נשאלתי כמה פעמים, מדוע אנחנו אומרים קינות? למה אנחנו מתאבלים ועל מה?
בפרט בדור כמו שלנו הרבה לא מבינים מה התועלת באמירת קינות עתיקות ומורכבות. אנחנו אומרים קינות ויושבים על הארץ כדי להתחבר למה שהתרחש בחורבן. וכי לא היה מספיק איזה סופר בן זמנינו שיתאר בשפה שלנו את מה שקרה? בטח זה ישפיע יותר. האם זה נכון? התשובה היא, לא!
כדי להסביר למה, כתבתי את הדברים הבאים. ולמרות שהוא כתוב לא טוב (בכל זאת צום) החלטתי לפרסם אותו, אולי הוא יביא תועלת למישהו:
==================================================================================
פעם הוא היה נסיך...
לפני שהכל קרה, היה לו הכל. לא נחסר ממנו דבר. כל מה שחפץ וגם מה שלא היה על שולחנו בשפע. כמו בן מלך אמיתי הוא היה מהלך בחוצות בגאוה לא מוסתרת, שואף את הריחות והמראות שפיארו את הממלכה. מי לא נשא עיניים לבית המלוכה? מכל העולם היו באים ועולים עבדים ואדוניהם, מלכים ונתינהם. כולם רצו לראות קצת מהיופי ומהשלמות של המדינה.
ואז הכל קרה. זה היה כמעט בטעות, הוא בכלל לא ידע מה עלול לקרות ממעשה כזה. האמת שהיה לו קצת קשה והוא נרדם בשמירה. אבל מאוחר היה מלתקן את אשר קלקל. ואת כתרו הסירו בזריזות ובגדים פשוטים השליכו המשליכים. לך וחשוב על מעשיך. הורה המלך באצבעו לעבר ההרים הרחוקים. לך לך, התבונן לתוך עצמך וגלה מה הייתה שגיאתך.
לא הועילו התחינות. וכאשר הנסיך על רגליו כרע, וביקש רחמים והתחנן בכל ליבו. אך ידו של האב איתנה נשארה. וגם ההרים הזדקרו באימה והוא מביט בהם ונמלא חלחלה. הכיצד בן מלך שלמעדנות התרגל, ופתאום כל מה שנותר לו זה שק ומקל, והכיצד ישרוד שם הרחק מהבית. חשוב על מעשיך, חזר האב והסתיר אז דמעה. חשוב היטב ומבטיח אני שאשמע. מיד כאשר תנגן את הניגון הנכון, שמנגנים החכמים שהבינו את אשר עליהם להבין. או אז כשאשמע, אשיב אותך לגדולתך.
נטל הבן את השק על הגב, השפיל ראשו ועזב בשתיקה. וכי יפר הוא את הפקודה? לבו השבור רתח בתוכו, מנסה לעצור את העתיד, אבל גזירה היא מלפני המלך ואין להשיב עליה דבר. וכך יצא הוא לדרך בשביל העפר. הנה ארמוני והנה חדרי, הוא מתיישב על סלע ומשקיף על ביתו. דרך עצובה ומלאה זכרונות. מי יודע לכמה זמן ילך, ואם בכלל ישוב, פתאום הוא נזכר בניגון החכמים. מה רוצים ממנו ומה עליו לעשות. הוא מוציא את החליל ונושף בזהירות, אך מלבד חריקה אילמת לא בוקע שום קול. הוא מביט בו מכל צדדיו. הכיצד כלי זה יכול להוציא ניגון כל כך מיוחד. לעת עתה איני בקיא במלאכה, חושב הנסיך ומשיב את חלילו. לפחות אכתוב קצת את קורות מסעי, כדי שאדע לנגן בבא היום, את הניגון הנכון שיחזרני לחיק אבי.
ארמוני שהיה לי, רשם הבן בפנקס. השלמות שחסרה והאובדן שנותר עימי לבד, לבד. ואז גם הלילה ירד, והקור חדר לעצמותיו הקטנות, והיכן הוא הפנקס לרשום. עד שבלא משים גם הנר הקטן כבה. וכך הצטנף אם מטלטליו עד שתאיר השמש, ותשים קץ ליסוריו. כמה חם היה לי בביתי, רשם למחרת ודמעות עלו בעיניו. ואז צעקה החרידה את לבו, ושעט סוסים פרץ מלפנים. אנשי חמס אחוזים בחרב הקיפוהו בליצנות הלא זה בן המלך. הבה ונגמול לו. קרבו האנשים. במבצרי ניצול הייתי מאנשי הדמים, רשם בפנקסו שהותירו הבוזזים. גבו כאב מן המלקות, אולי אתנחם, שלח מבטו לאחור, אך הרחיק הוא כל כך עד שנותר בין ההרים נטול מחשבה והרגשה.
הביט בן המלך סביב אולי ישמע קול או רחש. אך הכל שתקו והביטו בו בבדידותו המתגברת. ואז בין השיחים שם הרחק מן השביל. בקתה קטנה עשויה מזרדים. הוא שמע יבבה או בכיה חלושה. והוא ימהר לבדוק מה קרה. יש כאן מישהו, נוקש הוא על הדלת. בפנים שעון בקצה החדר. רועה מבוגר גוחן מעל כבש. אוי כבשתי, הוא מכה בידיו. אויה לי כי גם את ממוני האחרון איבדתי. הנסיך נכנס ומתיישב שם ליד. עיניו מביטות ושואלות. מה מעשיך כאן ילדי הצעיר, שואל הזקן בין נשימה לשיעול. גם אני כמוך, פורץ הבן בבכי. גם אני הפסדתי את הכל כיליתי בידי עד שהשליכני אבי מביתו והגלני להרים. הזקן פסק מבכייתו ונשען על הצריף. האמנם אתה בנו של המלך שהוגלה מביתו, רגש הזקן ושכח את אבלו. אני הוא, השפיל הנסיך את עיניו הדומעות. אמור נא לי ידידי והצביע על כבשתו המנוחה. וכי מדמה אתה את קורותי לאסונך, ומיהר להסביר. אתה בן מלך, ניער אז כתפו. יש לך חליל ויש לך פנקס. יחד הם מפתח החזרה שלך, לביתך אשר אהבת. מדוע אתה אומר כך, שאל בן המלך. ברור הלא כן? נעמד הזקן. כבשתי הלכה לה ואני נותרתי בלעדיה, אך על מה אבכה ועל מה אתאבל? וכי תשוב היא לחיים לו אבכה עד כלות? אתה מובדל הימני, קרא הזקן בקול. אותך שלח אביך בכונה תחילה עבור שתנגן את ניגון החכמים. ממתין הוא עליך, יושב ומחכה מתי ישמע את הניגון בוקע. ואז, אז ישוב אליך ויקח אותך בכבוד למקומך הראוי. אבלך הוא אבל אמיתי. אבל שיש בו תועלת. בוא עימי ונמשיך בצותא את המסע. קרא הזקן ונטל את מקלו.
כעבור מהלך יום נעצר בן המלך והביט לפניו. מה זה? הצביע לאופק המנוקד. זה עיר העתיד. מחא הזקן את כפו בחדוה. נכנסו השנים בשערי העיר מביטים סביב בלא שובע. ראה כאן, הצביע הזקן על אוהל מעוקם. כאן מוכרים את הלחם המשובח במדינה. הזדרז בן המלך והחזיק את בטנו. הלא זה כמה ימים שניזון מחצץ ורגב. כמה יעלה לי כיכר אחד, ניסה את מזלו. אך כספו שנשדד כבר מזמן אינו איתו והכיצד ישלם. עשה עימי טובה, ניסה לבסוף, אעזור ואסייע ותמורת זה תנה לי כיכר אחד לשובע. התרצה המוכר לעסקה ושלח אותו לרחוץ קערה. מי ראה את בן המלך, שלבש אדרת בעברו, וכעת מקרצף בנחל כלי חרס ובוץ.
את טעמו של הלחם לא ניתן לתאר. לראשונה מזה שנה שבעה בטנו. וחיוך גדול ננסך על פניו כאשר ראה את חנות המשקאות הפרושה למולו. גם היא כקודמתה שכנה באוהל מט לנפול. וגם את כספו המיר תמורת עזרה אין סופית רק העיקר שלבסוף ישתה לשוכרה. עבר הזמן וחלף לו החורף, ואז שמע את הקול שהלך אימים בלבו הישן. קול צניפת סוסים פרץ את האופק. עצור ואל תזוז, קראו לו אנשי הדמים ושלפו את חרבם ששבעה נטף וכתם. בואו ראו, אמר הראשון, הנה בן המלך האחרון, שהוגלה מבית המלוכה. הבה ונגמול אותו כבראשונה. צעק הבן במר ליבו, אך הנה עבר לו החורף ויבש הגשם. איתו לקח את לכלוכית הדמעה שעוד נותרו בשקיו. האני בן מלך, שאל פתאום ברגע של כפירה, אך אז הגיעה התשובה בצליל חבטה. בואו והכו את בן המלך, זעק השני בגילה. והכאב מתיז זכרונות עמומים על השפע שהיה מנת חלקו. אך בזכרונו הוא רואה רק את כיכר הלחם השחור וכוס השיכר. פרח מזכרונו כל זכויותיו כבן מלך נחשק.
שב הוא לאוהלו בגב כפוף, מה עלי לעשות, הרהר. שם באוהל הוא המתין. אותו זקן טוב לב. שלום לך נערי, טוב עשית שחזרת. חיבק הזקן את בן המלך וחבש את גבו הפצוע. ואז אמר בן המלך לפתע. אינני יכול יותר. אין לי עוד כוחות. הוא מחה את שטף דמעותיו ונשען על הקיר. אם כן, שאל הזקן. מדוע אינך קורא לאביך. מדוע אינך תופס את חלילך ומנגן את הניגון הנכון?
לקח הבן את החליל בזהירות. הביט בו מצד לצד בחשש. נשוף בו. אמר הזקן. ניסה בן המלך להפיק איזה קול. בהתחלה סיפר על געגועיו ללחם שחור, ועל השתוקקותו לכוס שיכר גדולה. עצור אמר הזקן ופניו רועשות. וכי מניח אתה את העיקר ועוסק בפת עבשה וכוס תרעלה? וכי מה אעשה, אמר הבן. אינני זוכר מאומה. היה לי ארמון גדול ויפה אבל פרח הכל מזכרוני ואיננו.
פשפש הזקן בחפציו עד שקפץ ממקומו בחדוה. הנה, אמר. הנה הפנקס שלך. מהיכן הוא, פער בן המלך את עיניו. קולו רעד וגופו לא פעל כמצוותו. כאשר באו השודדים קפצתי בינהם והצלתי את שניהם. כי ידעתי שרק כך תוכל לשוב לאביך. כעת כך את הפנקס ופשוט נגן.
ביד רועדת נטל בן המלך הפנקס. עצם את עיניו והחל מנגן. בהתחלה הוא סיפר על מלכות מושלמת, וארמון פלאים ששוכן במרכזה. בנין לתפארת ובתוכו שפע כל טוב. ואבא אוהב שעומד שם ונותן את כל מחסורו. והכל ברוחב ובשפע אין קץ. ואז המנגינה נופלת. בן המלך עוצם בכל כוחו את עיניו הלחות.
פעם הוא היה נסיך...
המלך עומד שם ואצבעו מושטת. לך לך, קורא לו ודמעה על לחיו. והחליל מתאר איך בן המלך מביט בעצב על הארמון וצועד לתוך החושך. נפרד מכל הטוב והולך לעתיד לא נודע. אצבעותיו של בן המלך מתארות את הקושי והקור, את אימי הבדידות. והמנגינה נעשית קרה ומרירה, אוי ההצלפות, ההשפלה. אין לו עוד כוח. אזלה התקוה.
הדלת נפתחת ואור פורץ פנימה שוטף את מחשבתו. מישהו עומד שם, גבוה ובטוח. עובר רגע או שניים עד שבן המלך פוקח את עיניו. 'אבי' הוא צועק ורץ. בני, קורא גם האב. כל יום עמדתי והמתנתי לשמוע את המנגינה הזו. הטתי אוזן כל לילה אולי אשמע את בני מנגן. אולי הבין והשכיל את אשר עשה. עכשיו בא אלי, חיבק המלך את בנו. יותר לא אעזוב אותך לעולם.