קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 53
    • ח
    שיתוף - לביקורת ירידה זו
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    עליתי בזהירות,
    שלב אחרי שלב,
    בסולם של תקווה.

    הוא רעד קצת,
    אבל המשכתי.
    כמו תמיד —
    מנסה לעלות.

    ואז הסולם נשמט.
    לא התרסק.
    לא השמיע קול.
    פשוט לא היה שם יותר.

    אמרתי: לא יכול להיות.
    אין סיכוי.

    וההד ענה לי:
    לא יכול להיות?
    אין סיכוי?

    נפלתי.
    לא מהר.
    לא עמוק.
    רק ירידה שקטה,
    בלי התנגדות.

    הייתה טלטלה.
    ועוד ירידה.
    ועוד קצת.
    תחושות חלשות,
    שלא דרשו תשובה,
    אבל גם לא נעלמו.

    ובתוכן —
    זז בי משהו.
    בלי קול,
    בלי סימן,
    אבל זז.

    ושם,
    דווקא שם —
    איבדתי הכרה.
    • תודה
    Reactions: צביה ר., אוראל סולטן, אזמרגד ועוד 2 משתמשים5 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    tmr
    כל כך נכון
  • 33
    • ח
    שיתוף - לביקורת מתי?
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    סבלנות הגיעה.
    אמרה שהיא לא יכולה יותר לחכות.
    (שזה קצת… לא הולם, לא?)
    היא דרשה תשובה, מיד.
    אמרתי לה:
    אם את באמת סבלנות — חכי.

    היא נעלבה.
    אבל נשארה.
    הרי מה תעשה — תברח?

    והשאלה היחידה שנותרה פתוחה,
    כמו דלת שלא נסגרת עד הסוף,
    הייתה:
    "מתי?"

    ובין הסדק של הדלת,
    ראיתי אותה ואת האירוניה
    יושבות יחד על הספה,
    שותקות.
    מחכות.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: רבקהנ, צביה ר., להאמין ביכולות שלי ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 110
    • ח
    שיתוף - לביקורת "לזרום עם לזרום"
  • חנה ש. //
    • ב"ה
    כשגיל הוא רק מספר,
    כשיופי הוא פשוט אופי,
    כשהשמחה יודעת גם להשתטות,
    כשהכבד נעשה קל,
    כשמרוצים ממה שלא עושים,
    וכשבכל זאת מוצאים מה כן –
    כשה"לא" מפסיק להיות איום,
    כשהמילים לא מדגדגות,
    כשמה שמפריע – כבר לא מפריע,
    כשאפשר לצחוק בלי לדעת על מה,
    כשלא קרה כלום – וזה מספיק,
    כשלא ברור מה אנחנו חוגגים – אבל חוגגים,
    כשאין למה להגיע – ואתה כבר שם,
    כשאתה מתכנן לנוח — ושוכח להתחיל,
    כשאתה עושה כלום — ויוצא מזה משהו,
    כשאתה לא זוכר מה רצית — וזה לא מפריע,
    כשמעריכים את מה שעוד לא קרה,
    כשיש ענווה בלי ציפייה.
    • תודה
    Reactions: Chaya Lea, יוסף ל, רות בן ממן ועוד 5 משתמשים8 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חנה ש.
    תודה. ככל שאנחנו מקבעים את החיים לצורה מסוימת — מתוך שליטה, מאמץ, דרישה — כך אנחנו עלולים לאבד...
  • 260
    • %
    שיתוף - לביקורת הֲטָחָה אוֹ הַפְשָׁרָה
  • %תמר% //
    • לִפְעָמִים הַקֶּרַח מִתְעַקֵּשׁ⁠
    לִחְיוֹת
    אֲפִלּוּ שֶׁקַּיִץ כְּבָר
    פֹּה.

    וְאֶתְמוֹל אָמַרְתְּ לִי
    מִלִּים.
    לֹא הֵבַנְתְּ לָמָּה לֹא עָנִיתִי,
    קֶרַח מִתְעַקֵּשׁ בִּי.

    וְאֵיךְ הִתּוּךְ דִּמְעוֹתַי
    לְנוֹזֵל
    זֶה קַל.
    וְחֹם שֶׁבּוֹעֵר מִבַּחוּץ
    הֶעֱלָה אֶת פָּנַי בְּאָדֹם,
    בִּפְנִים רָעַדְתִּי מִקֹּר.

    גּוּשׁ קֶרַח
    וְדִמְעָה אַחַת
    שֶׁנָּזְלָה
    מִלּוֹתַיִךְ.

    וְהַבֹּקֶר אָמַרְתְּ לִי שׁוּב.

    סְפִיגַת אֵנֶרְגִּיָּה
    לְתוֹכִי
    מְמִסָּה
    קֶרַח.

    עוֹד דִּמְעָה.

    וְאוּלַי מָחָר,
    אוּלַי בְּעוֹד שָׁבוּעַ, הַקֶרַח יִמַּס.

    הַקַּיִץ עוֹד אָרֹךְ,
    כָּל יוֹם מַתִּיךְ גּוּשׁ קֶרַח בְּתוֹכִי.

    כָּל יוֹם דִּמְעָה.

    כָּל יוֹם.

    וְהַחֹרֶף יָבוֹא שׁוּב,
    יַקְפִּיא בִּי
    נוֹזְלִים,
    יְחַדֵּשׁ קֶרַח.

    אוּלַי
    לָנֶצַח
    אֶקְפָּא
    בְּתוֹכִי,
    לֹא כְּדַאי.

    מִקֹּדֶם שֶׁמֶשׁ⁠
    שָׁלְחָה בִּי קַרְנַיִם
    הִפְשִׁירָה
    מְעַט מִן הַקֹר.


    וְלָמָּה אַתְּ⁠
    מְטִיחָה.



    --
    תמר.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: Avigail Amram, tmr, חוה אייזן ועוד 17 משתמשים20 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    בואו חשבון. יוסי לוי
    בואו חשבון. יוסי לוי
    אאוץ. את יודעת לכתוב.
  • 89
    • ח
    שיתוף - לביקורת בחמלה
  • חיה❤ //
    • תְּשַׁחְרְרִי לָךְ,
    מֵחֶבְלֵי יֵשׁוּת שֶׁכָּפִיתָ.
    מֵרֶשֶׁת הָאוֹ, חַכַּת הַשְּׁלֵמוּת.


    תְּשַׁחְרְרִי לָךְ,
    לִשְׁהוֹת בְּאֵינְסוֹף.
    לִהְיוֹת כָּכָה, וְהַכֹּל, וּכְלוּם.

    תַּחְמְלִי לָךְ.​
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: tmr, Avigail Amram, קראנצ' פיסטוק ועוד 5 משתמשים8 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה על ההסבר. עכשיו זה באמת מושלם!
  • 606
    • א
    שיתוף - לביקורת תעלומה: משפחות שלמות נעלמות בחור שחור
  • איש המילה הכתובה //
    • זהו שטח מת שאף אחד לא יודע מה קורה בו.
    הוא שואב אנשים לתוכו מצד אחד, ופולט אותם במהירות שיא מצד אחר. ובתווך? לא ברור מה קורה.
    אם זה היה קורה באנטרקטיקה — זה לא היה מזיז לי. אבל זה קורה בלובי הכניסה בבניין המגורים שלי.

    כדי שתבינו על מה אני מדבר, אצייר לכם את מבנה הלובי. תהיו איתי רגע, זה יהיה קצר:
    הכניסה מוארת ורחבת ידיים. במרכזה יש את חדר המדרגות, אותו אפשר לאגף משני צדדיו כדי להגיע למעלית.

    תודה ששרדתם עד לכאן. עכשיו לתעלומה:
    אני נוהג לשבת עם ילדיי הרבה בכניסה לבניין, מאכיל אותם לחם וחביתה. ובדיוק בזמנים האלה שמתי לב לתופעה.

    משפחת ברנשטיין נכנסת לבניין עם ילדיה במקביל למשפחת זילבר. הן מחליפות חיוכים נימוסיים, והולכות בקצב נעים ונינוח. כל זה — עד לחור השחור.
    משפחת ברנשטיין מאגפת מצד ימין, וזילבר מצד שמאל. ואז הם פשוט נעלמים לי מהעין לשבריר שנייה. הפעם הבאה שאראה אותם תהיה כאשר אחת מהמשפחות תעמוד ליד לחצן הזמנת המעלית, עם מבט שחצני של "ניצחנו אתכם".

    ניסיתי לראות דרך העיניות של הלובי. אולי הן הצליחו לקלוט מה קורה באותו שבריר שנייה. התאכזבתי לגלות שגם הן לא מצליחות לראות מה קורה בחור השחור.
    בהצצה בשעון של הקלטת מצלמות העיניות נדהמתי לגלות משהו חדש, מפתיע עוד יותר: שתי המשפחות נפלטו בצד השני של החור השחור שנייה לפני שנכנסו אליו.
    לא האמנתי. חזרתי על הסרטון שוב ושוב, והוכח מעל לכל ספק שהם מנצחים את הזמן. לא ברור איך.

    הסקרנות הרגה אותי, והחלטתי להתקין מצלמות מהירות. הן עלו לי לא מעט כסף, אך גם הן אכזבו אותי בגדול – לא הצליחו לקלוט את הרגע המסתורי.
    פשוט השתגעתי. הפעלתי את כל קשריי כדי להגיע לנאס"א. עניינתי אותם בתעלומה, והם הסכימו להתקין מצלמות מהירות שמיועדות לטילים בליסטיים היפרסוניים.

    המצלמות המיוחדות האלה פותחו במיוחד לאחר שטילים בליסטיים מתימן התרסקו מעל סעודיה, לאחר שנהג הטיל האיץ מדי תוך כדי התעסקות בנייד.
    ועכשיו הפיתוח הנדיר הזה מותקן ברכסים, ועוד בבניין הצנוע שלי. מרגש.

    המצלמות המיוחדות הללו הצליחו סוף סוף לפענח את התעלומה — דמותם של בני שתי המשפחות הוקרנה על המסך גם כשהגיעו לחור השחור. המומחים נדהמו מהמהירות המטורפת שהציגו.
    הן עוד לא יודעות, אבל בזכותי, שתי המשפחות יזכו בזמן הקרוב להיכנס לספר השיאים של גינס, על שבירת שיא המהירות העולמית.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: ס', דינה מילר, סחלב פראי ועוד 34 משתמשים37 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    מטעמים משובחים מרגע יומיומי פשוט (אם כי בהחלט מרתק ומסעיר את הדמיון :)) קטע משעשע ומעולה במיוחד...
  • 50
    • ש
    שיתוף - לביקורת דשא
  • שמואל אגסי //
    • הַגַּן אֵלָיו קִבְּלנִי,
    יָדָיו פְּרוּשׂוֹת רָחָב,
    יָרֹק וּפַסְטוֹרָלִי
    טרִי וּמְעֻצָּב,
    שְׁדֵרוֹת פְּרָחִים מִלְאוּהוּ,
    שִׂיחֵי פֶּטֶל וְיֶרֶק,
    עֲצֵי פְּרִי וְזַיִת,
    הָדָר, תָּמָר וְסרָק.
    וּמִכָּל קְרִיאוֹת הַצֶּבַע,
    הַמַּחֲרִישׁוֹת אֶת הָעֵינַיִים,
    מִכָּל רֵיחוֹת הַטֶּבַע,
    הַמְּרַפִּים אֶת הַיָּדַיִים,
    דַּוְוקָא הוּא קָרַץ לִי,
    עָצַר פְּעִימוֹתַיי,
    דַּוְוקָא אֵלָיו נִמְשַׁכְתִּי,
    יָרַדְתִּי עַל בִּרְכַּי,

    וּמָצָאתִי אֶת יָדִי,
    רוֹעֶדֶת עַל קְצוֹתָיו,
    וּבְגַלִּים גַּלִּים שֶׁל רוּחַ,
    עָלוּ נִיחוֹחוֹתָיו.
    וְדַוְוקָא זֶה הָרֵיחַ,
    כּוֹבֵשׁ לִי אֶת רֹאשִׁי,
    מֵהַפָּשׁוּט שֶׁבַּצּוֹמֵחַ,
    הַמּוּבָן וְהַסְּתָמִי,
    וְדַוְוקָא זֶה הַצֶּבַע,
    כּוֹבֵשׁ אֶת לְבָבִי,
    צִבְעוֹ שֶׁל הַטֶּבַע,
    הָרָגִיל וְהַפלאִי.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: צביה ר., ח.ד. וחלק, מוריופ ועוד 4 משתמשים7 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    תודה!
  • 245
    • ש
    שיתוף - לביקורת אולי אז תבין
  • שמואל אגסי //
    • ואִם תָּקִים שָׁם אֹהֶל,
    בְּצַד עַל אם הַדֶּרֶךְ
    וּבֵין סדקֵי הָאֲדָמָה,
    אֶת הַיָּתֵד תִּשְׁתֹּל
    וּבְרֹאשְׁךָ הַקּוֹדֵחַ,
    וְלֹא מֵחֹם שֶׁל הַמִּדְבָּר,
    יִיפתח מַעְיָן
    שֶׁסּוֹחֵף חָצָץ וְחוֹל.
    אוּלַי שָׁם תָּבִין,
    אוּלַי הַלֵּב יַצְלִיחַ
    לְהָרִים לְךָ כּוֹס,
    לְהָרִיעַ עַל הַכֹּל
    אוּלַי כִּלְיָה תָּשִׁיב לוֹ,
    וְאוּלַי אֲפִילוּ מֹחַ
    וְיַחְדָּו יָנִיפוּ כּוֹס,
    אִתְּךָ יִרְצוּ לִצְהֹל.

    וְאָז גַּם הַמִּדְבָּר
    יִתֵּן קוֹלוֹ לְשִׁירָתֶךָ
    וְגַרְגְּרֵי עֲפָרוֹ
    יֵהָפְכוּ כֻּלָּם זָהָב
    וְאֵדָיו אֲדֵי הַמֶּלַח,
    הַצּוֹרבים אֶת רֵאוֹתֶיךָ
    יַדִּיפוּ אוֹר כְּבוֹשֶׂם,
    אֶל פִּיךָ הַמּוּרְעָב.

    וְהַשִּׁיר יִהְיֶה שָׂמֵחַ,
    כְּמוֹ שֶׁבֶּאֱמֶת אַתָּה
    וְכָל חַיּוֹת הַפֶּרֶא יְלַוּוּךָ בְּשִׁירֶךָ
    וְעֵצִים עֲלוָוה יָנִיפוּ לְסֵדֶר הַתָּוִים
    וּמֵי נָהָר יָשִׁיבוּ
    בְּקוֹל פַּעֲמוֹנִים.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בתיה רחל, רבקהנ, מהללו ועוד 14 משתמשים17 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    ואוו!!! תודה לכולם על התגובות החמות!!! אני אשתדל.
  • 134
    • ח
    שיתוף - לביקורת עולם
  • ח.ד. וחלק //
    • בס"ד

    עולם סוער
    מתעורר,
    לא מאמין
    לשמועות.

    עולם מבולבל
    מגודל,
    ממאן להכיר
    בעובדות.

    עולם שפל
    מתפתל,
    אינו רואה
    בעיניים.

    עולם לוט
    בערפל,
    נופלים עליו
    השמיים.

    עולם קולט
    מתעשת,
    חושב שיוכל
    להילחם.

    עולם אכזר
    מנוכר,
    מסרב כליל
    מהינחם.

    עולם שלם
    מתעלם,
    שוב ושוב,
    ושוב.

    עולם מסורבל
    מפותל,
    הולך לבלי
    שוב.

    עולם הפכפך
    נהפך,
    ימין, שמאל,
    וחוזר.

    עולם מגובב
    מסובב,
    שמאל, ימין,
    ונושר.

    עולם גדול
    יכול,
    לבעוט בכל
    ליפול.

    עולם קטן
    קטנטן,
    צועק בקול
    גדול.

    עולם נבהל
    נגאל,
    חושש ממלחמת
    עולם.

    עולם נעלם
    נאלם,
    מגלה פתאום

    עולם.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: Avigail Amram, שמואל אגסי, כותב בקצב ועוד 11 משתמשים14 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    ח.ד. וחלק
    תודה רבה!
  • 104
    • ח
    שיתוף - לביקורת אמצע החיים
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    שמעתי שגיל ארבעים הוא אמצע החיים.
    מעניין... דווקא אז נשברתי לשניים.

    בגיל חמישים הרגשתי באמצע,
    אבל לא היה ברור – אמצע של מה בדיוק.

    גיל שישים נשמע מרשים:
    מחצית מהמאה ועשרים, לפי החישוב.

    בגיל שבעים הייתי בשיא,
    חוץ מכמה חלקים בגוף שלקחו הפסקה.

    בגיל שמונים הרגשתי חכם מתמיד —
    כאילו רק עכשיו החיים התחילו לדבר בשפה שאני מבין.

    ובגיל תשעים שאלתי את עצמי:
    מה, ככה זה נגמר באמצע החיים?
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הילדה "המאומצת", הדר 310, צביה ר. ועוד 7 משתמשים10 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    למידה שעובדת
    אהבתי את כל הקטע כתיבה יפה, תוכן שנותן לך לחשוב על זה...
  • 41
    • ח
    שיתוף - לביקורת מֵאַיִן יָבוֹא
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    כְּשֶׁאַתָּה מֵבִין —
    שֶׁאֵין —
    זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁיֵּשׁ לְךָ —

    וְאָז אַתָּה מַרְגִּישׁ —
    אֵיךְ הַלֵּב הַשָּׁבוּר שֶׁלְּךָ
    נוֹתֵן לְךָ חִיּוּת.
    אֵיךְ הַכְּאֵב שֶׁלְּךָ
    נוֹתֵן לָךְ אֹמֶץ.

    אֵיךְ הַשֶּׁבֶר שֶׁלְּךָ
    מְעוֹרֵר בְּךָ הִתְרַפְּקוּת.
    אֵיךְ הַתְּפִלָּה שֶׁלְּךָ
    בָּאָה מִמָּקוֹם נוֹגֵעַ.
    אֵיךְ הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁלְּךָ
    מִתְעַדֶּנֶת מִבִּפְנִים.
    אֵיךְ הַלֵּב שֶׁלְּךָ
    הוֹפֵךְ לִהְיוֹת
    עִם רַכּוּת קְסוּמָה.
    אֵיךְ הַבֶּכִי
    מְנַעְנֵעַ בַּעֲדִינוּת
    נִימִים שֶׁל תִּקְוָה
    בָּעוֹלָם.
    • תודה
    Reactions: Avigail Amram, צביה ר., חיה❤ ועוד 5 משתמשים8 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    כל כך נכון! וכל כך יפה!! תודה!
  • 795
    • ק
    שיתוף - לביקורת "פתח כאן" - הדרך המהירה למוסד סגור
  • קראנצ' פיסטוק //
    • היום שבו חגג צדוק יום הולדת ארבע עשרה, היה היום המאושר בחייו.

    הגיל העדכני חסך ממנו את הבילוי הכפוי ליד דלת המעלית, במארב לשכן בוגר דיו שיעפיל יחד אתו בבטחה לביתו שבקומה העשירית.

    מאותו יום - נחסך מצדוק חוסר הידיעה האם יחזור הביתה לארוחת הצהריים, או שמא יגיע רק בזמן ארוחת הערב. הוא גם היה יכול להיות סמוך ובטוח כי מעכשיו לא יישאר לקפוא בבניין במשך לילה שלם, כשרגלו מגובסת, רק משום שלא היה שכן שהתחשק לו לעשן סיגריה לילית באוויר הצח.

    צדוק לא פחד ממעליות, כשם שלא פחד מרמזורים אדומים ולמרות זאת התרחק מהם.
    הוא פשוט קיים בחומרה ובהידור רב את מצות העשה: "תמים תהיה", בלי להתעכב על המשך הפסוק.

    הוא היה מסוג האנשים שפותחים את שקית הבמבה בחנות, כי כתוב על גבה "פתח כאן", ואוכלים בשבת במבה יבשה. מסוג האנשים שאם אומרים להם "וואו, תודה על המתנה, אבל באמת לא היית צריך!" – הם צוררים אותה יפה ומחזירים לחנות.

    אופיו הצייתן והכנוע, הרצינות התהומית שבה הקשיב לכללים כתובים ובלתי כתובים והאמון המלא שרכש לכל מילה שנאמרה לו, הכניסו את חייו ללולאה אינסופית של פלונטרים פרדוקסליים סבוכים.

    הרי אם על דלתות הרכבת יש שלט שמכריז – "קודם יוצאים ואחר כך נכנסים" – הרי שאם אף אחד אינו יוצא, צדוק אינו יכול להיכנס, גם אם הוא מאחר לפגישת שידוכים גורלית, והרכבת הבאה תצא בעוד שעה.

    אם כתוב על תווית בקבוק הקולה: "להגיש קר" – אז אם הקולה מוגשת בטמפרטורה שאינה עונה על ההגדרה "קר" – צדוק אינו שותה ממנה, גם אם גרונו ניחר בפגישת שידוכים גורלית.

    ואם יש כלל שפגישת שידוכים ראשונה מסיימים תוך שעה וחצי – אז צדוק מסיים אותה תוך שעה וחצי, גם אם הוא נאלץ לקטוע את הבחורה באמצע משפט. ולא משנה שהוא איחר לפגישה הזו בשעה כי מהרכבת הקודמת לא ירדו נוסעים.
    בכל מקרה, הוא היה מעדיף לסיים את הפגישה מהר, רק בגלל הצמא.

    וגם בגלל הרעב. כי צדוק מתקשה אפילו בפעולה פשוטה כמו אכילה.

    בחדר האוכל של הישיבה הוא לא דרך מעולם. היה תלוי שם שלט חגיגי שבישר שהאוכל נתרם ע"י נדיבים, עבור תלמידי הישיבה השוקדים על התורה יומם ולילה.
    צדוק אמנם למד במשך כל היום, אבל בלילה הוא היה נוהג לישון.

    מיני מתיקה – צדוק לא הכניס לפיו מאז היה בגן ואמו לקחה לו בעדינות את הסוכרייה שקיבל, כי היא שוברת שיניים.

    ואם כתוב על אריזת הדוריטוס – "בא טוב עם החבר'ה" – אז כך צדוק (לא) אוכל דוריטוס: מחלק שבעים גרם לכל החברים בישיבה.
    ואם הוא נזכר בקביעה ש"מי שאוכל לבד מת לבד", והוא אינו מעוניין לגרום, חלילה, להרג המוני כשיגיע זמנו לעזוב את העולם – הרי שהוא מוותר על התענוג שבאכילת החטיף הנ"ל.

    ההימנעות הזו, לפחות, פתרה לו פלונטר אחר: על אריזת הדוריטוס בטעם 'חריף אש' יש הוראה מסובכת יותר – "נראה אותך גומר שקית".
    איך, למען ה', זה היה מסתדר אם כל החבר'ה היו גומרים לו אותה, לפני שהוא היה מספיק להבעיר אש אפילו במשולש הראשון של הדוריטוס, כפי שמצולם בהצעת ההגשה?!

    חייו של צדוק היו למודי סבל ורצופי מהמורות. קשה לשרוד פרדוקסים קיומיים כאלה ולהישאר בקו השפיות. קשה עוד יותר להישאר בקו הזה, אם יתכן שלא היו בו מעולם.

    פעם, כשפגש צדוק לראשונה בעיתון את המשפט האלמותי: "נשמח להערות ולהארות" – הריע בפרץ פתאומי של חשיבה עצמית, "היי, מצאתי שגיאת לשון! כתובה פה פעמיים אותה מילה. כנראה הכותב התלבט איך מאייתים, ובסוף השאיר בטעות את שתי האופציות..."
    "אויש, נו באמת, זה בכוונה! ככה זה הולך..." חייך אליו חבר בסלחנות.
    צדוק פער את עיניו, מזועזע מהטעות הגסה שמתנוססת במכוון בעיתון כה מכובד. "מה, הם טועים בכוונה??"
    "כן", זרם אתו החבר בגיחוך, משועשע, "לך תדע, כנראה אות סולידריות עם דיסלקטיים".

    צדוק התרשם עמוקות.

    למחרת, בעיתון של הישיבה, במדור שערך צדוק, נכתב באותיות מודגשות: "נשמח לקבל ביקורות וביכורות".


    ערב אחד, כשצדוק הסתובב בחוסר מעש בישיבה, לאחר שהשידוך האחרון ירד מסיבה לא ברורה, החליט ללכת למכולת.

    אם החבר שביקש ממנו בתום לב לקנות לו במבה, היה יודע למה הוא יגרום - היה מעדיף לאכול שלדי דוריטוס שרופים, גרוגרות דרבי צדוק, ולא לשלוח אותו למשימה האחרונה בחייו.

    צדוק כמעט פתח את הבמבה בחנות, כדרכו בקודש, כפי שהורתה האריזה, וידו נעצרה באמצע התנועה.
    הבמבה אינה שלו!!...

    הוא פתח בריצת אמוק טרופה לכיוון הישיבה, נמנע מלהביט בהוראה המפורשת שאותה הוא ממרה זה עתה, לראשונה בחייו.
    ידיו הזיעו ורעדו בלי הפוגה. והוא הסיט את מבטו מהפצצה המתקתקת שהחזיק.

    באמצע הדרך, כוחותיו הנפשיים לא עמדו לו עוד.
    הוא התמוטט ונפל חסר הכרה על האספלט השחור.

    כשהתעורר, מצא את עצמו בסיטואציה בלתי אפשרית:
    לצדו מוטלת חבילת במבה סגורה(!) ואסופת ראשים רוכנת אליו בדאגה.
    "תנו לו משהו מתוק!" שמע מרחוק קול אומר.

    "לאאאא!" ניסה צדוק לקרקר בהיסטריה בכוחותיו האחרונים.

    "נו, תן לו כבר", דחק קול היסטרי, "תראה איך הוא נראה!"

    משום מקום, שלף מישהו בקבוק קולה פושר. אדם נוסף דחף לפיו קוביית שוקולד מתוקה, שוברת שיניים.

    קיבתו העדינה של צדוק, שהתענתה שנים למען לא ייחרב עיקרון הציות המקודש, לא הצליחה להכיל את המתרחש.
    הוא התעלף שוב.
    כשהתעורר בשנית – גילה שהספיקו לדחוף לפיו גם סוכרייה. הוא היה הלום מזוועות החורבן שסביבו, שהלכו והתדרדרו.
    וכך, נותר צדוק מוטל על האספלט השחור, מתעורר ומאבד את הכרתו לסירוגין, עד עצם היום הזה.

    אשמח לקבל ביקורות וביכורות 😉
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: גולנים, brachy 100, יוסף ל ועוד 74 משתמשים77 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קראנצ' פיסטוק
    אההה חחחחחח נס שצדוק לא ידע הרבה יותר מסוכן לחכות שעות בשמש, מאשר בבניין ליד המעלית
  • 504
    • ק
    שיתוף - לביקורת פורצת גבולות
  • קשת החיים //
    • לפני כמה שבועות העליתי לכאן סיפור שהתחלתי. אני מעלה אותו שוב, הפעם בחלקים קצרים יותר כדי שיהיה קל לקרוא.
    אשתדל להעלות לעיתים קרובות פרק נוסף, בלי נדר! אבל מאוד מבקשת ביקורת. בלי זה לא אוכל להמשיך.
    אז הנה הפרולוג בתור התחלה:

    בס"ד

    פרולוג:

    לקראת הבוקר היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התהפכה במיטתה, מעבירה במוחה את סדר הדברים, מה בדיוק תעשה, איך תגיד, מה תלבש.

    השעה היתה מוקדמת מדי, אבל היא כבר לא יכלה לישון.

    ומה אם זה יכשל? לא יצליח? ואם הפחד יתפוס אותה בשניה האחרונה? ואם הכל ישתבש?

    היא הניחה את גופה העייף שוב על המיטה.

    "אכבה את האור", חשבה. "אנסה לישון על זה עוד קצת".

    נרדמה.

    בשמונה היא קפצה מהמיטה. "אוי! כמה מאוחר! כמה מאוחר! איך לא שמתי לב??"

    "נו, אין פלא", חשבה לעצמה בתסכול תוך כדי קפיצה מהמיטה וריצה לחדר האמבטיה, "כשמחליטים כל מיני החלטות הזויות בשעות הזויות מדי בבוקר, אז קשה אחר כך לקום".
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ברכי שטיין, HP מעצבת, גשם יורד ועוד 10 משתמשים13 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    @קשת החיים , תתחדשי על השם! הוא נשמע מבטיח ומרתק. כמו הסיפור עצמו!
    • נעול
    1K
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת ריהוטסבבה! האם סוף סוף חברה ישראלית מצליחה לשווק את ישראל ואת הסגנון מקומי המעולה?
  • Natan Galant //
    • את איקאה, דומה שכולנו מכירים. קונספט שוודי, עשרות או מאות סניפים בכל העולם. בכולם הטעם השוודי ניכר היטב. בשירות, בעיצוב, בפרטים הכי קטנים; מינימליזם, העדפה מוגזמת לטבע ולחסכון במקום ובחומרי אריזה, במלל, בהכל.

    איך תיראה חנות הקונספט של חברה ישראלית לריהוט?

    ג'וני בכר, עיתונאי ה'גרדיאן', חזר מביקור ראשוני בסניף החדש והמדובר של "ריהוטסבבה" בניו מקסיקו, והנה דבריו. (תורגם ע"י מכונה)

    ריהוטסבבה, להלן ר"ס, פרצה לתודעה רק לפני חודשים ספורים, עם עשרות סניפים ברחבי הגלובוס. בכולן חוויה זהה, לטענת הרשת, איכות שווה ותמחור הוגן עד מפתיע. הרבה שבחים עצמיים על אמינות, שירות, אמינות, יצירתיות ישראלי קלאסית וכהנה וכהנה.

    שווה בדיקה, לא?

    שווה.

    במוצאי שבת האחרונה הלכתי לבקר.

    ובכן, ריהוטסבבה שבאזורי, נמצאת בתוך סבך סמטאות חסרות מוצא. לקח לי יותר משעה (!) לאתר את המקום. בכל פעם שחשבתי שאני מגיע למקום, ומצאתי את השלט הזוהר "ריהוטסבבה"! ראיתי כי הוא מרוסס בגרפטי אדום ועליו כתוב בכתב יד עילג: עברנו, הסניף החדש אחרי הסיבוב, עם חץ לצד ימין...

    לאחר 3 נסיונות כושלים, ויתרתי. התקקשרתי לסעדיה חביבה, ידידי הישראלי שיודע הכל, והוא הדריך אותי איך להגיע לריהוטסבבה. לאחר ההסבר המסובך למדיי, הוא הוסיף הערה תמוהה: "תיזהר לא לחנות ליד הפח, יש שם דוחות".

    פח? דוחות? מדובר בחנות הדגל של חברת הריהוט הישראלית המפורסמת בעולם, תהיתי. אין שם חניון מסודר?

    ובכן, אין.

    החנות האמיתית נמצאת צמוד לדוכן סלולרי רעוע עם מכשירים מזוייפים ("שלא תעז, וואלה רחת לוקום, לקנות שם אפילו כבל פשוט", הזהיר אותי סעדיה), ולצידה 15 חניות בסך הכל. מתוכן, 3 היו חסומים בשרשרת, אחת נוספת מסומנת כחניה פרטית (?), והיתר תפוסות.

    המתנתי בצד. סקרן לחוות את חווית הקניה הישראלית. בפרסומות השונות שנתקלתי בהם, הובטחה לי חווית קניה חדשנית, מלאת אוריינטציה ישראלית. ריהוטסבבה! שלם וקח! בואו לטעום חווית קניה ישראלית אמיתית כפי שמעולם לא חוויתם! סייל החורף בעיצומו!

    אז אם ציפיתים למצוא כאן חניון נוסח איקאה, עם 300 מקומות חניה לכל הפחות, תחשבו שוב. או שתבואו ברגל, או עם מונית (נגיע לסעיף הזה ביציאה, אל דאגה). או שלא תבואו, מי יודע.

    כך או כך, לאחר המתנה מורטת עצבים של עשרים דקות תמימות, זיהיתי רכב יוצא מהחניה. בשמחה, החלתי לנסוע לעבר החניה, כאשר באותו הרגע זינק משום מקום רכב סקודה אוקטביה שחור, בוהק עד כדי סינוור, וחטף לי את החניה.

    עודי המום, והנהג, איש גדל מידות, שעיר, לבוש חולצת שחורה שעליה כתוב "ביתר ירושלים, רק ביבי, עד אחרון החטופים!" דידה ממנה החוצה בכבדות. להפתעתי, במקום להתנצל, הוא כמעט הכה אותי! את ג'וני בכר, העיתונאי המנומס שומר החוק!

    הישראלי צרח: "מה נראה לך? החניה פה של אבא שלך? אני נכה! יש לי תו! אתה לא רואה? מה אתה מנסה לגנוב לי אותה?" הוא נפנף מול עיניי בפיסת נייר קטנה שנראה כי הודפסה במדפסת ביתית.

    לא, לא ראיתי. סליחה. בבקשה. תחנה אתה. אמתין.

    המתנתי. המתנתי.

    כעבר עשר דקות נוספות יצא רכב נוסף, אך לאכזבתי, הוא יצא מחניה כחולה, של נכים בלבד.

    האמנתי כי החניה תישאר פנויה למשך זמן מה, כמה נכים יש בעולם? אך תוך שניות ספורות זינקו לעברה לא פחות מעשרה מכוניות. נהגיהן יצאו בבת אחת מהרכבים, צועקים. אני נכה אמיתי! אני נכה אמיתי! יש לי תו! שירתתי במלחמת שלום טבריה! תראה את החותמת! היא אמיתית! אני נכה, זוז!

    כמה נכים יש בישראל?...

    בסופו של דבר, ויתרתי. עם כל הרצון שלי לחוות "קניה ישראלית חדשנית ומקורית בטעם מזרח תיכוני אמיתי", אני צריך חניה מסודרת. לא מתאים לי לריב עליה. אין חניה – אין ג'וני בכר.

    התחלתי לסגת אט אט.

    אך להפתעתי, רגע לפני שעליתי על כביש מס' 678A, זיהיתי חניה פנויה! ללא שרשרת מוזרה (ממתי יש חניות פרטיות בכניסה לחנות מרכזית ומבוקשת?), ללא צורך בתו נכה, אותו הישראלים כנראה מקבלים ביחד עם קבלת תעודת הזהות שלהם, חניה ציבורית, שמורה, חוקית. חניתי.

    לא שמתי לב שיש פח אשפה 100 מטר ממנה. טעות.

    הלכתי רגלית לר"ס, נזהר לא ליפול במדרכה שבורה.

    נכנסתי לר"ס. אכן, גדולה, יפה, מוארת, שפע של ריהוט. לא איקאה, כן? אבל יש בהחלט מה לראות.

    - המשך יבוא בע"ה -
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אינפרא, ארזים1, חכמת אדם ועוד 70 משתמשים73 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    הרעיון הוא לתאר חנות ישראל דווקא בחו"ל, שמביאה את החוויה הנפלאה והייחודית של קניה בעסק ישראלי...
  • 127
    • א
    שיתוף - לביקורת משהו אחד
  • אבינועם גולדברג //
    • אם אשב לכתוב עכשיו, אני אכתוב על משהו אחד.
    אני אשב לכתוב קצת על חלומות.
    החלומות של הזעם. והחלומות של היופי.
    ושל הזעם של היופי
    הזעם מזה שאין אפשרות לשינוי.
    והיופי של ההישארות בבלתי שונה.

    החלומות צריכים מציאות. בניגוד למה שחושבים, חלומות לא קשורים לדמיון. אלא למציאות, כלומר לצד השני של המציאות.

    קחו מציאות, או קיי? תהפכו אותה.
    היי. היי.... בזהירות.
    עכשיו כשהיא הפוכה. תעצמו עיניים ותחלמו.
    מרגישים את הזעם?
    מרגישים את היופי?
    זהו הזעם של היופי.

    רוצים דוגמא. קחו דוגמא.
    ליד תחנת אוטובוס עומד איש. פתאום הוא מפהק. ובדיוק כשהוא מפהק, מגיע האוטובוס שלו.
    ונניח שאתה רואה. ומתחיל לחשוב. ואחר כך אומר, נו באמת...

    ולכאורה כלום.
    נכון שלכאורה כלום?!

    אבל פתאום גם אתה מפהק. והאוטובוס שלך לא מגיע. ואתה אומר לעצמך האם האיש ההוא חושב עלי?
    ואין לך אפשרות לדעת.
    אז אתה עוצך עיניים, וחולם. ואתה זועם על זה שאין אפשרות לשינוי.
    כי מה שיש זה רק מה שיש. נכון?
    איש, תחנה, אוטובוס, מחשבות.
    אבל יש פה יופי.
    ואת היופי רואים רק דרך חלום. כלומר הזעם שבחלום.

    כי מה דרוש לאדם.
    דרוש לו משהו אחד. זהו.
    לא חשוב מה המשהו. אבל שיהיה משהו.
    ושיהיה אחד.
    ושלא ישתנה לעולם.
    ואז אפשר להפוך אותו שוב ושוב ושוב.
    ולחלום.
    וככה במקום לפרק כל הזמן.
    לפרק ולהרכיב
    ושוב לפרק.
    נשארים כל הזמן. נשארים באזור הישן של המציאות.
    ופשוט הופכים.
    זה מרגיז. זה מאד מרגיז. וכשאתה בהקיץ, הרוגז הוא לא נעים.
    צריך לחלום.
    ואז היופי מקיף את הזעם.
    והזעם מקיף את היופי.

    כי.....
    בדיוק!
    עכשיו תפסת.
    אלו הם שני ההפכים. לא משהו אחר. זעם ויופי.

    ועכשיו.
    עכשיו אני לא חושב על האיש שליד התחנה, והוא לא חושב עלי. ואתם, אולי אתם מפהקים.
    מפהקים חזק, ומפסידים את האוטובוס.
    האוטובוס היחיד שיכול לקחת אתכם למקום בו יש משהו אחד.
    אחד בלבד.
    ולו שני צדדים.
    זעם מכאן
    ויופי מכאן.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: .חיה פ, מצפה לישועת ה׳, קראנצ' פיסטוק ועוד 9 משתמשים12 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קראנצ' פיסטוק
    זה בדיוק היופי מילים אותנטיות, שלא באות לומר כלום, ואומרות הכל משהו לא מוסבר, חמקמק ומעורפל שכל...
  • 2 545
    • א
    שיתוף - לביקורת עמוד. דום.
  • אוראל סולטן //
    • אמרו לי שמוות זה קשה.
    אמרו לי שחיים קשים יותר.
    אמרו לי שאמרו לי לחיות.
    אז אמרו.

    אמרו לו שלעזוב זה למות.
    אמרו לו שלשרוד זה חיים.
    אמרו לו שאומר להם לעזוב.
    אז אמרו.

    שתקתי להם שלחיות זה ליפול.
    שתקתי להם שלדמוע זה קיום.
    שתקתי להם נשיכת שפתיים של מת.
    אז שתקתי.

    שתקו לו שלשתוק זה כלום.
    שתק להם שלשתוק זה הכל.
    שתקו לו.
    ושתקו.

    אז שתקו.


    תודה ענקית לניקים החשובים:     @ח.ד. וחלק ו @הבזק של שפיות על יעוץ אומנותי. ישולם שכרכם מן השמיים, בתוספת כמה מטבעות שוקולד ממני בתור תמלוגים ;)
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, מוריופ, ilan p ועוד 30 משתמשים33 //
    21 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה!!!
  • 176
    • א
    שיתוף - לביקורת אפסים באוויר
  • אוראל סולטן //
    • כלום להאחז בו,
    כלום של להתראות.
    ונימים של כינורות
    קורסים. שופכים.

    בום של אוויר,
    להאחז בו.
    וקרעים הפוכים
    טלואים. חלוקים.

    משהו להאחז בו,
    משהו של כלום.
    ורעדים רטובים
    אוכלים. חונקים.

    אין של ממש,
    להאחז בו.
    וחלקיקים שבורים
    רועדים. גושים.

    ואוויר נעלם.
    חלקיקים נגרסים.
    ונימים של כינורות
    קרועים.

    ובום להאחז בו.
    ובום.
    וכלום להאחז בו.
    וכלום.

    ואין להאחז בו.
    וקיר להאחז בו.
    ואין כָּלַם.
    וקיר נחלק.

    משהו להאחז בו,
    אולי הכול.
    ורעד שפון
    חולה. חולם.

    שום להאחז בו,
    הכל.
    בו יאחזו הכל,
    וכלום.

    הכל להאחז בו,
    כלום לעזוב.
    וכלום יתפוגג,
    והכל.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: שולמית רוז, 7שבע7, כותב בקצב ועוד 10 משתמשים13 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    הערות מישהו? ביקורת?
  • 295
    • %
    שיתוף - לביקורת פ'ם אחת
  • %תמר% //
    • פ'ם אחת


    אינספור פעמים
    שקלתי
    להיות.
    ואולי אפפ'ם לא.

    ניסיתי לבדוק.

    שקלתי:
    שק תפוחי אדמה שוקל שלוש קילו.
    אחותי אמרה שהיא שוקלת חמישים.
    המילון אמר לי שאם שקלתי זה אומר
    שלקחתי בחשבון מידע שהשפיע על ההחלטה שלי.

    להיות:
    וכאן המילון אכזב.
    נתן לי פירושים מוזרים.
    אמר שלהיות פירושו לנכוח.
    ואני ידעתי
    שלהיות
    זה להיות.

    ואם שקלתי
    להיות
    אינספור.
    אז בפעם האינספור ואחת
    אכתוב לעצמי
    מילון חדש.
    באות ל'
    אוסיף את המילה
    להיות
    אנסח מחדש
    מה זה בכלל,
    שאוכל לשקול.

    אחר כך אקח
    מידע
    בחשבון,
    אגרום לו
    להשפיע על ההחלטה שלי.

    אחר כך
    אשקול
    להיות
    בפעם האינספור
    ואחת.


    ואולי בפעם האחת.

    ---
    תמר.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: ELIZABET, לרקוד על הירח, קראנצ' פיסטוק ועוד 22 משתמשים25 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    וואו בעצמך. ריגשת. תודה לך!
  • 174
    • ח
    שיתוף - לביקורת "הקופסאות שבקצה השביל"
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    בימים ההם, כששמש הקיץ עוד הייתה צובעת את הגגות בצהוב עמוק, חיו שלושה אחים פשוטים וישרים — שוּרי, יוסי ואסתי. הם נולדו בבית קטן בקצה העיירה, בית עץ צנוע בעל חלונות לבנים ומפתן שחוק, שבו תמיד ריחפה חמימות של תבשיל חם ושל תפילה חרישית.

    ובכל ערב, כששקעה השמש והצללים טיפסו על הקירות, היו שלושתם יושבים יחד על מדרגת האבן מול הבית, שותים תה עם עלי נענע שאספו מהחצר. שוּרי הייתה הראשונה להציע רעיונות לעתיד. אסתי הייתה מקשיבה ושותקת. ויוסי? יוסי היה מצחיק אותן בבדיחות פשוטות שגרמו לצחוק לפרוץ כמו גשם ראשון.

    כשהתבגרו, פנו כל אחד לדרכו. איש לא קידם אותם במחיאות כפיים, אך הם צעדו — כמו שידעו אמותיהם ללכת — בשקט, בענווה.

    שוּרי ניסתה למצוא פרנסה. לא עבודה אחת, ולא שתיים. ניסתה בכל מאודה. כותבת מודעות, משגיחה בגנים, מסייעת לעיוורים — אך תמיד היה נדמה שהעולם דוחה אותה בעדינות. לא בפנים זועמות, אלא בנימוס מייאש. וכל פעם, כשהייתה שבה לביתה, נשאה בליבה את השאלה החרישית:
    מה אני עושה לא נכון? למה אצל כולן זה מצליח, ורק אני כמו חלון סגור ביום בהיר?

    היא לא ביקשה הרבה. רק מקום אחד שיגיד לה: את שייכת. אבל אפילו זה לא הצליחה להשיג.

    וביום אחד, אחרי בכי אילם שלא הצליח לעלות בעיניים, החליטה בליבה:
    "אם זה לא נועד לי — לא אלחם. אקשיב לשתיקה."

    יוסי, אחיה, לעומתה, לא רדף אחר פרנסה. היא באה אליו. הוא קנה דירה במקום פשוט, וכאילו עין נסתרת הובילה אותו — חלק אותה, טיפח גינה קטנה עם בריכה ונדנדה, והנה, ב"בין הזמנים", הפך המקום למוקד של נופשים. כל שקל שנכנס, ידע יוסי לשלשל הלאה, לרכוש נוסף.

    הוא הביט בכסף, לפעמים כאילו נפל עליו בטעות. כאילו הקב"ה פתח לו דלת, והוא רק עבר.

    ידיו היו טובות, ראשו בהיר, אך לבו לא ידע התפעלות ממה שקיבל. היה זה בעבורו פשוט כנהר ההולך בדרכו — לא משלו, לא כנגד מאמץ.

    אסתי, האחות השלישית, עבדה יומם ולילה. אך ליבה, אף פעם לא שמח.
    אסתי קמה כל בוקר עם כאב קטן בגרון, כאילו הגוף שלה מנסה להגיד לה משהו. בעבודה היא הייתה מחייכת, אבל הידיים שלה רעדו קלות כשמילאה טפסים. היא חלמה על חנות קטנה עם עציצים, אבל גם החלום הזה הפך עם הזמן לשתיקה.
    היא ניסתה לברוח — לעבודה אחרת, עיסוק חדש — אך תמיד חזרה לאותו מקום שצמצם את רוחה. קמה בבוקר עם כובד על הכתפיים, שבה בערב עם כאב שלא ידע שם.

    ויוסי, שראה, לא שאל שאלות.
    כשהמכונה שלה שוב התקלקלה, הופיעה חדשה — כאילו מעצמה.
    כשהשוּרי שתקה יותר מדי ימים, מצאה מעטפה עם שטרות בכיס המעיל — בלי פתק, בלי הסבר.
    הוא לא דיבר על זה.
    אבל נדמה שהיה בו אותו חלק שידע:
    שברכה שלא מחפשת דרך לצאת — עלולה להיסגר פנימה.
    הוא לא דיבר על זה.
    וגם הן לא.

    אבל קיבלו — בענווה, בלי התנצלות,
    כמי שיודעת להכיר בטוב,
    ולהבין שיד מושטת יכולה להיות גם של שליח, לא רק של אח.

    ועברו השנים.

    ובאחד הימים, כשהכול נשלם — עלו שלושתם לשביל שבין העולמות. שביל מוזהב, שטוף שלווה, כזה שרק הנשמה יכולה לדרוך עליו. בקצהו היו שלוש קופסאות, עשויות קטיפה אדומה רכה, ועל כל אחת — שם חרוט בפשטות.

    שוּרי פתחה את שלה. דף נייר פשוט היה בתוכה, ועליו נכתב בעיפרון:
    "מאמציה לא נועדו להניב פרי. לא תמצא פרנסה, גם אם תתאמץ.
    כי חלקה לא היה ביגיעה – אלא בקבלה."

    יוסי מצא בפתק שבקופסתו:
    "בכל אשר יעשה — תשרה עליו ברכה. וכל שפע שיקבל יוליד עוד שפע
    כי ליבו ידע לקבל – ולא עצר."

    ואסתי קראה בפתק שלה:
    "פרנסתה תבוא תמיד בקושי, בעמל, בדמעות שנבלעות באדמה
    וניתנה לה היכולת לקבל – מבלי להישבר."

    שלושתם שתקו.

    הם עמדו שם זמן מה, כל אחד מול הקופסה שלו.

    בפנים קרה משהו שאי אפשר להסביר.
    משהו קטן. שקט מאוד, לא הזמן השתנה — רק הלב זכר משהו, פתאום.

    ואז, מתוך הדממה, כאילו מתוך מדרגת האבן ההיא מהילדות, נשמע הקול ההוא — קול שהכירו מהבית. אולי אבא. אולי אמא.

    והוא אמר:

    "מה שניתן לך — ניתן כדי שתישא אותו ביד אוהבת."

    משהו מהם חזר לאחור, בלי מילים — כאילו לומר שהשביל כבר ידע אותם, גם בזמן שהלכו בו בלי לדעת.

    ואולי גם… בכי של תקופת חיים שלמה, שהצטופף לו בתוך קופסה קטנה, ידע סוף־סוף להפוך לשלווה. לנחמה.

    כל אחד מהם לקח את הקופסה שלו באהבה.

    והשביל נמשך הלאה. לעבר מקום שאין בו עוד שאלות. רק אור.

    עוד שורה

    "מה שניתן
    היה שם תמיד.
    אבל רק כשלִבּה הסכים
    לקרוא לו ייעוד —
    הוא הפך להיות חלק ממנה."
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: AUVI, דינה מילר, קלימנטינה ועוד 11 משתמשים14 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    AUVI
    מדהים. כתיבה יפה ואחרת מכולם, נוגעת ואמיתית. התרגשתי.
  • 858
    • נ
    שיתוף - לביקורת פגישה שלישית ואחרונה
  • נסיך על חלל //
    • הם ישבו ב "קפה ללא תכלית" בית קפה קטן וצדדי שמתאים בדיוק למצבים כמו אלו.

    כל מי שראה אותם חייך לעצמו תוך כדי ליחשוש "הם בפגישה...".

    כן. הם בפגישה. פגישה שלישית.

    אבל הפעם היא החליטה לחתוך. או לכאן או לכאן.

    ואם עלתה בכם השאלה הגאונית: 'אם היא כבר עכשיו חושבת ככה- למה היא ממשיכה בכלל'?

    זהו. היא באמת לא ממש יודעת...בסך הכל היא בחורה בת 26 וכמו שסבתא אומרת לה כבר אין ספור פעמים "תפסיקי להיות בררנית! את לא נעשית צעירה יותר..."

    אז זהו. היא לא נעשית צעירה יותר ולכן גם היא לא מורידה מהר יותר. היא תבדוק מכל הכיוונים ותביא איתה את כל הסיבות המפורטות לסבתא ולהיתר ביטחון מתפללת שהוא יוריד לפני.

    בכל מקרה היא כאן עכשיו. על תקן....זהו היא עדיין לא פענחה על תקן מה בדיוק...

    "...אני אפילו זוכר שפעם עקבתי אחרי נמלה חצי שעה, רק כדי לראות אם היא באמת יודעת לאן היא הולכת או שהיא סתם עושה את עצמה."

    "אהאה..." מה זו התשובה הזו? תגיבי משהו!

    "וואוו, אתה יודע שזה מראה על יכולת התמדה, על...."

    מה עוד? על שריטה חמורה בתאי המוח. על שעמום!

    "על היכולת לדבוק במטרה. לא כולם היו מסוגלים לזה, אני חושבת שאפילו לי לא היתה מספיק סבלנות בשביל זה חחח"

    שיסיק מכך שאין לי סבלנות בכלל. לא מעניין אותי.

    "בכלל אני פחות מתעניינת בבעלי חיים...אני...נראה לי שאני נמשכת לטבע אחר. יותר נופים ואולי גם..."

    "וואוו נופים", הוא קטע אותה בחוסר נימוס משווע.

    "תדעי לך שאני אוהב מאד לטייל בארץ, בעיקר באזורים של סלעים געשיים. למשל ברמת הגולן יש בזלת כהה, שהיא בעצם תוצאה של התקררות מהירה של לבה... זה פשוט מדהים, לא להאמין שזה היה פעם רותח!"

    "הא... " קצת בשוק מהחיתוך המהיר. לא תכננה את זה.

    "אז זהו. חוץ מטבע אני מאד אוהבת מוזיקה בעיקר מתחברת לסגנון..."

    "חזנות! תודי שאין על חזנות. ההייתי פעם בקונצרט..."

    רק זה היה חסר לה...חזנות.
    למזלה בדיוק באותו הרגע הגיע המלצר וקטע את שיחתם באחת. מה שבעצם גרם לשקט.

    שקט. סוף סוף שקט. בדקה הראשונה זה היה נחמד. אך כשחלפו להן 3 דקות זה כבר הפך למביך.

    היא מנסה להיות נחמדה, לא רוצה שתיפול שתיקה מביכה… אבל כל שאלה שעולה לה בראש נשמעת או מוזרה, או קלישאתית, או סתם מעיקה. כנראה שהוא חורר לה את הראש ברמה בלתי הפיכה.

    "אולי סתם שאלה כללית, 'משהו נעים'... 'מה משמח אותך?' כן. ואז הוא יגיד לימוד. שוב פעם לימוד.

    היא מחייכת, כאילו בטוחה בעצמה, אבל בפנים היא מחפשת נואשות:

    'נושא. כל נושא. שיחה. תבנית. הצלה. מישהו. אולי רעש רקע שיגרום לו לדבר על מזג האוויר'!

    היא שתקה. הוא שתק.
    הכוסות עמדו דוממות על השולחן כאילו גם להן כבר נגמרו הנושאים.

    גם בתוך הראש שלו אוטוסטרדה.

    "נו... תשאל משהו, תשאל כבר."
    "מה? לשאול מה היא אוהבת לעשות בזמנה הפנוי ? זה נשמע כמו ראיון עבודה."
    "אולי לשאול אם היא אוהבת חורף או קיץ? לא, זה סתם שטחי."
    "מה היא חושבת על חסכונות ? לא ! אתה נשמע כמו יועץ מס."
    "מה דעתך על בורקסים? לא לא לא!!! אל תידרדר    !"

    ובינתיים – כלום. שתיקה.

    "יאללה. תירה שאלה. תזרוק משהו, הכי פשוט. רק שיזוז משהו באוויר הזה!"

    "השקט הזה מזכיר לי קצת את מה שקרה לי במשרד אתמול..." היא הצליחה לדלות ממוחה המחורר איזה בדיל של סיפור. "ישבנו ב..."

    "במשרד? יווו את לא מבינה מה הזכרת לי עכשיו..."

    'אין ספק, היא אלופה בלהזכיר ולהעלות לי נושאי שיחה'

    וכבר פתח במונולוג ארוך המתאר את הקורות אותו במשרד התחבורה עם בעיית הרב-קו.

    'מה אני עושה פה ? למה זה מרגיש כמו מבחן פתע – שאני אמורה גם לעניין, גם לאתגר, גם לא להפריע?'

    היא אפילו לא שומעת את ההמשך...איבדה את זה. אין לה כבר כח. היא מבינה שכרגע היא על תקן צופה בלבד. לא. בעצם היא קהל בהרצאה בה הקהל זורק מילה והמרצה ישר פותח במונולוג ארוך ומשעמם על הנושא הנבחר.

    היא לגמה מהשתייה, לא כי הייתה צמאה – אלא כי זו הייתה הפעולה החברתית היחידה שנשארה לה...

    אחר כך סבתא תגיד לה שהורידה סתם.



    ועכשיו באמת:

    לכל נושאי התגית "בשידוכים":
    אם שאלתם שאלה- חכו לתשובה. אם קיבלתם תשובה- אל תפרשו את זה כ "הזדמנות להפליג עם סיפור ילדות על----" אלוקים יודע על מה...
    רחמו. פשוט רחמו. לא על עצמכם – על הצד השני.
    נכון, יש לכם מה להגיד. אבל תנו גם לשני להשתעמם מהדברים של עצמו, לא רק מכם.
    פגישה = היא לא פודקאסט, לא ראיון עבודה וגם לא שיעור כללי...
    הא...ועוד דבר, קטן, שולי, כמעט זניח:
    תתעניינו. כן כן, בצד השני. זה שיושב מולכם.
    לא חייבים לחפור לו בנשמה, לא צריך להביא שאלון אמריקאי –
    אבל משפט אחד שהוא לא על עצמכם, זה בסיס.
    תשאלו מה מעניין אותו. אם אתם לא בטוחים מה לשאול – תשתמשו בשיטה פשוטה:
    דמיינו שאתם מדברים עם מישהו שלא רוצה לשמוע עליכם.
    (רמז: לפעמים זה המצב האמיתי).
    בסוף זה לא משנה אם אתם אוהבים בזלת, חזנות... אם אתם לא רואים את הצד השני, סביר שגם הוא לא יראה אתכם – בפגישה הבאה.

    בהצלחה לכולנו,
    ושיזרום, או לפחות – שיגמר מהר ובלי נזקים🤞
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: שמח-לעזור, n113, אדריכלית מתחילה ועוד 50 משתמשים53 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נסיך על חלל
    תודה רבה. נכון לגמרי!!! אומרים שמה שלא מתאמנים עליו – שוכחים. אז אם כבר להתאמן, עדיף על הקשבה...
  • 321
    • %
    שיתוף - לביקורת מילים יכולות נקודה
  • %תמר% //
    • וְאָמְרוּ לִי
    'לֹא נִשְׁכַּח'
    וְחָתְכוּ בִּי
    מַסְמְרוֹת הַשִּׁכְחָה.

    'לֹא נִשְׁכַּח'

    וְזָרְקוּ בִּי
    'תַּחֲזִיק חָזָק'
    וּשְׁכֵחוּנִי
    בֵּין יְדֵי הַחֲשֵׁכָה.

    'תַּחֲזִיק חָזָק'

    וְגָזְרוּ לִי
    'אַל תִּבְכֶּה לְבַד'
    וְרָקְדוּ⁠
    עַל צַלָּקוֹת
    בְּדִידוּתִי.

    'אַל תִּבְכֶּה לְבַד'

    וְדָקְרוּ בִּי
    'עוֹד יִהְיֶה טוֹב'
    וְשָׁחֲטוּ לִי
    כָּל
    תִּקְוָתִי.

    'עוֹד יִהְיֶה טוֹב'

    וְנָתְנוּ לִי
    מִלִּים
    שֶׁלֹּא אוּכַל לִשְׁכֹּחַ⁠
    כָּל חַיַּי.

    וְרָצוּ לִי
    חַיִּים
    שֶׁלֹּא אוּכַל לִבְרֹחַ⁠
    מְלוֹא שְׁנוֹתַי.

    אָז רַק כָּתַבְתִּי
    שׁוּרָה וְעוֹד שׁוּרָה
    מִשְׁפׇּ-
    טִים.

    רַק תִּרְאוּ⁠
    כַּמָּה חָזָק הֵם
    חֲרוּ-
    טִים.

    וְאֶפְשָׁר:

    לוֹמַר,
    לִזְרֹק.

    לִגְזֹר,
    לִדְקֹר.

    לָתֵת,
    לִרְצוֹת.

    אֶפְשָׁר.

    אֲבָל תַּגִּידוּ,
    חֲשַׁבְתֶּם פַּעַם?

    שֶׁ
    מִלִּים
    יְכוֹלוֹת
    לַהֲרֹג.


    --
    תמר.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אביגלוש, םKZPWDYU, NOA# ועוד 34 משתמשים37 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    %
    %תמר%
    וואו. תודה כולם. אני שמחה שאהבתם... באמת תודה!
  • 642
    • ק
    שיתוף - לביקורת נקמתו של המעוירר
  • קראנצ' פיסטוק //
    • השינה של נחום היא כמו יין עתיק. ככל שעובר עליה זמן, היא נעשית משובחת יותר, ערבה יותר, וערכה מטפס עשרת מונים.

    נחום דאג לשמר אותה בקנאות, קבר אותה במרתף שמיכות חשוך ושקט, בטמפרטורה מדויקת ובתנאי שימור מיטביים.

    ייתכן שאהבתו לשינה נבעה מאי אלו חסכי ילדות קדומים, בעקבות קריאות "נחום-תקום" שוברות לב ששלחו לעברו חבריו, והותירו חותם בנפשו. אבל גם בלי לחפש תירוצים: כשמגלים יין משובח מידי – קל מאוד להתמכר אליו. ככה זה.

    על הכרית הוא חלם לא רק כשהניח עליה את ראשו בלילות, ולשמיכה היו לו ציפיות בכל שעות היממה.

    אין פלא שהיצורים שאותם תיעב נחום יותר מכל, היו המעויררים של הישיבה, לדורותיהם.
    "שועלים קטנים מחבלים כרמים", היה מכנה אותם בשקט כשקרעו אותו באכזריות מעוד חלום מופלא, אבל לא העז להתנגד.

    למעויררים היו שיטות סדיסטיות להקיץ נרדמים, והם ניצלו את מעמדם המעוגן בחוק כדי לרדות בישנים חסרי האונים ולעשות בהם ככל העולה על רוחם.

    הם פעלו בשיטות סובייטיות מחפירות, שכללו החרמת כריות, שמיכות ומזרנים, החדרת חוטי ציציות לתנוכי אוזניים, שפיכת גלוני מים והפעלת חצוצרות צורמניות. בהמשך, הם שכללו את שיטות הפעולה שלהם, תוך שימוש בלחץ פיזי מתון, הבאת לול תרנגולים מצווחים לישיבה, והטמנת פצצות סירחון במיטות מפנקות מידי, לטעמם.
    הם הוכיחו לכולם בדרך הקשה: "אין שלטון ביום המיטה".

    אף אחד לא העז לפצות פה נגדם, מחשש לגורלו בבוקר הבא, אבל כשבבית המדרש בשחריס הייתה נוכחות מלאה מידי, החל צוות הישיבה לחשוד שמשהו אינו כשורה. אט אט, החלו מעלליהם להיחשף, והצוות ההמום החליט לבצע 'רפורמה יקיצתית' מקיפה. המעויררים פוטרו אחר כבוד ממשרתם הנעלה, מונו אחרים תחתיהם, ונקבע בישיבה חוק ברזל האוסר להקיץ נרדמים בדרכים בלתי קונבנציונליות, למעט אמצעים מילוליים.

    נחום התהלך בישיבה שיכור מאושר ושיכור משינה. יש לו חשבון ארוך עם המעויררים שדרכו על ענביו בגסות, וכעת, כשניטלו מהם כל הסמכויות, יוכל לסגור אותו בלי מאמץ. הקץ לסבל. אפשר לשתות לחיים!

    אורי, המעוירר הנחמד ועדין הנפש שנכנס בפעם הראשונה בתמימות לחדרו של נחום, לא ציפה למקלחת הצוננת ששטפה את פרצופו ההמום. הוא הביט בהלם בנטלה שנחום הוריק עליו, וחש את המים נספגים לתוך בגדיו, מעבירים צמרמורות בגופו.

    נחום התהפך במיטתו לצד השני, מדושן עונג. התהפכו היוצרות. כמה טוב. השינה בשעות הבאות הייתה חוויה צרופה ומזוקקת, בעלת ארומה אקזוטית ורמת עפיצות מושלמת. למבינים בלבד.

    למחרת, כשאורי ניסה להעיר את נחום וספג שוב מקלחת צוננת, הוא הבין שהנטלה לא נשפכה עליו במקרה, ושנחום אינו סובל ממחלת ירח נדירה, כפי שניסה לדון אותו לכף זכות.

    להימנע מלהעיר את נחום – אפילו לא העלה על דעתו. חלילה לו מלמעול במשימת הקודש שזכה בה, ולגרום ליהודי מכרם ישראל להפסיד זמן קרישמע, על אף האחוז הקלוש שמסירות הנפש שלו תועיל בעניין. הוא החליט להצטייד מראש בבגדי החלפה ולהרחיק מהטווח הקרוב נטלות מועדות לפורענות.

    כשאמצעי הלחימה היו במרחק בטוח, העז אורי להתקרב ולנסות לעורר את דוב החורף משנתו.
    ידו של הדוב גיששה באוויר, אבל גם כשלא מצאה את מבוקשה, זה לא מנע ממנה לפתוח בתנועות מגושמות את בקבוק הקולה שעמד בסמוך, ולגרש באמצעותו את המטרד.

    טיפות הקולה ניתזו, בין השאר, לתוך פיו הפעור של אורי, שהיה באמצע קריאה נרגשת לקום לעבודת הבורא. אורי כלא בכוח את בועות הכעס השחורות והדוקרות שתססו בו ואיימו לפרוץ החוצה. לא היה אכפת לו על החולצה, כמו על העובדה המצערת שהוא שתה בלי ברכה! ובכלל... הוא אינו נוהג לשתות משקה עם סוכר לפני התפילה! לבסוף התקררה דעתו, כשגילה שמדובר בקולה דייאט.

    בשעות הצהריים, שבהן פגה מגופו של נחום השפעת אדי האלכוהול הלילי, ניסה אורי המעוירר לעורר את תשומת ליבו למעשיו, אבל לא נחל הצלחה.
    "נשפכות עליך נטלות? מוזר. אולי אתה הולך עקום ונתקע בחפצים בחוסר זהירות. לא העסק שלי. כנראה זה קורה כי אתה שוכח ליטול ידיים, הרי אתה עסוק כל כך בבקרים..." הפליא בו נחום מוסר. "אבל אשריך שנרטבת על דברי תורה!" סיים בחיוך מתוק, אדום.

    המצב התדרדר מיום ליום, נחום לא בחל באף אמצעי כדי להגן על היקב המשגשג שלו, ובהעדר סמכויות מספקות, ידיו של אורי היו כבולות. מאין יביא פתרונות? המן הגורן או מן היקב?! הוא חש חסר ישע, כמו שוטר ימני בקפלן, הנדרס תחת שלטון ההמון השבוי בחלומותיו. אפילו לאחוז במקל מטאטא ולנער מרחוק בעדינות את השמרים ששקעו בחבית השינה – לא יכול היה. הוא החליט לעשות לזה סוף. כלי הנשק היחיד שנותר לו בשביל להפסיק את מסכת ההתעללויות באוכפי החוק, היה "אמצעים מילוליים". הוא החליט להשתמש בו, בכל הכוח.

    בלילה למחרת, חמק אורי חרש למרתפו האפל של נחום. הוא נטל את הפלאפון הלח מהבל נשימותיו השורקניות של נחום, לחץ מה שלחץ בשעון המעורר, פלט לתוך הפלאפון כמה מילים, הניח אותו על הכיסא הסמוך ונעלם.

    בבוקר, כשחדר לאוזניו של נחום קולו הרגוע והמעצבן של המעוירר שבקש ממנו בסבלנות לקום לעבודת הבורא –כמו תמיד, הוא אפילו לא טרח לפקוח את עיניו. כבקיא ורגיל, גישש בידו אל עבר הנטלה, ורוקן אותה בבת אחת לעבר המטרד היומי.
    קולו של אורי נדם.

    נחום התמתח בסיפוק, והמשיך לישון בשלווה. אוויר הרים צלול כיין נשב מהחלון, והשקט מסביב היה עמוק ופסטורלי.

    כשהתעורר, כשהשמש כבר התעייפה מלהאיר באותו בוקר, גילה את הפלאפון שלו על הכיסא, שוחה בשלולית מים, ללא רוח חיים.
    הוא הביט בעיניים פעורות במכשיר שמסר את נפשו על קידוש ה', לאחר שביצע את תפקידו האחרון עלי אדמות – והשמיע הקלטה בקולו של המעוירר, שבקש בנימוס להספיק זמן קרישמע. (אמצעי מילולי בהחלט).

    "מה זה אמור להביע??" סינן נחום לאורי, מציג בחמה שפוכה את המכשיר ששתה מכוס התרעלה.

    "נשפכה עליו נטלה?" קימט המעוירר את מצחו, "מוזר. אולי הפלאפון שלך עקום ונתקע בחפצים בחוסר זהירות. לא העסק שלי", אמר המעוירר בהבעת צער, "אבל אשריו שנרטב על דברי תורה!"
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: הצ'יבצ'אר, משיח נאוווו!, ספרות בנשמה ועוד 78 משתמשים81 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קראנצ' פיסטוק
    טעויות לשון מפדחות שהעירו לי עליהן 😳 חבל שאי אפשר לערוך, אבל תודה למי שהעיר את תשומת ליבי...
  • 461
    • ק
    שיתוף - לביקורת טלפון שבור
  • קראנצ' פיסטוק //
    • מסתבר שהכל בחיים עניין של נקודת מבט.

    איני מובטלת, חס ושלום. אני בתקופה מאתגרת של בדיקת כיווני תעסוקה אפשריים.
    איני מפוטרת. אני עקרת בית מסורה שבוחרת להשקיע את נשמתה בילדים.
    וכעת - איני טלפנית.
    לא מתרימה. לא שנוררית. לא גבאית צדקה. לא מקבצת נדבות.
    נראה לכם?!
    אני עובדת במשרת טלמרקטינג בכירה.
    תקנאו.

    להתרווח בנינוחות תחת מזגן מפנק, להניע מעט את האצבעות ואת השפתיים, ולשלשל לכיס אחוזים מכל תרומה.
    כן. תקנאו. מחר אני מתחילה.

    הסתובבתי על כיסא מרופד בשכנוע פנימי עמוק שאני מרוגשת. כן. בטח יוצאות לכולם העיניים. הרמתי בביטחון את השפופרת והצלחתי להפיק קול חביב ורשמי כאחד. אם לא המצלמות שבמשרד - הייתי טופחת לעצמי על השכם.
    נהמה מנומנמת ונזעמת התגלגלה לעברי מהמכשיר השחור:
    "את לא מתביישת? לא שמעת על המושג 'גזל שינה'? ככה להעיר אנשים??"
    "סליחה..." מלמלתי בעליבות, "אני מתנצלת, פשוט עכשיו זו לא שעת מנוחה רשמית, אז..."
    "ואת עוד תכתיבי לי באיזו שעה לנוח! חוצפה של אנשים!"
    צליל ניתוק גדע את המתקפה הזועמת.
    פתיחה נפלאה לקריירה.

    חייגתי מספר נוסף, והפעם נחסכו ממני הצעקות. מייד כשהשמעתי את שמי ואת משרתי הנעלה -
    הקו נותק.
    גם כן מזל.

    בעל המספר הבא היה אנושי קצת יותר.
    האישה מעבר לקו לא פסקה מלתחקר אותי על פעילות הארגון: כמות הנעזרים בו, מקרים מרגשים הזכורים לי, ועוד היד נטויה...
    עניתי בסבלנות על מטח השאלות, מוסיפה ומשנה פרטים באדיבות דמיוני הקודח.
    "אז תוכלי לסייע לנו?" העזתי לשאול לאחר דקות ארוכות.
    "אה, אולי בפעם אחרת..." הגברת נעשתה קצרת רוח לפתע, כנראה התעייפה מהתחקיר שביצעה, מסכנה.
    "בינתיים את זו שסייעת לי וסיפקת לי חומר לעבודה שאני כותבת, תודה לך". ניתוק.
    לא הספקתי לומר "בבקשה".

    במספר הבא ענה קול דק וצווחני:
    "אמא נמצאת?" שאלתי בחביבות.
    "אמאאאאאאאא!!" אטמתי את אזני בבהלה.
    בדקות הבאות זכיתי להסבר מפורט על מעשיה של האם הדגולה:
    "עכשיו היא מוסיפה את הנוגט ואת השקדים, אל תפריעי לה, זה ליומולדת שלי, שלא ייהרס!"
    המתנתי בצייתנות. אולי אנסה את המתכון, נשמע טעים.
    "הנה, היא מכניסה לתנור, קחי אותה. בעצם, עכשיו היא מכינה את הקומה השנייה..."
    ניתקתי. בטח מספר הקומות בעוגה הוא כמניין שנותיה של הזאטוטה הצפצפנית. רק זה חסר לי.
    אופס. שכחתי לאחל 'מזל טוב'.

    זימרתי שוב את הפזמון: "שלום, מדברת זהבה מארגון החסד 'לב שלם'. מה שלומך?"
    "הו, בוריך ה', תודה רבה שאת מתעניינת, זהבהל'ה!" התמוגג קול רועד מעט, "לא פשוט, אבל מה, חסדי ה' יום יום, לא מתלוננים. האמת שהגב כואב קצת עדיין, הכדורים שהתחלתי לקחת לפני חודש לא ממש עוזרים; אמרתי לרופא, מה שמו, שיהיה בריא... נו שוין, לפחות הרגליים כואבות פחות, מאז שישרואלק'ה הביא לי את המשחה הזו, נו... הצהובה. אבל הסוכר עדיין גבוה, אז..."
    המהמתי בהשתתפות במקומות המתאימים. כעבור שעה ארוכה נמלטתי מהשיחה בעור שיני, לא לפני שהבטחתי להודות למנהלי ארגון החסד ששלחו אותי להתעניין בשלומה, שה' ישמור אותם.

    הקשתי, מותשת, את סדרת המספרים הבאה.
    נשיפה נרגשת. "הו, תודה שהתקשרת, כפרה עליך! בדיוק הגשתי פניה לקבלת סיוע, ועוד לא נעניתי. תוכלי לרשום את הפרטים, צדיקה?"
    רשמתי. יש לי ברירה?!

    "הלו" צעיר ורענן הצית בי תקווה קלושה. "שלום, מדברת זהבה מארגון החסד 'לב שלם".
    "וואלה!! איך השגת שם עבודה? גם אני שלחתי לארגון קורות חיים! רגע, את נהנית שם? מה התנאים? והמשכורת?..."
    יש לה באמת כושר רטורי נפלא, לא הצלחתי להשחיל מילה. אולי אמליץ עליה.

    חייגתי בחיוך אירוני למספר הבא.
    "את מתרימה עבור מישהו מסוים?" הקול החם והאכפתי הצית בי תקווה.
    "גם, זאת אומרת... עכשיו לדוגמה אנחנו אוספים כסף לניתוח בחו"ל של ילד בן 9, שחולה במחלה".
    "אוי!" הקול הרך נאנח בהשתתפות.
    אז יש אנשים טובים בעולם. הרחתי את השטרות בקצה אפי.
    "זה נורא. ה' ישמור, אפשר בבקשה את שמו לתפילה?"
    מה אומר, אשריכם ישראל.

    בשיחה הבאה נאלצתי להאזין למונולוג ארוך ומתנצל מאישה ש"היא לא כזאת, באמת". היא הייתה שמחה לתרום, אך בעקבות תקלה במכונת הכביסה שלה, הוצאת אישורי בניה, טיפולי שיניים, קניית שואב אבק, מזגנים ומיקסר, וחובות משכנתא נושנים - אין באפשרותה לעשות זאת. והיא מאד מתנצלת, היא בכלל לא כזאת, באמת.

    לאחר שהרגעתי את רוחה ואיחלתי הצלחה בשיפוצים, חייגתי שוב, מחזירה את הרשמיות האבודה לקולי: "שלום, מדברת זהבה מארגון החס---"
    "זהבי!! מה המצב? את לא מזהה? אל תגידי לי שלא זכרת את המספר שלי בעל פה! איזה קטע, נהיית קשוחה... אז מה קורה, שמעת מה הסיפור עם נעמה, שהייתה בכיתה המקבילה?"
    שתהיה בריאה, בדיוק עליה נפלתי... לפחות שתתרום קצת. לבסוף פטרתי אותה בתירוץ של 'גזל זמן על חשבון שעות העבודה' ונמלטתי לשיחה הבאה.

    ההיכרות עברה הפעם בשלום.
    "אז תוכלי לסייע לנו?"
    כחכוח קל בגרון. "אני צריכה לשאול את בעלי".
    כמובן, מה השאלה, "אישה כשרה עושה רצון בעלה".
    "ומתי תעני לי תשובה?" סוף סוף הרגשתי על קרקע בטוחה.
    "תראי, זה לא פשוט. צריך קודם כל הצעות, ואחר כך נפגשים, ועד שמתחתנים לוקח זמן..."
    אותי זה לא ממש הצחיק, משום מה. אולי את האצבעות שלי כן; הן רטטו על המקש האדום וניתקו, בלי שהספקתי להגיד יפה 'שלום'. אחר כך הן הקישו את הספרות הבאות ברשימה האינסופית, בעוד אני תוהה על טיבה של האנושות אשר על פני הגלובוס.
    שיחה ממתינה, עוד אחת. במספר הבא לא עונים.

    מחייגת שוב, באצבעות יבשות, חסרות כל לחלוחית של ציפייה.
    מדקלמת במונוטוניות את הפזמון הקצר, מופתעת: "רק רגע בבקשה, אתן לך פרטי אשראי".
    חשבתי שאני הוזה, כמתוך חלום הזנתי במחשב תרומה נכבדה ע"ס 18 שקלים, כמניין ח"י.
    מבט בשעון, המשמרת הסתיימה. סיום מוצלח, החזיר לי את האמון בבני אדם.

    מתחתי את איברי הקפואים מהמזגן המפנק, מחשבת במוחי את שווים של שני האחוזים שאקבל על עבודת הקודש שלי היום: 36 אגורות.
    פעמיים ח"י!! אני מתרגשת, תוהה מה אעשה בשלל. אולי אתרום אותו בלב שלם לטלפנית הבאה שתתקשר אליי מחר, לאחר שאודיע על התפטרותי.

    מבט אחרון במסך. חלונית מהבהבת, הודעה מחברת האשראי: סירוב. העסקה נכשלה.

    צפוי כל כך, שאפילו לא מצמצתי.

    חזרתי הביתה.
    לא מובטלת, חס ושלום. לא מפוטרת, וגם כבר לא עובדת טלמרקטינג בכירה.

    דפדפתי בהיסח הדעת בפרוג. לא מתוך שעמום, חלילה, הרי איני מובטלת! רק בשביל להשתחרר קצת מיום סוחט.

    תגובה ישנה קפצה לי פתאום.
    מרשעת אחת כתבה תגובה באשכול נזעם שדן בטלפנים סדיסטים וחסרי מצפון העוסקים בהטרדת אנשים להנאתם. היא שיתפה קטע קורע שעשתה לחפרנית אחת שהתקשרה לשגע אותה ולסחוט ממנה כסף. ענתה כסילה כאיוולתה, לקול תרועות ההמון.

    בתחתית היו המון לייקים: מתפעלים, מזדהים, צוחקים.
    הנעתי את האצבע בזעם לכיוון הלייק הכועס. הוא לא היה שם.
    לא הייתה אפשרות ללייק בכלל.
    בחנתי את המסך בעיניים מצומצמות.
    ואז, ראיתי את שם הניק.
    זו הייתה תגובה שלי.

    הייתי אז במצב נפיץ, אחרי כמה ראיונות עבודה קשוחים, מחזיקה את הפלאפון בלפיתה נואשת, דרוכה לכל צלצול שיבשר סוף סוף על משרה. היא עצבנה אותי, והיא לא הראשונה. וזה לא בסדר. וזה לא חוקי. וזו חוצפה. ושערורייה. והיה צריך לשים לזה סוף.

    הייתי אז הכי צודקת בעולם,
    בדיוק כשם שהייתי היום, וכשם שהיו כל האנשים הטובים שענו לי מעבר לקו.

    רק בזכות היום שעברתי, מצליחה להודות בלב שלם: החיים הם טלפון שבור.
    עניין של נקודת מבט, כבר אמרתי לכם.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ספרות בנשמה, כפתור אדום, brachy 100 ועוד 59 משתמשים62 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קראנצ' פיסטוק
    תודה רבה! וממש משמח שזה מעורר מחשבה... האמת, חשבתי על הרעיון הזה, אבל הוא לא היה משרת את המסר...
  • 78
    • ב
    שיתוף - לביקורת אֲנִי, בְּעַצְמִי - שיר, ואולי אף מֵעֵבֶר
  • ברוך79 //
    • טרי מהמקלדת, אשמח מאוד לקבל תגובות - בין אם מחמאות, ובין אם הערות או הארות, מחכה לכם!

    כָּמֵהַּ אֲנִי לַחֵרוּת, כְּפִטְרִיָּה הַכְּמֵהָה לְגֶשֶׁם,
    לָצוּץ, לִצְמֹחַ מֵאֶפֶס,
    מִתּוֹךְ אֲדָמָה חֲרוּשַׁת סְלָעִים
    לִהְיוֹת אֲנִי, וְלֹא בִּזְכוּת...

    כָּמֵהַּ אֲנִי לָהּ, לָעַצְמָאוּת
    כְּאֶשְׁכּוֹלוֹת כְּמֵהוֹת לַשֶּׁמֶשׁ,
    לְהִשָּׁטֵף בְּאוֹרָהּ, לְהִתְאַזֵּן מֵחֲמִימוּתָהּ
    לְהַגִּיעַ עֵת בָּצִיר, אָז לֹא אֶהְיֶה
    כִּפְרָט בְּכֶרֶם
    אָז אֶהְיֶה אֲנִי, וְלֹא - עוֹד...

    כָּמֵהַּ אֲנִי לָצֵאת לַחוֹפְשִׁי,
    כְּעֶבֶד צוֹפֶה שִׁחְרוּרוֹ,
    לָצֵאת, לְהַכִּיר, לַתּוּר
    עוֹלָמִי,
    לְהִתְנַתֵּק מֵחֶבֶל הֶרְיוֹנִי,
    לְגַלּוֹת סִתְרֵי חֶבְיוֹנִי,
    וּכְגוֹזַל הַפּוֹרֵשׂ כְּנָפָיו, פּוֹרֵשׁ
    מִקֵּן מוֹלַדְתּוֹ, נוֹסֵק
    אֶל-עַל,
    וּמִמַּעַל מַבִּיט אֶל עוֹלָמוֹ,
    מְגַלֶּה כִּי בְּעַצְמָאוּתוֹ
    - עָוצְמָתוֹ,

    כַּמָּה כָּמֵהַּ אֲנִי, כַּמָּה צָמֵא אֲנִי,
    אוֹי, כַּמָּה...

    וּכְבָר יָבַשׁ גְּרוֹנִי מֵרֹב
    כִּמְהוֹנִי,
    יָבְשׁוּ אַף עֵינַי מֵרְאוֹת
    רַבִּים אֲשֶׁר כִּמְהוֹנָם אַף הוּא
    - כָּמוֹנִי,
    זוֹעֲקִים הֵם עָנְיָם, וּמָה
    יוֹעִיל רֹב יִחוּסָם
    - בְּאֵין 'אוֹתָם'.

    וְכָמֵהַּ אֲנִי יַחַד אִתָּם,
    מְצַפֶּה, לְעֵת
    בּוֹא הָאָבִיב, לְרֶגַע
    שֶׁל פְּרִיחָה, צְמִיחָה,
    תִּקְוָה חֲדָשָׁה.

    וְעַד אָז
    'עַצְמִי' הִמְשַׁלְתִּי כְּאוֹתוֹ
    פֶּרַח מְעֻלְעַל פְּאֵר, שֶׁצָּץ
    יוֹם אֶחָד עַל עֵץ חָצֵר
    בֵּיתִי
    וְכָל עוֹבֵר וָשָׁב לֹא עָצַר, אָצַר
    בְּפִיו שִׁבְחוֹ, הַהִתְפַּעֲלוּת
    מיִחוּדִיּוּתוֹ,
    אַךְ הַפֶּרַח
    לֹא שָׁת לְכָל אֵלֶּה, רַק
    תָּהָה בְּלִבּוֹ, מָה שָׂחִים הֵם
    כָּל הָאֲנָשִׁים, מָה
    עֶרְכִּי, וּבַמֶּה שִׁבְחִי
    וְעוֹדֶנִּי
    כָּבוּל בֶּעָנָף עֵצִי,
    אֵינֶנִּי מַרְאֶה אֶפֶס מִכּוֹחִי,
    שֶׁלִּי,
    מָה 'אֲנִי', וּמִי 'עַצְמִי'

    וַיְהִי
    כִּי אָזַר אֹמֶץ שֶׁבּוֹ, תָּלַשׁ, נִתֵּק
    הַחִבּוּר מֵעֲנָפוֹ, לְהַבִּיעַ
    עַצְמוֹ, לְהַרְאוֹת וְלַחֲזוֹת
    מֵרֹב אוֹנוֹ
    פָּרַח לָעוֹלָם הַגָּדוֹל,
    לְעוֹלָמוֹ שֶׁלּוֹ, כִּבְיָכוֹל
    - כִּבְיָכוֹל, כִּי רֶגַע חָלַף, וְרֶגֶל
    אִישׁ אָדִישׁ עָלָיו דָּרְכָה,
    רָמְסָה,
    וּלְאַחַר שַׁבְרִיר, שָׁמַע קוֹל
    עֵץ זָקֵן בִּצְחוֹק מְזַלְזֵל,
    מִתְגַּלְגֵּל, קוֹל
    נוֹזֵף אַחֲרָיו רוֹדֵף,
    בְּעֲנָפָיו - אוֹתוֹ הוֹדֵף,
    וַיִלְחַשׁ בְּקוֹל
    גָּדוֹל - הִנֵּה זֶה רָאִיתָ
    כִּי רֶגַע לֹא תּוּכַל
    בִּלְעָדַי, לְלֹא יְנִיקַת
    שָׁרָשַׁי, וַעֲנָפַי,
    אֵין 'אַתָּה'
    כִּי אִם אֶפֶס יְכוֹלוֹת,
    וְכּוֹחוֹת
    אֵין שִׁבְחֲךָ בָּא, כִּי אִם
    לִזְכוּתִי, וּבְשִׁבְחִי - יֵאָמֵר
    ---
    וְעַד לְרֶגַע זֶה
    - לְחִישָׁתוֹ מְרַחֶפֶת, דּוֹמֶמֶת
    בְּזַעֲקָתָהּ, בְּחָלָל
    בֵּיתִי, בְּתוֹךְ
    תּוֹכִי, בְּחַדְרֵי לִבִּי
    וְעַד לְרֶגַע זֶה
    דּוֹקֶרֶת הִיא, כּוֹאֶבֶת,
    מְנַקֶּרֶת בְּמֹחִי, כִּי -
    לְעוֹלָם לֹא אֵצֵא לַחָפְשִׁי, לָעַד
    אֶהְיֶה כָּבוּל, כָּלוּא,
    כָּבוּי,
    וְלוּ, אַךְ בִּכְדֵי
    לֹא לַחֲווֹת
    כַּעֲלִיבוּת אוֹתוֹ הֶעָלֶה,
    הֶעָלֶה שֶׁנִּדָּף, נִרְדָּף
    זֶה שֶׁרַק כָּמַהּ, הִשְׁתּוֹקֵק
    לַחֵרוּת, לְחֹפֶשׁ שֶׁל
    בִּטּוּי, כָּמַהּ לְ'עַצְמִי',
    עָצְמָתִי

    אַךְ הִנֵּה -
    הִנְנִי, עוֹדֶנִּי צוֹרֵחַ, כִּי
    - לֹא,
    לֹא אֶכָּנַע לְאוֹתוֹ עֵץ
    הָעֵץ הַזָּקֵן, הַכּוֹבֵל,
    הַמְּרֻשָּׁע
    הִנְנִי,
    עוֹמֵד בִּכְמִיהָתִי, נִלְחָם
    בִּיבֵשׁוּתִי, לְהַעֲלִים בֹּשְׁתִּי,
    בְּחֶסְרוֹנִי, נִלְחָם 'אֲנִי'
    לְלֹא לֵאוּת
    כִּי - אוּלַי,
    אוּלַי עוֹד יָבוֹא הַיּוֹם
    אוּלַי יַגִּיעַ הָרֶגַע
    אוּלַי עוֹד אֶחְגֹּג עַצְמָאוּתִי,
    שֶׁמָּא - עוֹד לֹא אָבְדָה
    תִּקְוָתִי
    • תודה
    Reactions: צביה ר., מימיי, I.Q ועוד 2 משתמשים5 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    ברוך79
    ...ולבקשת @NeWord אגדיל את הכתב לנוחות הקוראים כָּמֵהַּ אֲנִי לַחֵרוּת, כְּפִטְרִיָּה...
  • 232
    • ה
    שיתוף - לביקורת תפלת הווה פשוט
  • הווה פשוט //
    • אֱלֹקַי, לַמְּדֵנִי לִזְכֹּר שְׁנוֹת יַלְדוּת מִבְּלִי לִבְכּוֹת בְּגַעְגּוּעַ.
    לַמְּדֵנִי לְהַשְׁקִיף אֶל הַיָּמִים הַבָּאִים מִבְּלִי לְהִלָּפֵת בְּחֶרְדַּת הַזִּקְנָה.
    וּמֵעַל הַכֹּל אֱלֹקַי הַטּוֹב, לַמְּדֵנִי לְהַשְׂכִּיל כִּי אֵלֶּה גַּם אֵלֶּה, הֵם רַק קְצוֹתָיו הַמְּרֻפָּטִים שֶׁל אֹשֶׁר הָעַכְשָׁו.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, אורות גבוהים, למה זה תשאל לשמי ועוד 40 משתמשים43 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    וואאאו!! מדהים.
  • 551
    • ק
    שיתוף - לביקורת ניתוח כפתרים שהסתבך
  • קראנצ' פיסטוק //
    • אם שיחה מחוץ למקווה היא מחלה, הרי ששיחה מחוץ למקווה עם אברום זעליג - היא מחלה אנושה, חשוכת מרפא.

    כשמשה קלט את האישונים של שכנו היקר אברום זעליג מתרוצצים על הקהל במצוד אחר פציינט לניתוח, פנה להתרחק מהאזור באלגנטיות מהירה, להקדים רפואה למכה.

    מאוחר מידי.

    עיני הרנטגן התבייתו עליו, ואברום זעליג פסע לכיוונו בחיוך מתקתק.

    "אני רואה שהמשקל שלך השתנה מהפעם האחרונה שנפגשנו", שלף אברום זעליג את אזמל המנתחים לאחר שבחן את משה בדקדקנות, "הכפתור בחולצה שלך החליט לעוף משום מה, מעניין... אבל לפחות ככה אתה שוקל גרם אחד פחות..." אברום זעליג צחק צחוק גדול, נהנה מהבדיחה של עצמו.

    "תהיה בריאותי כמוני, מה אתה אוכל את כל הזבל שאני רואה שאתה קונה?! תשתה שייק אבוקדו - חסה - תרד - פטרוזליה - מלפפון. הבוקר שתיתי אחד כזה, ותאמין לי, הוא עושה פלאים! אחח איזה מתכון... אני המצאתי!" התמוגג אברום זעליג, כאילו פיתח לכל הפחות תרופה לסרטן, לאחר מחקר של שנים.

    משה בלע את הגלולה המרה בגבורה, ולא השיב.

    אברום זעליג לא נרתע מהשתיקה, והמשיך בלי מסכות. שתיקות הן האינפוזיה שלו, נותנות במה למילותיו.
    "תגיד", שאל בפנים חמורות, "אתה חושב שזה מכובד שאדם כמוך ילך בחולצה חסרת כפתור?" לפתע טפח על מצחו, "אההה, איך שכחתי?! הרי אין לך כסף לחולצה חדשה!! סליחה, אני מצטער..." אברום זעליג הפנה את מבטו לקהל שעמד מסביב והקשיב בסקרנות, כמו בן משפחה מודאג שצופה מחדר המתנה בניתוח של יקירו. "אני רוצה להתנצל בפני כולם אם דיברתי, חלילה, בחוסר טקט! זה אף פעם לא קורה לי, אני תמיד נזהר כל כך... לא יודע מה נפל עליי פתאום! הייתי צריך לחשוב על זה. הרי כולם יודעים שקופת השכונה תומכת בכם בקביעות..."

    פניו של משה אבדו את צבען. לא הייתה מזיקה לו מנת דם הגונה.
    "אתה יודע, גם אם אין לך כסף, היית יכול, לפחות, לתפור את הכפתור!" אבחן אברום זעליג, "אבל אפשר לדון אותך לכף זכות", שלח למשה מבט חומל, "הכפתור בוודאי נעלם... אני מבין אותך במאה אחוז. בבלגן שיש בבית שלך, אין פלא שקשה למצוא חפצים קטנים כל כך. אפילו את הרצפה בקושי רואים".

    משה הסמיק עד שורשי שיערותיו, ואברום זעליג הביט בו בתימהון: "היי, אתה אדום! מה קרה? חם לך?? אבל עזוב, טוב שלא התאמצת לחפש לחינם", ניחם אותו, מסובב את האזמל בבשר הפתוח, "ממילא אשתך לא הייתה תופרת לך את הכפתור. ואחרי הצעקות ששמעתי בלילה, אני מבין אותה לגמרי".

    המדדים של משה איימו לקרוס. הדופק האיץ לרמה מסוכנת, ולחץ הדם הלך וגבר. הוא ניסה לתפוס את מבטם של האנשים שהקיפו אותו, מחפש מושיע שיגאל אותו מהניתוח שמתבצע בו ללא הרדמה. אפס. אף אחד לא העז להתערב. למה שיכניסו את ראשם למיטה חולה?!

    אברום זעליג המשיך, בלי כפפות, "בכל מקרה חבל להשקיע בחולצה כזו, היא ממילא לא נראית יותר מדי טוב, וגם הריח לא משהו... וחוץ מזה, אני רואה שיש עליה כתם של---" אברום זעליג פער את עיניו בהפתעה, כאילו גילה באקראי גידול ממאיר באמצע ניתוח מקומי פשוט, "רגע, הכתם הירקרק הזה מוכר לי! אתה רוצה להגיד לי שגם אתה שתית היום שייק אבוקדו - חסה - תרד - פטרוזליה - מלפפון?"

    השתררה שתיקה סמיכה בשעה שהשניים הסירו את החולצות שהוחלפו במקווה, והחולצה נטולת הכפתור חזרה לבעליה המקוריים.

    הניתוח הצליח,
    הרופא מת.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: cantor, מאה מם, אסתר חנצ'ה ועוד 57 משתמשים60 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קשת החיים
    איזה קטע משובח! האדמתי והתביישתי עם רב משה עד הסוף המשעשע, תודה על כך! חזרתי לעצמי.
  • 307
    • ת
    שיתוף - לביקורת פיפו, אברכים ובריון ברכב אדום
  • ת.עקבי //
    • 'פִיפוּ', כך אני קורא לפיאט פונטו החביבה עליי. היא חלודה בקצוות, עכברוש במרכז ולא נופלת מחולדת ביבים בני ברקית ממוצעת. היא תשרוד הכול. בוץ, בטון, תאקרים, שוטרי תנועה ואת מבחן הטסט השנתי.

    אז מה הסוד של פיפו, שנמסרה לי בחיני חינם ממש לפני שבוצעה לה המתת חסד במגרש הגרוטאות, ספרה מאז כבר ארבע שנים טובות ועמוסות קילומטרז' וגוררת שריקות התפעלות בכל פעם בה אני פוגש את הנדיב חסר המזל?

    הסוד פשוט – פיפו היא רכב אברכים. ההילוך – רובוטי, מה חשבתם?! - לא תמיד עובר; השלט מזמן כבר יצא לפנסיה; לאיתות יש רצונות וחיים משלו; וכל הצתה גוררת אנקות מאמץ.

    נו, אז תגידו: רכב אברכים יש הרבה, בני ברק מלאה בהם!

    אז לא. ברכב אברכים אני מתכוון ממש – רכב אברכים. לא רק שלי, אלא של כל השכונה. כל הרוצה יבוא וייטול. מי לביקור משפחתי, מי לקניות שבועיות, מי לבילוי נחמד ומי לטיסה בקרקע בני ברק. רק לא לשכוח למלא דלק. אתם אולי אוכלי חינם, אבל פיפו שלי אוכלת יוקר.

    למה בעצם אני מאריך כל כך?

    קודם כל – שאפו קטן לפיפו לא יזיק. איך אני אומר תמיד? אפילו הכבל מעריך. אז תציצו שוב למעלה, הפעם לא ברפרוף. ות-ע-ר-י-כ-ו!

    שנית – שוב בעניין ההערכה. פיפו שלי כל כך אברכית שאפילו חיצונים יודעים לזהות אותה. ופה, בעצם, מתחיל הסיפור הכי הזוי שקרה לי אי פעם.

    אני לומד מחוץ לעיר, ויוצא כל יום במסלול קבוע ש – מצטער על הטשטוש, אבל פיפו מספיק עמוסה גם ככה - מתחיל בX ונגמר בY ובין לבין עובר בין עוד כמה אותיות ABC. אוסף כמה אברכים, אלא מה?

    אז נסעתי לי ככה, ביום שמשי, את הדרך המוכרת. החמה צלתה את פיפו מבחוץ, המזגן התאמץ להקפיא אותי מבפנים. לצידי ישב אמרוסי, מאחוריו כהן, עוד אחד באמצע שאיני זוכר את שמו, נקרא לו שלימזל, ולצידו שלומיאל, למה הוא תמיד שוכח את הכובע מתחת לשלימזל, שכמובן נכנס אחרון.

    ופה הייתה הטעות שלי. אמנם פיפו כל כך מקסימה שאני לא מוצא שום צורך ללטוש עיניים במכוניות אחרות, אבל ישנם אחרים שלא מסתפקים בשלהם ואוהבים מאד להתעניין בזו הנוסעת צמוד להם.

    האחר צופר. ולי לא נותרת ברירה אלא להזליג לו מבט. ואיך לומר? אני לא אוהב את מה שאני רואה.

    הרכב צבוע אדום, שזה עצמו כבר מחשיד. סטיקרים מסובבים אותו מכל עבר – ניר עוז. קפלן. חטופים. מלחמה. תמשיכו הלאה, אני בנסיעה, כן?

    והנהג – אוהו, הנהג – רסטות. עגילים. גופיה. משקפי שמש. קעקועים. שרירים. והיד שלו... חוץ מכך שהגודל שלה הוא כמעט היקף המותניים שלי, היא מסמנת לי משהו שאולי ברור, אבל משום מה לא מתחשק לי לנסות להבין את משמעותו.

    "פתח חלון", אמרוסי, יש לציין, מבין רמזים מעולה. את המציאות – פחות. אבל הוא לא אשם. הבחור חזר בתשובה, יש לו עבר צבאי עשיר. הנייעס לא מדגדגים לו, הוא רק חושש שיקפיצו אותו למילואים. אחחח, איך אנשים אוהבים להתלונן.

    "פתח חלון", שוב אמרוסי. נודניק כבר אמרתי? לא. הנה לכם.

    הייתי מציית לו, האמת. רק יש בעיה קטנה. ממש קטנה. פיפו שלי רכב אברכים. ורכב אברכים, איך לומר בעדינות, הרי היא פה, ושומעת אותי... היא מתקשה מעט בפתיחת חלונות...

    ויש עוד בעיה קטנה. לא, גדולה. אנחנו על רמזור אדום, ובמוחי עולה עכשיו רק המדרש על החיה ההיא במצרים. נו, איך קוראים לה, שפתחה דלתות דרך חלונות.

    לא משנה, הבנתם. וגם הבריון ההוא, מהמכונית הצועקת 'שמאל', מבין שהבנתי ושאני לא מעוניין לבצע, והוא, בהתאם, מגביר את סימניו.

    אני לבסוף נכנע, פותח קצת. ממש מעט בגודל קצה האף שלי, רק כדי לסמן שאני לא פוחד. הרי אין לי ממה לפחד, הזרוע המשורגת שלו לא תצליח להשתחל דרך החריץ.

    "אתם!" צורח הבריון במלוא אונו, מרים אגרוף. "אחים שלי! גאה בכם! תמשיכו ללמוד!"

    וזהו. נו, מה חשבתם כבר שיקרה?! הוא בטח הבין פתאום שפנה אל חמישה אברכים, שגודל הזרוע שלהם יחדיו עולה על שלו, ונבהל. חזר בו.

    והכול, כמו שאמרתי, בזכות פיפו. אילולי היא, היה החלון נפתח עד סופו, ולי – לא היה נותר מה לספר...

    *

    חייבת לציין: מבוסס על סיפור אמיתי
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אש קודש!, מנוחה כהן, צ'יטה ועוד 32 משתמשים35 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קשת החיים
    איזה יפה, ממש הכנסת אותי לאוירה!
  • 298
    • %
    שיתוף - לביקורת כּוּלָם
  • %תמר% //
    • כּוּלָם

    וְכָל הַפְּעָמִים
    שֶׁנָּתַתִּי לָךְ⁠
    פִּסּוֹת מֵחַיַּי.

    וְכָל הַמִּלִּים
    שֶׁלֹּא אוּכַל
    לַחֲזֹר לְאָמְרָם.

    וְכָל הָרְגָעִים
    שֶׁפִּזַּרְתִּי בָּךְ⁠
    אוֹתִי.

    וְכָל הַזְּמַנִּים
    שֶׁנָּתַתִּי לִי
    לִהְיוֹת בָּךְ.

    וְכָל הַשְּׁתִיקוֹת
    שֶׁשָּׁתַקְתְּ לְמוּלִי.

    וְכָל הָרְעָשִׁים
    שֶׁצָּרַחְתִּי בָּךְ אֶת כְּאֵבַי.

    וְכָל הַפְּעֻלּוֹת
    שֶׁאָמַרְתְּ לִי
    אוֹתִי.

    וְכָל הַחַיִּים
    שֶׁהָיִינוּ⁠
    בֵּינֵנוּ.

    כָּל
    אוֹתָם
    הָרְגָעִים.

    כָּל
    אוֹתָם
    הַזְּמַנִּים.

    כּוּלָם.


    ---
    תמר.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: מתוק עדין, .חיה פ, צביה ר. ועוד 18 משתמשים21 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    ספרי מוסר
    אוי:cry: מה קרה להם, לכולם? זה שיר עצוב. אבל יפה. מאוד מאוד. אומנית של מילים.
  • 53
    • ח
    שיתוף - לביקורת למעלה מזה
  • חיה❤ //
    • 1747756055755.png
    1747756055755.png
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הבזק של שפיות, סטודנטית קלאסית, Avigail Amram ועוד 3 משתמשים6 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    מסקנה מדויקת בהגשה מצוינת!
  • 348
    • א
    שיתוף - לביקורת המתווך את עמו ישראל
  • אשר צ'סקו //
    • המתווך את עמו ישראל​

    תפילת ערבית הינה אירוע שגרתי למדי בדרך כלל. אך כידוע שלכל 'דרך כלל' יש יוצא מן הכלל, וזיכני הבורא שבדיוק אני נפלתי על אותה תפילה נדירה, מה הסיכוי.

    הכל קרה בערב תמים אחד. סיימתי את יומי העמוס ופניתי לפקוד את בית הכנסת לתפילת ערבית רגילה. בעודי מתנדנד מול קודשא בריך הוא כשרק שפתיי נעות וקולי לא יישמע, חריקת אימים פילחה את חלל החדר. נבהלתי. וכמוני נבהלו יתר מתפללי המניין. החריקה התארכה והתעצמה ואנו רק ייחלנו לבום שיטלטל את האזור ונוכל לחזור לנושא שלשמו התכנסנו.

    אלא שהבום לא הגיע. למרבה ההפתעה שקט מחשיד התפשט לאחר מכן, רק אנחת רווחה מכיוונו של שמריהו רוזנצוויג שפכה אור על המתרחש.

    מה אני אגיד לכם רבותיי, כל ימי חלדי לא שיערתי עוצמה של קינוח אף כמו זאת ששמריהו הפיק לבדו רק רגע לפני כן. אכן יש הפתעות בחיים.

    חזרנו להתנדנד, אם כי לא באותו שוונג והנה זה בא שוב.

    "קככעעכככחחחעעחחחחחחחחחככככככעעעעכככחחחרררחחחכחחכעעעעע"

    "וואו" התפעלתי, ובעוד הטרומבון מכה בזעף הספקתי את כל ברך עלינו קצת מתקע בשופר ואף נשאר לי זמן להרהר שמא ראוי לחזור לרפאנו לטובת הצריכים ישועה נמרצת, למרות שכרונולוגית זה לא היה התכנון.

    "קכעעעח" "קכעעעח" "קכעעעח" "ככעעעעע"

    חזרתי לרפאנו.

    לרגע של שקט חשבתי שתפילתי נענתה, אך מסתבר ששמריהו לא מיהר להסיק מסקנות וחזר לסחוט את חוטמו כמו גם את עצביו של עזרא קהלני.

    "נווו!" עזרא סובב את ראשו והטיח את ידיו על ירכיו בתרעומת.

    "נו האא?" השיב שמריהו המסכן והצביע על גבעה אדומה במרכז פניו האדומות גם כן.

    "נוו אוהו!" עזרא היה נחוש, והצביע לכיוון דלת היציאה.

    "נו נו נואו... -- קככעעעחח" התחיל שמריהו בהסבר של טעם וסיים במה שגרם לרוחות להתלהט ביתר שאת.

    "אוווווו!!!" פסק עזרא בהחלטיות ודפק את אגרופו על השולחן.

    בשלב הזה שמריהו לא השיב, בין היתר כי לא הבין את משמעות ההברה האחרונה, ולפי צקון לחשו נראה היה בברור שחזר לעיסוקו המרכזי, זה שבשבילו הגיע מלכתחילה. אלא שעוד לפני שהספיק לומר 'מכניע זדים' פצח ברצף התעטשויות מתמשך.

    עזרא קהלני הסתובב שוב. ואני זיהיתי סיכוי רב לתחילתה של מלחמת אחים.

    "מממ?" שיגר עזרא בעצבים ולא החזיר את הראש בחזרה.

    כאן המקום לציין שמעולם לא עסקתי בתיווך, בטח שלא במרכז בית הכנסת וקל וחומר שלא באמצע התפילה, אבל מכיוון שאני הייתי היחיד שאיכשהו צלח את השמו"ע עד הסוף נאלצתי להיכנס בענווה לנעליו הגדולות של אהרן הכהן ולהרגיע את מה שהיה נראה אבוד מראש.

    "עזרא אומר" פניתי לשמריהו "שהרעש מפריע לו להתפלל"

    "ממ ממ?!" ענה שמריהו והרים את ידיו לצדדים. "מה אתה רוצה שאני אעשה, אני מצונן" תרגמתי לעזרא.

    "נוו אוהו!" אמר עזרא בליווי כמה תנועות ידיים. "אז תארוז את עצמך ותתפלל בחוץ" הסברתי.

    "מממ" הנהן שמריהו בהכנעה והניח שתי ידיים מתנצלות על ליבו.

    "הוא אומר שאתה בן אדם עצבני ואגואיסט שרק מחפש לריב עם אנשים" תיווכתי את ההתנצלות, כי גם אם אני נועל את נעלי השלום עדיין אני לא לגמרי אהרון הכהן. חוץ מזה, יש הזדמנויות שלא מפספסים...

    "אווווווווו!!!!!" האדים קהלני. "תעוף מבית הכנסת" הבהרתי. "ודרך אגב יש לך אף ענק" הוספתי טוויסט מרענן שללא ספק היה מקובל על עזרא אפעס'.

    "נו אוהו נו!" השיב שמריהו המופתע והסיר את ידיו מליבו למפרע "אף גדול אתה אומר?! להזכיר לך מה קרה כשהתכופפת על הבימה באופרוף של גוטליב? ודרך אגב החייט הצליח לחבר בסוף ת'מכנסיים? עשיתי את עבודתי.

    "נוו ממננממ!!" ירה עזרא ותלה בי תקוות שאוציא מזה משהו ראוי. "תגיד לבן הבנדיט שלך שיפסיק להתרוצץ כל התפילה" תמללתי, אבל עזרא לא היה מרוצה, "ובלי קשר אם האף שלך היה כלפי מעלה הוא יכל להיות מחזיק למטריות בישיבת מיר" הוספתי ועכשיו עזרא היה מרוצה.

    בנקודת זמן הזאת כלל חברי המניין המבולבלים כבר סיימו את תפילת העמידה, למעט שניים שעדיין היו בעיצומו של ויכוח סוער שכנראה לא יסתיים לעולם.

    אלא שבדיוק אז רב בית הכנסת שהובהל למקום הופיע. "מה אתה עושה?!" הוא פנה אלי במפתיע בעוד שני היריבים מהנהנים חזק ברגע מרגש של הסכמה.

    "תראה הרב" פתחתי בכבוד אכסניה "יכול להיות שקצת הגזמתי בפיענוח הדיאלוג שנכפה עליי, בכל זאת אני מחכה הרבה זמן לפרוע בינינו כמה חובות ישנים, אבל זה ברור שכבר 3 דקות יש שקט בגזרת הקינוחים, מה שאומר אפוא שניתן להמשיך להתפלל"

    "קדיש" הכרזתי ונמלטתי מהמקום.



    ***​

    נ.ב.

    אל דאגה רבותיי, הכותב הינו אדם הגון. הסיפור נכתב בדרך הלצה (שיהיה כוח להתפלל כמובן...) ואין לקחת ממנו השראה או לתת לו מקום במציאות רח"ל.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: איש פנינים, tilip, יוסף בן שאול ועוד 29 משתמשים32 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קשת החיים
    דייי, לא מפסיקה לצחוק :ROFLMAO::ROFLMAO::ROFLMAO:
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה