שמונה בעקבות אחד.....

[yael1]

זה אמיתי?????
הזויי

זה עוד הרבה יותר הזוי,
יש עוד כמה פרטים שהשמטתי מחמת כבוד הפורום...

 

[במבה נוגט]

והשעה 7(אצלינו כבר ישנים בשעה הזאת בימים כתיקונם. אצלכם לא, אבל תהיו מנומסים ותבררו אולי מה סדר היום שלנו לפני שאתם שולחים את הילדים...)

עם זה אני הכי מזדהה!
לא נעים לי להתקשר לומר שיבואו כבר לקחת את הילד שלהם כי אנחנו כבר הולכים לישון.
וכבר קרה שהבן שלי היה שפוך מעייפות ואז קלטתי שהוא לא אשם שיש לו כאן חבר! ופשוט השכבתי אותו והחבר המשיך לשחק לבד... עד שנזכרו לבוא לקחת אותו.

 

[bat-el-g]

לעניות דעתי-
כל ההורים הללו...
זה אותם הורים ששולחים את הילד בן ה5 להביא למטפלת את התינוקת בת השנה בעגלה ששוקלת פי 3 ממשקל גופם, כולל מעבר כביש מסוכן...
אותם הורים ששולחים ילד בן 4 לסופר להיסחב עם 5 שקיות חלב, ו2 ככרות לחם,
אותם הורים שמשאירים לבד בבית ילד בן 6 שישמור על תאומים בני 4,

מתי יבינו ש-כן!! להיות הורים זה אתגר, וזה מגביל, וזה קשה לעיתים קרובות ומתנגש עם אלף דברים.
אבל אתם בחרתם בזה, וזו האחריות הבלעדית שלכם לביטחון ילדכם בכל תחום שהוא. הילד שלכם לא בחר להיות הורה אחראי בגיל 5,6,7!!! הוא ילד וכך זה אמור להישאר בזמן הקרוב!!

 

[מקופלת]

לעניות דעתי-
כל ההורים הללו...
זה אותם הורים ששולחים את הילד בן ה5 להביא למטפלת את התינוקת בת השנה בעגלה ששוקלת פי 3 ממשקל גופם, כולל מעבר כביש מסוכן...
אותם הורים ששולחים ילד בן 4 לסופר להיסחב עם 5 שקיות חלב, ו2 ככרות לחם,
אותם הורים שמשאירים לבד בבית ילד בן 6 שישמור על תאומים בני 4,

מתי יבינו ש-כן!! להיות הורים זה אתגר, וזה מגביל, וזה קשה לעיתים קרובות ומתנגש עם אלף דברים.
אבל אתם בחרתם בזה, וזו האחריות הבלעדית שלכם לביטחון ילדכם בכל תחום שהוא. הילד שלכם לא בחר להיות הורה אחראי בגיל 5,6,7!!! הוא ילד וכך זה אמור להישאר בזמן הקרוב!!

לא יודעת לגבי כל המקרים, אבל במקרה שלי . אותה אמא (שאגב מתקשרת הרבה אבל אני פשוט מתעלמת מהטלפון, גם אם זה כמה פעמים ברצף...) לא הבינה, למה אני הולכת להוציא את הבת של מהצהרון (בת 4...)? ואם יש כביש סואן באמצע? יש שם גם רמזורים...

 

[לבן]

המסקנה שלי מהדברים היא לא להתחבר לכאלו טיפוסים, ואם הם שכנים שלכם בבנין אז תגידו להם שלום בנימוס ותסגרו את הדלת, אל תפתחו שום קשר איתם.
אלו אנשים שאפשר לזהות מקילומטר.

 

[yael1]

המסקנה שלי מהדברים היא לא להתחבר לכאלו טיפוסים, ואם הם שכנים שלכם בבנין אז תגידו להם שלום בנימוס ותסגרו את הדלת, אל תפתחו שום קשר איתם.
אלו אנשים שאפשר לזהות מקילומטר.

אף אחד לא מתחבר אליהם,
הם פשוט נדבקים ואין איך להמלט מהם,
הם לא מבינים רמזים,
לא דקים ולא עבים וגם לא רמזים גסים ממש...

