הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פרק א'
רק כשהשעון הכבד והישן התלוי על הקיר בסלון מורה כי נותרו חמש דקות לפני חצות הלילה , אשר מרשה לעצמו להרפות את הכתפיים ולמתוח מעט את הרגליים. להמיר את ההבעה המחושבת והדרוכה קמעה בעייפות ניכרת לעין ושרשרת פיהוקים בלתי נשלטים. זרם המנחמים שהיה גדול יותר בימים הראשונים לשבעה הפך סוף סוף לטפטוף דקיק עד שדעך.
הוא ממצמץ ומתמתח ומחליט לקום ולהסתובב מעט בסלון כדי למתוח את שריריו העייפים. מן המטבח הוא שומע קול שקשוק צלחות וסכו"ם ודיבור מהוסה.
כנראה שאשתו וגיסותיו החליטו לנצל את ההפוגה כדי להגיש ארוחת ערב מאוחרת לאבלים העייפים לפני שיירדמו. אבל הוא בכלל לא רעב. הוא רק כמה למעט שקט. שקט אמיתי. בלי דיבורים, בלי סיפורים, בלי זכרונות, שקט שיהדהד לו באזניים.
כשברכה ממהרת אליו עם צלחת מלאה בכל טוב, הוא נושא אליה מבט מתנצל , "אני ממש לא רעב ואני מעדיף לנוח קצת, תשאירי לי בצד. אכלתי טוב בצהריים" הוא ממהר להגיד לנוכח המבע המודאג שמתפשט על פניה. " לך לנוח בחדר הימני" היא מציעה בלשון עקיפה. לא נוקבת בשם חדר ההורים. "רק שם יהיה לך שקט".
הוא מקבל את הצעתה ומשרך דרכו באיטיות לחדר ההורים .החדר שבשנים האחרונות מאז פטירתה של אמא הוא כמעט ולא נכנס אליו. כשהוא מדליק את מנורת הלילה באופן אוטומטי ושואף לקרבו את הריח המוכר שעדיין שרר בחדר הוא מבחין ששום דבר לא השתנה.
אבא שעדיין קצת מוזר לו לחשוב עליו בלשון עבר לא שינה דבר בחדר. אפילו חפצי הנוי של אמא נותרו פזורים באגביות מתוכננת על השידות הקטנות, כאילו ממתינים לה שתעביר עליהם יד עמלנית אוחזת במטלית ניקוי .
הוא מתחיל להתארגן לשינה קלה ורצוי כמה שיותר מהר מבלי להתערבל עם ניחוח הזכרונות שמציע לו החדר בדומיה סבלנית, אבל אחרי שהוא מתיישב על המיטה וחולץ את נעליו וגרביו מבטו שתעה בחדר בכבדות מותשת נתקל בשידה ונעצר שם.
מה הוא עושה שם על השידה? למה אבא הניח אותו עליה ? לא אופייני לו להניח אותו במקום כ"כ לא בטוח. חשוף לאויר הפתוח וללחות המעיקה של אשדוד בחודש אב.
בתמיהה ערנית משהו הוא נעמד באיטיות ליד השידה ומניח יד זהירה על הקאנון של אבא. כלי הנגינה שהיה חלק בלתי נפרד ממנו. מאז ומעולם. הוא מעביר ידו בעדינות לאורך מתאר הטרפז של הכלי הגדול על חיטובי העץ המרשימים המעטרים אותו ועוד יותר בעדינות על עשרות המיתרים המתוחים היטב, שלא ישמיעו קול.
גם מבלי לדעת לנגן והוא דווקא כן יודע הוא יכול לשמוע את צליליו ההחלטיים של הכלי, שחותכים את האוויר בחדות, כמו יהלומים מלוטשים שנופלים בקצב מהיר מידו של אבא, לראות את ידיו נעות מעל הכלי במהירות מסחררת, מכוונות ופורטות חליפות. אבל הצלילים האלו הופכים לתערובת לא ברורה במוחו ובתודעתו והוא מחליט לעת עתה לנסות להנמיך אותם. הוא יכניס את הכלי לארון בינתיים. חבל שיישאר בחוץ ויינזק מהלחות או מהנכדים השובבים- לא משנה הסדר.
מתי היתה הפעם האחרונה שבה ראה את אבא מנגן? הוא חושב לעצמו תוך כדי שהוא מכניס את הכלי בעדינות לנרתיק שהיה מונח לצידו ומשם לארון. אם הוא לא טועה הפעם האחרונה היתה בתחילת חודש תמוז. לפני שלושת השבועות בשמחת החלאקה של אלי אחיינו.
הוא נשכב על המיטה וממתין לשינה הגואלת אבל הזיכרונות מתעקשים להתדפק על ירכתי מוחו בטפטוף קל אך בסבלנות . באים בתור מסודר אף זכרון לא מנסה לעקוף את רעהו. אף זכרון לא חומק. הוא נותן למוחו העייף לבחון רק אחד מהם מקרוב אולי זה יספק אותו
מאיזה גיל הוא זוכר את את הקאנון? מסתמא מגיל ממש מוקדם. ארבע ,חמש.
הוא עומד ליד אבא בשמחות של המשפחה, מביט מוקסם בידיו הרצות בזריזות על המיתרים, באגלי הזיעה נקווים על מצחו של אבא במפרטים הענודים לשתיים מאצבעותיו חורטים על המיתרים ותובעים מהם צליל חד ומדויק.
"למה אבא כועס כשהוא מנגן?", שאל פעם את אמא בתמיהה ילדותית מתוקה.
אבא הנינוח והחייכן תדיר היה אדם אחר כשהיה מנגן. מצחו נמלא בקמטים, מבעו היה נוקשה והוא לא ענה לשאלות שהופנו לעברו. הוא לא שמע אותן בכלל.
"אבא לא כועס" , צחקה אליו אמא וליטפה את מצחו בחיבה " הוא פשוט מרוכז, הוא צריך גם לכוון וגם לפרוט על המיתרים וזה קשה".
"אה, רְבִּי מאיר" אמרו לו המבוגרים במבטאם הרך ובר' גרונית שהפכה את המאיר למִיֵיאר הם תמיד קדמו פניו בשמחה באירועים המשפחתיים אליהם הביא את הקאנון, מניח אותו בזהירות על השולחן המיוחד "תשמח אותנו באיזה תַּקְסִים* כמו שרק אתה יודע."
אבא תמיד נענה לבקשות המבוגרים ופרט להם מנגינות בחינניות שזכתה תמיד לתשואות וטפיחות על שכמו. וכשהחזיר את הכלי בזהירות לנרתיקו וקיפל בזהירות את השולחן, התפנה גם לענות בסבלנות לשאלות הרבות של הילדים הנלהבים שהקיפו אותו בחיוך שהאיר את עיניו הרכות בברק מיוחד.
אור תדיר שכן בעיניו של אבא, אבל רך יותר, כנוע משהו. בסתם יום של חול היה זה אבא המוכר והטוב, השקט והזריז שהשכים לנץ של שחרית ומשם אץ לעמל יומו כמשגיח כשרות וכשוחט ומשם למנחה,ערבית ושיעור הדף היומי הקבוע.
אך כשדיבר על הכלי תמיד היה הבזק מיוחד בעיניו. ניצוץ מיוחד ששמור רק לרגעים האלו. אשר אהב לראות אותו כך. מדבר ועונה ומסביר בכתפיים זקופות וניצוץ ערני וגאה.
אבא לא ניגן רק באירועים. כשהיתה נחה עליו הרוח , בעיקר במלווה מלכה של שבתות החורף האררכות, כשהשגרה הזדחלה אל הבית בצעדים עגומים, אבא היה מתיישב לצידו כוס תה הנענע הנצחית ומולו השולחן הקטן ופורט על הקאנון מנגינות ופיוטים לילדים שעמדו רחוצים ומפוג'מים אך קשובים מסביבו ולאמא שעמדה בפתח המטבח, מגבת בידה תדיר וחיוך עייף של מוצ"ש על שפתיה. אך עיניה בורקות וזהבן משתקף ונפגש בניצוץ הערני שהיה מבליח גם בעיניו של אבא.
אבא חי את הכלי והיה חי יותר איתו. הוא היה אמן אחרי הכל.
אשר מחליט לחשוב כך וההחלטיות מרגיעה אותו מעט ומניחה לשינה ליפול עליו בכבדות חסרת חן, כמו השמיכה על הפלטה של שבת.
*תַּקְסִים - אלתור כלי חופשי ממשקל, המבוצע על ידי נגן יחיד.
רק כשהשעון הכבד והישן התלוי על הקיר בסלון מורה כי נותרו חמש דקות לפני חצות הלילה , אשר מרשה לעצמו להרפות את הכתפיים ולמתוח מעט את הרגליים. להמיר את ההבעה המחושבת והדרוכה קמעה בעייפות ניכרת לעין ושרשרת פיהוקים בלתי נשלטים. זרם המנחמים שהיה גדול יותר בימים הראשונים לשבעה הפך סוף סוף לטפטוף דקיק עד שדעך.
הוא ממצמץ ומתמתח ומחליט לקום ולהסתובב מעט בסלון כדי למתוח את שריריו העייפים. מן המטבח הוא שומע קול שקשוק צלחות וסכו"ם ודיבור מהוסה.
כנראה שאשתו וגיסותיו החליטו לנצל את ההפוגה כדי להגיש ארוחת ערב מאוחרת לאבלים העייפים לפני שיירדמו. אבל הוא בכלל לא רעב. הוא רק כמה למעט שקט. שקט אמיתי. בלי דיבורים, בלי סיפורים, בלי זכרונות, שקט שיהדהד לו באזניים.
כשברכה ממהרת אליו עם צלחת מלאה בכל טוב, הוא נושא אליה מבט מתנצל , "אני ממש לא רעב ואני מעדיף לנוח קצת, תשאירי לי בצד. אכלתי טוב בצהריים" הוא ממהר להגיד לנוכח המבע המודאג שמתפשט על פניה. " לך לנוח בחדר הימני" היא מציעה בלשון עקיפה. לא נוקבת בשם חדר ההורים. "רק שם יהיה לך שקט".
הוא מקבל את הצעתה ומשרך דרכו באיטיות לחדר ההורים .החדר שבשנים האחרונות מאז פטירתה של אמא הוא כמעט ולא נכנס אליו. כשהוא מדליק את מנורת הלילה באופן אוטומטי ושואף לקרבו את הריח המוכר שעדיין שרר בחדר הוא מבחין ששום דבר לא השתנה.
אבא שעדיין קצת מוזר לו לחשוב עליו בלשון עבר לא שינה דבר בחדר. אפילו חפצי הנוי של אמא נותרו פזורים באגביות מתוכננת על השידות הקטנות, כאילו ממתינים לה שתעביר עליהם יד עמלנית אוחזת במטלית ניקוי .
הוא מתחיל להתארגן לשינה קלה ורצוי כמה שיותר מהר מבלי להתערבל עם ניחוח הזכרונות שמציע לו החדר בדומיה סבלנית, אבל אחרי שהוא מתיישב על המיטה וחולץ את נעליו וגרביו מבטו שתעה בחדר בכבדות מותשת נתקל בשידה ונעצר שם.
מה הוא עושה שם על השידה? למה אבא הניח אותו עליה ? לא אופייני לו להניח אותו במקום כ"כ לא בטוח. חשוף לאויר הפתוח וללחות המעיקה של אשדוד בחודש אב.
בתמיהה ערנית משהו הוא נעמד באיטיות ליד השידה ומניח יד זהירה על הקאנון של אבא. כלי הנגינה שהיה חלק בלתי נפרד ממנו. מאז ומעולם. הוא מעביר ידו בעדינות לאורך מתאר הטרפז של הכלי הגדול על חיטובי העץ המרשימים המעטרים אותו ועוד יותר בעדינות על עשרות המיתרים המתוחים היטב, שלא ישמיעו קול.
גם מבלי לדעת לנגן והוא דווקא כן יודע הוא יכול לשמוע את צליליו ההחלטיים של הכלי, שחותכים את האוויר בחדות, כמו יהלומים מלוטשים שנופלים בקצב מהיר מידו של אבא, לראות את ידיו נעות מעל הכלי במהירות מסחררת, מכוונות ופורטות חליפות. אבל הצלילים האלו הופכים לתערובת לא ברורה במוחו ובתודעתו והוא מחליט לעת עתה לנסות להנמיך אותם. הוא יכניס את הכלי לארון בינתיים. חבל שיישאר בחוץ ויינזק מהלחות או מהנכדים השובבים- לא משנה הסדר.
מתי היתה הפעם האחרונה שבה ראה את אבא מנגן? הוא חושב לעצמו תוך כדי שהוא מכניס את הכלי בעדינות לנרתיק שהיה מונח לצידו ומשם לארון. אם הוא לא טועה הפעם האחרונה היתה בתחילת חודש תמוז. לפני שלושת השבועות בשמחת החלאקה של אלי אחיינו.
הוא נשכב על המיטה וממתין לשינה הגואלת אבל הזיכרונות מתעקשים להתדפק על ירכתי מוחו בטפטוף קל אך בסבלנות . באים בתור מסודר אף זכרון לא מנסה לעקוף את רעהו. אף זכרון לא חומק. הוא נותן למוחו העייף לבחון רק אחד מהם מקרוב אולי זה יספק אותו
מאיזה גיל הוא זוכר את את הקאנון? מסתמא מגיל ממש מוקדם. ארבע ,חמש.
הוא עומד ליד אבא בשמחות של המשפחה, מביט מוקסם בידיו הרצות בזריזות על המיתרים, באגלי הזיעה נקווים על מצחו של אבא במפרטים הענודים לשתיים מאצבעותיו חורטים על המיתרים ותובעים מהם צליל חד ומדויק.
"למה אבא כועס כשהוא מנגן?", שאל פעם את אמא בתמיהה ילדותית מתוקה.
אבא הנינוח והחייכן תדיר היה אדם אחר כשהיה מנגן. מצחו נמלא בקמטים, מבעו היה נוקשה והוא לא ענה לשאלות שהופנו לעברו. הוא לא שמע אותן בכלל.
"אבא לא כועס" , צחקה אליו אמא וליטפה את מצחו בחיבה " הוא פשוט מרוכז, הוא צריך גם לכוון וגם לפרוט על המיתרים וזה קשה".
"אה, רְבִּי מאיר" אמרו לו המבוגרים במבטאם הרך ובר' גרונית שהפכה את המאיר למִיֵיאר הם תמיד קדמו פניו בשמחה באירועים המשפחתיים אליהם הביא את הקאנון, מניח אותו בזהירות על השולחן המיוחד "תשמח אותנו באיזה תַּקְסִים* כמו שרק אתה יודע."
אבא תמיד נענה לבקשות המבוגרים ופרט להם מנגינות בחינניות שזכתה תמיד לתשואות וטפיחות על שכמו. וכשהחזיר את הכלי בזהירות לנרתיקו וקיפל בזהירות את השולחן, התפנה גם לענות בסבלנות לשאלות הרבות של הילדים הנלהבים שהקיפו אותו בחיוך שהאיר את עיניו הרכות בברק מיוחד.
אור תדיר שכן בעיניו של אבא, אבל רך יותר, כנוע משהו. בסתם יום של חול היה זה אבא המוכר והטוב, השקט והזריז שהשכים לנץ של שחרית ומשם אץ לעמל יומו כמשגיח כשרות וכשוחט ומשם למנחה,ערבית ושיעור הדף היומי הקבוע.
אך כשדיבר על הכלי תמיד היה הבזק מיוחד בעיניו. ניצוץ מיוחד ששמור רק לרגעים האלו. אשר אהב לראות אותו כך. מדבר ועונה ומסביר בכתפיים זקופות וניצוץ ערני וגאה.
אבא לא ניגן רק באירועים. כשהיתה נחה עליו הרוח , בעיקר במלווה מלכה של שבתות החורף האררכות, כשהשגרה הזדחלה אל הבית בצעדים עגומים, אבא היה מתיישב לצידו כוס תה הנענע הנצחית ומולו השולחן הקטן ופורט על הקאנון מנגינות ופיוטים לילדים שעמדו רחוצים ומפוג'מים אך קשובים מסביבו ולאמא שעמדה בפתח המטבח, מגבת בידה תדיר וחיוך עייף של מוצ"ש על שפתיה. אך עיניה בורקות וזהבן משתקף ונפגש בניצוץ הערני שהיה מבליח גם בעיניו של אבא.
אבא חי את הכלי והיה חי יותר איתו. הוא היה אמן אחרי הכל.
אשר מחליט לחשוב כך וההחלטיות מרגיעה אותו מעט ומניחה לשינה ליפול עליו בכבדות חסרת חן, כמו השמיכה על הפלטה של שבת.
*תַּקְסִים - אלתור כלי חופשי ממשקל, המבוצע על ידי נגן יחיד.
נערך לאחרונה ב:
