הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שלום לכולם.
כעת אני אבקש ממכם לקרוא את הקטע הבא. שימו לב שהוא מאוד צפוץ ומאיים אבל תשתדלו להתגבר על זה.
אחרי שתקראו אני מעוניין להתייעץ אתכם על מקומה של הספרות המטושטשת נטולת אידיאולגיה.
צאו לדרך.
==============================================================
אין הרבה מחשבות שמשנות את האדם מן הקצה אל הקצה, ועוד סתם ככה ביום מעגלי מלא שגרה. גם שיכור חסר יציבות ידע להעמיד מחשבה כזו במקומה. חבל שהוא לא שיכור, כי אם היה כזה בודאי היה משיב בחיוב. אבל הוא מעדיף לדרוס את עצמו שוב ושוב עד דק. לטמון ראשו במים, או בחול. הוא מרגיש עכשיו כאילו נתקע בארובה של מפעל פחם, כל האופק מוחשך בכתמי אפר, שחור כמו מדרון. אפשר לחוש את הסכנה אבל קשה להגדיר אותה. הוא צועק לחושך ממתין לאיזה הד שיגאל אותו מספקותיו. שיבשר לו שהקרקעית רחוקה. גם הדעה שלו רחוקה כל כך. והוא נאחז את באריחים ביד יבשה וצועק לחושך שעוטף אותו. צועק, בועט, בוכה. הפחם נכנס לו בעיניים וחוגג שם בחופשיות. הוא ינפנף במברשת המרוטה אבל יעצור שוב כדי להשתעל עד כאב. ואז השיעול יעלם וישאר איזה כאב יתום, כזה שמכאיב בלי סיבה.
לכל ארובה יש סוף, אבל אין שום ערובה שזה יהיה סוף טוב. הטובים שבעיר יודעים איך לצלוח את החלקים המפויחים. איך לטפל בהם בלי ללכלך את הידיים. גם הוא מהטובים שבעיר. גם אם לא הרבה יודעים זאת, לו זה ברור כמו מסילה במכרה פחם. כשעוד היה צעיר לימים, שעה שהיה מחזיק מברשת צעצוע ומבריש את ליבו של עצמו, בגיל צעיר כל כך? הייתה סבתא מחניקה יבבת התרגשות. זכרונותיה חקוקים משל היו כתובת של מפעל או המפעל בעצמו. עוד לפני שזכה הדור לטכנולוגיות יומרניות. היה יוצא הסב בשקיעה. מקל קש גדול על שכמו. על פניו חיוך עוד יותר גדול. עד שיש להסתפק עם הוא מצחצח עם המקל או שמא אם החיוך. כשהיה שב סמוך לזריחה נדמה היה הוא לעוברים ושבים כמו גחל אבל חיוכו זהר דוקא בתוך כל השחור הכהה הזה. ובימים שלא הצליחה להירדם הייתה מכינה לו כוס תה חמים ועוגה קטנה. הוא היה לוגם בשתיקה, ראשו שעון לאחור מביט בקורות העץ שנמתחו על מעליו. הוא חושב על העבודה ועל המחיר. הוא מסכם לעצמו תמיד שהוא בסדר והוא עושה את מה שטוב לו ולמשפחתו.
מה זה משפחה? שואל לבו את הכליות. הוא מעדיף להמשיך לשתות, שיתעסקו בדברים חשובים יותר. הוא מגלגל את התה בסמטאות גרונו ממתין להם שיפסיקו לצרוב את קרביו. אוי, התה הזה טוב. מהרהר המנקה. את כל האשמורת השלישית הוא יקדיש למחשבות. יש מחיר לחושבים, הוא חושב. אבל הפירות שלהם מתוקים כל כך ששוה כל הבדידות הזו, כדאי הוא הפחם הזה כדי לזבוח אותו עבור מטרה אמיתית. שעה של קורת רוח בעולם מפויח. כמו מעיין צלול שמימיו צוננים, כזה שמטהר את הכתמים, מתנגדים להם עד זוב. ועכשיו הוא זך וצחור, גם עיניו מחייכות. הוא רואה עשן עבות נפלט מהנקיקים ומתפוגג ברוח עוד לפני ששמע על ארובות או מחשבות. שעה של קורת רוח, בתשובה ומעשים טובים.
אין עשן בלי אש, האמנם? בזוית עיניו העיר מתהפכת והוא בורח, מתפזר לצדדים כמו קיטור. הרוח מכה על עורפו בשעה שהוא נמלט. כמו אומרת, תזכור מי מצמץ ראשון. הוא מחזיק ביד את דור העתיד, ובשניה את עצמו. רץ הוא ככה, בערפל.
==============================================================
זהו עד כאן!
עכשיו ברשותכם בואו נדלג רגע על צורת הכתיבה שלי או על משפט כזה או אחר.
מה שאני תמיד שואל את עצמי זה, כמה אנחנו באמת רוצים לראות סיפורים כאלו?
סיפורים עם מוסר עמום, גם קו העלילה לא ברור, ההתרחשות לא מובנת, והסוף נקטע באכזריות מטרידה.
יש מבנכם שמתחברים לכתיבה?
ואם כן מה הם התחושות שמלוות אותכם?
תגדירו, תסבירו, לא יודע מה.. תעשו משהו!
כעת אני אבקש ממכם לקרוא את הקטע הבא. שימו לב שהוא מאוד צפוץ ומאיים אבל תשתדלו להתגבר על זה.
אחרי שתקראו אני מעוניין להתייעץ אתכם על מקומה של הספרות המטושטשת נטולת אידיאולגיה.
צאו לדרך.
==============================================================
אין הרבה מחשבות שמשנות את האדם מן הקצה אל הקצה, ועוד סתם ככה ביום מעגלי מלא שגרה. גם שיכור חסר יציבות ידע להעמיד מחשבה כזו במקומה. חבל שהוא לא שיכור, כי אם היה כזה בודאי היה משיב בחיוב. אבל הוא מעדיף לדרוס את עצמו שוב ושוב עד דק. לטמון ראשו במים, או בחול. הוא מרגיש עכשיו כאילו נתקע בארובה של מפעל פחם, כל האופק מוחשך בכתמי אפר, שחור כמו מדרון. אפשר לחוש את הסכנה אבל קשה להגדיר אותה. הוא צועק לחושך ממתין לאיזה הד שיגאל אותו מספקותיו. שיבשר לו שהקרקעית רחוקה. גם הדעה שלו רחוקה כל כך. והוא נאחז את באריחים ביד יבשה וצועק לחושך שעוטף אותו. צועק, בועט, בוכה. הפחם נכנס לו בעיניים וחוגג שם בחופשיות. הוא ינפנף במברשת המרוטה אבל יעצור שוב כדי להשתעל עד כאב. ואז השיעול יעלם וישאר איזה כאב יתום, כזה שמכאיב בלי סיבה.
לכל ארובה יש סוף, אבל אין שום ערובה שזה יהיה סוף טוב. הטובים שבעיר יודעים איך לצלוח את החלקים המפויחים. איך לטפל בהם בלי ללכלך את הידיים. גם הוא מהטובים שבעיר. גם אם לא הרבה יודעים זאת, לו זה ברור כמו מסילה במכרה פחם. כשעוד היה צעיר לימים, שעה שהיה מחזיק מברשת צעצוע ומבריש את ליבו של עצמו, בגיל צעיר כל כך? הייתה סבתא מחניקה יבבת התרגשות. זכרונותיה חקוקים משל היו כתובת של מפעל או המפעל בעצמו. עוד לפני שזכה הדור לטכנולוגיות יומרניות. היה יוצא הסב בשקיעה. מקל קש גדול על שכמו. על פניו חיוך עוד יותר גדול. עד שיש להסתפק עם הוא מצחצח עם המקל או שמא אם החיוך. כשהיה שב סמוך לזריחה נדמה היה הוא לעוברים ושבים כמו גחל אבל חיוכו זהר דוקא בתוך כל השחור הכהה הזה. ובימים שלא הצליחה להירדם הייתה מכינה לו כוס תה חמים ועוגה קטנה. הוא היה לוגם בשתיקה, ראשו שעון לאחור מביט בקורות העץ שנמתחו על מעליו. הוא חושב על העבודה ועל המחיר. הוא מסכם לעצמו תמיד שהוא בסדר והוא עושה את מה שטוב לו ולמשפחתו.
מה זה משפחה? שואל לבו את הכליות. הוא מעדיף להמשיך לשתות, שיתעסקו בדברים חשובים יותר. הוא מגלגל את התה בסמטאות גרונו ממתין להם שיפסיקו לצרוב את קרביו. אוי, התה הזה טוב. מהרהר המנקה. את כל האשמורת השלישית הוא יקדיש למחשבות. יש מחיר לחושבים, הוא חושב. אבל הפירות שלהם מתוקים כל כך ששוה כל הבדידות הזו, כדאי הוא הפחם הזה כדי לזבוח אותו עבור מטרה אמיתית. שעה של קורת רוח בעולם מפויח. כמו מעיין צלול שמימיו צוננים, כזה שמטהר את הכתמים, מתנגדים להם עד זוב. ועכשיו הוא זך וצחור, גם עיניו מחייכות. הוא רואה עשן עבות נפלט מהנקיקים ומתפוגג ברוח עוד לפני ששמע על ארובות או מחשבות. שעה של קורת רוח, בתשובה ומעשים טובים.
אין עשן בלי אש, האמנם? בזוית עיניו העיר מתהפכת והוא בורח, מתפזר לצדדים כמו קיטור. הרוח מכה על עורפו בשעה שהוא נמלט. כמו אומרת, תזכור מי מצמץ ראשון. הוא מחזיק ביד את דור העתיד, ובשניה את עצמו. רץ הוא ככה, בערפל.
==============================================================
זהו עד כאן!
עכשיו ברשותכם בואו נדלג רגע על צורת הכתיבה שלי או על משפט כזה או אחר.
מה שאני תמיד שואל את עצמי זה, כמה אנחנו באמת רוצים לראות סיפורים כאלו?
סיפורים עם מוסר עמום, גם קו העלילה לא ברור, ההתרחשות לא מובנת, והסוף נקטע באכזריות מטרידה.
יש מבנכם שמתחברים לכתיבה?
ואם כן מה הם התחושות שמלוות אותכם?
תגדירו, תסבירו, לא יודע מה.. תעשו משהו!