 

[מלפפון]

אגב, ברשותכן,
לפעמים התנהגויות כאלו לא נובעות מזדון אלא מחוסר מודעות.
למשל:
האבא: את רוצה שאקח אותם היום לחברים? את פסי לחגית, את עובדיה לטוביה כהן ואת אסתי, אני יכול לשים על הדרך, אצל אמרגנו.
האמא: "עזוב, אתה ממילא לחוץ בזמן. אני יכולה לשלוח את כולם לזלמנוביץ. כבר שלחתי כמה פעמים ואני רואה שזה לא קשה לאמא שם. היא מקבלת אותם בשמחה, וכנראה הילדים שלנו מעסיקים לה את הקטנים. היא אפילו נותנתלהם ארוחת ערב הרבה פעמים. היא כנראה מסוג האנשים שכיף להם לארח, או שהילדים שלנו מאד נוחים".

וסצנה ב':
האמא בטלפון עם הביביסיטר: "טוב, אז את מגיעה היום בבדיוק ב2, נכון? זה ממש חשוב לי כי אני חייבת לצאת".
בצהריםהביבי סיטר מגיעה: "אנחנו רוצים ללכת לזלמנוביץ. אמא מרשה".
הביביסיטר: "אמא מרשה? בטוח? הילדים: כן.
הקטנה נשארת מטופלת בידיה האמונות של נערת החסד, וב6 נשמעת דפיקה, זלמנוביץ השכנה שלחה אותם חזהר. למה כזה מאוחר? חושבת הביביסיטר לעצמה אבל לא אומרת כלום.
ב7 מגיעה האם. הביביסיטר אומרת לה: הם היו קצת אצל זלמנוביץ, את מרשה, נכון?
והאמא אומרת: כן, ורצה לה להחליף לנעלי בית.


לכן אני חושבת שאם אנחנו מחפשים אשמים, האשמה היא בך אנונימוס.
זה התפקיד שלך להיות אסרטיבית ולא לעשות מה שלא נח לך..
ומותר להגיד לא. זה לא נח לי. אחרת גם אני מתכוננת לשלוח אלייך את השישיה שלי לארוחת ערב. (לי הם עושים בעיות עם האוכל. אולי את תסתדרי איתם)

 

[yael1]

אגב, ברשותכן,

האמא: "עזוב, אתה ממילא לחוץ בזמן. אני יכולה לשלוח את כולם לזלמנוביץ. כבר שלחתי כמה פעמים ואני רואה שזה לא קשה לאמא שם. היא מקבלת אותם בשמחה, וכנראה הילדים שלנו מעסיקים לה את הקטנים. היא אפילו נותנת להם ארוחת ערב הרבה פעמים. היא כנראה מסוג האנשים שכיף להם לארח, או שהילדים שלנו מאד נוחים".

זה בדיוק החוסר טאקט שבענין,
שמרגישים הכי בנוח בעולם,
ועוד לפעמים מרגישים שעושים חסד עם השכנה,
שאין לה איך להעסיק את הילדים שלה....
ונותנים לה לממש את יכולות האירוח והמלצרות שבה שהיו גנוזות עד היום,
ורק עכשיו יצאו לאור...

 

[bat-el-g]

אגב, ברשותכן,
לפעמים התנהגויות כאלו לא נובעות מזדון אלא מחוסר מודעות.
למשל:
האבא: את רוצה שאקח אותם היום לחברים? את פסי לחגית, את עובדיה לטוביה כהן ואת אסתי, אני יכול לשים על הדרך, אצל אמרגנו.
האמא: "עזוב, אתה ממילא לחוץ בזמן. אני יכולה לשלוח את כולם לזלמנוביץ. כבר שלחתי כמה פעמים ואני רואה שזה לא קשה לאמא שם. היא מקבלת אותם בשמחה, וכנראה הילדים שלנו מעסיקים לה את הקטנים. היא אפילו נותנתלהם ארוחת ערב הרבה פעמים. היא כנראה מסוג האנשים שכיף להם לארח, או שהילדים שלנו מאד נוחים".

וסצנה ב':
האמא בטלפון עם הביביסיטר: "טוב, אז את מגיעה היום בבדיוק ב2, נכון? זה ממש חשוב לי כי אני חייבת לצאת".
בצהריםהביבי סיטר מגיעה: "אנחנו רוצים ללכת לזלמנוביץ. אמא מרשה".
הביביסיטר: "אמא מרשה? בטוח? הילדים: כן.
הקטנה נשארת מטופלת בידיה האמונות של נערת החסד, וב6 נשמעת דפיקה, זלמנוביץ השכנה שלחה אותם חזהר. למה כזה מאוחר? חושבת הביביסיטר לעצמה אבל לא אומרת כלום.
ב7 מגיעה האם. הביביסיטר אומרת לה: הם היו קצת אצל זלמנוביץ, את מרשה, נכון?
והאמא אומרת: כן, ורצה לה להחליף לנעלי בית.


לכן אני חושבת שאם אנחנו מחפשים אשמים, האשמה היא בך אנונימוס.
זה התפקיד שלך להיות אסרטיבית ולא לעשות מה שלא נח לך..
ומותר להגיד לא. זה לא נח לי. אחרת גם אני מתכוננת לשלוח אלייך את השישיה שלי לארוחת ערב. (לי הם עושים בעיות עם האוכל. אולי את תסתדרי איתם)

אני כל כך לא מסכימה. זה לשים ידיים על העיניים ולהגיד: "לא רואים אותי"
זה באמת בסדר בגלל שיש מישהו שמסכים בלית ברירה???

 

[ariels]

אני לא יכולה לשחזר מה שכתבתי
אבל -
הגבולות הם בפנים.
כשאת, עם עצמך, תחליטי מהם הגבולות שלך, ואיפה את מוכנה או לא מוכנה להתגמש - תדעי מתי לומר לא.

(להלן דוגמאות אמת שחוויתי עד שלמדתי לומר לא)
האם מתאים לי לארח את הילדות שתמיד מגיעות עם לחמניה\פריכיות ומלכלכות את כל הבית בפירורים?
האם מתאים לי לארח את השכן בן ה-6 שמוציא את התסכולים הרגשיים שלו על בן ה-3 שלי?
האם מתאים לי לארח את הילד ששובר באופן קבוע משחקים?
האם מתאים לי לארח את הילד שתמיד - אבל תמיד - גורר את בניי הרגועים והשקטים למשחקי מלחמה אלימים בחצר (כולל מקלות, אבנים, ומה לא)?
האם מתאים לי לארח את הילד שנשאר שעות על גבי שעות, לא מבין "רמזים" שהגיע הלילה, ובד"כ נמצא במטבח?
ומה עם הילדה בת ה-3 שחייבת להרים את התינוקת (בת חודש), גם אם אני לא מרשה, וברגע שאני לא מביטה היא לוקחת אותה על הידיים?

כולם ילדים מקסימים! וחלקם באמת סובלים מקשיים שונים.
אבל האם יש לי כוחות להכיל את זה? יכול להיות.
האם יש עניין להכיל את זה? יכול להיות.
אבל - האם יש עניין להכיל את זה על חשבוני ועל חשבון המשפחה שלי? -
התשובה היא לא.

וכאשר לך יהיה ברור עם עצמך
ותהיי שלמה עם זה
גם האנשים מסביב יבינו שאת לא הכתובת.
למה ואיך?
כי אנשים מזהים חולשה, מריחים את ה"לא נעים" הזה מקילומטרים.
ואנשים שיש להם נטיה לניצול - יש להם גם חוש ריח חזק מאוד.

ברגע שתעטי על עצמך שריון קשקשים מפניהם -
הם לא ינסו אפילו לפנות אליך.

וזה נכון גם לגבי -
החברה שמתקשרת לפטפט בזמן שאת חייבת לעבוד (משעמם לה בבוקר לבד בבית)
זו שמתקשרת לאחל לך מזל טוב על הלידה ופורקת את אשר על ליבה ביחסיה הסבוכים עם חמותה, גיסתה, והבוס שלה.
השכנה שמתעניינת באדיבות מה שלומךךךךךך (סימולציה לאף הארוך, וחטטנות מתוך סקרנות, לא שחלילה אכפת לה ממך בצורה כלשהי)
הגיסה שמתקשרת בדיוק בשעת השכבת הילדים. קבוע. תמיד. וכשאת לא עונה היא מתקשרת שוב ושוב\משאירה הודעות היסטריות\נעלבת לשנתיים.

בהצלחה בתרגול שריר ה"לא".

 

[nc]

זה בדיוק החוסר טאקט שבענין,
שמרגישים הכי בנוח בעולם,
ועוד לפעמים מרגישים שעושים חסד עם השכנה,
שאין לה איך להעסיק את הילדים שלה....
ונותנים לה לממש את יכולות האירוח והמלצרות שבה שהיו גנוזות עד היום,
ורק עכשיו יצאו לאור...

בפרט שעם אנשים כאלה זה תמיד חד צדדי.

 

[הני מושקוביץ]

המקרה שלי הוא לא עד כדי כך, אבל אני כן למדתי לשים גבול.

לאחד מבניי, יש בכיתה ילד הסובל מכמה בעיות רגשיות, לאמו קשה איתו בשעות אחה"צ וכל יום (כנראה) מוצאת לו סידור אחר, הוא אחד משני ילדים.

תקופה מסוימת היא התקשרה אלי יום יום לארחו, כשהסתדר לי יום אחד, אישרתי לה להביאו.
מהרגע שהילד הגיע, הוא הסתובב לי בין הרגליים והשתעמם, כמה ששלחתי אותו לשחק, הוא היה על ידי.
אחרי שעה הוא פשוט נעלם.
נלחצתי מאוד, כי ידעתי שהוא כרגע באחריותי, התקשרתי לאימו, היא אמרה לי שהוא באמת חזר הביתה.
למחרת היא צלצלה שוב, בגלל שלא היה לי חשק שיבוא פשוט לא עניתי, אחרי יומים צלצלה שוב, אפשרתי לבנה לבוא.
מהרגע שהוא הגיע, הוא פשוט לא הפסיק להציק, להעיר את הקטנים שנחו, לפזר ולהפוך וכל רגע לבא אלי ולומר לי ש"משעמם לו" ככל שהצעתי לו עוד ועוד משחקים היה לו יותר ויותר משעמם.
באיזה שהוא שלב מצאתי לו פאזל מרתק, אבל הוא לא הסכים לעשות אותו בלי בני, שהתעסק באחד משלל המשחקים שהוצאתי לחברו, כל רגע הוא בא אלי בתלונה אחרת "משעמם אצלכם\X בכלל לא משחק איתי\אין לכם משחקים יפים בכלל\אני בכלל לא אוהב לבא אליכם" באיזשהוא שלב התחשק לי לומר לו שאם כ"כ משעמם אצלינו למה הוא בחר לבא דווקא אלינו?
אחרי שבקשתי שייסדרו, הוא פשוט נעמד בדלת ואמר לבני "תגיד לאמא שלך שכשחבר הולך נותנים לו ממתק" אמרתי לבני שיגיד לו שכל אמא מחליטה מתי לתת ממתקים, ואצלינו זה בשבת...
וזה אחרי פספוס אצלי בבית...
א'קיצור, מאז שאימו מתקשרת אני פשוט לא מרימה. אין לי חשק לבלאגנים...

 

[אחת אחת 11]

אני שכנה קצת דוגרית, מודיעה לשכנות יפה יפה שאין אצלי עיסקאות חבילה, אם יש לי ילדה בת 6 אני לא אמורה לקבל גם ילדה בת 3 שתציק לתינוקת שלי כי אין לה מה לעשות כאן! ואם משעמם לה לבד שגם זו בת 6 לא תבוא. וכשנמאס לי אני אומרת לילדה יפה מאוד ללכת הביתה.
בכלל עשיתי תורנות בבית שכל יום ילד אחר יכול להביא חבר ותורנות נפרדת ללכת לחברים. יוצא שכל אחד יכול ללכת פעמיים בשבוע או להביא פעמיים בשבוע חבר, בפועל הם לא תמיד מנצלים את זה, אני דואגת שתהיה להם חוויה בבית ולא שיגמרו ארוחת צהריים ויתחילו לחשוב כמה חברים להזמין.
לעיתים רחוקות ממש אני מרשה לעשות קיטנה ולהזמין חברות רק מגיל 4 נניח שאני יודעת שלא אצטרך להיות הבייביסיטר שלהם.
לא מדברת על מקרים בהם האמא צריכה עזרה או טובה חד פעמית שזה אני עושה בשמחה....

 

[חנון]

חייבים לדעת לשים גבולות כי אנשים מהסוג הזה יודעים למי אפשר לנדנד ולמי לא
בדיוק כמו אלה שמתלוננות שמתוסבכים עליהם, בתת מודע הם נהנים מזה
אני דוגרית ויודעת לנער אנשים כאלו שאפילו לא נדבקים אלי
יכול להיות אורח ילד אחד מופרע שנוגע בכל מה שזז ויכולים להיות 3 אורחים וכיף לנו כל רגע

 

[מרגלית ויסברג]

עם זה אני הכי מזדהה!
לא נעים לי להתקשר לומר שיבואו כבר לקחת את הילד שלהם כי אנחנו כבר הולכים לישון.
וכבר קרה שהבן שלי היה שפוך מעייפות ואז קלטתי שהוא לא אשם שיש לו כאן חבר! ופשוט השכבתי אותו והחבר המשיך לשחק לבד... עד שנזכרו לבוא לקחת אותו.

מה כל כך קשה להרים טלפון לאמא של החבר ולאמר את האמת?

 

[תקוה]

לא מזמן גם אני עברתי כזו דילמה
לפי הכרותי עם האמא ידעתי שלא יעזור לי הרבה לדבר
מה שעשיתי הסברתי לגברת שלי למה קשה לי כל כך עומס האורחים מלאי החברות כולל הנספחים.
אחרי שהיא הבינה מצוין נתתי את שרביט השליטה בידיה. ופתאום גל חברות ה'מאומצות' פסק.
"אמא שלי מרשה רק חברה אחת" "אמא שלי מרשה רק לחברות להיכנס הביתה. את אח שלך תשאירי בבית" "אמא שלי לא מרשה להכניס חברות לפני 3" "אמא שלי לא מחלקת ממתקים באמצע השבוע"

אולי אני מצטיירת כמו איזה אמא שלא מרשה כלום. ודי נבהלתי על הצורה הישירה שהבת שלי נוקטת אבל פתאום נהיה נעים בבית. ואני לא מרגישה שאני גרה באיזה 'בית ילדים'.
ואם חשבתי שחברות לא ירצו לבוא אליה בגלל האימא המוזרה שלה אז נדהמתי לראות ש.. יש תורנות שם י תבוא כל יום... הילדה שלי הפכה לימון ללימונדה וקיבלה עדת מעריצות.

מה שהבנתי שגבולות הוא מוצר בסיסי וחשוב גם לילדים וגם לאימהות שלהם...

 

[במבה נוגט]

מה כל כך קשה להרים טלפון לאמא של החבר ולאמר את האמת?

לא יודעת. אולי אני ביישנית. לא נעים לי להתקשר לאשה זרה ולומר לה את זה, אז חיכיתי שהיא תתקשר ואז אמרתי לה שהבן שלי כבר "רוצה ללכת לישון".

 

[חני ראובני]

אני חושבת שפותחת האשכול היקרה צריכה להתחזק ולעצור את הסחף,
אם יש כבר מספיק חברים בבית - מותר לומר לבא בתור שמגיע שכרגע יש מידי הרבה חברים ושמוזמן בפעם אחרת,

לי לקח זמן להבין שיכל להיות שילד רעב ב4 אפילו אם הילד שלי לא,
וכשמגיעים חברים יש לנו קופסא של ביסקוויטים הכי פשוטים ושיקחו -אגב אני מודיעה מראש לאמהות שלא יכעסו שהוא לא אוכל ארוחת ערב..

ומה שקרה אצלי שיש לנו שכנים נחמדים 3 בנים שגדולים מהבן שלי בכמה שנים אבל נהנו מאד לבא אלינו,
ואז הבנתי שזה לא טוב לו, הם מכניסים לו שטויות של גדולים .. והופכים את הבית כמו גדולים,
מאז אם הם מבקשים לבא אני מסבירה יפה שאי אפשר עכשיו...

 

[bat-el-g]

נכון שפותחת האשכול צריכה לשכנע את עצמה ולחזק את עצמה, (וגם אני את עצמי, כי גם אני מאלה שקשה להן להגיד לא, פשוט נאלמת מול בקשות מוזרות ככל שתהיינה)
אבל לא היא הבעיה בכל הסיפורים האלה....

 

[אחת אחת 11]

היא לא הבעיה, אבל הפיתרון בידיים שלה.