בס"ד
מאמר שנכתב לקרן חתנים לפורים בכדי לעודד את השנור
"לעולם, אבל לעולם לא" מנופף באצבעו "לייזר-קבצן" בשיא המרץ כמו מוסר שיעור עמוק בסוגיא דתגרי לוד בעיון. האמת שהוא כן מוסר שיעור, ואולי גם שיעור עמוק עם המון נסיון והרבה ידע, אבל ממש לא בתחום תורני כלשהוא, כי אם בתחום הטרנס אטלנטי דמיתקרי "קבצנות". הוא כבר שלושים ושתיים שנים בתחום, וכולם יודעים, מי שברצונו להצליח בעבודה המורכבת הזאת, חייב לשמוע את מה שיש בפיו של לייזר, שהרי כולי עלמא מודי שהפטפטת שאינה אלא רטט בלתי פוסק בשפתיים באה לעולם יחד עם הרטט בידיים. אותה כף יד רוטטת שאנו רואים באיצקוביץ ובזכרון משה או בבית כנסת הגדול די בכל אתר ואתר, ומדי פעם אנו משליכים לעברה קמצוץ של מבט, ולעיתים נדירות גם צדקה.
ושוב חוזר לייזר באיומו ביתר שאת, "אכן, מעולם לא הוציא קמצן זה שקל מצרורו, הוריו מעולם לא לימדוהו כיצד נפרדים מיותר משווה פרוטה, כן כן, "אליקים הגביר", שלולא הטירה בה הוא מתגורר חשבנוהו כאחד מעניי עירך בנעליו המרופטות ובמכנסיו הדהויות ובכיפתו הצהובה. אז לכן, אין לאף קבצן שום סיבה שבעולם לרצות להתקרב אליו, שהרי להוציא ממנו חמש אגורות יותר קשה מלהוציא דיבוק, כי לדיבוק לאחר שמבהירים לו מאיפה לצאת, פעמים שהוא יודע גם לצאת, ואליקים הגביר תסביר לו אלף ואחד פעמים איך מוציאים עשר אגורות והוא לא קולט, חלק זה של "להוציא גרוש" חסר לו במוח, הוא נולד בלי זה, יכול להיות גם שהוא עבר תאונה מזעזעת, בכל אופן "אין לו את זה" ואין שום אפשרות להשתיל לו את זה".
עכשיו תגידו לי קוראי וחביבי, מי הוא זה ואיזה הוא אשר ישים זמנו בכפו, וילך לאליקים הגביר לאחר דרשה מרגשת עם הסבר כירורגי כה מנומק של לייזר הקבצן, ועוד יהין לבקש ממנו כסף, הרעיון של מדבקה המתריעה חצי שעה קודם על התקף לב הרבה יותר הגיוני מהרעיון לבקש מאליקים הגביר שלמונים. אבל תתפלאו לשמוע, יש כאלה קבצנים, שמרגישים זכות עילאית להיפגש פנים מול פנים עם יצורים קמצנים אלה, יש מהם שבטוחים שהדמעות שלהם הרבה יותר מלוחות והם בוודאי יצליחו להוציא איזה גרוש וחצי, ויש שמשוכנעים שגם אם לא הצלחנו להוציא ממנו משהו, הרי "טיים איז מוני" - הזמן שווה כסף, וכך לפחות גזלנו ממנו "שווה כסף", מסקנה ברורה היא, אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
בין אותם קבצנים נואשים נמנה קבצן בלתי נודע, מתחיל ברגל שמאל, מעט מגמגם קצת צולע בשכלו ואולי גם ברגלו, ששמו "זלמן". שמו נאה לו, והוא יאה לשמו, וגם הוא סבר כמו הרבה מחבריו שהולך הוא לפרוץ דרך ב"שנור", הוא גילה את אמריקה והחל במלוא המרץ לסובב את בתי המדרש שבארץ הקודש, הוא כ"כ שיכנע את ה"עוילם" לתרום לו, כך טען הוא בעצמו, שבקושי הספיק לסיים משפט, וכבר הצליח לעשות סיבוב בכל בית הכנסת. לך תסביר לו שבזמן שהוא אומר משפט אחד, אנשים עושים מליארדים ואולי גם מפסידים, וייקח עוד הרבה זמן עד ששער הדולר אותו הוא קיבל בתחילת הסיבוב, יחזור אל עצמו. אך הוא בשלו, אין הוא מאזין כלל ללגלוגים, אין לו זמן לזה, הוא מממתתחח... חחיללל סיבבובובוב חדחדחדדשדש, נו שוין, מפטירים חביריו, העיקר שהוא מחתן ילדים בכבוד, אם אפשר לקרוא לזה כבוד.
ובכן, ניחשתם נכון, זלמן הוא מהאנשים שלא שמעו מעולם מה זה כבוד אישי, הוא אבא שאוהב את ילדיו, והוא רוצה להביא לחם הביתה, ואלי גם קצת קטשופ, הוא מאמין בלחם עבודה, ורק לכן הוא לא בוחל בשום צעד שבעולם, "שלפחות חשבון הבנק שלי לא יגמגם", כן טוען, "וכנ"ל גם השיקים". שיקים הזכרנו? תשאלו אותו, הוא עד היום לא מבין מי צריך את הדבר הזה. "מה זה שיק", צרח פעם באוזני חביריו, "פעם קניתי באיזה חנות, ונתתי לו שיק של אלפיים שקל לעוד שבועיים. כשהגשתי למוכר את השיק צעקתי לעברו: 'משוגע', במקום השיק הזה תלך כאן ממול לאיצקוביץ תעשה ארבעת אלפים שקלים בשבועיים אלו, בלי חשבון בנק, בלי קבלות ובלי מס הכנסה".
גם מי שלא יודע כמה זה אחד פחות אחד, מבין שזלמן הוא מהאנשים שעקרונית ילכו לבקר במעונו המפואר של אליקים הגביר, דבר ראשון הוא חייב לראות איך נראה הבית מבפנים וללמוד מושגים, הוא חייב לדעת כמה כסף הוא חוסך בזה שהוא לא גר בכזה בית, מאות ואלפי שקלים של השקיית גינה, גם ללא מס בצורת, אלפי שקלים לעוזרת בית, רהיטי פאר, מפיצי ריחות נעימים, גבינה צהובה ועוד ועוד. זלמן חייב לראות את זה. מסכן אליקים הגביר, תמיד חשב לעצמו, כמה הוצאות נטל על עצמו בזה שהוא גר בבית הענק הזה, מכאן ואילך לא יספיקו ימים ונהרות, אגמים ובריכות דגים בכדי לכתוב מה חשב זלמן באותם רגעים, "מה אני הייתי עושה בכסף", איך אני הייתי מנצל את כל רבבות הדולרים שנזרקים לו מתחת לרגליים והוא לא שם לב," כן, רק ההבדל שאצל אותה אלמנה הביצה נשברה בשלב שהיא חשבה על עדר העיזים, בעוד שאצל זלמן הביצה לא נולדה כלל וכלל. האמת דווקא כן נולדו לו והרבה, אבל על הראש, ביצים של כינים, לא של תרנגולים.
וזלמן, למורת כל חביריו, רשם בסדר יומו העמוס, את זמני הקבלה אצל אליקים הגביר, לא שיש זמנים כאלה, אבל זלמן, בתור נאמן קרוב לגביר, החליט באופן חד צדדי מתי שעות קבלת הקהל, וגם כמה אנשים הוא יקבל באותו זמן, למעשה זה יצא הרבה מאוד זמן למאוד קצת אנשים, קצת אמרנו, יותר נכון אחד בלבד, כן נכון, זלמן בעצמו. ועל אף כל העיסוקים והפגישות הוא הצליח איכשהו לדחוף את הפגישה עם "רבי אליקים הנכבד", כך הוא התחיל לכנות את אליקים הקמצן מאז נפלה ההחלטה הגורלית בדבר הפגישה, והרי הוא חייב להכין את ליבו, אי אפשר לבוא לאליקים הגביר ולפנות אליו: "אליקים-קמצן וואס הערט זיך", גם לא בטעות, אז הוא שינה טעמו ושפתו והחל לקרוא בקול רם וליד כל אוזן "רבי אללליקים הנכככבד" קצת מגמגם אבל נשמע לא רע.
ליבו של זלמן מתחיל לחפש איך לצאת מבין הצלעות מרוב התרגשות, בעוד כמחצית השעה הולך הוא לדפוק על דלתותיו המוזהבות של אליקים הגביר, סליחה, של "ר' אליקים הנכבד, איש החסד ורב המעש". רשום לו כבר בדיוק איזה מילים לומר, מה קודם ומה אחר כך, הוא גם סידר את ההמלצות לפי סדר אלף בית, שלא יהיו שום תלונות מצד שום גורם. הלב פועם והרגליים צועדות, לא נעשו שמים וארץ אלא לאותם דקות, הוא הרי התחייב בפני חבריו שהוא יצליח להוציא מביתו של אותו קמצן כרוני כמה זהובים, גם אם במקרה הטוב זה יהיה בצורת שוד, ובמקרה הפחות טוב, להפריד את הגביר מנכסיו, ולצמיתות. חס וחלילה, אין בו מחשבות זדון, אבל חלק ממקצועו של כל קבצן זה להיות עושה ומעשה, ולהביא את התורם לגן עדן ולזכותו לבוא בשערי עולם הבא, אם לא בכוח אז בעוד יותר כוח, ואם גם אז זה לא עובד אז בפועל ממש.
בוודאי גם לבם של הקוראים הנאמנים, שהסכימו לקרוא עד כאן, פועם בחוזקה, אתם בוודאי כמהים לדעת מה יצא הסוף. נכון, זה מסקרן מאוד, אולי אפי' יותר מלדעת האם יש לאחמדינאג'אד פצצת אטום, והרבה יותר מסקרן מלדעת כמה אנשים יודעים להגות את שמו בלי להתבלבל. ובכן, הישארו עימי לאורך כמה שורות ותראו גדלותם של קבצן וקמצן גם יחד.
זלמן עלה את המדרגות העולות "אליקימה", לפניו נפרשת דלת עץ מגולפת ביד אמן. והיה כאשר הקיש זלמן את מרפק אצבעו בדלת, כמעט וצווחה יצאה מפיו, אפה המחודד של הארנבת הבולטת מן השער היה כה חד, עד שטיפות דם בצבצו מאצבעו. הוא כבר כמעט זעק לעזרה, הצלה, אך זלמן הבין היטב שבבית זה נגזר עליו לבקש בקשה אחרונה אחת ומומלץ שתהיה זאת בנושא פיננסי, זה יותר חשוב מפלסטר ופולידין. לא עברו כמה רגעים, וזלמן מצא את המשטח הנוח ביותר לדפוק עליו בדלת, במקרה זה היה על חלונית הקוקר החלקלקה. הדפיקות עשו פרי, והנה נפתחת לה הדלת ע"י משרת נמוך קומה, שמנמן, קצת צרוד ומאוד מנוזל, פרצוף קפוא, לחייו נראו כמיותרים, כי הוא מעולם לא השתמש בהם.
