואיש אחד עם ילד אחד על הכתפיים וילד אחד שעמד לידו, חייך לעצמו ושמח.
