סיפור בהמשכים תחת שכבות הזמן. סיפור בהמשכים חדש ומעניין, עם ניחוח אירופאי ואסייתי כאחד

  • הוסף לסימניות
  • #22
פרק 13
לאחר שבוע:
השדה של קהיר היה רועש, לח ועמוס. עומרי ניגש אל לוקה בלילה האחרון לפני הטיסה.
“אנחנו יוצאים לחופשה קצרה,” אמר בטון רגוע. “חודש אחד, לא יותר. תוכל לחזור לגרמניה, לנוח
קצת, לחשוב.”
לוקה הנהן, מסתיר את אכזבתו.
“ומה איתכם?”
עומרי חייך קלות. “נחזור כשיהיה מה לחפור שוב.”
הטיסה לגרמניה הייתה דוממת. הפעם לא היה לצדו אף ישראלי או מצרי חטטן.
הוא הביט מהחלון על הים התיכון מתחתיו וחשב –
איך יכול להיות שחודש אחד בלי כל זה כבר מרגיש כמו גלות.

הדירה בשרלוטנבורג נראתה בדיוק כפי שעזב אותה: מושלמת מדי, שקטה מדי.
הקירות לבנים מדי, הרהיטים עומדים בדיוק באותו מקום.
רק דבר אחד היה שונה – הרעש הקטן של שיעול מהמסדרון.
“אלני?” הוא קרא.
אחותו הקטנה הרימה את הראש מספר לימוד. עיניה היו עייפות, גופה דק מהרגיל.
“אה, הגעת,” אמרה בחיוך.
“למה את לא בבית הספר?”
“חופשת מחלה,” ענתה, מושכת בכתפיים. “יש לי כאבי ראש מאד חזקים.”
באותו ערב, בארוחת הערב, אליזה נראתה מתוחה.
“אני לא מבינה,” אמרה, “איך ילדה חכמה כמוך יורדת בציונים כל כך מהר.”
“אני פשוט עייפה, אמא,” לחשה אלני.
הנרי הרים את ראשו מהעיתון. “עייפה? כולכם הפכתם עייפים בזמן האחרון. פעם בבית הזה הייתה
משמעת.”
דניאל שתק.
לוקה הביט באחותו — משהו בה נראה לו לא לגמרי בסדר.
היא לא הייתה סתם עייפה. היא הייתה שקופה.

בימים הבאים הוא מצא את עצמו משוטט בבית בלי סיבה.
קרא, ניגן, ישב ליד החלון. הכול הרגיש שטוח.
לפעמים היה שומע את אחותו משתעלת בחדר הסמוך, ואז דממה ארוכה.
בשבועות שאחר כך לוקה כבר לא היה צריך לשאול אם אלני מרגישה טוב.

העייפות הייתה ניכרת על פניה.
פעם ניגנה, ומאמצע היצירה הפסיקה לפתע, מביטה בתווים בעיניים מבולבלות.
“שכחתי איך זה ממשיך,” אמרה וצחקה צחוק קטן, מאולץ.
הוא לא צחק.
בערב היא הביאה מבחן — 77.
אמא שלה הביטה בדף כאילו מדובר באסון לאומי.
“מה זה?” שאלה בקול קר.
“זה כלום, אמא,” אמרה אלני, “זה רק מבחן.”
“אין דבר כזה רק מבחן,” ענה אביה. “אצלנו לא מתרגלים בינוניות.”
לוקה הביט בה. משהו בה התכווץ, נעלם לרגע.
אבל היא לא אמרה מילה.
***
השעה הייתה כמעט תשע. הבית היה שקט להחריד.
לוקה ישב ליד הפסנתר, ניגן לאט יצירה שלמד בעודו בגיל חמש.
ותוך כדי שמע — קול צעדים איטיים במדרגות.
לאחר מספר שניות הוא כבר לא שמע את הצעדים.
“אלני?”
הוא לא נענה.
הוא קם, רץ למדרגות.
היא עמדה שם, אוחזת במעקה, נראית אבודה.
“מה את עושה? הכול בסדר?”
היא ניסתה לחייך.
“רק רציתי מים…”
ואז — משהו בה נעצר.
"אני לא רואה כלום".
המבט התרוקן, הגוף נשען אחורה לרגע.
לוקה זינק ותפס אותה לפני שנפלה.
“אלני!”
הקול שלו נשמע בבית כמו רעם.
“דניאל!!”
אחיו קפץ את המדרגות בבת אחת והחל בהחיאה.

“תתקשר,” אמר בקול רגוע וצייתן, כזה שמסתיר את כל מה שמתחולל בתוכו. “תתקשר מייד
לאמבולנס.”
לוקה רעד, שלף את הטלפון, אצבעותיו רועדות על המסך.
הוא שמע את קולו של דניאל אומר משהו בשקט, קול רופא, שקול.
אבל העולם כבר רעד סביבו.
***
האורות בבית החולים היו חדים מדי, לבנים מדי.
הריח של חומרי החיטוי צרב באף, וצלילי צעדים נוקשים הדהדו במסדרון הארוך.
לוקה ישב על כיסא מתכת קר, אצבעותיו משולבות.
מולו — דלת סגורה. מאחוריה, הרופאים.
דניאל עמד ליד החלון, מדפדף בטפסים,
אבל הידיים שלו רעדו קלות, דבר שלעולם לא קרה לו.
אמא ישבה בשקט, עיניה נעוצות בנקודה על הקיר, כאילו רצתה לנעוץ בה את המציאות עצמה,
שלא תזוז, שלא תשתנה.
אבא שלו היה בפנים, עם צוות הרופאים. דוקטור הנרי שטראוס מנהל מחלקת אונקולוגיה מחלקת
ילדים יכול להיות היכן שהוא רוצה בזמן שהוא רוצה. אך הוא לא רצה זאת באותו רגע מחריד.
הדלת נפתחה.
רופא מבוגר, משקפיים דקים על אפו, יצא לאט בליוויו של הנרי.
חיוך מנומס, מבט קריר מדי.
“אנחנו סיימנו את הבדיקות הראשוניות,” אמר. “נראה שיש כאן ממצא שדורש המשך בירור.”
הוא דיבר בשפה רפואית מדודה, מדויקת, אך בכל משפט נראה היה כי זרק לבנת בטון על בני
המשפחה.
“זה חמור?” שאלה האם.
הרופא עצר, הביט בה רגע, והנרי ענה במקומו:
“אין לדעת, צריך לעשות את הבדיקות. הכול יהיה בסדר.”
שום מילה על זמן, שום מילה על סיכויים.
אבל כולם הבינו.
לוקה הביט בו בשקט.
בעיניו לא הייתה דמעה אחת — רק בלבול קפוא,
כאילו העולם כולו הפך לפתע למנגינה שהפסיקה באמצע.

בערב, הבית היה חרישי.
אף אחד לא דיבר.

אפילו הצל של הפסנתר בסלון נראה ארוך יותר, כבד יותר.
אלני שכבה במיטה, חיוורת אך ערה.
לוקה נכנס אליה, הניח את הספר שאהבה על השידה.
“הביאו לי עוד מבחנים?” שאלה בחיוך קטן.
“לא,” אמר, “אבל את יכולה לנוח קצת. המבחנים יחכו.”
“אם הם יחכו יותר מדי,” אמרה בחצי חיוך עייף, “הם ישתעממו.”
לוקה צחק צחוק חלש.
אבל הלב שלו שקל להתמוטט.
הימים שאחרי הבשורה לא היו ימים רגילים.
לא נרשמה צעקה, לא דמעה רמה, לא טריקת דלת אחת.
הבית של משפחת שטראוס ידע להתאבל בשקט —
בשפה מדויקת של שתיקות.
הנרי החל לצאת מוקדם מהרגיל.
הוא היה קם עם שחר, מדפדף במסמכים רפואיים כאילו יש בהם פתרון נסתר,
חוזר הביתה רק כשכל האורות כבר כבויים.
במשרד סיפרו שהוא עובד על מחקר חדש.
אף אחד לא שאל על מה.
אליזה הפכה את המטבח למעבדה של סדר.
כל בורג, כל ספל – במקום.
כשאין שליטה על החיים, לפחות שתהיה שליטה על הכפיות.
דניאל, שידע לקרוא תוצאות בדיקות כמו עיתון בוקר,
בחר לא לקרוא כלום.
“אני אטפל בזה כשיגיע הזמן,” אמר לעצמו,
אך הזמן כבר ברח מזמן.
ולוקה – הוא ישב בחדרו מול מדפי הספרים.
בין ההיסטוריה של רומא למגילות מצריות,
הוא חיפש רמז.
לא על מחלה, אלא על חוקיות.
איך זה עובד?
איך עולמות נופלים – לא במלחמות, אלא בשקט.
בחדר הסמוך, אלני ביקשה מים.
קול חלש. כמעט לחישה.