"אין לך מה לחפש פה!" הפליט הלה את המשפט מבין שיניו הכתומות. "דווקא כן יש לי" ענה זלמן, על אף שגם הוא ידע בליבו שבאמת אין לו כלל מה לחפש בכל המתחם הענקי הזה. עיניים עגולות גדולות נפערו לעיניו, שני האישונים הירוקים של המשרת גדלו לכדי דלעת, זו לו פעם ראשונה שהוא מדבר שיחה כה ארוכה עם קבצן מזדמן, ולא שהוא ידע שהעומד לפניו קבצן מהשורה הראשונה, אלא, שליבו אמר לו שהיצור העומד לפניו, עם הכובע חביתה, חליפה שחורה קצרה, עניבה ורודה, מכנסיים ירוקות המסוכסכות עם הנעליים עד כדי כך שאין סיכוי כלל וכלל להשלים ביניהם, גרביים העומדות להישבר מרוב זקנה ונעליים שגם בתחומם האישי יש מריבות בלי סוף, לדוגמא בין העור לסוליא, ובין שני צידי השרוך. גוש בשר מרופט זה כנראה אינו חובק עסקאות גם לא במאה שערים.
ולא, לא תחשבו רעה על זלמן שנראה כך, תלבושת אחידה זו הייתה לאחר שיקולים רבים של המהדרין מן המהדרין איש וביתו וכל בנותיו שיש להם באמת טעם טוב. אבל מה לעשות, לא כל הרצוי מצוי, ולכל פריט יש היסטוריה משלו, את הגרביים הוא ירש מהשווער, ודווקא אלו היו הכי טובות מכל הגרביים שהוריש הלה לצאצאיו, והכובע דווקא חדש, אותו הוא קנה לחתונתו, והוא לא אשם שהוא התחתן לפני מלחמת יום הכיפורים, והמביט היטב יכול להבחין כי ניכר על המגבעת גם מלחמת ההתשה רבת השנים. ומבלי לזלזל, תחת אותו כובע יש מוח גדול עם רעיונות פנטסטיים איך לסיים את המשבר עם הפלסטינים סופית, אלא עד שכבר הצליח אותו קודקוד להמציא נוסחה שמתיישבת על בן גוריון ועראפת, הללו מתו, וקמו להם זאטוטים חדשים, עם יד על הלב, באמת שלא הוא גרם לתחלופה הזאת.
זלמן הבין כעת ששיחה זאת היא קריטית להצלחתו, לא משנה כמה שוקל אותו משרת ומה היקף בטנו, הוא זה שיחליט ברגע זה עם השלב הראשון במערכה יצליח אם לאו. אבל אם מאן דהוא חשב שזלמן יאכזב, מה פתאום, פעם אמרו לו שכדי לנצח צריך להשתמש במלאכת ההסחה, לעבור נושא, לדבר על משהו אחר ולמתוח זמן, ואז כל הדלתות נפתחות, גם אם מדובר בדלתות בית הכסא. מוחו החל לעבוד במהירות של מעבד מחשב פנטיום מינוס תשע, שהרכיבו עליו תוכנת ויסטה משוכללת. עיניו משוטטות ימינה ושמאלה, "מה אני יכול לדבר" חושב לעצמו, אה...
"למה שלא תעשה טבעת?" שואל זלמן תוך כדי הבטה מדוקדקת על ביטנו של המשרת שמספר קפליה כמספר העצים בגינה, 'ועל ניסיך שבכל יום עימנו' הרי על הכפתורים של החולצה נאמר, שלפי דרך העולם אינם גוברים על חוטי פוליאסטר, ובלחץ כזה גם לא על חוטי ברזל. המשרת המום מהשאלה ואינו מאמין למשמע אוזניו. עופות, בקרים, דגים וכל מיני מטעמים זולגים מידי יום אלי קיבתו, והנה נכנס לו לשם גם הקבצן המפואר שלפניו. פניו של המשרת האדימו, אפו התנפח עד כדי כך שיכולת לראות את המוח שלו דרך הנחיריים, וזלמן הבין שהוא נכנס למתחם גדול מאוד אמנם, אך הכניסה אסורה לשם.
בתחילה הוא לא הבין על מה יצא הקצף, הרי בשטיבלאך מדברים על זה פתוח. בכל קידוש וסעודה, המלצר הנכבד, שאינו אלא בעל קשרים הדוקים עם הטבח, ובמידה לא פחותה גם עם הקציצות, שואל בנעימה יתירה "מה רצונכם? עוף, שניצל, רולדה, מוסקה או אלי סיני מוקפץ בשזיף חצוף?" הסועד היקר, שהלוואי ויהיה לנו ממון כפי שהשקיע בקיבתו אך לא כמה שהיא שווה כיום, מסמן לו בקריצת עין שסדר ההגשה כלל אינו משנה, רק עדיף שמכל סוג יהיה בצלחת מספר דו ספרתי. בדרך כלל, השאלה הבאה מצד המלצר תהיה: "נו, מתי תעשה טבעת? עד מתי אתה מכלה לולים של תרנגולות? הרי שפעת העופות אינה כה קטלנית כמו ארוחת הביניים שלך! תראה איך געציל השיל מעצמו שמונים קילו, הוא עוד מעט שקוף מרוב דיאטה?" ועד שהמלצר מסיים להבהיר בלהט עם כל כושר השכנוע שלו, הסועד היקר עד מאוד מראה לו שהצלחת מזכירה לו את התמונות של 'פורט או פרינס' לאחר רעידת האדמה, ומומלץ מאוד לשקם את ההריסות כאן ומיד. "נו, אז למה המשרת נכלם נוכח השאלה הכל כך לא אישית?" תמה זלמן.
בכדי לא להשאיר דברים פתוחים, ובגלל שזלמן מעודו היה אדם שדן לכף זכות ולמזלג עם סחוס, הסיק לעצמו שכנראה אותו זללן המשרת את הגביר מקפיד על אבר מן החי, ומסכים שכולם יכנסו למעיו אך רק לאחר שחיטה ומליקה, מליחה ותיבול, אפיה וטיגון. וזלמן שעוד לא אוחז בשלבים כה מתקדמים אלו, הוא עוד צעיר לימים, הוא סך הכל עומד להשיא את הילד הששה עשר, מעדיף להישאר חי על פני ביקור חד סטרי במערכת העיכול של הנהנתן העומד לפניו.
זלמן הבין שמערכת ההסחה בסיכון גבוה, והוא לא יודע מה שואלים אדם שעניבתו שוכבת במאונך על הררי בטן ססגוניים, החליט כי הוא לא לוקח סיכון והוא מנסה את הכל, יותר גרוע מהמצב הזה לא יהיה. "מה אתה אומר על ההתחממות הגלובאלית?" החל זלמן בצרור השאלות, "תגיד לי, אתה אוהב דגים בניחוח פולני? אתה אולי יודע מה היה מספר הנעל שנזרקה על אפה המשופשף של הרבנית בינייש? ואולי אתה או....?" "די די די", עוצר המשרת את שצף דיבורו הסוער של זלמן, שגם אם אנחנו שכחנו שהוא מגמגם, הרי המשרת לא יכול לשכוח זאת, הוא שם לב שהדקות שהוא עומד בדלת הם הרבה יותר מהמילים שזלמן הוציא בזמן זה. אבל משום מה הסקרנות של המשרת גברה והוא החל לחקור את זלמן: "ראשית מאי נפקה מינה לנו מה מספר הנעל? ושנית, מדוע חרצת את גורל אפה להיות משופשף?"
כאן הבין זלמן שהוא ניצח במערכה, הנה אדם שרק לפני שעתיים הכירו וכבר משוחח עימו בנושאים פוליטיים הרי גורל, ומסכים לשמוע את חוות דעתו בעניינים החמים ביותר. "אענה לך על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון" החל זלמן בהסבר מנומק להפליא, "אפה משופשף, כי אין מקום שהיא לא דוחפת את האף, ואם היא הייתה מסתפקת באף באורך של מטר שלושים, הייתה חותכת מאפה הארוך לפחות חצי. שנית, אילו אני הייתי השופט, הייתי נותן לאותו חצוף שנת מחבוש על כל מספר בנעל. כעת נסב הויכוח מה הוא מספר הנעל, לטענת הזורק מספר הנעל הוא בדיוק ארבעם ושתיים, ולכך הביא הוכחה פריכה מאיזו הטבעה עגולה בתחתית הנעל שמאשרת את דבריו, אך השופטת טוענת, בהביאה הוכחה חותכת שמספר הנעל הוא לפחות שבעים ושש. הריח, לפי הריח נראה שהנעל לא פחות ממספר זה ואולי יותר".
כאן החלה רעידת אדמה, הכרס עליה דיברנו רבות החלה לנוע לאותם מקומות עליהם אנו מכוונים ב"אחד" שבפסוק ראשון שבקריאת שמע, וזלמן, שמעולם לא ראה כאלה דברים גדולים זזים ועוד בכזו מהירות החל לפחד שבאמת משהו נורא הולך להתרחש כאן, הוא רצה לברוח, אבל הוא הבין שגם אם משהו באמת יקרה, זה יהיה בכזה רדיוס גדול שהוא לא יספיק לברוח ממנה גם עם מטוס קונקורד, ובוודאי לא עם רכבו המפואר שאינו אלא קורקינט חדישה תוצרת בי. אם. וו.
הנצחון הדהד, המשרת סחב עימו הצידה את המחסן הענק הצמוד לגבו, הוא פינה את שטח הכניסה, שזלמן נהיה לפתע המום מגודלה, רק שמרוב חולצה הוא לא ראה זאת. ובהינף אצבע שנראה יותר לחדק של פיל, כיוון המשרת את דרכו של זלמן בהפליטו: "יאלהה, כנס כבר". וזלמן חושב לו 'אינשאללה, כמעשהו בראשונה כך מעשהו בשני, ורק קופת העיר תרויח עם ההצלחה תמשיך כמו שהתחילה. הוא מיד הבטיח ליטול על עצמו, ולא משנה כמה שיושת עליו, לעזור לוועד הרבנים בכלכול אלמנה עם שני ילדים שבעלה הוריש לה ארבעה רחובות בלוס אנג'לס, אבל הוא לא מבטיח לתת הכל מיד, אלא בתשלומים נוחים ובפריסה ארוכת טווח, אבל הוא כן מבטיח, שאם יהיה חסר לה כסף, שתבוא אליו והוא יעזור לה בלב חם.
הוא לא מספיק לסיים לחשוב מחשבות עליזות ארוכות טווח, והנה לפניו הוא רואה את אליקים הגביר בכבודו ובעצמו. עכשיו הוא כבר מבין טוב מאוד למה המשרת נעלב לשאלתו הראשונה, כי אם לזה האחרון הוא הציע לשים טבעת בגרונו, הרי שלאליקים עצמו הוא היה ממליץ יותר על גלגל טרקטור. כל ההסבר הארוך של אבן שושן במילון מה זה שמן, נהפכו לזעיר אנפין נוכח ההר והנוף שנגלו לעיניו בראותו את בעל הבית של הבית הגדול הזה, שדווקא כעת אינו כה גדול, יש דברים הרבה יותר גדולים. ייקח לי כעת שבעים שנה ועם בגבורות שמונים שנה לתאר כאן את זיו תפארתו של האדם הענק שבענקים, הר ההר, צנא מלא וכו' הנקרא בשם אליקים הגביר, די לנו שתיקחו את התיאור על משרתו הרזה, ותכפילו אותו בכפולות שמונה עם ריבית והצמדה בתשואה של מאות אחוזים, כך פחות או יותר נראה האדם שזלמן כה ציפה לראותו.
זלמן שהבין מיד שמשפט קצר לא מספיק לכל כך הרבה אדם, החליט להשתמש בכל ארסנל התארים, פתח את מקורו והחל להשמיע את הפתיח אותו הכין במשך לילה שלם: "שלום עליכם רבי אליקים הנכבד והנעלה והנפלא והיקר והמיוחד והיציב ונכון וקים וישר... וכו' וכו'". רק כאשר זלמן שם לב שהוא כבר אוחז ב'אתה חונן' הוא הפסיק לרגע, ולאחר ששם לב שהגביר התרגש מהפתיח המרטיט החליט לעבור לחלק הארי של כל האירוע, לדקות הנשגבות והנעלות לפחות כאותם דקות בהם מבקש הכהן הגדול 'ולא תעבור לפני תפילת עוברי דרכים וגומר'.
זלמן משיט ידו לעבר ערימת ההמלצות אותם הכין במיוחד עבור אליקים, הוא לא יודע איזה המלצה תדבר אליו, כי עד היום לא שמעו אפילו עופות השמים שהמלצה מיוחדת ריגשה אותו. אך זלמן-קבצן, שעבר מפואר מאחוריו לא לוקח סיכונים גם לא מאית האחוז, החל שולף בזו אחד זו את ההסכמות המלבבות המסודרות, ולהזכירכם, בסדר אלפא ביתא.
להיות ראשונים ברשימה זכו "אגודת ישראל" לאחריהם "בעלז", שמשום מה זלמן לא מסכים להתייחס לשם הפופלארי "מחזיקי הדת" כי היום כבר יש "מחזיקי הדת-מחנובקא" והוא לא מכניס ראשו במחלוקת. במקום האות גימל הוא שם את "בית יוסף". ותאמינו לי, זלמן לא אכזב שום אות בשום שפה, גם לא את יידיש ולאדינו, יש לו הסכמה של ועדת הרבנים לענייני תקשורת, והוא גם כל כך השתכנע מהעיצוב החדש של תנובה שהוא גם לקח הסכמה מיוחדת מהרב ויטמן, זאת גם לאות הכרת הטוב לתמורה הגדולה שקיבל עבור המספר האגדי של מכסי קוטג' שאספו עשרת בניו וזרת אימם בצפרדעים של ההונגערישע הייזער ובשערי חסד. לא משנה שעם כל ההשקעה הגדולה, עם סכום הכסף שהוא הרוויח מתנובה הוא יכול להרשות לעצמו לתת כנדוניא לחתונת בתו היקרה מקסימום חדר וחצי בבית החדש של תנובה.
למותר לציין שהוא לא שכח שום עדה. יש לו הכשר של העדה החרדית למקהלות אחינו הספרדים, ושל הגר"י אפרתי, ואפילו הרב משה ויא מודה שאחרי שטיפה קלה בזופניק הוא נקי מכל חשש. לקומפוט הוא העדיף לשים את ההמלצה המנוילנת של בד"ץ מישקולץ המתפתחת שהיום יש להם הכשר גם על מפעלי צעצועים בבייג'ין בירת סין, ותסמכו עליהם, סין זה קטן עליהם, יש להם שאיפות להגיע למדינות הרבה יותר גדולות.
אחרי עשרים וחמש דקות של הוצאה לאור מהכיס, ואחרי שהוא הספיק לכסות לאליקים הגביר את השולחן בשלושים ושבע שכבות, הוא שם לב שהגביר הרם והנישא לא מתעניין גם לא מהרב מחפוד שליט"א, אפילו שרובינו דווקא כן מתעניינים בו, כך לכל הפחות זה נראה ב'הלו תימן'.
זלמן מתחיל לקלוט שהכישלון המוחץ בא לקראתו, ועתידו מאחוריו, מכאן כבר אין לו מה להפסיד. הגביר עצום עיניים, שלוב ידיים, רדום גם ברגליים נוחר עד לב השמים. לתופעה כזאת הוא לא הגיע מוכן, מה יעשה, אין לו אלא להרים תרומה נוספת למשפחות שבמצוקה ולהתפלל בעמקי ליבו את תפילת "המחזיר נשמות לפגרים מתים".
לאחר שעה ארוכה שהבין שהדבר היחידי שהוא יכול לעשות כאן זה להמתין ליציאת נשמה, הוא החל לאסוף את ההסכמות חזרה לכור מחצבתם, כעת אינם שווים יותר מהקולות היוצאים מאפו המחוספס של אליקים העשיר שעליו כל כך בנה.
לפוטרו בלא כלום הרי אסור, אומרת הגמרא בדף היומי, אין ברירה, חייבים לעשות משהו, אולי לקרוא להצלה, אם כי נראה שבמצבים אבודים כאלה עדיף כבר לקרוא לזק"א.
פששש... איזה ארונות, איזה כיסאות, איזה נברשות מהרהר זלמן לעצמו. מה, הוא יגנוב את הנברשת? הרי הגביר ישלח אותו הביתה בחלקים אם יהין לגעת במשהו. נו, אז מה עושים.
קוראים יקרים, כמו שעד עכשיו נראה לי שזלמן לא אכזב אתכם, האמינו נא לי שהוא גם לא יאכזב אתכם בהמשך, פשוט, כל זמן שאליקים לא פותח את הריץ' רץ' של הארנק זלמן לא מאכזב, בדוק ומנוסה.
הפעם זימן הקב"ה לזלמן את המלאך הממונה על הגרדת, אותו מלאך שגורם לברזלים התחתונים של השולחנות בישיבה להתקלף מהצבע השחור ולגרביים לקבל מהם את החלודה. זלמן שמומחה הוא בלקרצף את הרגליים גם ברשויות שאין דעת הבריות סובלת, יודע את אשר יודע כל בחור ישיבה, "ההנאה להתגרד ולקרצף כמוה כטשולנט של ליל שישי, בתחילה מברכים אנו את כל היהודים בהנאה עצומה זו, אך לאחר מעשה, מאחלים אנו את התחושה לשונאים הכי גדולים שלנו".
בעוד זלמן מתכופף ובודק מהיכן יכול להוציא מבית זה סכום אשר יציל אותו מהכישלון הנוראי ומהבושות הגדולות, החל מרגיש פתאום כי גבו מתחיל לצרוב מעט. אבל הבין שכל זמן שהסיכויים להצליח כאן לא שואפים למינוס, אין הוא שובר את הכלים, והוא יתנהג בהתאם, ומשהו היה זכור לו, שפעם אי מישהו אמר לו, אולי הגננת, שלגרד לפני אנשים זה לא יפה, לא באף ולא בשום מקום אחר, הוא אף פעם לא הקפיד על זה, אבל הפעם נראה לו שכן כדאי.
הכל השתנה ברגע שהצריבה הקלה הפכה לרצון עז ביותר לגרד את הגב במסרקות של ברזל, ולשפשפם בנייר זכוכית, ורצונות הרי יודעים כולנו שווים כסף. חישוב פשוט מצד זלמן העלה כי על גירוד מאסיבי שירגיע אותו כרגע היה משלם לפחות ארבעה שקלים, פחות או יותר דולר. או, הנה כי כן, כפי שסיכמנו, אם לא כסף, אז שווה כסף. יופי, ההחלטה נפלה, וזלמן החליט להתפשר עד דבר השווה ממון, וחיפש מקום מתאים להתגרד בו, כך, חשב לעצמו, יוכל להתגאות בפני חבריו, כי דולר שלם, ועוד לפי שער של ארבעה שקלים, הצליח להוציא מאותו קמצן ארור, האמת, שכמה שניסה להסביר לברוקרים שכדאי להנפיק מניות גרידה בבורסה, הם לא הסכימו איתו, אבל זלמן לדידיה, טוען, עם מניות בבורסה שווים כסף, לגרד את הגב לא כל שכן.
זלמן מביט לצדדים מחפש את אשר אהבה נפשו, בשטיבל הוא מכיר כל פינה, תרתי משמע, כאן הוא עוד די חדש, אבל אל לכם לדאוג, הפוטנציאל הגלום בזלמן באיתור שפיצים הוא אדיר, וגאונותו לחשב את חוד הקצה עם הקמ"ש של הגירוד הוא לא פחות. לא עברו דקה דקותיים וקול החל מנסר את החלל, אכן, הקול ניסר את החלל, והגב מנסר את המוזאיקה של הארון, או הארון את הגב, לא משנה. אח... אח... החלו גם קולות של הנאה בוקעים מפיו של אותו קמצן ידוע, שמפעל הפיס היו עושים הכל כדי שכזה גרדן ייכנס לשורותיהם, קחחח... קחחח... החל בשצף קצף את מלאכת הגירוי המשולבת עם התחושה העצומה שהנה הצליח להרויח משהו מבית זה. אמנם כסף לא, אבל גב אדום מגורד למשעי, ואולי אפילו פצעון מוגלד בוודאי שכן.
קולות ההנאה של זלמן, בשילוב עם החריקות של תזוזות הארון היציב גברו באופן ניכר על נחירותיו הרמות היוצאים מן התשר"ק, הוי אומר – אליקים הגביר, ועפעפיו המפרונקלות החלו להתרומם אט אט. בתחילה אליקים לא הבין מה קורה, כבר שבעים שנה שלא נכנס נגר או כל סוג בעל מלאכה לבית זה, ומה קרה פתאום. אבל כשההכרה חזרה אליו האסימון החל ליפול, והוא מתחיל להבין שמה שרואים מכאן באמת קורה שם, ואוזניו לא מתעתעות אותו כלל, הוא אמנם לא זוכר אם גם קודם הארון היה מאוד לא יציב כפי שהוא עכשיו, או שכמה שהעץ יהיה תקין, גבו של ההליך שלפניו תקין ויציב הרבה יותר, כך או כך, מחזה מדהים כאן ולפניו, ואם היה יודע קודם היה מוכר כרטיסים להצגה או לכל הפחות קורא לבני ביתו.
אבל כל אלו היו מחשבות, בפועל, שובלי עשן החלו להיתמר מאפו, קמטי מצחו נראו מאיימים מן הרגיל, ידיו הקפוצות נראו בדיוק כמו שהם נראות שנייה לפני כאפה רצינית, ופיו היה פתוח בדיוק כמו אוכל הוא הרגע פולקע של הודו, אבל לגובה. הוא רצה לצעוק, לאיים, לבעוט ועוד כל מיני דברים שאין דעת הנייר סובלת. רק שלא תחשבו שאת זלמן עניין כרגע מה חושב בעל הבית, הוא מתרכז בכל כוחו למצוא איזו פינה חיוורת בגבו להפוך גם אותה לעגבנייה בשלה זה עידן ועידנים.
אותו קמצן תורשתי, שגם כאשר עליו לשלם למכולת הוא מנסה להוציא את הארנק ביד שמאל, ולמשמש קודם היכן שאין כסף, ועד שנשמתו של המוכר לא תצא גם הוא לא יוציא שטר כלשהו, עשה הפעם מעשה שאשר לא ייעשה במחוזותינו. הוא ירד לסוף דעתו של הקבצן המשובש שעוד כמה רגעים הוא מגיע כבר לבטן, כי הגב כבר מגורד כולו, זעק לעומתו: "די, תפסיק, בוא הנה". וזלמן, כמו זלמן, נשאר לו עוד סנטים אחד לחשוף והוא מרגיש כולו כמו סברס קוצני. כמובן שבאותו רגע הרגיש זלמן על הגובה, הנה עכשיו העשיר צריך אותו, הנה הוא מבקש ממנו משהו, נו, אז שישלם. בתחושת חשיבות מובלטת הסכים זלמן להשפיל את עצמו אל הגביר, והסכים להתקרב אליו ולשמוע את מבוקשו תוך כדי הבטחה שרק אם יהיה לו זמן הוא ימלא את משאלתו. "תראה" מתחיל הגביר לבאר את העניין, "אני הזמנתי לביתי ארונות מספר, אחד לבגדים השני לספרים, חלקם לכלים, אין לי בבית ארונות לגירוד, לזאת קניתי פומפייה מיוחדת עם קוצץ ירקות, ויש לי אפילו קוצץ ירקות חשמלי, וגם אני כאשר מגרד לי אני מקנא בקישואים המוכנסים לשם, אבל מה לעשות, גם אתה וקל וחומר אני, לא מצליחים להיכנס דרך החור של התפוחי אדמה, אין מה לעשות, פעמים שהירקות יותר מיוחסים מאיתנו. אבל, אל דאגה, אני חשבנתי את העניין, ומסקנתי היא, שניתן ללא שום עוררין לגרד את הגב במטריה. במקרים סטנדרטיים אפשר להשתמש במטריה כשהיא סגורה, ובזמנים אחרים כשהיא פתוחה, ובמקרים טראגיים אין בריריה אלא לבקש מחבר שינעץ בך את המטריה מילימטר אחר מילימטר עד אשר תמצא מרגוע לנפשך השורפת".
ואז עשה הגביר את ההיסטוריה של חייו, הוא השיט ידו לכיסו, שלף משם את ארנקו, החל לפשפש פה ושם, והוציא שטר של עשרה דולר. באותו רגע יכולת להבחין שהמצולם בשטר מצמץ עיניו אחר שלא ראה אור השמש כבר כמה שנים. אליקים קיפל אותו לשתים עשרה, ובדמעה של היפרדות לנצח מהשטר הוא הגיש אותה ביד רועדת לזלמן המאושר, באומרו: "הא לך, קח תקנה מטריה! אבל תיזהר שלא יעבדו עליך! תגיד בכל מקום שאפשר לקנות את המטריה במקום אחר בחצי מחיר, ורק כאשר הללו יסכימו לשלם לך בעבור המטריה שתיקח מהם, או אז תשתמש בכסף שנתתי לך, או קיי?!"
זלמן הנהן בראשו חזק, הוא יודע שבדיוק בעוד חמישה רגעים הוא יחגוג עם השטר באכסניה לאות ניצחון, וילכו כולם לשתות לחיים על חשבון הבית, בתקווה שעשרה דולר יספיקו לחינגה. אבל לזלמן זה לא אמור לגרוע מהאושר, הוא השתחווה מעט, נשק לפינה של הארון המשויפת, ואחר עזב את הבית בקידה, לא מתוך כבוד, אלא מתוך ניסיון למתוח את הגב מעט ולהשתחרר מהכאבים הגדולים, הוא מרגיש כעת כמו לאחר ניתוח.
דקה ורבע, פלוס שתי שניות וארבע חלקים לקח לזלמן לטוס ברגליו את הדרך עד לאכסנייתו, שבדרך הילוכו היה אורך כרבע שעה. הוא חייב להראות להם את השטר, את הלא ייאמן, הוא אמנם עוד לא הולך לשים את אליקים בראש רשימת הנדיבים הכי פזרני הצדקה, אבל הוא כבר נכנס לרשימה כל שהיא, ועכשיו נשאר רק לדחוף אותו שיתקרב מעט למאיון העליון.
הוא כמעט שבר את הדלת, אין לו זמן לבדוק בדיוק היכן הידית עומדת, הרגשות כבר מזמן עברו את הכובע, הוא מרגיש לפחות כמו נפוליון לאחר הניצחון הכי גדול שלו. הוא מזמין את כולם מיידית לחדרו, "פיקוח נפש" הוא זועק, כולם אכן באים, והוא בצורה הכי איטית, שולף לו שטר כלשהו מהכיס תוך כדי נשימה עמוקה, ומפיל מבין שפתיו "השטר הזה היה אי פעם באיזה ארנק, שהיה בתוך כיס, שהכיס תפור למכנס, ושהמכנס ההוא לא נפלו בזכות שלייקעס ענקיים", וכאן מרים זלמן את קולו שבעה טונים, וזועק, "והשלייקעס האלה מתוחים על כתפיים מלאים שומן וכולסטרול של אליקים הגביר..."
"מה?!", זעקו כולם, "איך עשית את זה?" ואפילו לייזר קבצן, ההיסטוריון של הקבצנים, הוציא מיד פנקס קטן כדי לרשום את התאריך המדויק ואת פרטי הסיפור. וזלמן לא מאכזב, הוא מספר בפרוטרוט את הגישה, את הדרך ואת הרעיונות, אך בכותרת הוא הסביר להם שהכל תלוי בטוש. "בטוש?", אכן בטוש, עליכם לא להיכנס להתרחץ שבעה ימים ושבעה לילות, עד אשר גבכם יהיה עמוס בנגיעות זיעה ובחיידקים, ומומלץ אפילו בנמלים חיים, ואז פשוט מאוד לרוץ להתגרד אצל העשיר בסלון, מכאן הכל ילך כשורה, ושערי שמים נפתחים, ועת רצון היא מלפני מלאכי הקמצנים, שאפילו הללו דופקים על ראשו של אליקים ואומרים לו "תן, תן".
מכאן ואילך הדרך הייתה קצרה מאוד, כבר למחרת דפקו שתי קבצנים, חבריו של זלמן בדלתותיו של אליקים, ואל תחשבו שהם עברו על ההוראות, הם באמת לא התרחצו שבוע, למפרע זה נהיה לכתחילה, והנה הם מוכנים ומזומנים להיכנס היישר לטרקלינו של אליקים, ובלא להוציא הגה, פשוט לתפוס כל אחד צד אחר של הארון, מתוך חשבון פשוט שיש מינימום שתי פינות לארון, ולגרד כאלה גרודים רועשים, שיוציאו מאליקים ארבעים דולר לשמונה מטריות.
היכן שזלמן לא בסיפור אין מה להאריך, זה לא מעניין, אז פשוט נתמצת את אשר אירע לשתי קבצנים מרוטים אלו. הם הקישו בחוזקה על הדלת, המשרת רץ לפתוח את הדלת, ובהדף של מטוס סילון נכנסו שני אנשים כמו רוח. הוא לא הספיק לראות מי הוא זה ואיזה הוא, והם כבר אוחזים במשנה "מי שכרסו מונח לפניו", וליתר דיוק מי שהוא לפני כריסו של אליקים, מצווה עליו לגרד את גבו בדציבלים כאלו שלא ישאירו צליל של ספק עבור מה כל הגרדת הזאת. הללו קיוו מאוד שהעשיר הענק, תלתי משמע, לא יכעס עליהם, וייזכר בפרשנותו של הרב שלמה לוינשטיין במכת שחין, מדוע שחק ה"חפץ חיים" כאשר קרא את הפסוק "ולא יכלו החרטומים לעמוד וגו'" ויצחק גם הוא.
אלא שהפעם, כבר לאחר שחיקה קלה של חוט השדרה כבר שמעו הם את זעקותיו הנוראות של בעל הבית, קולות אשר תצלנה האוזניים משמוע: "עופו מכאן! כלחו לכם מהתא! איני רוצה לראותכם באזורי!" ועוד כל מיני סוגים של קריאות שכל אחת מהן הינה רמז עבה כעובי בטנו, שהצעד הבא שלהם הוא ברחוב, לא כאן.
עיניים אלכסוניות של פליאה ותימה נפערו להם לשני הגלמודים, "מה?!" זעקו השניים במקהלה, "וכי הדם שלנו קטשופ הוא?! וכי מדוע אתמול נידבת 'בעבור שגירד עשרה דולרים', ועכשיו הנך מסלקנו באמת הבניין?" התמרמרו השניים.
"אין דינכם שווה!" פסק אליקים הגביר נחרצות, "זה מאתמול בא לבד, ראה ראיתי כי מסכן זה חשקה נפשו לקלף שכבה עבה מגבו המצחין, לא הייתה לו ברירה כי אם להשתמש בזוית ארוני המפואר, אי לזאת פטרתיו בעשרה דולר בכדי שיקנה לעצמו מטריה ויגרד לעצמו היטב עד אשר יוותרו לו עצמות בלבד. אך אתם, עלובי נפש הינכם, וכי מה מצאתם להשתפשף בביתי? אם ברצונכם להתגרד, הנה גירדו נא אחד בגבו של השני עד אשר תבואו אל סיפוקכם..."
משל קצרצר זה היו גדולי בעלי המוסר חוזרים שוב ושוב באוזני מי שהיה צריך לשמוע אותם, אך אנו, אם חשבנו שאנו צריכים לצחוק מאפיזודה זו, עלי לגלות לכם שאני הכי צחקתי כאשר אליקים הגביר הוציא מכיסו עשרה דולר עבור זלמן, חה חה, וכי קרה פעם שקמצן ותיק כמוהו יוציא סכום כה אדיר, וכי יעלה על הדעת שזה יכול לקרוא, הרי מה מצחיק יותר מזה בסיפור?
אלא מאי, לאחר מחשבה עמוקה באתי גם אני למסקנה שזה יכול אכן לקרות, והשורה התחתונה היא: כי גם הקמצן הגדול ביותר, כאשר הוא רואה את הנצרך צריך "באמת", אזי גם הארנק שהולחם בפלדה נפתח למענו, משום שככלות הכל כולנו רחמנים בני רחמנים". יחד עם זאת, כלל נוסף עלינו לזכור, שכאשר אנחנו משוכנעים בחשיבות ה"קרן" אזי נוכל להקרין זאת אצל האנשים מהם אנו מבקשים שיפרצו את ארנקם.
כאן המקום לבקש את סליחתכם, קוראי היקרים, על שגזלתי מזמנכם היקר בכדי להלעיטכם בגיבוביי, וסליחה שהייתי צריך להביא אתכם למסקנות אלו בדרך הקשה...
הנושאים החמים
