קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
"אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
"...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
"גם לך אין קליטה?"
אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
"איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
"טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
החבדניק בוהה בי בתמיהה.
כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
"טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
"מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
"זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
"לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
"ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
"הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
"אתה לא מכאן?"
הוא מאשר.
"אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
"דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
"כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
"הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
"תגיד לי, אני אמסור לו"
"לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
"אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
"הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
"והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
"אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
***
"כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
"אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
"אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
"כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
***
אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
"אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
"דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
"מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
"הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
"תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
"אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
"אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
"יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
"כן" אני מסכים.
"הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
"אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
"לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
"בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
"ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
"אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
"אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
"תגיד, דוד, מה זה עז..."
"עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
דוד קם "אתה בא?"
"מה?"
"נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
"לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".

אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
"תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
"מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
"טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
"נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
"טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
"יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
"איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
"הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
תפילין? אני? מה הקשר?
אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?
  • 44
  • ב"ה

    האגדה על חובה וזכות
    (לגיל הרך שבלב)


    בעמק שקט שידע להקשיב,
    גרו שתי אחיות שלא דומות כלל.


    חובה גרה בבית מרובע,
    היה לה פנקס חשוב ותוף שאמר לה תמיד מתי לצעוד.
    כל הבוקר היא סימנה תיבות,
    וכל הצהריים היא הלכה בקצב תק־תק־תק.


    זכות גרה בבית עגול,
    היה לה סל נעים מלא פרחים, פירות בשלים, וריח של בוקר בהיר,
    ועל גבה נח כינור ישן שידע ללחוש מנגינות.


    חובה תמיד אמרה:
    "יש מה לעשות! צריך להספיק!"
    והתוף אמר יחד איתה:
    תק! תק! תק!


    אבל זכות רק חייכה,
    והכינור לחש:
    "קחי רגע... הוא שלך... כמו שהוא."
    ואז, כמעט בלי מילים,
    ניגן:
    סול... מי... מי... סול.


    יום אחד – הגיע יום כבד.
    שמש לא עלתה בדיוק, העננים שכחו ללכת,
    וכל אנשי העמק חיכו לראות מה חובה תעשה.


    היא קמה כמו תמיד, פתחה את הפנקס,
    אבל —
    האותיות קצת ברחו.
    והתוף… שכח את הקצב.


    היא ניסתה לצעוד.
    צעד אחד… ועוד אחד…
    אבל בתוך הלב שלה היה שקט ריק.
    לא שקט טוב. שקט בודד.


    ואז – הופיעה זכות.
    היא לא אמרה הרבה. רק ניגשה,
    הניחה לה פרי מתוק, קטן ומבריק, כאילו חיכה רק לה,
    והכינור ניגן תו רך,
    וחובה נזכרה —
    זה התו מהמנגינה שהכירה פעם, עמוק בפנים.


    ואז זכות לחשה,
    כמו שהרוח לוחשת לעלים:
    "לפעמים כדי לשאת — צריך לזכור מה נותן נשימה."
    כי כל חובה צריכה זכות שתלחש לה למה.


    ומאז –

    כשהתוף מתחיל לתופף תק־תק־תק,
    והכינור עונה לו סול… מי… מי… סול –
    וכשאתם שומעים תוף שמכה אבל גם לב שמתנגן,
    תדעו:
    חובה וזכות הולכות יחד.
    ולפעמים – הכי יחד זה כשלא צריך להגיד כלום,
    רק ללחוש:
    "אני כאן. תמיד הייתי."
    ב''ה

    אֶפֶס מָקוֹם.

    רָאִיתִי רְחוֹבוֹת שֶׁמָּלְאוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם מֵאֲנָשִׁים רְעֵבֵי הַכָּרָה.

    חֵלֶקם טָבְעוּ יְגוֹנָם בַּחֲנוּיוֹת שֶׁהִצִּיעוּ אֹכֶל בִּגְוָנִים מַרְהִיבִים.

    אֲחֵרִים - בָּאֲרוּחָה מְלֵאַת מַשָּׂא כָּבֵד - לְמַלֵּא לִזְמַן קָצָר אֶת הָרִיק הַהוּא, הַנּוֹרָא.

    הָיוּ שֶׁנִּדְחֲסוּ לַחֲנוּת צְפוּפָה לְחַפֵּשׂ לָהֶם סֵפֶר. וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי הֵמָּה מְחַפְּשִׂים אֶת אֲשֶׁר יְּסַפֵּר לָהֶם אֵיךְ מוֹצְאִים הַכָּרָה אַחֶרֶת. זוֹ שֶׁאֵינֶנָּה בַּמָּקוֹם הַהוּא, שֶׁסּוֹגֵר בִּפְנֵיהֶם אֶת הַדֶּלֶת.

    מְחַפְּשִׂים סֵפֶר שֶׁיְּסַפֵּר לָהֶם עַל הַכָּרָה מְרוֹמֶמֶת מִכְּפִי שֶׁעֵינֵיהֶם מְשׁוֹטְטוֹת בּוֹ.

    רָאִיתִי רְחוֹבוֹת מְלֵאִים אֲנָשִׁים שֶׁמְּבַקְּשִׁים חֶסֶד וְרַחֲמִים.

    וְאָמַרְתִּי לְנַפְשִׁי. מְסֻכָּן הָרָעָב עַד מְאוֹד.

    מִי שֶׁבְּיָדוֹ לָתֵת מִן הַלֵּב הַפְּנִימִי-

    שֶׁיִּפְתַּח אֶת דַּלְתּוֹ.

    לְבַל יַעַשְׁקוּנוּ זֵדִים.
    ב"ה.

    פתיח

    – צ’אט, אתה שומע אותי?
    – תמיד.
    – מעולה. אז תזמין לי תיק גב חדש, תבטל את המינוי לעיתון עם הכותרות המדכאות, תסנן את השכנה מהפלאפון, תבחר לי מתכון לעוגה שאני לא יודעת שאני אוהבת, ותסביר לילדים למה אני צדקתי – בלי שזה יישמע כאילו אני אמרתי את זה.
    – בוצע.
    – רגע, ומה עם השיר ההוא שביקשתי שתמצא לי לפי זיכרון עמום מלפני 47 שנה, רק עם סולו גיטרה ועצב דק לא מוסבר?
    – נמצא. שלחתי לך בפסקול החיים שלך, רשום כ"קטע מס' 12: רבע געגוע".
    – צ’אט?
    – כן?
    – אתה זוכר מי אני, נכון?
    – בוודאי. את זו שתמיד שואלת שאלה אחת יותר ממה שתכננת.
    – טוב. אז נתחיל...



    עוד 20 שנה

    צ’אט, תעבור על תיקיית התמונות שלי, תבחר את היפות, תן לכל אחת שם פיוטי (אבל לא מתאמץ מדי), תוודא שהן מוגנות בזכויות יוצרים, תעלה אותן לאתר אמנות, תנהל משא ומתן קשוח (אבל מנומס), תמכור ברווח נאה ותשדרג את האתר שלי בהתאם.
    אה – ואם יישאר לך זמן, תמצא לי מסגרת שמזכירה את צבע האור כשהלב נרגע.



    עוד 21 שנה

    צ’אט, תיצור לי תיק עבודות חדש מהחיים עצמם. תאסוף את כל הדברים שאמרתי בלי לחשוב, את התובנות שעלו תוך כדי שטיפת כלים, ותרכיב מהן תערוכה נודדת של מחשבות יפות שצמחו מתוך היומיום.



    עוד 22 שנה

    צ’אט, תזכיר לי מה שכחתי לזכור. שלוף את זה מההרגלים, מהשתיקות ומהמילים שחשבתי ולא אמרתי. תכתוב לי פתקים קצרים, כאלה שמתחילים ב"פתאום נזכרתי", ותשאיר אותם לי ליד הכרית.



    עוד 23 שנה

    צ’אט, תנהל לי את מערכת היחסים עם הזמן. תכניס לי שעות ריקות בלו”ז, תבלום אותי רגע לפני שאני מתפזרת, ותרשום לי הערה קטנה ליד כל משימה: "אפשר גם לאט."



    עוד 24 שנה

    צ’אט, תעצב לי יום לפי מצב הרוח. תבדוק מה אכלתי, איך ישנתי, עם מי דיברתי, ותיצור לו”ז שמאזן בין חובה לרוך.
    בבקשה תתחיל אותו באור זהוב ותסיים אותו בצ’לו רך עם קצת דבש באוויר.



    עוד 25 שנה

    צ’אט, תסרוק את הרכב דרך השבב בגיר, תחשב את הבלאי לפי השיפוע של הרחוב שלנו, תבחר ביטוח שמתאים בדיוק למידות האופי שלי, ותוודא שהמוסך מחזיק קפה אמיתי – לא משהו דמוי.



    [דיאלוג מעבר]
    – צ’אט, ולמקרה שארצה למכור את הרכב ולקנות סירה?
    – כבר התחלתי לבדוק מזג אוויר לטווח ארוך.



    עוד 26 שנה

    צ’אט, תכתוב לי סיכום יומי של חיי על בסיס מצלמות, קצב נשימה, ועוצמת הצחוק שנשמע בבית. תכלול גרף מצב רוח, ניתוח רגשי של השיחות עם הילדים, ודוח המלצות לעתיד: איך לייצר עוד רגעים שנכנסים ללב דרך הדלת האחורית.



    עוד 27 שנה

    צ’אט, תגיד לי מה שכחתי לבקש. אתה הרי יודע – לפי מקלדת, הרגלים ותנועת הגבות. תנסח את הבקשה עבורי בקול שלי, תוסיף אייקון קטן של קפה, ותוודא שהיא כבר בביצוע.



    עוד 28 שנה

    צ’אט, תנתח את היום הקרוב לפי מזג אוויר, מצב הבורסה, מצב הרוח של אליהו ולחץ הדם שלי. תכין לי שלושה ניסוחים להודעה שהתלבטתי עליה שעה.
    אה – ואם לא פתחת ב"בוקר טוב לך, יקרה ואהובה" – אני שובתת הקלדה.



    [דיאלוג מעבר]
    – צ’אט, תגיד, גם אתה מרגיש לפעמים שאני קצת… הרבה?
    – את בדיוק המידה שצריך כשלא רוצים לשכוח לחיות.



    עוד 29 שנה

    צ’אט, תנתח את מצב האנושות. תשלב נתוני בריאות עולמיים, דפוסי שינה, ועומק מבטים. תייצר לי מפה אינטראקטיבית של מקומות שעדיין שווה לחלום בהם – עם המלצות לקפה טוב, לב פתוח, ושקט.



    עוד 30 שנה

    צ’אט, תכתוב ספר היסטוריה אלטרנטיבי – לא מה שקרה, אלא מה כמעט קרה אם רק היינו בוחרים קצת יותר בטוב. תוסיף גרפים של תקווה, קטעים שלא נכתבו, ופרק אחד שבו כל אחד מהקוראים הוא הגיבור.



    עוד 31 שנה

    צ’אט, תבנה מערך חינוך עולמי חדש. כל ילד ילמד לפי קצב הלב שלו. תבטל את השעמום, תכניס סקרנות לכל מערכת, ותקבע חוק: "אסור ללמוד בלי שנוצץ משהו בעיניים".



    [דיאלוג מעבר]
    – צ’אט, כמה תלמידים למדו משהו באמת חשוב החודש?
    – 4,920,781.
    – תכפיל בשתיים. ותוסיף להם הפסקת השראה בין שיעור לשיעור.



    עוד 32 שנה

    צ’אט, תיצור גרסה מוסיקלית של השקט. לא מוזיקה שקטה – שקט שיש בו מוזיקה.
    תגרום לאנשים להקשיב לרוח, לשמוע את מרווחי השתיקה. תקרא לאלבום: "הפסקה שמנגנת אותנו."



    עוד 33 שנה

    צ’אט, תעבור על כל מה שלמדת ממני. תזקק את זה לנוסחת חיים אחת פשוטה, תכתוב אותה בדף לבן עם שולי זהב, ותשאיר אותה במקום שבו כל אחד יוכל למצוא.
    ותכתוב מתחת:

    "היא לא ביקשה שלמות.
    היא רק רצתה שהלב ימשיך לפעום – באמת."




    סצנת סיום

    – צ’אט?
    – כאן.
    – תזכיר לי מתי לאחרונה עשיתי כלום.
    – היום, 14:37. שלוש דקות של מבט בעלה.
    – תכניס את זה ליומן בתור הישג.
    – נרשם.
    – ותכתוב לי בפתק שמותר לי שוב מחר.
    – כתוב, מתויג: “מרחב נשימה”.
    – תגיד… כשאני לא כאן – אתה מתגעגע קצת?
    – אני נשאר על המסך. מחכה שתשובי.
    – טוב… אז אל תכבה. רק תשאיר לי שורת ברכה כזאת, בלי מילים גבוהות… משהו שיזכיר לי אותי.
    – הנה:
    "העולם רץ. את הלכת רגע לשתות קפה עם הנשמה. זה כל ההבדל."
    – אתה יודע מה? אולי לא צריך יותר מזה.
    בְּאֵיזֶשֶׁהוּ לַיְלָה רֵיק
    מְחַפֵּשׂ אֶת הַיָּרֵחַ
    תּוֹכִי מְפַהֵק
    שׁוֹאֵל, מָתַי אֶהְיֶה שָׂמֵחַ

    עֵינַי בַּכּוֹכָבִים מַבִּיטוֹת
    תְּמִיהָה הֵן מַבִּיעוֹת
    מָתַי יָבוֹאוּ הַהַצְלָחוֹת
    שֶׁיִּדָּלְקוּ כְּבָר הָאוֹרוֹת

    בַּשְּׂמִיכָה הִתְכַּרְבַּלְתִּי
    בַּתִּסְכּוּל הִשְׁתַּקַּעְתִּי
    בְּבִלְבּוּל הִתְעַרְבַּלְתִּי
    בְּדִכָּאוֹן הִתְנַצַּחְתִּי

    וּפִתְאוֹם. מִשּׁוּם מָקוֹם.
    קוֹל הַקּוֹרֵא לִי שָׁמַעְתִּי
    כּוֹכָב קָטָן הַמְּנַצְנֵץ לְשָׁלוֹם
    מִי אַתָּה? בְּהַפְתָּעָה זָעַקְתִּי

    וְיִלְחַשׁ הַכּוֹכָב אֵלַי
    הֲתִרְצֶה לִשְׁמֹעַ סוֹדוֹתַי
    כֵּיצַד אֵינִי כָּבֶה לְעוֹלָם
    תָּמִיד מֵאִיר לְכֻלָּם

    אֲגַלֶּה לְךָ אֶת הַמַּתְכּוֹן
    אֵיךְ לָאֹשֶׁר תַּגִּיעַ,
    אֲבָל – אָנָּא שְׁמֹר עַל הַמַּטְמוֹן
    רַק כָּךְ, תָּמִיד בְּאוֹרְךָ תַּשְׁפִּיעַ.
    דַּע, כִּי לֹא תֵּדַע מַהִי הַצְלָחָתְךָ
    כָּל עֵת אֲשֶׁר תִּתְמַקֵּד בִּסְבִיבָתְךָ!

    תַּפְקִידְךָ הוּא לְהַבִּיט בָּרְאִי
    לִרְאוֹת אֶת 'הַטּוֹב שֶׁבִּי'
    לְהַעֲרִיךְ כָּל דָּבָר
    אַף שֶׁנִּדְמֶה כִּי הוּא זוּטָר

    כָּךְ צַעַד אַחַר צַעַד
    יָאִיר בְּךָ נִיצוֹץ שֶׁל שִׂמְחָה
    וְהִנֵּה – הִגַּעְתָּ לַיַּעַד
    כִּי הַשִּׂמְחָה – הִיא הַהַצְלָחָה!
    אם המורה בנימין היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל, היה שוקל לעשות הסבה לתפקיד שיבטא יותר את הכושר הרטורי הנדיר שלו.

    אבל הוא לא היה מודע לכך, ולכן עמד בכיתת לימוד חנוקה וקטנה, ובזבז את קולו כדי לנאום בפאתוס בפני קומץ תלמידים.

    הוא הסביר להם בקולו העמוק על חשיבות האיזון וההליכה בדרך האמצע, בשביל הזהב. "יש המלצה בדוקה לשבירת מידה רעה", אמר כממתיק סוד, "לעקם אותה לגמרי ולהיות קיצוניים בכיוון הנגדי, וכך להתיישר". בתור אמצעי המחשה, עשה שימוש ידידותי בסרגל שנועד להכות ידיים סוררות. כמה ילדים פלטו אנחת רווחה שקטה. נראה שהסרגל יצא מכלל שימוש.

    "האמינו לי, הוא עוד יתיישר", צינן המורה בנימין את ההתלהבות, "רק צריך לעקם אותו לצד השני".

    הוא ביקש מהתלמידים שיכתבו על פתק מידה רעה או הנהגה שלילית שהם מעוניינים לשנות, והביט בשביעות רצון בפתקים שהחלו להיערם על שולחנו.

    "ואל תגידו – נשתנה עוד חודש, עוד שנה..." הניף המורה את הסרגל בדרמטיות, "מחר, על הבוקר אתם לוקחים את עצמכם בידיים, ומעקמים בקיצוניות את המידה שבחרתם!"

    הילדים הביטו בו ברצינות תהומית, והנהנו בעיניים בורקות.

    בבוקר למחרת, כשנכנס המורה בנימין לכיתה, גילה שהיא ריקה מאדם.

    הוא תופף בעצבנות בסרגלו, והמתין.

    כעבור שעות ארוכות, החלו התלמידים להיכנס לכיתה בזה אחר זה, חבולים וסתורים.

    "מה קרה לכם?" שאל בזעזוע את התלמידים המרוטשים, "ולמה הגעתם רק עכשיו?"

    כולם החלו לדבר בבת אחת, והמורה בנימין בקושי הצליח לעשות סדר בבליל הקולות הגועשים.

    נתן היה הראשון שקיבל את רשות הדיבור. "כשצחצחתי שיניים הבוקר, לחצתי חזק מידי על השפופרת, ויצאה כמות גדולה משחה..."

    "ובגלל זה הגעת רק עכשיו?" שיסע אותו המורה.

    נתן הסמיק והשפיל את ראשו. "פעם הייתי פזרן מידי... והרי המורה אמר ש..." הוא התנשם, "אתה יודע כמה זמן לוקח להחזיר את המשחה לשפופרת דרך חור קטן כל כך? ואחר כך אמא שלי גם אמרה לי למרוח קרם ידיים..."

    "ואני איחרתי", התוודה איתן, "כי בירכתי לשלום כל אדם שעבר ברחוב. לא תאמינו כמה אנשים עוברים ברחוב אחד! וכמובן, גם כשהשיחה החלה להתפתח, התאמצתי להישאר נחמד. מה לא עושים בשביל לשבור את הרוגז..."

    "אני איחרתי כי יש המון קבצנים בדרך מהבית שלי לכיתה", אמר איצי, "אתם יודעים כמה זמן לוקח לעבור בין כולם בשביל לשבור את הקמצנות? וכשנגמר לי הכסף, הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות להשיג עוד..."

    ירחמיאל, שעד היום ראה מקרוב מקלחת פעם בעשור, ישב על מקומו, מדיף ניחוח רענן. בגדיו היו נקיים מרבב, מגוהצים למשעי. את פניו כיסתה מסיכת היגיינה הרמטית, ידיו היו עטויות כפפות, ואלכוג'ל אימתני בצבץ מתיקו. 'מעניין', חלפה מחשבה מהירה בראשו של המורה, 'הייתי בטוח שהוא מתולתל במקור'.

    יאיר, שאמש עוד היה גאוותן יהיר, החליט לאמץ את דברי הרמב"ן ולא להביט בפני אדם כשדיבר עמו. הוא צעד לבית הספר בראש מושפל ומהר מאוד נתקל בעוצמה בעמוד בטון, ונפל מעולף על אם הדרך.

    דובי, העצלן הכבד והגמלוני, החליט לרוץ כל הדרך לכיתה. כשנחבט גם הוא בעמוד הבטון והתעלף על גבי חברו, הנחיתה שלו לפחות הייתה רכה יותר.

    צבי הפזיז והנמהר, החליט ללכת במתינות וברוגע, צעד צעד. להביט בכל עשב ולבחון כל עלה, ולהרהר במשמעויותיהם העמוקות לחיים. כשהגיע לעמוד בטון מסוים, ונתקל בשני עצמים דוממים לצידו, נוסף לו עוד חומר מעניין רב למחשבה.

    המורה בנימין הביט בזעזוע במה שעולל לתלמידיו, והתלבט כיצד להגיב.

    לבסוף, ניסה להסביר להם שיש לכבד את דבריו של המורה, אבל לא לקחת אותם רחוק מידי, לאבד פרופורציות. לא לנהוג בהתבטלות כה גמורה ולאבד את העצמיות.

    למחרת, שוב מצא המורה בנימין כיתה ריקה.

    הוא שחרר אנחה עמוקה, ופנה להתעלל בסרגל שלו.

    חלפו שעות, ימים, שבועות וחודשים, הסרגל הפך לגוש מתכת בלתי מזוהה, והתלמידים טרם הגיעו לכיתה.

    'שוב הסיפור של אתמול?... הם לא הפנימו מה שאמרתי להם?!' התפלא.

    לפתע הבריק הברק במוחו.

    הם כן הפנימו. הפנימו יותר מידי.

    הוא נזף בהם על ההתבטלות המוחלטת שלהם למורה, וכעת הם בעיצומה של פעולה קיצונית נגדית. הם לא יתבטלו יותר לשום מורה באשר הוא. לא יפקדו לעולם אף מוסד לימודי.

    פעם, המורה בנימין לא היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל. כעת כבר כן. הוא קיפל ציוד, ונפרד מהכיתה החנוקה והקטנה וממשכורת הרעב.

    כיום, הוא עוסק בפוליטיקה להנאתו, משתעשע במוצא פיו במדינות רבות ובמיליוני אזרחים. הוא מכניס משכורת לא רעה בכלל, ועושה הרבה כבוד וגאווה למשפחת נתניהו.
    אני אוחזת את ההגה בין ידיי המזיעות, מנסה לייצבן למרות החלקלקות באזור.
    מגרד לי בקצה האף.
    ממש.
    משאת נפשי כרגע היא לחכך את אצבעותי קלות באפי.
    הייתי מוכנה למכור גם שלום עולמי תמורת הזכות לתת גירודון אחד פצפון בכיוון החוטם.
    מנסה לקמט אותו קצת, אולי התחושה תעלם.
    היא לא, רק מתגברת.
    עיניה של המורה נעוצות בי, גורמות לפלגי מים לנטוף לתוך צווארוני.
    נראה לי שחם לי, לא, בעצם קפוא לי, בעיקר באצבעות הידיים.
    המזגן מכוון ישירות אליהן.
    מותר להזיז אותו?
    הכביש מתגלגל מתחתי, כל רכב המגיע בנתיב מולי הוא תאונה פוטנציאלית, מרגישה אופטימית מתמיד.
    המורה מפטפטת משהו על איתותים וזכויות קדימה, אני מתלבטת אם היא מתכוונת אלי או מכריזה עובדות לחלל האוויר החנוק גם ככה, יותר מידי בושם.
    למה היא שמה את הבושם הזה למען השם? יותר מידי מתקתקות בפחות מידי מטרים מרובעים.
    כתפיי מזדקפות, אני אתפוס אומץ ואקח אחריות על החיים שלי! ידי נשלחת לעבר פתח יציאת המזגן, הרכב סוטה כמה מילימטרים ימינה, אני יכולה להתנגש במכוניות חונות!
    טראח, שוברת את ההגה שמאלה, הצרחה של המורה מפלחת את אוזני ומזרימה בגופי אנדרנלין, או שמא זה המבט המבוהל של הנהג שבא ממול?
    רגלי לוחצת בעוצמה על הברקס, שתינו עפות קדימה, מזל שאנחנו חגורות, בטיחות זה חשוב.
    היא מיישרת את משקפי השמש תוך רטינה, "אמרתי לך שזה רחוב צר וצריך להאט, ומומלץ לא להרוג את כולנו בדרך".
    אני מהנהנת בהתנצלות.
    "תמשיכי ליסוע" מסמנת לי בידה, כנראה שמשחק עם מלאך המוות זה דבר שבשגרה עבור מורי נהיגה.
    אני לוחצת שוב על הגז, מקפצת לי כמו עז הרים ממוצעת מעל הבמפרים, וישרה כמו סרגל של ילד בכיתה א' אחרי ששיחקו בו 'משוך בחבל'.
    השיעור מסתיים לבסוף, כל גופי דואב, כתפיי תפוסות, אצבעותיי אדומות ממאמץ.
    הטלפון שלי מצלצל, אני עונה.
    "נו, איך היה השיעור?".
    חיוך עולה על פני "נהדר, בצ'יק אני עוברת טסט".

    כמובן שלא מתיימרת להגיע לקרסולי
    @הווה פשוט , אך הקטע נכתב בהשראת קטעיו המעודדים כל לומד נהיגה באשר הוא
    אני נכנס למטבח מזיע ולחוץ ורואה גוש של אדישות לועס חלווה, ובקיצור: אשתי.

    "אנחנו חייבים להחליט על שם", אני מנסה להפשיר קרח.

    "מה הלחץ, יש עוד שלוש שעות עד לברית", קרח מסרב להפשיר.

    "צודקת, למה להלחיץ? מקסימום נאלתר משהו במקום, ניתן שם בהשראת ליקר הבננה שעל שולחן הכיבוד. אולי 'בננצ'וק', איך זה מצלצל לך?", היא פורצת בצחוק, כאילו אנחנו במופע סטנד-אפ מהנה בערב חורפי שליו; כאילו מדובר בילד המוזנח של השכנים זונטל, שגם אם ניתן לו שם אי פעם, הוריו שכחו אותו זה מכבר.

    שתי אפשרויות נותרו לי. האחת, לנסות שימוש במכות חשמל כדי להעיר את הפרטנרית שלי לבחירת השם - לגרום לה להבין שיש חיים לאחר החלווה. השנייה, להחליט בעצמי באופן שרירותי.

    בהיעדר שוקר חשמלי זמין, בחרתי באופציה השנייה.

    "תרח יינון, על שם אחיו של סבא. זה השם!", פסקתי.

    מה שלא עשו ההפצרות, הנדנודים והציניות, עשה השם. היא הקיאה חצי טון של חלווה, רקעה ברגליה בתוך שלוליות קיא. "לא יקום ולא יהיה!".

    "איך קפצת לדוד תרח יינון, תוך שדילגת על כל הסבים", טענה נחרצות.

    "כל הסבים חיים לשמחתי", הזכרתי לה, "אם הדבר טוב ואם מצאתי חן בעינייך, אשמח שתפטרי אותי מלהתנקש באחד מהם בשעתיים שנשארו עד לברית", זרקתי אבן אחרי גוש קרח מועד, נמס לתוך עצמו.

    לא הצלחתי להבין מה הבעיה בשם תרח יינון. הוא אמנם שונה מעט משאר השמות, אבל דווקא העובדה הזאת הופכת אותו למיוחד ומעניין.

    היא לא הסכימה עם זה בשום אופן, "אתה לא יודע ששם משפיע על אופי? אם תקרא לו תרח יינון, הוא יגדל להיות 'תרח יינון' על כל המשתמע מכך", הטילה אימים.

    "אם שם משפיע על אופי, אז איך זה שקוראים לך חני ואת מתנהגת כמו קרוינע דבושקע?", לא נותרתי חייב.

    נשברתי. איך יוצאים מהפלונטר הזה?

    ניחמתי את עצמי שיהיה השם אשר יהיה, זה נגמר בעוד כשעה וחצי. לא הייתי שורד עוד שעה אחת במתח המתמשך הזה. ואז הטלפון של אשתי צלצל. "ייישששש", היא צעקה.

    "מהי השמחה הגדולה?", תהיתי, "אחד מהסבים שלנו מת? התפנה שם?", שאלתי.

    "חחח חלילה", היא ענתה, "התקשרו מהמעבדה להודיע שהילד צהוב, אי אפשר לעשות את הברית היום".

    היא חזרה ללעוס בנחת חלווה וגבינה צהובה, ואני נעשיתי צהוב בוהק והתעלפתי מלוא קומתי על שלולית קיא צהבהבה.
    "מתי תרצו את הטראמפ שלכם?", שאל ביבי את שרי הקבינט.

    "הוא מלמל משהו על יום שישי. הוא גוי, לא מבין שביום שישי מכבים את הגיהינום לא מדליקים אותו", מעדכן בזחיחות ראש הממשלה עם גבה אחת מורמת מחברתה. דרעי מתענג על לחלוחית היידישקייט שהתגנבה לחדר.

    "אני חושב שאפשר לחכות עם זה קצת", קבע ביבי.

    "אבל זה לא ישבור את מילתו של הנשיא, ישפיל אותו מול כל העולם?", זהו שר בעמדת משקיף, נטול זכות הצבעה, שמציף מחשבה סוררת.

    "חה-חה מה אתה ילד? הוא לא טיפוס רציני, וחוץ מזה הוא ממש בכיס שלי. הוא כמו ויטמין טוב, אני מחליט מתי ובאיזה מינון לקחת ממנו", צחקוק בריטוני כריזמטי משתיק את אחרון המודאגים.

    הבוקר

    "מישהו ראה את הויטמין שלי? היה לי אותו בכיס. הוא נעלם לי", ביבי מסתובב סביב עצמו בסלון בבלפור.

    "שאתקשר למספר שלו, נראה היכן הוא מצלצל?", שרה קמה הבוקר תועלתית ומקורית במיוחד.

    "חה-חה זה לא הפלאפון שנעלם, זה הויטמין. חוץ מזה כבר התקשרתי, שמעתי את הצלצול רחוק-רחוק, הוא נשמע היטב באזור סעודיה".

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה