הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"יצחק'ל בני. חודשים רבים מאד אני חפץ לכתוב לך, ומתחבט אני בין קירות לבבי ומוחי, הזורקים זה לזה את הטיעונים הטעונים" | נוחעם תופס טרעמפ על חודש התשובה, וכותב לבנו בדם לבו מכתב מרגש שייפתח עוד כמה שנים
- – -
עיירה פולנית טיפוסית, קור אימיים וטיפות גשם שקפאו כנציבים על משקופי החלונות, עמל לו החסיד כל ימיו ביגיעה ובענווה ולא החסיר תו בתורה. והנה קרבו ימיו להיפרד מהעולם מלא ושבע ימים. עמדו אנשי החברא קדישא ליד מיטתו, וביקשו מהחסיד להתוודות בעת גסיסתו. חשב החסיד ואמר, להתוודות כהוגן בוודאי לא חשיב מאחר ואחטא בגבהות רוח בכך שתיחשף גדלותי בעיני האנשים הצופים בי מתייחד עם בוראי, וכך נפרד לעולמים ללא וידוי וקריאת שמע, וחשב שיזכה לאל"ף זעירא בתורה מחמת ענוותנותו.
כאשר סיפרו זאת התלמידים לשרף מקאצק זי"ע, נאחז בחרדה גדולה ואמר, "ברגע זה של ענווה נתפס החסיד בחטא".
- – -
יצחק'ל בני. חודשים רבים מאד חושב אני לכתוב לך, ומתחבט אני בין קירות לבבי ומוחי, הזורקים זה לזה את הטיעונים הטעונים. מצד אחד, הרי אף אחד לא באמת יחשוב שאביך מתכוון ברצינות להגה אחת היוצאת ממקלדתו, בלי לחשבן חשבונות יח"צ עצמי כאלה ואחרים. מצד שני, יודע אני היטב, כי יבוא יום, שתגדל לתפארת, ואני לא אוכל להיסתר ממך, כי רשומותיי הלא הם חרוטים על ניירות וירטואליים, כאות קין המסרב להימחק.
ויהי היום וידיד אמת רשם רשומותיו על דף וירטואלי, הרשומה הייתה נאה מאד, מהנדירים בכתיבה אומנותית מדוקדקת מילה, כצורף סופר ומונה, מאותו זן המכבד את היצירה שבמילה, עד כדי כך שאת מצבתם ירצו לסתת במו ידיהם שלא יקלקלו אחרים בתו משובש, והיה לפלא בעיניי שבחר הכותב לחתום על עיסתו בעילום שם, הלא דבר הוא שטבע היוצר להטביע חותמו ולזעוק הנני. לא התאפקתי ושאלתיו על פשר הדבר, התשובה הכנה הזדקפה לנגד עיני כאילו מסתכלת היא לשחור שבעין: "אינני רוצה שבני יראו את אשר אני כותב בדברי חולין בתחום הפרסום בו הנוהג לשחרר חרצובות לשון, והרי יום יבוא ויראה דברי אם אחתום בשמי. מיסטר גוגל יביא את בשתי וכלימתי".
באותו יום, יצחק'ל, החלטתי לכתוב לך, ודווקא בגלוי, כדי שתמצא מכתב זה בין הררי הדמיון שכתבתי, ואינני שם על לב דברי אחרים, וגם לא איכפת לי על אריכות הדברים. הגם שאנשי תחומי נוהגים לצטט בשם ערל שכתב לבנו "לא היה זמני בעיתותי ולכן הארכתי", כי אעפ"כ ידוע אדע שבן יקרא את אביו גם בארוכה. וכותב זאת אני לך, כמכתב שייפתח בעוד כמה שנים, מחמת שאינני יודע אם באותם שנים יהיה בי האומץ לשרטט לך לבי. ואם אשתוק מחשש "שמא יאמרו", הרי הקוצקר ידפוק על לבי בנקישות רועמות כל הימים, אל תתענוו במקום ווידוי.
אינסטלטור במשרד פרסום
יצחק'ל, אתה בוודאי מכיר את המשפחה הענייה בשכונה עם 14 האחים, סיפרת לי פעם שבכל יום הם מוציאים שולחן קטן, ועליו מכונה של פטל קר, והילד בן התשע עומד ומוכר לנהגי מוניות שעוברים ברחוב הראשי. אמרת לי אז שזה נראה לך עבודה קשה ומפרכת לעמוד בשמש הקופחת ולמכור. גם דיברנו פעם על אסף הירקן, שסוחב שקי תפוחי אדמה, ומזיע להביא קצת פרנסה. ואמרת לי, אבא, אתה לא סוחב, לא מזיע, ולמה בכל זאת, אתה מגיע הבייתה אחרי העבודה וקורס מיד למיטה. לא מספיק לי היחס בשבת, אני רוצה אבא כל השבוע.
פעמים רבות גם סיפרת לי שבחיידר כל הילדים דיברו על הפרסומת של אבא שלך, ושזה נראה כל כך מבריק מבחוץ, וילדים אפילו מקנאים בך, כי אבא עובד בעבודה עם הילה, כזאת עם תחושות מעומעמות הנעות בין מקצוע גבוה בלתי מושג לבין סוג של ילדי שמנת, וראיתי שאתה מאד מתאמץ לשכנע את עצמך שאבא עושה משהו יותר איכותי מאסף הירקן. לא כ"כ הצלחת.
חשוב לי לגלות לך. ישנם אנשים שדואגים לנפח את המקצוע שבו אני עובד, אנשים שממסדים תחושות אגו לכדי מקצוע, אנשים שמנסים לכסות את תחום הפרסום בנצנצים זוהרים משולבים טבעות זהב ורסיסי יהלום, כאילו מדובר בעולם שכולו טוב, ובכך מגרים דרדקים רבים לכסוף ולהשתלב בתחום הפרסום. האנשים האלה הם לא פחות מאשר אני וחבר מריעי.
אבל האמת היא, שעולם הפרסום זהה בתכלית לעולם חוטבי העצים, אינסטלאטורים, מוכרי פלאפל ומתקני אגזוזים. חשוב שתדע שכולנו קורעים את עצמנו מבוקר עד ערב, בלי יכולת לנשום, עד לכדי כך שאין לנו זמן להנות מיצירת כפינו, כי קללת העבודה בזיעת אפים אינה מאבחנת בין מנקה באשפתות להוגה קמפיינים, וכשם שזה אינו נהנה מהפיכת "צפרדע" ללוע משאית הזבל, כן זה אינו נהנה מיצירת כפיו, ולא משנה הסיבה, אי מחוסר סיפוק, אי משכחה ואי מטפשות. התוצאה זהה.
אני יודע את טענותיך הצודקות שלבטח יצוצו כשתפתח מכתבי זה, אבא, למה כשכל כך רציתי שתשמע אותי בתום יום העבודה נרדמת לי מול העיניים, אבל חשוב לי שתאמר טענותיך בקול, ואפילו ברמקול, כמו זה שמסתובב אצלנו בשכונה כל צהריים "סנדלים בזול סנדלים בזול", עד שהילד שמוכר את הפטל הקר ישמע וידע שהוא זכה למה שאתה לא. הוא אמנם מוכר פטל, אבל אבא שלו מקשיב לו כל יום, אני לא, כי אמנם בחוץ הכל זוהר, בפנים קורסים על בסיס יומי, ככה זה שגורל מליונים של לקוחות כרוכים סביב הצוואר, ויש צוות שלם שדואג לא להשכיח תליון זה.
רץ אלפי פרסאות
ובכל זאת, יצחק'ל, שמע בני, אני חושב עליך כל היום, מדמיין את הנאותיך בחיידר, מתרגש מכל הצלחה שלך, והן רבות וזוהרות, וגם כואב את כאב חסרוני ממך. אך חשוב שתכניס הדברים לפרופורציות. תחום הפרסום אינו יותר זוהר מכל מקצוע אחר שבעולם, במקום לחטוב עצים ולשחרר סתימות אני מביא עבורך שכר לימוד ממקום אחר לא פחות מזיע, בזיעה פנימית קשה הרבה יותר. ובפרט הזה בהחלט יש לך במה לשמוח.
ולכן בסופו של יום גם אני שמח, שבזכות עמל האינסטלציה אזכה לרכוש עבורך לבר-מצוה תפילין מהודרות יותר, ואולי אפילו יקרות מבית "עטרת-תפילין", כי זכיתי לקיים את אשר אמרתי בעצמי, "אילו היה נגלה דבר זה, היו רצים אלפי פרסאות להשיג אותו". כשאחרים ראו בקמפיין הזה גימיק שנהגה תוך כדי גרבוץ רגל על רגל בעולם שכולו טוב מדומה, קיימתי פסוק זה כפשוטו, כאשר לגמתי עוד פרסה ועוד זיעה קרה להביא אוכל בייתה, ולזכות בעוד סברא מתוקה שלך ב'אלו מציאות' שלפחות אמא שמעה, כי ביקשתי ממנה לחרוג ממנהגי הנשים ולדבר עם הבן בסברא דאביי ורבא, מחמת היותי מורדם ומונשם בדרך קבע.
תיכף יסבירו לך כולם מה האינטרס שלי בכתיבת מכתבי זה, אך יצחקל, קבל את האמת ממי שאמרו, קח מחט חד, ופוצץ את הבלון המדומה. אוהב אותך מאד, הרבה יותר ממה שאני מצליח לגלות כלפי חוץ. עתה אני עמל ביזע, בכדי שאתה לא. והיה זה שכרי.
מוקירך, אבא.
(פשקוויל)
