הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תעתועי הזמן פרק ו'
פרק ו
"יוליאנה, ביקשתי כמה וכמה פעמים לקחת רק דברים נחוצים ואת עוברת על דבריי", כעסה אלכסנדרה בעודה מוציאה את כלי האוכל העשויים זהב מהארגזים המיועדים למסע.
"אותך בחרתי כמשרתת אישית מפני תבונתך ויושרך, איך את מעלה בדעתך לקחת מותרות אלו? אנו יוצאים למסע בריחה מפני ידם הארוכה של אנטיגנוס ואנשיו. אני לא צריכה להזכיר לך שוב שהוא נלחם מלחמת חורמה על הכתר וכל בית המלוכה הזה בסכנה".
"הוד כבודך הנעלה, עשיתי בדיוק כצוויה של הוד כבודה בתך מרים. היא ביקשה שאקח גם דברים שיקרים לליבך".
"מרים היקרה שלי, ידעתי שהיא צדיקה, אולי בזכות כך היא זוכה להיות אחת ממלכות העולם החשובות ביותר".
רק לפני זמן קצר נערכו האירוסים המלכותיים בין מרים למלך הורדוס וכבר מילא אותם במתנות אין ספור והבטחות לרוב.
"אף אנו המשרתות חושבות כך". ענתה יוליאנה, מנסה לקשור ללא הצלחה את הארגז המיועד לנסיגה. פניה הסגירו את סערת רוחה. היא פתחה את פיה לומר משהו נוסף אך נמלכה בדעתה.
אלכסנדרה הבחינה בכך. "יש משהו שנסתר ממני?"
יוליאנה לא העזה להביט בעיניה, רק שתקה.
"את היית נאמנה לבית המלוכה, יוליאנה, ספרי והקלי מעל ליבך. אל תתייראי מפניי".
דוק של עצב הופיע על פני המשרתת. "חשבתי לעצמי שאולי יהיה לה מעט קשה לחיות עם הוד מעלתו הורדוס".
"מדוע את מעלה בדעתך כך?"
"מרים כל כך עדינה. ומלכנו הרם הוא..." יוליאנה מיהרה לבלוע את רוקה.
אלכסנדרה הביטה לתוך עיניה רגע ארוך ואז ניערה ראשה מנסה להיאחז בידית ואמרה: "דברים של הבל. האדם היקר ביותר להורדוס הוא מרים בתי, והוא ייתן לה כל מה שתחפוץ. הוא בחר בה מאלפי נערות מיוחסות ביותר".
מעיניה של יוליאנה לא נעלמה הדאגה ששידרה האם בתנועותיה על אף הנאום הנחוש. היא פיתחה חיישנים רגישים לכל אנשי המלוכה שתפקידם מחייב להפגין עוצמה.
פסיעות נמרצות קרבו לחדרם. זו שלומית, התחלחלה יוליאנה שידעה כבר מניסיונה שלעמוד בטווח ראייתה הוא עניין מסוכן. אלוקים, רק שהיא לא שמעה את דבריי.
אלכסנדרה הבחינה באימה שתקפה אותה וסימנה לה להירגע.
שלומית, אחות הורדוס, נכנסה לחדרן והביטה עליהן חליפות במבט צונן.
"כל השיירה מתעכבת. העגלות מוכנות, המשרתות ממהרות להעלות את המיטלטלין, ורק אתן בשיחת ידידות. מה קורה פה? אתן אולי מחכות לאנטיגנוס, בדרכו לכבוש את ירושלים?"
"שלומית, היזהרי בדברייך".
שלומית כיווצה את עיניה וסיננה מבין שיניה. "את הגעת לפני כמה חודשים ומתנהגת כמלכה. את חושבת שאם בתך היפה כבשה את מלכנו הורדוס האדיר - יש לך זכויות יתר. האם את דואגת לשלום המלוכה? אם לא אני שסיכלתי כל כך הרבה אויבים נסתרים שרק חיכו לרגע המתאים להוריד אותו מהדרך, אנטיגנוס היה שולט פה מזמן".
"שלומית, הירגעי".
"מאז שהתארס עם מרים בתך, הוא ממש נהיה בלתי נסבל".
"מדוע?"
"היא מנסה למתן אותו. בכל דבר יש לה דעה הפוכה, וממש כרגע היא מפצירה בו שלא יצא לקרב, ושוב דמעותיה משתקות אותו".
"אם יש צדיק אחד בסדום, גם עליו יש לך דלטוריה".
"לנו את קוראת סדום?"
"אבי הורקנוס גם היה מלך, אבל מלך רחמן. הוא חינך אותנו לאהבת הבריות לחמלה. מלך אמיתי הוא מלך שחושב על נתיניו ולא רק על בית המלוכה".
"אביך היה רכרוכי ולכן נלקחה ממנו המלוכה. מלך חייב להיות חזק ועוצמתי ולשלוט ביד רמה. כדאי שתסבירי זאת לבתך".
יוליאנה, ששתקה בפחד כל העת, הצליחה במאמץ רב לסיים את קשירת הארגז, התחמקה בשמחה ומיהרה לחצר להודיע לסבלים שיש עוד ארגז למעלה.
>>>>
איילת חשה כצופה מן הצד על חייה הבלתי מובנים. היא ישבה ליד השולחן החצוב מן הסלע, מולה ישבה מצילתה, והינה תיאלץ עוד רגע קט ליישב תהיות של מה היא ומי היא, שמהן ניסתה להתחמק.
החוויות שעברה הכריחוה לשתוק הרבה ולדבר מעט. היא השיבה את נפשה במרק העדשים והדגן ובשתיית מי פירות, הישירה מבט אל פניה המסוקרנות המשתוממות של מצילתה, והכינה עצמה לעבור חקירה צולבת. "אני יודעת שזה יישמע מוזר אבל תצטרכי להאמין לכל מה שאומר לך".
"את יהודייה?" שאלה האישה מייד.
"ודאי".
"מזרע היהודים או גיורת כותית אולי אדומית?"
"מזרע היהודים".
"אם כך אשתדל לעזור לך".
"אני מתקופה אחרת".
"תפרשי את דברייך".
"אני מתקופת אלפיים וחמש עשרה".
"את מתכוונת בערך תקופת יציאת מצרים". שאלה האישה בקול משועשע.
"לא, אלפיים וחמש עשרה לספירה".
"איזו ספירה?"
"אה, בעצם לא התחילה הספירה. חמשת אלפים שבע מאות שבעים וחמש [אק1] לבריאת העולם".
"את מתכוונת שאת בעצם מהעתיד של עוד אלפיים שנה?"
"בדיוק".
היא חייכה חיוך סלחני נענעה ראשה ושאלה: "מה שמך?"
"איילת פורת".
"שני שמות מוזרים".
"שמי הפרטי ושם משפחתי".
"את מתכוונת לאיילת בת פורת?"
"לא. לאבי קוראים שלמה".
"אני מבולבלת לגמרי".
"מאיפה את?"
"מבת ים".
"לא שמעתי מעולם על מקום כזה".
"כבר אמרתי לך שאני מהעתיד".
המארחת הנידה ראשה לאורחת אחוזת השיגעון, ובחיוך סלחני הציעה:
"את עייפה. בואי אראה לך את חדרך. נדבר כשיעריב היום. אוי, לא שמתי אל ליבי שאינך יודעת את שמי. קראי לי יעל".
איילת שמחה להניח עצמה בכל מקום בטוח שרק ייתנו לה. היא התעייפה לחשוב על המשמעות החדשה של חייה. הפעם נזהרה שלא לשאול בטעות שאלות מביכות, רק עקבה במבטה לקלוט את אורח חייהם ועשתה כמותם. ממש לפני שצללה למצולות השינה, שמעה קולות נרגשים מעבר למחיצה, שהיה בהם די כדי להגיע לאוזניה.
********************************
יעל נכנסה לביתה עם בנה יוחאי. זה עתה סיימו לטפל בצאן והכינו תבן לבהמות שברשותם ליום המחרת.
"אימא, הורגלתי לטוב ליבך ולהכנסת האורחים שלך, אבל הפעם צר לי להגיד לך שזו לא מצווה אלא עבירה".
"יוחאי, בני, הלוואי שתדאג למצוות שאתה מצווה בהן ותיתן לי להמשיך בדרכי. מעולם לא הפסדתי מטוב יתר".
"אימא, תודי שמעולם לא נתקלת בהלך מוזר שכזה. לא עלה על דעתך שהיא מרגלת והיא מנסה דרך טוב ליבך למצוא פרצה למסור אותנו למלכות? להתחקות אחר הנהגותינו? לחפש ניצני מרד?"
"שלוחי מצווה אינם ניזוקים".
"שמעתי חלק מהשיחה ולדעתי היא מרגלת חכמה במיוחד או מכשפה. בשני המקרים צריך לסלקה מכאן".
"שכחת בני שאנו פרושים ויש לנו בית דין וסנהדרין. אם יהיה צורך כבר נדע את מי לשאול".
"פרושים---" עיווה יוחאי את אפו והתאפק לא להתחיל בוויכוח היומי. "הם מסתגרים בתוך עצמם ולא מוכנים לתת יד להוציא את העם שלנו מפרא האדם הזה, הורדוס". יוחאי כיווץ את שפתיו בכעס.
"בני, לא השכלנו אני ואבא לשלוח אותך לבית תלמוד בגיל שש ולכן באנו על עונשנו. כעת אתה בגיל חמש עשרה וקנאי למהדרין. למדת תורה מבריוני ירושלים ולכן אינך מבין את ההבדל בין תכלת לאילן, בין טהור לטמא. הנח לנו. במצוות אני ואבא מבינים יותר ממך".
יוחאי הגברתן שתק. הוא ידע שאביו חסיד מושבע של הלל הזקן. יושב בבית מדרשו כל השבוע ומראה פניו בביתו רק בשבת. אימו אישה כשרה העושה רצון בעלה ומעולם לא עלה בדעתה לפרוש מהפרושים. עם כל זה אוהבת היא את ילדיה אהבת נפש. כגודל האהבה כך גודל עוגמת הנפש לראותו הולך בדרכים עקלקלות. ציפורה הקטנה ממלאת את ליבה באושר.
"אימא, אדרבה, שאבא ישאל את הפרושים. אין לי ספק שיגזרו עליה סקילה כיאה למכשפות".
"יוחאי, ניכרים ממנה דברי אמת".
"את מאמינה לדבריה המטורפים שהיא מהעתיד?"
"אני חושבת שזיכרונה אבד. אולי נפלה על סלע ולכן דבריה מוזרים".
פרק ו
"יוליאנה, ביקשתי כמה וכמה פעמים לקחת רק דברים נחוצים ואת עוברת על דבריי", כעסה אלכסנדרה בעודה מוציאה את כלי האוכל העשויים זהב מהארגזים המיועדים למסע.
"אותך בחרתי כמשרתת אישית מפני תבונתך ויושרך, איך את מעלה בדעתך לקחת מותרות אלו? אנו יוצאים למסע בריחה מפני ידם הארוכה של אנטיגנוס ואנשיו. אני לא צריכה להזכיר לך שוב שהוא נלחם מלחמת חורמה על הכתר וכל בית המלוכה הזה בסכנה".
"הוד כבודך הנעלה, עשיתי בדיוק כצוויה של הוד כבודה בתך מרים. היא ביקשה שאקח גם דברים שיקרים לליבך".
"מרים היקרה שלי, ידעתי שהיא צדיקה, אולי בזכות כך היא זוכה להיות אחת ממלכות העולם החשובות ביותר".
רק לפני זמן קצר נערכו האירוסים המלכותיים בין מרים למלך הורדוס וכבר מילא אותם במתנות אין ספור והבטחות לרוב.
"אף אנו המשרתות חושבות כך". ענתה יוליאנה, מנסה לקשור ללא הצלחה את הארגז המיועד לנסיגה. פניה הסגירו את סערת רוחה. היא פתחה את פיה לומר משהו נוסף אך נמלכה בדעתה.
אלכסנדרה הבחינה בכך. "יש משהו שנסתר ממני?"
יוליאנה לא העזה להביט בעיניה, רק שתקה.
"את היית נאמנה לבית המלוכה, יוליאנה, ספרי והקלי מעל ליבך. אל תתייראי מפניי".
דוק של עצב הופיע על פני המשרתת. "חשבתי לעצמי שאולי יהיה לה מעט קשה לחיות עם הוד מעלתו הורדוס".
"מדוע את מעלה בדעתך כך?"
"מרים כל כך עדינה. ומלכנו הרם הוא..." יוליאנה מיהרה לבלוע את רוקה.
אלכסנדרה הביטה לתוך עיניה רגע ארוך ואז ניערה ראשה מנסה להיאחז בידית ואמרה: "דברים של הבל. האדם היקר ביותר להורדוס הוא מרים בתי, והוא ייתן לה כל מה שתחפוץ. הוא בחר בה מאלפי נערות מיוחסות ביותר".
מעיניה של יוליאנה לא נעלמה הדאגה ששידרה האם בתנועותיה על אף הנאום הנחוש. היא פיתחה חיישנים רגישים לכל אנשי המלוכה שתפקידם מחייב להפגין עוצמה.
פסיעות נמרצות קרבו לחדרם. זו שלומית, התחלחלה יוליאנה שידעה כבר מניסיונה שלעמוד בטווח ראייתה הוא עניין מסוכן. אלוקים, רק שהיא לא שמעה את דבריי.
אלכסנדרה הבחינה באימה שתקפה אותה וסימנה לה להירגע.
שלומית, אחות הורדוס, נכנסה לחדרן והביטה עליהן חליפות במבט צונן.
"כל השיירה מתעכבת. העגלות מוכנות, המשרתות ממהרות להעלות את המיטלטלין, ורק אתן בשיחת ידידות. מה קורה פה? אתן אולי מחכות לאנטיגנוס, בדרכו לכבוש את ירושלים?"
"שלומית, היזהרי בדברייך".
שלומית כיווצה את עיניה וסיננה מבין שיניה. "את הגעת לפני כמה חודשים ומתנהגת כמלכה. את חושבת שאם בתך היפה כבשה את מלכנו הורדוס האדיר - יש לך זכויות יתר. האם את דואגת לשלום המלוכה? אם לא אני שסיכלתי כל כך הרבה אויבים נסתרים שרק חיכו לרגע המתאים להוריד אותו מהדרך, אנטיגנוס היה שולט פה מזמן".
"שלומית, הירגעי".
"מאז שהתארס עם מרים בתך, הוא ממש נהיה בלתי נסבל".
"מדוע?"
"היא מנסה למתן אותו. בכל דבר יש לה דעה הפוכה, וממש כרגע היא מפצירה בו שלא יצא לקרב, ושוב דמעותיה משתקות אותו".
"אם יש צדיק אחד בסדום, גם עליו יש לך דלטוריה".
"לנו את קוראת סדום?"
"אבי הורקנוס גם היה מלך, אבל מלך רחמן. הוא חינך אותנו לאהבת הבריות לחמלה. מלך אמיתי הוא מלך שחושב על נתיניו ולא רק על בית המלוכה".
"אביך היה רכרוכי ולכן נלקחה ממנו המלוכה. מלך חייב להיות חזק ועוצמתי ולשלוט ביד רמה. כדאי שתסבירי זאת לבתך".
יוליאנה, ששתקה בפחד כל העת, הצליחה במאמץ רב לסיים את קשירת הארגז, התחמקה בשמחה ומיהרה לחצר להודיע לסבלים שיש עוד ארגז למעלה.
>>>>
איילת חשה כצופה מן הצד על חייה הבלתי מובנים. היא ישבה ליד השולחן החצוב מן הסלע, מולה ישבה מצילתה, והינה תיאלץ עוד רגע קט ליישב תהיות של מה היא ומי היא, שמהן ניסתה להתחמק.
החוויות שעברה הכריחוה לשתוק הרבה ולדבר מעט. היא השיבה את נפשה במרק העדשים והדגן ובשתיית מי פירות, הישירה מבט אל פניה המסוקרנות המשתוממות של מצילתה, והכינה עצמה לעבור חקירה צולבת. "אני יודעת שזה יישמע מוזר אבל תצטרכי להאמין לכל מה שאומר לך".
"את יהודייה?" שאלה האישה מייד.
"ודאי".
"מזרע היהודים או גיורת כותית אולי אדומית?"
"מזרע היהודים".
"אם כך אשתדל לעזור לך".
"אני מתקופה אחרת".
"תפרשי את דברייך".
"אני מתקופת אלפיים וחמש עשרה".
"את מתכוונת בערך תקופת יציאת מצרים". שאלה האישה בקול משועשע.
"לא, אלפיים וחמש עשרה לספירה".
"איזו ספירה?"
"אה, בעצם לא התחילה הספירה. חמשת אלפים שבע מאות שבעים וחמש [אק1] לבריאת העולם".
"את מתכוונת שאת בעצם מהעתיד של עוד אלפיים שנה?"
"בדיוק".
היא חייכה חיוך סלחני נענעה ראשה ושאלה: "מה שמך?"
"איילת פורת".
"שני שמות מוזרים".
"שמי הפרטי ושם משפחתי".
"את מתכוונת לאיילת בת פורת?"
"לא. לאבי קוראים שלמה".
"אני מבולבלת לגמרי".
"מאיפה את?"
"מבת ים".
"לא שמעתי מעולם על מקום כזה".
"כבר אמרתי לך שאני מהעתיד".
המארחת הנידה ראשה לאורחת אחוזת השיגעון, ובחיוך סלחני הציעה:
"את עייפה. בואי אראה לך את חדרך. נדבר כשיעריב היום. אוי, לא שמתי אל ליבי שאינך יודעת את שמי. קראי לי יעל".
איילת שמחה להניח עצמה בכל מקום בטוח שרק ייתנו לה. היא התעייפה לחשוב על המשמעות החדשה של חייה. הפעם נזהרה שלא לשאול בטעות שאלות מביכות, רק עקבה במבטה לקלוט את אורח חייהם ועשתה כמותם. ממש לפני שצללה למצולות השינה, שמעה קולות נרגשים מעבר למחיצה, שהיה בהם די כדי להגיע לאוזניה.
********************************
יעל נכנסה לביתה עם בנה יוחאי. זה עתה סיימו לטפל בצאן והכינו תבן לבהמות שברשותם ליום המחרת.
"אימא, הורגלתי לטוב ליבך ולהכנסת האורחים שלך, אבל הפעם צר לי להגיד לך שזו לא מצווה אלא עבירה".
"יוחאי, בני, הלוואי שתדאג למצוות שאתה מצווה בהן ותיתן לי להמשיך בדרכי. מעולם לא הפסדתי מטוב יתר".
"אימא, תודי שמעולם לא נתקלת בהלך מוזר שכזה. לא עלה על דעתך שהיא מרגלת והיא מנסה דרך טוב ליבך למצוא פרצה למסור אותנו למלכות? להתחקות אחר הנהגותינו? לחפש ניצני מרד?"
"שלוחי מצווה אינם ניזוקים".
"שמעתי חלק מהשיחה ולדעתי היא מרגלת חכמה במיוחד או מכשפה. בשני המקרים צריך לסלקה מכאן".
"שכחת בני שאנו פרושים ויש לנו בית דין וסנהדרין. אם יהיה צורך כבר נדע את מי לשאול".
"פרושים---" עיווה יוחאי את אפו והתאפק לא להתחיל בוויכוח היומי. "הם מסתגרים בתוך עצמם ולא מוכנים לתת יד להוציא את העם שלנו מפרא האדם הזה, הורדוס". יוחאי כיווץ את שפתיו בכעס.
"בני, לא השכלנו אני ואבא לשלוח אותך לבית תלמוד בגיל שש ולכן באנו על עונשנו. כעת אתה בגיל חמש עשרה וקנאי למהדרין. למדת תורה מבריוני ירושלים ולכן אינך מבין את ההבדל בין תכלת לאילן, בין טהור לטמא. הנח לנו. במצוות אני ואבא מבינים יותר ממך".
יוחאי הגברתן שתק. הוא ידע שאביו חסיד מושבע של הלל הזקן. יושב בבית מדרשו כל השבוע ומראה פניו בביתו רק בשבת. אימו אישה כשרה העושה רצון בעלה ומעולם לא עלה בדעתה לפרוש מהפרושים. עם כל זה אוהבת היא את ילדיה אהבת נפש. כגודל האהבה כך גודל עוגמת הנפש לראותו הולך בדרכים עקלקלות. ציפורה הקטנה ממלאת את ליבה באושר.
"אימא, אדרבה, שאבא ישאל את הפרושים. אין לי ספק שיגזרו עליה סקילה כיאה למכשפות".
"יוחאי, ניכרים ממנה דברי אמת".
"את מאמינה לדבריה המטורפים שהיא מהעתיד?"
"אני חושבת שזיכרונה אבד. אולי נפלה על סלע ולכן דבריה מוזרים".
[אק1]זה תשע"ב לא ייתכן שזה 2015. תוכלי לבדוק שוב?
אז אשנה לתשע"ה.
אז אשנה לתשע"ה.
Reactions: ספרות בנשמה, cool!!!, נחשונית ועוד 14 משתמשים17 //