לוקה קם מיד, מזג לה כוס.
היא הביטה בו בחיוך, עיניה ירוקות־כהות כשלו.
“אתה שוב קראת יותר מדי?” שאלה.
“כן,” ענה.
“ומה גילית?”
“שאפילו ההיסטוריה לא יודעת להסביר הכול.”
היא צחקקה וענתה: "ידעתי שלא יעזרו לימודי ההיסטוריה האלו, בסופו של דבר נשארו לי שלושה
חודשים לחיות, וכלום לא יוכל להציל אותי, לא הרפואה והמדע וגם לא ההיסטוריה המטופשת שלך."
ללוקה עמדו דמעות בעיניים והוא זעק בכעס ותסכול: "אל תדברי ככה אלני, לא נשארו לך שלושה
חודשים, הכול יכול להיות".
אלני גיחכה: "הכל יכול להיות? כלום לא יכול להיות. איך אפשר לרפא סרטן הלבלב שהתפשט לגזע
המוח ולריאות לוקה? איך בדיוק? תתמודד עם זה שמעוד כמה שבועות תהיו משפחה של ארבע ולא
של חמש."
לוקה רצה לצווח אבל במקום זה ברח מהחדר שלה ועמד ליד הפסנתר.
הקלידים הלבנים נצצו באור החלש,
כמו מצפים למישהו שיניח עליהם את הידיים.
אבל הוא לא ניגן.
כי אם יתחיל – ייאלץ להרגיש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
פרק 14
הבדיקות נמשכו שבועות.
בית החולים “שאריטה” בברלין כבר הפך לבית שני למשפחת שטראוס.
כל בוקר התחיל באותם משפטים: “אנחנו רק בודקים משהו קטן נוסף.”
וכל ערב הסתיים באותה שתיקה, כשאף אחד לא רצה להיות זה שישאל מה מצאו.
דניאל היה הראשון שראה את המספרים על המסך.
הוא לא היה צריך הסבר.
הוא ידע מה משמעותם.
אבל הוא רק הנהן לרופא, כמו מי שמקבל הוראות להרכבת רהיט,
לא גזר דין של חיים ומוות.
בלילה הוא ישב לבד בסלון, פתח מחשב נייד,
גלל מאמרים רפואיים באנגלית.
שורות של נתונים קרים,
ומדי פעם שתי מילים חותכות: “אחוזי הישרדות.”
הוא עצם עיניים,
כאילו אם לא יראה – זה לא קיים.
כל בתי החולים בעולם קבלו את תיאור מצבה של אלני שטראוס, וכולם השיבו בשלילה.
לא, אף רופא לא מתעסק כרגע במחקר העוסק בתחום כזה.

יום אחד חזרה המשפחה מבית החולים עם תיק מלא ניירות.
בין המסמכים היו מכתבים, הפניות, תכנית טיפולים,
ודף אחד קטן עם חתימה של פרופסור בכיר מאוד.
“הוא אמר שצריך להתחיל מיד,” אמרה אליזה.
הנרי הנהן.
“מיד,” חזר אחריה, אבל לא זז מהמקום.
באותו ערב, הם לא אכלו.
הם ישבו בשקט,
והאור מהנברשת החזיר צללים על פניהם —
כאילו גם הבית עצמו לא ידע מה לומר.
***
שבוע לאחר מכן —
מיטת בית החולים נראתה כמו עמדת מחקר רפואי.

מכשירים צפצפו, צינורות, מחטים, לוחות קטנים שעליהם מספרים משתנים.
אבל אלני נשארה אלני.
היא ביקשה שיביאו לה את המחברת עם תרגילי המתמטיקה ואת דפי העבודה של הכיתה.
“אני לא רוצה לפגר אחרי הכיתה,” אמרה.
דניאל הביט בה. “אף אחד לא קורא לזה לפגר,” לחש.
לוקה התיישב בצד, שלף ספר, אבל לא קרא.
הוא רק עקב אחרי המספרים שעל המסך.
ניסה למצוא בהם הגיון.
כל ירידה קטנה נראתה לו כמו תבוסה.
כל עלייה – כמו ניצחון.

בערב, הוא נכנס לחדרו של אביו.
“אבא,” אמר בשקט, “יש לך קשרים עם כל בתי החולים הגדולים. אולי תבקש... טיפול חדש, משהו
ניסיוני?”
הנרי לא הרים את עיניו מהניירות.
“ניסיוני זה לא אומר טוב יותר, לוקה.”
“אבל זה כן אומר סיכוי.”
הנרי עצם עיניו.
“אני לא מאמין בניסים. אני מאמין בסטטיסטיקה.”
“אז אולי זו הפעם הראשונה שהיא תתבדֶּה,” אמר לוקה ויצא,
משאיר אחריו את הדלת פתוחה.
***
הלילה היה שקט מדי.
לוקה ישב בחדרו, מול מסך מחשב כבוי.
האור היחיד בא מהרחוב, ריצד על הקירות.
בדלת נשמעה נקישה עדינה.
“זה אני,” אמר יופ.
הוא נכנס, עמד רגע, הביט בלוקה.
על השולחן היו פזורים מסמכים רפואיים, חלקם עם כותרות לא ברורות.
“הם נתנו זמן?” שאל יופ בזהירות.
“כן,” ענה לוקה בקול יבש. “שלושה חודשים.”
השתררה שתיקה.

“שלושה חודשים,” חזר לוקה, “ואין בעולם מקום אחד שיכול לשנות את זה.”
יופ התיישב על הכיסא ממולו.
“לפעמים… דברים משתנים.”
“דברים משתנים רק כשאנשים משנים אותם,” ענה לוקה בחדות. “והמדע, שכל הזמן דיברו עליו כמו
על אל חדש — פתאום שותק.”
“אבל אתה הרי—”
“אתאיסט? כן. עדיין. רק פחות מאמין במדע.”
לוקה הביט ביופ,
“זה אירוני, נכון? האמונה היחידה שלי נכשלה, ואני עדיין לא מחפש אלוקים.”
הוא חייך חיוך עייף.
“אני רק מחפש הסבר.”
יופ הנהן. “לפעמים אין.”
“אז אני אמצא אחד.”
כשיופ עזב, השעה הייתה כמעט שלוש.
לוקה הסתובב בבית, בלי מטרה.
הוא החל לחטט במגירות הישנות בחדרה של סבתא ריטה. פתאום, מתחת לאחת המגירות, הוא
מצא מחברת ישנה, מכוסה אבק.
הדפים היו מצהיבים, הכתב מסולסל, עדין.
בחוץ הגשם ירד חרישי.
***
מתוך יומנה של ריטה היילמן
ורשה, חורף 1939
“אבא לא מדבר איתי מאז שיודע שאני לומדת באוניברסיטה הפולנית.
הוא אמר שאני שוכחת מאיפה באתי.
אבל איך אפשר לשכוח משהו שכל כך חי? איך אפשר להתעלם מקיומן של הנפשות הקרובות אליי
ביותר?
כשדיברתי על הפתיחות בגרמניה, על ההשכלה ועל כך שהאנשים שם מקבלים את כולם,
אבא רק הפטיר: "אוכלי אדם עגלים יישקון". אני חושבת שהוא מגזים ביותר.
מה כבר הבעיה ללכת לכנסים הסוציאליסטיים?
להרגיש חלק מכולם?
למה לתת עכשיו לנאצים לקחת אותנו כצאן לטבח?
לא אבין זאת לעולם."
-----

אביב 1940
“בעיר מדברים על סגירת הרבעים.
אומרים שתהיה חומה.
אנשים עוד צוחקים, חושבים שזה זמני.
אבא אומר שעם ישראל עבר דברים גרועים יותר.
אני לא בטוחה שהוא מבין שהפעם אין לנו מדבר לברוח אליו.”
----
“היום סיפרתי להם שאני מאורסת לאלכסנדר.
רק אמרתי שהוא איש טוב, משכיל, מוורשה.
אמא בכתה.
אבא הודיע נחרצות שזה או הוא או הם.
יצאתי מהבית.
לאחר מספר ימים אחותי הודיעה לי שהם יושבים שבעה.
לא ידעתי שאפשר לשבת שבעה על מישהי שעדיין חיה.”
----
קיץ 1942
“היום כבר אי־אפשר להתכחש למה שמתרחש בחוץ. אנשים דיברו על חפירות, על מסמכים
שנעלמים, על רשימות. המצב מתהדק.
הייתי עדה למפגשים שקטים בחדרי מדרגות, אנשים שמביאים מעט מזון, תרופות, פתק אלחוט קטן.
למדנו להסתיר דברים פשוטים בתוך מקומות שגרתיים — בתוך מגש פיתות, בין שכבות של בגדים.
למדתי לשאת אקדח, למדתי להכין מוצרי חבלה, לקשור חוטים ולהבריח אוכל לגטו. בזמנים קשים,
כורח המציאות הוא ללמוד דברים חדשים וכואבים.
פעם הייתי עדה כיצד קבוצה קטנה ארגנה מטמון תרופות מתחת לריצוף דירה ריקה — אנשים
צעירים מתקפלים על הברכיים, מרימים לוחות, דוחפים שקיות, ומחביאים בקור אחת משהו שעשוי
להציל חיים. אחרי שעשינו זאת, הסתכלנו זה על זה, ונשמנו כאילו עשינו משהו גדול. זה היה גדול.”
----
אביב 1943 – ימים אחרונים בגטו
“הרחובות נראים כמו פצע פתוח.
הבתים ריקים, הקולות נעלמו.
הרוחות בחוץ צורחות.
אין יום בלי עשן.
כל הרחוב שלנו נהפך לאפר.
כל לילה יש פחות שכנים.
אתמול ראיתי חבורה של צעירים מדליקים אש באחת הפינות.

הם קראו לזה התנגדות.
הצטרפתי אליהם.
לא מפני שאני גיבורה – אלא מפני שאני לא רוצה למות בלי לדעת שניסיתי.”
----
אפריל 1943 — מרד גטו ורשה
“הרחוב בוער. נשמעים צעקות, אבל האש היא לא רק האש החיצונית — היא האש שדוחפת אנשים
לזוז, להיאבק, להתנגד. מרד. אני לא יודעת אם זו המילה הנכונה, אבל זה מרגיש כמו החלטה
קולקטיבית שלא להיעתר עוד. הצעירים היו חמומי מוח לאחר הכנס שבו הודיע מרדכי אנילביץ' (אחד
ממנהיגי מרד גטו ורשה): "אנחנו נמות על הרגליים ולא נחיה על הברכיים".
התפקיד שלי במרד היה לוגיסטי, כמו תמיד. הובלתי חומרי חבלה, תיקונים קטנים לכלי נשק שהיו
בידיים חסרות ניסיון. הבאתי ללוחמים הצעירים מים לשתייה, אספתי פשתן וחבצלות לעטיפות. היינו
צריכים עכשיו לחיות מהר, להחליט מהר, להסתגל. הסבל הפך לתכלית. כל משימה — אפילו קטנה
— הייתה חשובה.
זכור לי רגע אחד: שני אחים צעירים בערך בגיל של אחי הקטן זלמי רצו מעבר לרחוב עם שק של
לחם, ופתאום נשמעו רעשי יריות לא רחוק. רצתי ולקחתי אותם אל מבנה ריק, סגרתי את הדלת,
והגשתי להם בקבוק קטן של מים. הם רעדו כמו עלים. אמרתי להם: ‘תדברו בקול נמוך. אל תשכחו
מי אתם ומאיפה אתם באים, יהיה בסדר.’ הם הביטו בי בעיניים מפוחדות והחזיקו חזק ידיים, עצמו
את העיניים עד שהמתקפה תסתיים. אינני יודעת מה היה גורלם לאחר המלחמה.
היינו לא רק אנשים שנלחמים; היינו גם אנשים שמספקים. נתתי מסמכים מזויפים לאחד מחברי
הנוער, שהוא הפך לעוזר במשלוח של תרופות. הוא נטל אותם והבריח אותם בתוך כריכי לחם. בדרך
חטף יריה קטנה בכתף, אבל הוביל את התרופות בבטחה. אני תיארתי הכל ביומן הזה בדיו שלא יבש
— כי הכל קריטי.”

לילה אחד הגעתי לבית שבו חשבתי שאוכל להמתין עד הבוקר. חשבתי שאעבור לבית אחר, כי
המסתור הראשון היה מלא. דפקתי בדלת. תחילה לא היה קול. ואז נפתחה דלת צדדית — ואז צעקה
נשמעה, ואז דלת נסגרת.
ברחתי בלי לחשוב פעמיים. יצאתי מהגטו עם תעודה מזוייפת. רצתי לביתו של אלכסנדר ודפקתי על
הדלת. הדלת נפתחה ואחיו השיכור שהיה לבוש במדי ההיטלר יוגנד צווח בקולי קולות: "יהודייה
מלוכלכת! צאי הרגע מהבית שלנו וברחי, עזבי את אח שלנו ואתן לך את חייך, אם את לא עוזבת
עכשיו אני אסגיר אותך לגסטאפו." רצתי ובכיתי. כל העולם התהפך סביבי. מה הם חיי?.
לקחו אותי מהרחובות, בלי לשאול הרבה. אני רושמת את זה עכשיו בדמעות, כי לא יכולתי לשאת את
המחשבה שאני עוזבת את אבא ואמא שלא היו שם. הם נשארו מאחור, לא יודעת מה קרה איתם. אם
יש משהו שיכול להיתפס ככאב אמתי — זה הרגע שבו הבנתי שאני הולכת למקום שלא אוכל לחזור
ממנו."
---
הדרך היתה צפופה, קרה וארוכה. היינו מאות אנשים בקרון של בהמות, היו אנשים שהצליחו לקפוץ
מהחלונות הגבוהים של הקרון. אך אני וויתרתי גם על הסיכוי הזה. מה אעשה עם חיי ברגע שאנצל?
הרי בכל מקום ישושו להסגיר אותי לידי האנשים הרעים הללו. שמעתי ששרפו את הגטו, המרד לא
צלח. איך בכלל חשבתי שהוא יצליח? קבוצה קטנה של יהודים מול השטן?
כשהגענו אל המקום — לא אספר את כל הפרטים. רק אומר: החיים שם היו שברירים. הכל התכווץ.
הזמן קיבל שם אחר. שמות נמחו — נשארו רק מספרים ורכיבים של יום שנושכים אותך.

הייתי מספר, הסבל היה קשה מנשוא, עם הרעב כבר למדתי להתמודד. אך לא עם הרוע. בכל יום
קמתי לפחות ופחות מכרות. אושוויץ. השם של מקור הרשע. לא הפסקתי לעבוד. ישנו שבעה בנות
בדרגש, המפקדים והמפקדות אהבו פשוט לגרום לנו רע, היה יום אחד שבו ילדה קטנה שלחה אליי
חיוך תמים. בכל אותו היום הסתובבתי עם הרגשה טובה. יום העבודה היה יותר קל, הרגשתי
שהמשא פחות כבד כשיש חיוך. בבוקר שלמחרת כבר לא ראיתי את הילדה הזאת. באושוויץ אף אחד
לא יכל לשרוד.
***
לוקה הניח את היומן על ברכיו. הדפים האחרונים נשאו כתם דק, אולי של דמעות ישנות.
ידיו רעדו.
משהו בו, שלא רצה להאמין, התמלא בהכרה: זו לא רק היסטוריה. זה הסיפור של המשפחה שלו.
הוא ראה את השמות, את הכתובות, את השורות הקצרות על המרד, על ההחלטה לעזור, על
הבריחה הקטנה — ואת רגעי הפחד במחנה.
לוקה, שבמשך כל חייו התעקש על עובדות קרות, הרגיש פתאום את משקל המילים — לא כספרים
של היסטוריון, אלא כאדם שקשור ישירות לאדמה הזאת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
פרק 15
לוקה ניסה לחזור לשגרה.
במשך ימים הוא שכנע את עצמו שהיומן של סבתא ריטה הוא רק מסמך נוסף – עדות היסטורית, לא
יותר.
“היא פשוט תיארה את מה שראתה,” אמר לעצמו בקול יבש, בעודו סוגר את המחברת בעדינות
כמעט מוגזמת. “זה לא שונה ממאות יומנים אחרים ששרדו מהשואה.”
אבל כשהלך ברחוב, קול דמיוני של דיו על נייר היה עוקב אחריו.
כשהוא ישב לאכול, היה נדמה לו שהוא רואה את החיוך של הילדה הקטנה מהיומן.
הוא ניסה להשתיק את המחשבות על ידי קריאה, כתיבה, נגינה – אך בכל פעם שדפדף בספרי
היסטוריה, כל תאריך הפך לתאריך אישי.
עם הזמן, הוא שם לב לדבר מוזר: דווקא העובדה שהוא מנסה להכחיש את השורשים שלו, גורמת לו
לחשוב עליהם בלי הרף.

בערבים, כשהיה נשמע קולה הדק של הרוח מבחוץ,
לוקה היה יושב בחדרו עם היומן של סבתא ריטה סגור מולו, כאילו זה ספר לימוד שהוא מסרב
לפתוח.
פעם אחת דניאל נכנס לחדר שלו ואמר:
“למה אתה מסתכל על זה ככה? אם זה קשה לך, פשוט תתרום את זה לארכיון.”
ולוקה ענה בלי להרים את הראש:
"נראה לי שעדיף שאשב ואבהה ביומן הזה כאן מאשר בספרייה."
***
הם קראו לזה בשמות מעודנים אצל הרופאים: "מצב מתקדם", "ממצא ממאיר", "תפוצה רחבה".
הבית התמלא בביטויים האלו כמו פטריות בחורף — כולם יודעים מה קורה, אף אחד לא רוצה לומר
זאת בקול רם.
הנרי קיבל החלטה משרדית ברורה: לא להישען רק על מה שאפשר לקבל בבית החולים המקומי.
הוא התחיל לשלוח פקסים ומיילים לכל מרכז שאולי, תיאורטית, שווה בדיקה — אירופה, אמריקה,
מרכזים ניסיוניים פרטיים. דניאל פרק בבדיקה אחרי בדיקה, שיחה אחרי שיחה, עד שעמד מול מסך
מחשב מאוחר בלילה וסגר את העיניים לרגע — בלי למצוא טיפה של תקווה.
“אין ניסוי כזה,” אמר בקצרה לקול ששמע רק הוא. “כלום שמתאים בדיוק למצב שלה.”
הם טסו. הם כתבו פרוטוקול. הם פנו לכמה פרופסורים מובילים במרכזים מחקריים; קיימו פגישות
וירטואליות בשעות מוקדמות מדי, שיחות של תקווה שנכחדת. בכל פעם קיבל הנרי מסמך מפורט על
ניסוי כזה או אחר — והם בודקים ועוברים על ההרשאות, על ההתאמה הכללית — ואז נדחים.
“התאמה קלינית לא מספקת,” “קריטריונים לא עומדים,” “סיכון גבוה מדי” — המשפטים האלה הפכו
לשברי זכוכית שמשתלשלות בין האנשים.
אין מקום בעולם שמציע טיפולים רלוונטיים. לא מרכז שעונה. לא ניסוי ניסיוני שמתאים. זה לא אומר
שאין מדע — ההיפך — אלא שהפער בין המדע לרגשותיהם של האנשים בבית התחיל להציף אותם
בפחד חסר אחר. הנרי, שידע את השפות של מחקר ופרוטוקול, קיבל את הדחייה והלך לנסות שוב.
כל פעם דרך אחרת, כל פעם יעד אחר — ולפעמים שיחה נעה בין דיפלומטיה לבין זעם שלא יכול
היה להיעצר.

בלילה, לוקה נשכב בחדרו. המילים של יופ נסו להתקרב אליו. גם ההודעות הריקות מהמרכזים
הרפואיים, וגם דפי היומן של סבתא ריטה — כל אלה התערבבו והשאירו עקבות. הוא חש בציפייה
שלא תתממש, אבל לא הצליח לעזוב.
הנרי בא הביתה מאוחר, עייף, עם חמש מיילים פתוחים שעליהם צילומי סריקות. הוא נכנס, הסיר את
ז'קט מעבדה.
לוקה שמע את מילותיו של אביו לפעמים, ברמזים: “עושים כל שביכולתנו, אנחנו בודקים את כל
האפשרויות.” אבל בבית לחץ — אף אחד לא מצא תשובות.
***
האוניברסיטה נראתה בדיוק כמו שתמיד נראתה — אותה חצר מטופחת, אותם שבילי בטון קרירים,
אותם סטודנטים עייפים עם מחשבים על הכתף.
אבל לוקה הרגיש כאילו הוא נכנס אליה בפעם הראשונה.
העולם שהיה לו ברור — מדויק, סדור, נשלט במספרים ובנוסחאות — התפרק לו בידיים.
הקורס הזה היה אמור להיות קורס קצר, סמינר רענון במדעי החברה העתיקים. משהו פשוט, קליל,
תוספת ידע לחובבי הארכיאולוגיה.
אבל לוקה בא לשם לא בשביל לדעת. הוא בא בשביל לכעוס.
המרצה — פרופסור בא בשנים, שיערו הלבן מסורק בקפידה — עמד ליד הלוח, דיבר בשלווה
גרמנית מדויקת על “כוחה של השיטה המדעית”, ועל איך “העולם המודרני לא היה קיים בלי
האובייקטיביות.”
לוקה ישב בשורה האמצעית, זרועותיו שלובות.
העיניים שלו קפואות, כמעט מזוגגות.
ואז הוא הרים את ידו, הוא לא הוציא מילה מהפה אבל עדיין היה באוויר טון של התרסה.
“אדוני,” קולו היה יציב מדי, “מה אתה עושה כשהשיטה שלך לא עובדת?”
הפרופסור הביט בו רגע. “לא הבנתי את השאלה.”
“נגיד,” אמר לוקה, “אתה בודק, מודד, מחשב, מתכנן — הכול לפי הספר. הכול מדעי. והמציאות? לא
משתפת פעולה. מה אתה עושה אז? ממציא מודל חדש? או שאתה פשוט קורא לזה ‘מקרה חריג’
וממשיך הלאה כאילו כלום?”
הכיתה השתתקה.
המרצה חייך חיוך קצר. “המדע, מר שטראוס, לא עוסק ברגש. הוא עוסק בעובדות.”
“כן,” אמר לוקה, “רק שהעובדות לא תמיד שואלות אותך אם הן נוחות לך. אתה יודע, זה נורא יפה
לדבר על ‘כוח המדע’ עד שאתה מגלה שהמדע שלך לא יודע לטפל בכל מיני לדוגמא סוגי מחלות.”
מישהו השתעל מאחור.
המרצה שתק שנייה ארוכה מדי.
“אתה לא יכול לשפוט תחום שלם על סמך מקרים בודדים.” השיב לבסוף.
“מקרים בודדים?”
לוקה צחק. צחוק חלול, חד.

“אם זו הייתה התיאוריה שלך, היית צריך לכתוב עליה ספר: איך לשרוד את המדע כשהוא מפסיק
לעבוד.”
הפרופסור ניסה להחזיר את הסדר. “שטראוס, אולי תדחה את הדיון הזה לסוף השיעור.”
“אין לי כוח לסוף השיעור,” אמר לוקה בשקט.
הוא קם.
הכיסא חרק על הרצפה.
כולם הביטו בו.
“תמשיכו לדבר על עובדות,” אמר בלגלוג צורם.
הוא יצא, דלת הכיתה נסגרה אחריו ברעש.
***
השעה הייתה תשע בערב, והבית שוב היה עטוף בשקט הזה — השקט של אחרי הבדיקות, אחרי
השיחות, אחרי כל ה“נראה מה נוכל לעשות.”
בפועל, לא נותר מה לעשות.
אלני שכבה במיטה, שיער דקיק על הכרית הלבנה, עיניה פקוחות לרווחה.
על השולחן לידה עמד רכב צעצוע קטן, כזה שהנרי קנה לה כשהייתה בת שש — רק שכעת הוא
שימש לקישוט בלבד.
דניאל ישב על הכיסא לצדה, חלוק הרופא שלו עדיין עליו, כאילו הוא הגיע מהמחלקה ולא הספיק
להוריד אותו.
לוקה עמד ליד החלון, מביט באורות העיר.
“לוקה,” אמרה אלני לפתע. קולה היה שקט, כמעט יבש.
“כן?” הוא הסתובב.
“חשבתי על זה,” אמרה. “זה מוזר למות, נכון?”
לוקה קפא. דניאל הרים את הראש לאט.
“מה זאת אומרת מוזר?” שאל דניאל, מנסה לחייך.
“לא יודעת,” היא אמרה. “כל הזמן אנשים עושים מזה עניין. אבל אם חושבים על זה בהיגיון, זה די
טבעי. אנחנו הרי לא באים לכאן כדי להישאר לנצח. גם המורים שלי אומרים שהכול זמני.”
“המורים שלך מדברים על מבחנים,” אמר לוקה ביובש. “לא על חיים.”
“זה אותו דבר,” חייכה. “בשניהם יש מבחנים קשים מדי וזמן קצר מדי.”
דניאל הוריד את הראש, כאילו מצא פתאום משהו מאוד מעניין ברצפה.
“אלני,” אמר לבסוף, “את לא צריכה לדבר ככה.”
“למה לא?” היא שאלה. “אם כולם חושבים על זה, אז למה אני לא יכולה לדבר על זה?
אני סתם מתכוננת מראש. כמו שאתמול הכנתי שיעורים — רק שהפעם זה שיעור קצת יותר גדול.”
היא צחקה קלות.
הצחוק שלה היה מלגלג, אבל היא לא בדיוק ידעה על מי היא מלגלגת, אולי על העולם.

דניאל נאנח, קם, הסתובב לחדר השני.
לוקה שמע רעש חנוק — לא בכי, אלא ניסיון עיקש לעצור אותו.
דניאל, הרופא הצעיר, האיש שתמיד שולט בעצמו — בכה.
פעם ראשונה.
“נו באמת,” אמרה אלני, “הוא בוכה?”
“כנראה שכן,” אמר לוקה.
“איזה מוזר,” היא אמרה. “הוא תמיד נראה לי כמו רובוט חמוד. לא ידעתי שהוא יודע לעשות את זה.”
לוקה חייך למרות הכול.
“זה כנראה ב־DNA שלנו,” אמר. “אנחנו בוכים רק כשאין יותר שום דבר אחר לעשות.”
היא הרימה את מבטה אליו.
“ואתה?”
“אני?” הוא משך בכתפיים. “אני עסוק בלכעוס על העולם. אין לי זמן לבכות.”
“חבל,” אמרה. “זה דווקא עוזר קצת. אולי אם תבכה, המדע שלך לא יכעס עליך בחזרה.”
הוא צחק, ואז שתק.
היא חייכה שוב, חצי־חיוך קטן, עייף.
“לוקה,” אמרה. “אתה יודע מה באמת מצחיק?”
“מה?”
“שכל השנים פחדתי ממבחנים, ומהמבחן היחיד שאין בו ציונים אני בכלל לא מפחדת.”
הוא התקרב, התיישב לצידה, הרים את הסנטר שלה בעדינות ואמר בקול תקיף:
“אלני, תפסיקי לדבר שטויות.”
“שטויות?” היא אמרה. “אני הרי אלני שטראוס. אני אומרת רק דברים חכמים — במיוחד כשזה כבר
לא משנה.”
היא סגרה את העיניים לרגע, נשמה נשימה קצרה.
“תבטיח לי משהו.”
“מה שתרצי.”
“שגם כשתכעס על העולם — תישאר פה.
אל תברח רק כי הוא לא עובד כמו שצריך.”
לוקה שתק.
הוא רצה לענות, אבל לא יצא כלום.
היא חייכה אליו שוב, בעיניים חצי עצומות.
“נו, מה אתה מחכה? תכתוב על זה בספר שלך.
‘איך לכעוס כמו גרמני ולחיות כמו בן אדם.’ זה יהיה רב־מכר.”

הוא חייך, בפעם הראשונה מזה שבועיים.
“אני אחשוב על זה.”
“לא לחשוב יותר מדי,” היא מלמלה. “תשאיר משהו למחר.”
והיא נרדמה — שינה עמוקה.
***
שולחן ארוחת הבוקר היה ערוך כהרגלו: לחם שחור, חמאה, ריבה, וביצה רכה מדי — רכה מדי, כי
אלני אהבה אותה ככה.
האור העמום חדר מהחלון הגדול, שוטף את פני כולם בגוון אפרפר של יום גשום מדי.
הנרי קרא עיתון רפואי, כאילו מנסה לשכנע את עצמו שהיום הזה הוא סתם יום עבודה רגיל.
אליזה בחשה בתה, והכפית נתקעה לרגע באמצע הסיבוב.
דניאל עמד ליד הקומקום, מסתכל עליו כאילו הרתיחה שלו עניין רפואי חשוב.
ורק אלני ישבה ביניהם — קטנה, רזה, עם מבט מבריק בעיניים — כאילו היא זו שמחזיקה את כולם
שלא יתפרקו.
“אז,” אמרה פתאום בקול עליז מדי, “אם היום אני לא חוזרת, אל תשכחו להוציא את הפח האפור.
היום יום שני.”
הכפית נפלה מהיד של אליזה.
דניאל הסתובב אליה, “אלני, זה לא—”
“מה? אני רק מזכירה,” חייכה. “הרי אם לא אזכור, כל השכונה תריח אתכם.”
הנרי הרים את מבטו מהעיתון. עיניו רעדו, אבל הוא דיבר בקול ענייני מדי:
“אנחנו כבר נדאג לזה, אלני.”
“אה, יופי,” אמרה. “ואם... אם במקרה אצטרך להישאר עוד לילה בבית החולים, אז אל תשימו את
החתול על המיטה שלי. הוא תמיד מתנהג כאילו היא שלו.”
דניאל נשם עמוק, מנסה לשמור על שלווה.
“אלני, אולי תפסיקי לדבר ככה? הכול יהיה בסדר.”
“ברור שיהיה בסדר,” אמרה, “אבל גם אם לא — אז מה? אני לא רוצה שהחתול יהיה על המיטה
שלי.”
לוקה שתק. הוא ישב מולה, מביט בה, מנסה לשנן כל קמט קטן בתווי פניה, כל תנועה של ידה.
“ומה איתי?” שאל בקול צרוד במקצת. “מה אני אמור לעשות אם לא תחזרי?”
היא הרימה גבה וחשב רגע.
“אתה? תפסיק להסתובב עם הפרצוף הזה של ‘העולם אשם’. תמצא משהו חדש לכעוס עליו — אולי
תכתוב ספר על כמה החיים לא פועלים לפי החוקים.”
“חשבתי שכבר כתבתי אותו,” אמר בקול יבש.
“אז תכתוב חלק שני,” אמרה, “אבל הפעם עם סוף קצת פחות אדיש.”
דניאל לא הצליח יותר.

הוא הסתובב הצידה, נשען על השיש, וניגב את העיניים בלי להסתיר.
הנרי לא קם. רק הידיים שלו רעדו, והעיתון רעד איתן.
“די,” לחש לוקה, “אלני, די.”
“מה די?” היא אמרה, צוחקת קלות. “אני הרי לא עושה מזה דרמה. אני רק מתכוננת — כמו שלפני
כמה שבועות הכנתי תיק ללימודים. פשוט תיק קצת אחר.”
היא לקחה ביס קטן מהטוסט, בלעה לאט, ואז אמרה בקול רגוע להפליא:
“אם היום אני לא חוזרת — תשאירו את הפסנתר שלי בחדר. תנגנו במקומי. לא משהו עצוב, כן? אולי
את שופן. את הוולס ההוא שאף אחד לא מצליח לסיים בזמן הנכון.”
השתררה שתיקה.
רק שעון המטבח תקתק, כאילו הזמן עצמו מתאמץ להחזיק מעמד.
ואז היא קמה.
דניאל ניגש אליה לעזור, אבל היא הניפה את ידה.
“אני יכולה ללכת לבד.”
היא לקחה את המעיל, חבשה את הכובע האפור שלה, שכסה את השיער הדליל והביטה בהם בפעם
האחרונה לפני שיצאה.
“טוב, אז ביי לכולם. ואם אני לא חוזרת—”
“את חוזרת,” אמרה אליזה.
אלני חייכה.
“אם אני לא חוזרת,” חזרה, “אז לפחות אל תשימו את החתול על המיטה שלי.”
היא סגרה אחריה את הדלת,
ורגע אחר כך — הבית התמלא בשקט שהעולם לא יודע להכיל.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
תעתועי הזמן
פרק ז'

פרק ז
<<<<<<<<<<

חודש לאחר מכן.

ציפורה הגיעה במרוצה מיוזעת ומתנשפת. "אימא, עד מתי תחזיקי אותה. היא מבלבלת אותי עם דיבוריה המוזרים".

"אבל דברייך אמש נשמעו אחרת. סיפרת שהיא נעימה ודבריה ערבים ומסקרנים. הביטי על הטוב שבדבר, היא עלמה חכמה ועוזרת לך במרעה".

"הסבירי את עצמך".

"כשחלבנו את הפרות היא אמרה לפתע: חבל שעדיין בתקופתכם לא המציאו את מכונות החליבה. תארי לך שלא היינו צריכות להתכופף ולהתאמץ. השבתי לה שעל מכונות חליבה לא שמעתי. מכונות יש רק למלחמה".

"היא איבדה את זיכרונה, צריך להבין אותה".

"אבל את המשפט האחרון כבר לא יכולתי לסבול".

"מה הדבר שנאמר?"

"'בעוד מאה שנה כשבית המקדש השני ייחרב'. ואז צעקתי לה: די! חדלי ממשוגותייך. לכן מיהרתי לכאן למסור לך את הדברים".

יעל אימצה את ציפורה אל ליבה ולאחר רגע ארוך אמרה: "אראה מה אוכל לעשות", ושקעה במחשבות.

"שאלתי אותה מדוע לא נישאה עדיין לאיש ותשובתה הייתה: עדיין לא הגיע הזמן. שמעת טוב. איזו בת שמלאו לה עשרים ואחת תשיב כך ולא תתבייש ברווקותה?"

"נמצא לה מקום אחר".

"שששש", היסתה אותה ציפורה. "היא חוזרת".

איילת נכנסה ובידיה סלסילת קש מקושטת בזרי פרחים. "ראיתי את זה בחצר, זה כל כך מיוחד. לשם מה זה?"

"באמת לא ראית דבר כזה מעולם?" שאלה יעל משתוממת.

"אף פעם לא השתתפת בהבאת ביכורים לבית המקדש"? התפלאה הפעם ציפורה הקטנה.

"לא יכולתי".

"אל תצטערי, תוכלי לבוא איתנו ולראות". יעל פסעה לכיוונה והניחה את ידה על כתפה. היא חמלה על בדידותה ועל זיכרונה האבוד. "בואי תעזרי לנו לקשט את הפרים. זו התקופה היפה ביותר, זמן הביכורים. כולנו נצא לשערי ירושלים לקבל את הבאים, ובמסע של שירה המונית נגיש את הסלסילות עם הביכורים לכוהנים בבית המקדש". לפתע קראה בקול נרגש: "הי, איילת, אולי סוף סוף תכירי מישהו ממשפחתך האבודה, ואולי נגינת הלוויים תעיר את זיכרונך".
<<<<<<<<<


שלוש דמויות התחמקו בלאט מפתח המערה. הן נצמדו לקירות האבנים. כשהתרחקו דיין מבתי העיר רצו בכל כוחן עד שהגיעו לכותל הפנימי המקיף את העיר.

"אנו מתקרבים לשער העיר, היזהרו! האויב מחכה לכל מעידה", לחש נתנאל, הגדול בחבורה.

"אולי כדאי לחזור?" פחד התגנב לליבו של בצלאל כשהבחין בתנועה חשודה.

"צריך להזכיר לך שנשבענו להילחם עד מוות?" לחש יוחאי בזעם. "טוב לי מותי מלראות את הורדוס מולך".

"אנו נלחמים לצידו של אנטיגנוס. הצדק ינצח".

"ואולי לא?"

"רפה ידיים שכמוך, אפילו ציפורה אחותי גיבורה ממך". סינן יוחאי מבין שיניו. המלכות תוחזר לחשמונאים בכל מחיר".

ירח של תחילת חודש האיר בפס זוהר. בחשכה המוחלטת ראו רק את קו המתאר של צדודיתם.

"תראו שהפגיונות מכוסים, כדי שלא יחזירו אור", הם מיששו שוב מתחת לחגורתם.

"אבקת השרפה אצלך?"

"התכופפו! נצא מהשער צפונה".

"מה השעה?"

"שעת חצות".

"הינה הסוללות על הגבעה".

"שימו על ליבכם: דרומה לשער שוכנים אוהלי הלגיונות. כרגע נמים הם את שנתם. מחוץ לכל אוהל עומדים וטרנים - חיילים בעמדת שמירה. אנו נצא בזחילה עד לסוללות. אני מצפון, יוחאי מדרום ואתה שומר. זוכרים את הסימן?"

הם הנהנו בראשם.

"חייל רומאי מתקרב".

"תיצמדו לכותל, אני יוצא אליו". פקד נתנאל מפקדם. "תגוננו עליי אם יהיה צורך".

"יהי כדברך". יוחאי הושיט את ידו אל פגיונו ונשאר דרוך. בצלאל רעד ושיניו נקשו.

נתנאל מפקדם, שהיה שבע קרבות, אמד את מצבו. הדמות הופיעה לבדה, כולה עטורה בשריון כבד.

"עמוד!" פקד החייל הרומאי ושלף באחת את חרבו מנדנה. חננאל הבחין במבט הרצחני בעיניו וחיכה לבאות.

החרב הונפה לפתע באוויר. לזה הוא חיכה. הוא קפץ קפיצת פנתר והטיח רגליו בחוזקה בפני החייל. החרב הוטחה בחוזקה אל הסלע ונשברה. החייל נפל על גבו ודמם.

נתנאל סימן לנערים ההמומים לגשת. הם נשאו את הגופה חרש אל מעבר לחומה.

"עלינו למהר לשים את אבק השרפה בסוללות, לא נוכל להתעכב". התנשף נתנאל.

"אתה בטוח שהוא לא יתעורר?" לחש יוחאי והוציא את פגיונו.

"אין צורך". עצר אותו. "יארך לו המון זמן אם בכלל".

שלושת הלוחמים הביטו בפני המת החי. פיו היה פעור. צעקתו הוקפאה. הם כיסו אותו בענפים ומיהרו לבצע את תפקידם.

לאחר שעה קלה הסוללות שנבנו בעמל רב נהפכו לכדור אש שכילה את כל המבנה המלחמתי האדיר.
<<<<<<<<

עששיות נעימות דלקו מפינות החדר שהכיל עשרות לוחמים. השמש האדימה ושקעה מטה במערב. החדר האפיר עם רדת ערב והדגיש את האור הצהבהב שריצד על הקירות. ציורי החיות שנעשו בידיים אומנותיות על התקרה קיבלו רוח חיים. נראה היה שגופותיהן נעות. הלוחמים שישבו באפס מעשה היו נצורים כמה ימים בארמון. נראה היה שהמערכה אבודה, הורדוס הגדול כנראה יובס. בשבועות אלו המערכה טרם הוכרעה, וכוחות רבים החזיקו בציפורניהם את ירושלים לבל תיפול לידי צבא אנטיגנוס שנראה שהניצחון בידיו. על פי הערכת מצב שעשו הנצורים בארמון בראשות המפקד פיררא, נראה היה שהם מתקרבים לתבוסה. חייהם הולכים להסתיים ברגע שהאויב יהדק את כוחו ויתקרב חלילה לשער הארמון.
בנצורים היו אנשים חשובים עד מאוד. המפקד פיררא, אחיו של הורדוס הגדול, ולידו הורקנוס, בנו של אלכסנדר הגדול. הורקנוס, שמן הראוי היה שימלוך אחר אביו, ויתר על סמכותו מזמן. בהיותו מוקף ביועצים חזקים וקשוחים ממנו, איבד את ביטחונו העצמי והובל בידי הורדוס, האיש החזק. הורדוס, בנו של אנטיפטרוס, קנה את מקומו הרם בזכות אביו, עבד כותי שהתגייר. כישרונו והצלחתו של אנטיפטרוס בהרמת כבודו של אדונו הורקנוס, הקנו לו שם של יועץ ראשי. מתוקף תפקידו חילק לבניו משרות של מושלים בחבלי ארץ יהודה. כך החל הורדוס את קריירת הגדולה בהיותו מושל הגליל. הוא לא נח ולא שקט אלא החל למלוך במלוא עוזו וניקה את הגליל כולו מכנופיות ושודדי דרכים. הדם הרב ששפך בלא הבחנה העיד על אכזריותו וקשיחותו שלא ידעו שובעה.
המפקד פיררא, אחיו של הורדוס, שבר את השקט.
"נראה שעכשיו הזמן לצאת ולעזור ללוחמים".
"אולי כדאי להמתין עוד שעה, אולי המערכה תתהפך לטובתנו". ענה לו הורקנוס וחשב על סופו הקרב.
"אני לא יכול יותר לשבת ולחכות בחיבוק ידיים עד שיגיעו לוחמי אנטיגנוס לארמון".
"פיררא, עוד רגע קט יגיע אחיך הורדוס עם לוחמים נוספים והם יכריעו את המלחמה לטובתנו, אם נצא כעת אולי כבר לא נחזור. הבט, ראה כמה המלחמה אכזרית".
"ראה כמה חכם הורדוס אחי שדאג למלט את יושבי הארמון, את ארוסתו מרים ומשפחתה למצודה הרחוקה שבשומרון, והשאיר פה רק לוחמים וחיילים רבים".
הורקנוס צעד לאחוריו והפנה את ראשו, הביט בחרדה על הקרבות מתחת לחלונו. קשה היה לו לחזות בשדה הקטל הקרוב לארמון. בניגוד אליו קם המפקד פיררא בנמרצות ופקד על כל יושבי החדר:
"כולם להיות מוכנים. אנו יוצאים להילחם כרגע. איש בל ייעדר. נצא וננצח". הוא הביט על כל החיילים שקפאו מאימה לנוכח הגזרה שבוודאי תוליך אותם לדרך שאין ממנה חזרה.
"סיסמה!"
"עד טיפת הדם האחרונה נילחם וננצח!!!"
לא עברה שעה ופיררא המפקד המהולל ראה כי כלתה אליו הרעה. הוא הוקף באויבים שרצו לכלות בו את זעמם ומן הסתם גם יבצעו בו מעשי התעללות. בהיותו בעל כבוד עצמי ובעל גאווה, החליט להתאבד ולא ליפול לידיהם, ניפץ את ראשו בסלע ומת. הורקנוס, דודו של אויבו אנטיגנוס, נשבה אך נשאר בחיים. הוא נשפט ונגזר דינו לרצוע את אוזנו כדי לפסול אותו למשרת הכהן הגדול. וכדי להוציא אותו מכל השפעה שהיא - הוא נשלח לגלות בבל.

אנטיגנוס הגשים את שאיפת חייו והעפיל לכיסא המלוכה בעזרת הפרתים שנלחמו לצידו. הוא הצליח לנקום אף בשני אחיו של הורדוס, יוסף ופצאל, ולהורגם.

בעצם הייתה זו תקופה קצרה של סיום הכהונה בידי מלך יהודי, אחרון לשושלת בית חשמונאי.

מלכותו נמשכה שלוש שנים עד שהופל שוב בידי הורדוס, שלא נכנע אפילו לרגע קט. בשנים אלו של טרום הניצחון התבצרו הורדוס ומשפחתו במבצר מצדה עד יעבור זעם.

הורדוס עמל קשה לגייס עוד אלפי חיילים. ברגעים קריטיים אלו כרת ברית עם המצביא האגדי גאיוס סוסיוס, שהפך את מאזן האימה לטובתו. כך שחרר את ירושלים מאויביו אך שילם מחיר יקר במותם של שני אחיו. נוסף לאובדן, גם אביו אנטיפטרוס מצא את מותו כשהורעל על ידי מתנגדיו.

אנטיגנוס שנסוג עדיין לא ויתר והקים כיסי התנגדות במקומות רבים, שירדו לעת עתה למחתרת. הוא ציפה בכיליון עיניים לזמנים שיזכה לראות בחולשת שלטונו של הורדוס, כדי לתת לו מכה מוחצת.
פרק ט'
פרק ט
מרים עמדה מקושטת לפני המראה החדשה שבחדרה. אימה אלכסנדרה עמדה מולה ומוללה בידיה את אריג המשי של שמלת הכלולות. משרתות רבות עמלו להלבישה. תופרות ומאפרות מרומא הובאו בפקודת המלך, ההמולה היה רבה וכך גם העבודה. לא היה קל להדק את התחתיות והמחוכים שנתנו את העיצוב האחרון להופעה, שהייתה מושלמת להפליא. כעת הניחו לה להיות מעט לבדה, חנוטה היטב ומלופפת בשמלה. לא לפני שהציבו מראה מלוטשת וממורקת יחידה במינה. את המראה הזמין יועץ הנשפים לכבוד החתונה המלכותית.

"אימא, אצטרך את עזרתך לפני כל פסיעה. בגדי הכלולות מכבידים עליי".

"אל דאגה, כעת הזמן לשמוח. את הולכת להיות האישה החשובה ביותר בממלכה".

"גם דוריס חשבה כך לפני כמה שנים", אמרה מרים בציניות. משפחת בעלה הורדוס היטיבה להזכיר לה תדיר שקדמה לה מישהי שהודחה, ואם לא תדע לנהוג כראוי המלך לא יהסס לבוא בברית נישואין עם אחרות.

"את משווה עצמך לדוריס?"

"דוריס גם באה ממשפחה מיוחסת".

"את דוריס הוא לקח בהיותו הדיוט צעיר. בהיותו בסך הכול מושל הגליל. ואת, את נישאת למלך אדיר, מלך מוערץ בכל העולם ואל תשכחי: הוא בחר אותך".

"בנו אנטיפטר בן דוריס, מוזמן לעיתים קרובות. הוא ילד שעשועים בארמון, הוא מלא שנאה אליי".

"אנטיפטר הוא בן השנואה וילדייך יהיו בני האהובה. וחוץ מזה את נצר לממלכת חשמונאים. אוי, מה אנו מפטפטות. את לא שומעת את תקיעת החצוצרות? זה סימן שעלייך לעמוד תחת החופה".

הדלת נפתחה. שני משרתים העוטים על גופם גלימות ארגמן גלגלו שובל של שטיח ארוך. תחילתו לרגלי המלכה ואימה וסופו אי שם. משני צידי השטיח שקושט בשושנים מרהיבות עמדו שתי שורות מנגנים בכינורות ולפניהם ילדי אצילים אוחזים בלפידים.

באותו לילה האירו את שמי העיר שומרון מאות לפידים, אלפי החוגגים פיזזו. רבים מהם לוחמים נועזים שנטלו הפוגת מה כדי לחגוג עם מלכם.

מרים קצה בכל מקבלי פניה. היא עייפה ממבטי הערצה של הגבירות. היא ידעה שמוקדם מדי לשמוח. לבעלה יש עדיין כיסי התנגדות רבים מאוד. המרד עדיין לא הסתיים והמלוכה עומדת על כרעי תרנגולת. הגרעין הקשה של אנשי ירושלים לא ייכנע בקלות ומי יודע מי עוד ייהרג. די לה במה שהיא יודעת.

"מרים, הכול שמחים לך ואת הולכת קדורנית".

"איך אשמח. אין אני יודעת מי ייפול בקרב מחר. הלא סבא הורקנוס נפל שבי. הובל לבבל, אנטיגנוס אויבינו פצע את אוזנו, כדי לעשותו בעל מום. הכול כדי שלא ימנוהו לכהן גדול, הלא הוא אביך שהיה ראוי למלוך. אהה, כל כך אהבתיו. חבל שאין הוא משתתף בשמחתי".

מרים שתקה ואלכסנדרה המשיכה לעודדה.

"בתי, הלא ראית בעצמך את גבורתו של הורדוס שהכניע גויים רבים בחוכמתו. איך כפסע היה בינו לבין המוות שדלק אחריו אין ספור פעמים, ומכולן יצא בנס. אלוקים אוהב אותו. אינך רואה שהשם מגיש לו הצלחות על מגש של כסף?"

"יוסף אחיו נפל בקרב. אביו נהרג אף הוא. איזה מין ניצחון הוא זה?"

"ראי, קיסרי רומא לא נושאים פנים לאיש. הם האומה השלטת בעולם. אבל הורדוס הוא ילד תפנוקים מאז שלט יוליוס קיסר וכל מה שביקש הוגש לו".

"אבל אימא, העם היהודי מתפלל למפלתו".

"הצדוקים המשכילים שגם את ואני בהם מתפללים להצלחתו וגם הרומאים לצידנו, למה התכוונת העם היהודי?"

"אני מתכוונת לחכמי התורה".

"הבלים". אמרה בלב חצוי. אסור למרימי שלה להיות עצובה.

"את בעצמך סיפרת לי שסבתא שלומציון מלכה על ארץ יהודה וכל דבר שעשתה היה על פי הסנהדרין".

בחור גבה קומה ובנוי לתפארת התקרב למרים ולאימה. לבוש בגדי אצילים ובעל פני מלאך.

"אריסטובולוס היקר שלי", קראה אלכסנדרה באהבה לבנה בן השש עשרה. הוא רכן לאימו ונשק לה על מצחה.

אלכסנדרה פינתה לו מקום בינה לבין מרים. לראשונה בערב זה ראתה את פני הכלה זוהרות משמחה. כעת שוחחו האח והאחות בחדווה.

"אילו ידעתי שאתה תחזיר את הצבע ללחייה הייתי מחזיקה אותך לידינו מתחילת הערב".

"אימי האהובה, לא הייתה לי דרך לעשות כן. ניקולאוס שילב את ידו בידי והכניס אותי למעגל הקרוב ביותר להורדוס מלכנו. הייתי אמור להציג לכולם את הקרבה החדשה של החתן והגיס. הדבר פשוט הוא?"

"ואיך השתחררת?" צחקה מרים.

"כולם הביטו בי בהערצה וחיפשו דרך לאחל לי מזל טוב. היהודים שבאורחים שמחו בי מכל הלב פרט לאחד, שעשה מאמץ להסתיר את שנאתו.

"אתה ממשפחת החשמונאים, בני, אתה אמור להתמנות לכהן גדול, ולא זאת בלבד אלא ממשפחת המלוכה. דע שמי שיש לו אלפי אוהבים יהיו לו גם שונאים. בכל זאת, איך יצאת מכל אלפי החוגגים?"

"ביקשתי רשות מניקולאוס. אל תשכחי שהוא איש ימינו של המלך וסופרו. הזכרתי לו שמלבד היותי הגיס החדש אני גם אח של הכלה, המלכה ברשותך", אריסטובולוס בחן את מרים בעניין רב. "השמלה והתכשיטים ממש הוד והדר".

"מי הוא זה שהביט בך בשנאה? אומר להורדוס שירחיק אותו מקרבתך. די לנו במגפת ההרג והקטל שמסביבנו".

אריסטובולוס הביט באחותו ובאימו מתלבט בינו לבין עצמו אם להחריש, אך לבסוף פלט חרישית: "זה הורדוס בעצמו".
תעתועי הזמן פרק י"ח
פרק יח


אריסטובולוס לא היה רגיל ליחס לבבי כל כך מגיסו הגדול הורדוס. זו כבר הכוסית השלישית של יין שיכר שהוא מוזג לו בחיוך אוהב. אולי משהו ישתנה ביחסו הקר, אולי הכול המשך למתנות שהעניק לו. קודם כהונת כהן גדול וכעת משתה גדול בעיר יריחו, שנעשה לכבודו בלבד.

"היית נראה אתמול כמו מלאך אלוקים". החמיא לו המלך. "העם העניק לך יקר וגדולה. עיניהם נצצו בדמעות גיל".

"זה היה צפוי". החזיר לו אריסטובולוס. "ברור שהכול יתגעגעו לראות את זרע החשמונאים בעבודת הקודש משכבר הימים".

הם עמדו צופים על בריכת השחייה, שנערי שרי המלך וקציניו משתעשעים בתוכה ומתיזים תוך כדי משחקם זה על זה. הנערים שמו לב לשניים ששוחחו וקראו לאריסטובולוס להצטרף לחגיגת המים. הוא סימן להם שהמעמד לא מתאים אף על פי שמאוד אוהב שעשועי מים.

"הם קוראים לך להצטרף, אשמח שתיהנה, זה הרי היום שלך". הורדוס הביט בו בסקרנות. "אולי בעצם זה לא מתאים למעמד הגבוה שלך?"

הזיק הנערי שנדלק בעיני אריסטובולוס לא נעלם מעיני המלך.

הנערים חידשו את הפצרותיהם לכהן החדש שיבוא ויצטרף למשחקיהם.

הורדוס לא גרע את עיניו ממנו, החיוך לא מש מפניו והאהדה שנשבה ממנו הייתה חדשה עבור אריסטובולוס. הוא הביט במלך ובנערים לסירוגין וקיבל החלטה.

"אני מצטרף". הוא ירד במדרגות בזריזות ונכנס בעליצות רבה למים. הוא שמע מסביבו עליצות ושמחה על בואו.

רק כעת שם ליבו למשחק המים החדש. אחד מטביע את רעהו והכול בצחוק. הוא לא אהב את המשחק הזה וחיפש דרך לצאת. הנערים, שהיו חזקים ממנו, משכו אותו כלפי מטה. הוא חיפש בעיניו את גיסו המלך, אבל הוא נעלם.

ראשו מוחזק בחוזקה מתחת לפני המים. רגע, משהו השתבש. לא. זה בצחוק. הוא חש מחנק נוראי. הוא בעט בידיו וברגליו אך מסתבר שהכול היה מתוכנן מראש ומישהו קיבל פקודה להורגו.

קלי שבשמיים, הצילני נא. זו הייתה תפילתו האחרונה.
<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
"חשבתי שכבר לא אראה אותך היום", שמחה יוספה כשראתה את מרתה מתקרבת ועל ראשה סל כביסה.

"איחרתי מעט אבל אמהר לכבס את השמלות והכותנות שבכליי".

"דווקא היום יש לי חדשות מרתקות. הסכיתי ושמעי. הורדוס הטביע את אריסטובולוס הכהן הגדול".

מרתה נדהמה. לאחר רגע ארוך התבוננה כה וכה בפחד. כשראתה שאין אף אחד היסתה את חברתה. "ששש, העוף יוליך את הקול. בימים אלו גם משפט כזה הוא מסוכן".

"אין זאת אלא השנאה המעבירה אותו על דעתו". הפעם המשיכה בלחישה.

"רשע ארור שכמותו". המשיכה יוספה בלחישה.

"ומי יהיה הכהן הגדול אחריו?"

"הוא מינה כהן משלנו, מהצדוקים. הייתי קרוב לבית המקדש כשמינו אותו. הספקתי לראותו מרחוק".

"עם מלך כזה אינני יודעת כמה עוד נשאר לכהן החדש לחיות".

"הייתה לו בעיה עם כהן מזרע החשמונאים ולא עם אחרים. הוא לא יכול היה לסבול שהוא נחות ממנו בייחוס, והוא לא יכול היה לסבול שיסתובב בעולם עוד נצר אחד מזרע המלוכה".

"לכן הוא הכריח את מרים החשמונאית להינשא לו. היא בעצם קיומה נותנת לו חותמת של מלוכה".

"מסכנה מרים, הנצר האחרון שחי לצד הנחש הורדוס".

"שם רשעים ירקב".

"ראיתי את המלך בירושלים. נאלצתי כמו כולם לצעוק 'יחי הורדוס המלך', ובליבי צעקתי ארור המלך. טוב שלא קרא את מחשבותיי, כי אז כבר הייתי בעולם שכולו טוב. אחרי שעה, בעת שהמלך עבר עם פמלייתו וכל הסוסים האבירים, נעצרה השיירה באחת. הצטופפתי בין ההמון המריע ולהפתעתי ראיתי אישה אחת עם תינוק נשכבת לפני המרכבה ועוצרת את תנועת הפמליה המלכותית".

"מה לה לאישה שעשתה כך? איך היא מעיזה לעצור את התנועה? האם היא לא חסה על חייה?" נדהמה מרתה.

"כך עושים כל אלה שזקוקים לרחמי המלך ובדרך הרגילה אין להם סיכוי".

"מה רצתה האומללה?"

"תחילה הניפו שומרי הראש את כידונם מעל ראשה, שתפנה מייד את הדרך, אבל להפתעת כל ההמון, התעקשה שהיא חייבת לדבר אל המלך. היא ביקשה חנינה לבעלה. המלך גילה שנשאר לו קמצוץ של רחמים, וביקש לדעת מי זה בעלה ואיך לעזור לו. היא ענתה לשאלותיו ואז ענה בתקיפות שבעלה הוא בן מוות. הוא פושע ועליו לתת את הדין. זמן רב היה מבוקש כפושע מחבורת ליסטים ששדדה עוברי דרכים. שוטרי וחיילי המחוז לא בקלות גילו את הפושע החמקמק. רק אחרי עבודת בילוש וחקירה עקבית עלו על עקבותיו. 'הרבה מאוד פשעים עשה בעלך ואין רחמים על פושע מועד. גזר דין מוות יבוצע בו בקרוב ועלייך לשכוח ממנו'.

"'רחם עליי ועל תינוקי הקטן. בעלי הוא הנפש היחידה שנשארה בעולמי'. בכתה האישה מרה. משלא נענו תחנוניה ביקשה לפחות שתינתן לה רשות בכתב לבקר את בעלה במצודת הנידונים למוות. לראותו עוד פעם אחת בחייה".

"אישה אומללה. האם ניתנה לה הרשות?"

"למרבה הפלא הוא הסכים לבקשתה. לאחר שעברה פמלייתו ניגשנו לנחם אותה ולעודדה במילים. לפלא היה בעיניי איך אישה עדינה כמוה נישאה לבן בלייעל זה".

"הוא ודאי סיפר לה כזבים רבים לפני שנישא לה".

"ממש כמו שאיילת המוזרה ממשיכה לספר לנו כזבים ואנו מתנהגות כפתיות ומאמינות לה". כך עברה יוספה לנושא אחר.

"איילת לא משקרת. היא דוברת אמת. לכן גם הכנסתי אותה לביתי שתגור עימי. היא עוזרת לי עם ילדיי בבית ובשדה. חוץ מזה אני עושה עימה חסד".

"מרתה, יש לך ראש גויי שמסוגל להאמין לדמיונות אבל ליבך למרבה הפלא הוא יהודי. את מרבה להתנהג כעברייה כשרה, כעדת הפרושים. שמתי ליבי לעובדה שפסוקים שגורים על פיך. האם איילת החליטה לגייר אותך?"

"ראיתי הרבה אמונות הבל והסקתי שעם ישראל הוא העם הנבחר. לצערי את ועוד הרבה כמוך לא קולטות כלל שעליכן לשמוח שנבחרתם מכל האומות".

"אז למה את לא מתגיירת?"

"לא נולדתי לעם הנכון. אבל מהמקום שלי אפשר הרבה לעשות. אין לי אפשרות להילחם נגד בעלי ומשפחתי".

"נראה שאתן חברות טובות. האם את באמת מאמינה לה שהיא מהעתיד?"

"ברור. אפילו הסנהדרין אמרו שכל חפציה המכושפים הם רק חוכמת הטבע ואין שם שום כישוף".

"את תמימה כל כך. הייתי סקרנית לדעת מה היו אומרים עליה בסנהדרין שלנו, של הצדוקים. שם היו מוציאים את האמת לאור".

"את עולה עליי בתמימות שלך. איזה משפט צדק אחד הוציאו חבורת הליצנים מהסנהדרין שלכם?"

"די, די, תמיד אנו חייבות לסיים במריבה?"

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה