קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 191
    • ח
    שיתוף - לביקורת הרגע
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    המדרש מספר שלאחר שהמן חתם על גזירת ההשמדה, ראה ברחוב את מרדכי ממהר לעבר שלושה ילדים יהודים שחזרו מבית הספר.
    מרדכי שאל אותם: מה למדתם היום?

    ענה הראשון:
    "אַל־תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבוֹא" (משלי ג', כ"ה).

    השני השיב:
    "עוּצוּ עֵצָה וְתוּפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵ-ל" (ישעיהו ח', י').

    והשלישי אמר:
    "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל. אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט" (ישעיהו מ"ו, ד').

    ואם הגענו שוב לאותה הנקודה, בה פרס של אז מהדהדת בפרס של היום, כאילו ההיסטוריה נלחשת מחדש –
    הרי שדבריהם של ילדי ישראל הטהורים ההם עדיין מהדהדים: דברי אלוקים חיים.

    וכשאנחנו עומדים על סף מלחמה עולמית, אולי גם גרעינית, והפחד משתלט על הלב –
    הנה הפסוק הראשון עולה שוב, קורא:
    אל תירא מפחד.
    ובפרט – מפחד פתאומי.

    וכמה סמלי שנאמר גם:
    "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנַי, וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (מלאכי ג', א')
    הפתאום הזה – כבר עומד בפתח.

    אבל זכרו:
    הפעם, הפורענות – לרשעים בלבד.
    כמו שנאמר:
    "רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה" (תהילים צ"א, ח').

    הפסוק השני מזכיר לנו:
    "כִּי עִמָּנוּ אֵ-ל"
    וזהו שם שגלות ישמעאל נושא –
    ישמע א-ל.
    הוא שומע את זעקת בניו – והוא איתנו. עכשיו.

    ובסוף הגלות, כשכלו הכוחות –
    אומר הקב"ה:
    "אני הוא.
    ברחמיי ובמידת טובי –
    אני אשא, אני אסבול, ואני אמלט."
    (על פי רש"י)

    הפסוקים ההם, שמרדכי הביא אז, נאמרים גם היום –
    ומביאים איתם בשורה של חיזוק אדיר וישועה גדולה.

    וכשאנחנו עדיין באי-ודאות, וכל יהודי יקר בליבנו ובתפילתנו –
    אנא ה', הושיעה נא.
    אנא ה', הצליחה נא.
    הבא לנו גאולה ברחמים.

    "וימינך תחבקני" –
    חיבוק שכינה.

    אבא יקר ואהוב,
    עזור לנו לא לפחד מפחד.
    היה נא עמנו.
    והמלט אותנו מהגלות הנוראה.
    קח אותנו, ברחמים,
    והושע אותנו.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אינפרא, malky, NOA# ועוד 17 משתמשים20 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חנה ש.
    אשמח שתשתפו, נראה לי שיכול לחזק, לומר את הפסוקים.
  • 219
    • ללמוד לכתוב
    שיתוף - לביקורת אגודת חסרי הלב
  • ללמוד לכתוב //
    • קשקשתי משהו, בלי שיהיה לי באמת כיוון איך להמשיך.
    אשמח לשמוע ביקורת בונה, או רעיונות להמשך.

    המכון לרפואה משפטית, תל אביב, קיץ 2030

    ד"ר עידו היה לקראת סיום משמרת הלילה שלו כפתולוג האחראי. עיניו איימו להיסגר בכל רגע, והוא עשה כל מה שאפשר בכדי שלא להירדם. לאחר שחש שעייפותו גוברת ואוטוטו הוא נרדם בעמידה, הוא פנה לפינת הקפה בכדי להכין לעצמו כוס קפה שחור וחזק.

    כשעבר ליד החלון הפונה אל הרחוב הציץ למטה, וראה שבחזית הבנין נעצרת שיירה של ניידות משטרה. האנדרלין החל לזרום בדמו, מרגיש שהולך להתפתח כאן אירוע מעניין. הצורך בקפה התייתר, ועידו ירד לקומת הקבלה.

    אל הבנין התפרצו שוטרים, נושאים אלונקה שעליה שקית שחורה. הם רצו לעבר עידו בבהילות, ושאלו אותו איפה מניחים את הגופה. עידו מיהר להביא את העגלה המיועדת לכך, והשוטרים הניחו עליה את הגופה בזהירות.

    "אז מה יש לנו כאן"? שאל עידו את השוטרים בסקרנות.

    "האיש הזה נתפס כשניסה לחדור לבית ראש הממשלה" השיב אחד השוטרים שנראה בכיר משאר חבריו, "ולאחר שברח נאלצנו לירות בו. ועקב האופי החמור של המקרה אנחנו צריכים זיהוי מהיר של הגופה, בכדי לוודא בפני מה אנו מתמודדים".

    עידו – שהבין כמובן את חשיבות המקרה - הסיע מיד את העגלה אל עבר חדר הבדיקות. יניב עוזרו הגיע במהירות לקריאתו, ויחד הם החלו בפרוצדורה הרגילה. לאחר שלקחו דגימת דם ורוק ושלחו אותם להשוואה עם מאגרי המידע, עידו הכניס את הגופה לבדיקת רנטגן, כהכנה לניתוח.

    כשהופיעו התוצאות, עידו כמעט נחנק מרוב תדהמה. יניב חש לעברו - מנסה להבין מה קרה, אבל עידו לא היה מסוגל להוציא מילה. הוא הפנה את מסך המחשב אל יניב, שלא הצליח לעצור את שריקת התהמה שלו.

    "תגיד לי, זה אמיתי?" צעק יניב בהלם. "אתה בטוח שזה לא תקלה במכונת הרנטגן?".

    עידו הנהן, אם זה היה תקלה התמונה היתה אמורה להיראות מעוותת, ואילו התמונה הנוכחית היא ברורה וחדה.

    בדבר כזה הוא לא נתקל מעולם, וכנראה שאף אחד בעולם לא נתקל בזה. לגופה ששכבה לפניהם, לא היה לב. לא במובן המטאפורי של הביטוי, אלא במובן הפיזי. במקום שבו היה אמור לשכון אחר כבוד הלב, היה חלל ריק.
    • וואו!
    • תודה
    • חחח
    Reactions: ספרות בנשמה, כותב בקצב, השמנמן ועוד 21 משתמשים24 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ללמוד לכתוב
    ללמוד לכתוב
    ופה זה מקור יותר מוסמך. בכל מקרה, מדובר על כתיבה ספונטנית, כך שלא עשיתי תחקיר מעמיק.
    • מאמר
    314
    • כ
    שיתוף - לביקורת הסנקציות החדשות, תתרגלו!
  • כותב השורות //
    • סנקציות!

    אי אפשר כבר לשמוע את המילה הזאת!

    כל הסנקציות המגוחכות שהציגה הוועדה העוסקת בניסוח חוק הגיוס מעוררות גיחוך ברחוב החרדי – כסף? מעונות? נקודות זיכוי? תקציבים? ממתי כל העולם החומרי הזה מעניין אותנו? ממתי אכפת ל'אברך כולל' כמה כסף אין לו בחשבון, מעניין אותו יותר כמה הוא יצליח לגייס מהגמ"ח השכונתי, ומה מחכה לו בגמ"ח המרכזי...

    חרדי מצוי לא מצליח להבין איך סנקציות שכל מה שהן אומרות זה קצת [או הרבה] פחות כסף, יגרמו ל'לומדי תורה' לעזוב את הסטנדר.
    גם הצעד 'לקראת' שהלכו יוזמי החוק באיסור יציאה לארץ, שלילת הטבות ללימודים אקדמאיים, ומניעת רישיון נהיגה, אין בהם אמירה מספיקה, בכלל מי נוהג עם רישיון בתור 'בחור ישיבה' כל הקטע זה לנהוג בלי רישיון...

    בעקבות כך מתפתחת יוזמה חדשה לשורת סנקציות ייעודיות בהסכמה חרדית של כמה מראשי הישיבות הבולטים, את הסנקציות האלו התאימו במיוחד אנשי מקצוע המבינים לנפשו של ה'ישיבה בוחער'.
    מי שבאמת מחפש את הפתרון ימצא כאן מענה אמיתי וראוי כזה שיביא בפועל לגיוס המוני של 'לומדי תורה' לשירות המדינה והעם, לאו דווקא דרך החטיבה החשמונאית...

    הגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסא, בניסיון לפתור אחת ולתמיד את הפצע הפתוח הזה.
    לנגד עיניהם של יוזמי המהלך היצירתי עמדה מטרה – הסנקציות חייבות ללוות את בחור הישיבה מהרגע שהוא פותח את העיניים עד הרגע שבו הוא פותח אותם שוב למחרת...
    בתקווה שסוף סוף הסנקציות יעשו את העבודה, ויביאו בס"ד לגיוס המוני של 'לומדי תורה'.

    את שורת הסנקציות החדשות יפגוש כל בחור ישיבה, בבית, בישיבה וברחוב, בזמן ובבין הזמנים, בסדרים ובבין הסדרים, באופן טבעי חלק מהסנקציות מתערבות בצורה דרקונית בסדרי הישיבה אך לאורך כל הדרך נזהרו הנוגעים בדבר שלא לפגוע בבחורים מבחינה רוחנית, שהרי מטרת העל הינה גיוס לומדי תורה ולא חלילה חינוכם מחדש...

    כל סנקציה תהיה קבועה בחוק בכפוף לעמידה ביעדים, כשעוצמת הסנקציה – הרחבה או צמצום שלה ייעשו בהתאמה לאחוז המתגייסים בחברה החרדית.
    ואלו הם חייו החדשים של בחור הישיבה ה'משתמט' - סדר יום עמוס בסנקציות עם ניחוח ישיבתי!

    'סנקציית שחרית'
    מעתה ואילך ייבחרו חזנים קבועים לתפילת שחרית ייערך מכרז בו יבחר החזן האיטי ביותר וזה שמבין במוזיקה כמו שהוא מבין באסטרולוגיה... נגמר העידן הזה שתפילות הופכות לקונצרט עם משאפ שירים קצביים!

    בנוסף, זמן ההמתנה לחזרת הש"ץ יגדל ל14 דקות או עד שהראש ישיבה מסיים, הזמן הארוך מביניהם... אם לא 'כוונות' של הרובה, לפחות שיהיו קצת כוונות בתפילה!

    בכפוף החלטת 'בית הדין הגדול' שתינתן בהמשך יבוטלו כליל כל הימים בהם 'לא אומרים תחנון', גם את הכיף הזה ייקחו ממכם, משתמטים!


    'חדר האוכל החדש'
    תפריט הארוחות בישיבות ישתנה לחלוטין!

    בשר בצ'ולנט? הצחקתם את המדינה, תשכחו מזה!

    מכירים דיאטת מלפפונים? אז זהו, מעכשיו זה הולך להיות הסטנדרט, מה נראה לכם שלחיילים בעזה יש זמן להכין סלט?

    עד היום היה שניצל תירס אבל לא נגעתם בו... מעכשיו כל בחור ישיבה יחוייב לאכול שני שניצלי תירס בארוחת ערב ארבע פעמים בשבוע, כי בליל שישי לא תוגש יותר ארוחת ערב, עד היום הייתה ארוחת ערב ולאחריה עוד ארוחה דשנה בצ'ונטיה המקומית, בעידן הסנקציות לא יהיה כפל ארוחות! זה נגמר!

    זאת המנה העיקרית של הסנקציות האכילות, את ה'תוספות' יגישו ככל ואחוזי הגיוס ימשיכו להיות נמוכים בשנתיים הבאות
    סנקציות כלליות

    מזגנים     בחדרים? שעתיים ביממה לכל היותר, ביום בו הטמפרטורה הממוצעת תפחת מ30 מעלות צלזיוס לא יופעלו מזגנים בכלל!

    'עיתונים' בישיבה – יותרו כניסת עיתוני פרסום מקומיים בלבד, דוגמת 'מידע לכל' 'כח הפרסום' וכדו'
    אתם לא בצבא, ולכן אין לכם שום זכות לדעת מה החיילים עושים שם בעזה!

    'מעוררים' – יוצבו מעוררים בשכר מטעם מדינת ישראל שיעירו את הבחורים בשעת בוקר מוקדמת מספיק כדי לאפשר להם לשהות שעה אחת קודם התפילה כמנהג החסידים הראשונים.

    'מוסר' - נשקל לחייב את וועד הישיבות להוסיף 'סדר מוסר' נוסף לצד הכרזה על חובת השתתפות בסדרי המוסר.

    סנקציית הביגוד
    יותרו לבישת חליפות בצבע אחיד בלבד, כחול או שחור.

    בכל רכישת עניבה בחנויות השונות יוגבל זמן הבחירה ל- 3 דקות בלבד, בחור שיישאר מעבר לזמן הקצוב תישלל ממנו הנחת הת"ת והוא ייאלץ לשלם מחיר מלא על כל הפריטים באותה הקנייה.

    מעתה ייאסר על לבישת גרביים מדוגמות, עם נעליים צבאיות גם ככה לא רואים את הגרביים!

    סנקציית הרישום
    באווירת הבחינות לישיבות גדולות תיתכן ותיכנס סנקציה משמעותית נוספת לפיה משרד החינוך יתניע מהלך שיהפוך את כל הרישום לישיבות ל'רישום איזורי' בדומה למה שקורה במוסדות לבנות, בוא נראה איזה 'ראש ישיבה' ישמע את זה ולא יסכים ל80% גיוס.
    רק המחשבה על שורת ישיבות ליטאיות וספרדיות מתמלאות ב20% צ'אלמערים ו'רבאהרל'עך' גורם לי לראות את העולם בצבע ירוק זית.

    סנקציות חופשה
    כן, כן, הם נגעו גם בזה, בשלב הראשון ייסגרו המסלולים הבאים לבחורי ישיבות – יהודיה, ג'ילבון, ודרג'ה, בהמשך ייסגר כל מקור מים קרירים למעט מקווה האר"י והמקווה בספסופה בשל היותם אתרים בעלי חשיבות דתית.

    בחור ישיבה שייתפס בפארק או שמורת טבע כשהוא עם מנגל או נרגילה יהיה צפוי לקנס של עד 750 ₪.

    כל חופי הרחצה הנפרדים ייסגרו למעט חוף שרתון, בשל היותו החוף הנפרד הצפוף ביותר, ניקוז של כל הרוחצים החרדיים לתוכו יהווה סנקציה משמעותית נוספת לעונת הרחצה.


    נ.ב.
    במקביל, יושבים טובי המומחים לערוך רשימת סנקציות ייעודית ל'אברכי כולל' כל הצעה תתקבל בברכת התורה לזכותם ולגיוסם של עוד ועוד לומדי תורה בארץ הקודש.

    להסיר ספק!
    הכוונה ב'עידוד גיוס לומדי תורה', היא אחת! להרבות ספסלים של לומדי תורה
    בטוחני שזו כוונתם של כל הנוגעים בדבר לרבות היהודי שהיה 'אסיר ציון' לשעבר... כי מציון תצא תורה!
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: איש בן פרצי, אביגלוש, אסתי1641 ועוד 25 משתמשים28 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    מעולה!! הומור משובח ושנון.
  • 337
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת סְלִיחָה רַבָּה סְלִיחָה רַבָּה
  • צביה ר. //
    • סְלִיחָה שֶׁשָּׁכַחְתִּי,
    כָּל כָּךְ מִתְנַצֶּלֶת.
    וְאֵיזֶה בּוּשׁוֹת. בָּטוּחַ מוֹחֶלֶת?
    מַמָּשׁ לֹא נָעִים,
    בֶּאֱמֶת סְלִיחָה.
    יוֹתֵר לֹא יִקְרֶה, אֲנִי מַבְטִיחָה.
    סְלִיחָה שֶׁהָלַכְתִּי,
    סְלִיחָה שֶׁמָּרַחְתִּי,
    סְלִיחָה שֶׁהָיִיתִי כָּל כָּךְ עֲסוּקָה.
    סְלִיחָה שֶׁחָלַמְתִּי,
    סְלִיחָה שֶׁנָּשַׁמְתִּי,
    סְלִיחָה שֶׁאֲנִי כָּזֹאת מְעִיקָה.
    סְלִיחָה שֶׁחָשַׁבְתִּי,
    סְלִיחָה אִם הִכְאַבְתִּי,
    סְלִיחָה שֶׁהוֹלַכְתִּי שׁוֹלָל.
    סְלִיחָה שֶׁאֲנִי
    כָּזֹאת מִן אֲנִי,
    וּסְלִיחָה
    שֶׁנּוֹלַדְתִּי בִּכְלָל.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: אסתי1641, מַיִם שְׁקֵטִים, winter bear ועוד 50 משתמשים53 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    @חנה ש. תודה, החכמתי.
  • 145
    • מ
    שיתוף - לביקורת מולטיוורס*
  • מוז'יניקית //
    • הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי כשהתעוררתי היה ריח עמוק של לילך.

    רחרחתי בזהירות את האוויר הטרי, תחושה מוזרה מתנחלת בליבי. הלילך הזה. פוכס. מתי ליה החליטה שהיא יכולה להכניס את פרחי הלילך שלה לדירה?! רק לפני שבועיים סיכמנו שהם יישארו אצל ההורים שלה, לעת עתה...

    הרגעתי את עצמי בנשימה עמוקה. הכל בסדר, אני עוד אלמד אותה לקח.

    העפתי מבט בשעון החכם שלי, קפצתי בבהלה. יום שלישי! עשר וחצי בבוקר! שיעור מכניקה קוונטית מתקדמת עומד להתחיל בעוד עשר דקות!

    עפתי לחדר האמבטיה, צחצחתי שיניים במהירות וזרקתי ג'קט קל מעל לפיג'מה. חטפתי את הפאוץ' עם הכרטיס אשראי והטלפון, כמעט שכחתי להחליף נעליים.

    "היי, לאן?!" תמהה גרייס, "היסטוריה של אמנות מערבית מתחיל רק בשתיים עשרה, שכחת?"

    "מצחיק מאוד, גרייס, פרופסור ריץ' עוד יעיף אותי מהשיעורים שלו לצמיתות. אני עומדת לאחר בפעם השניה לסמסטר הזה!" הסתדרתי במהירות מול המראה, מנסה לשוות לשערי מראה מהוגן.

    "אהמ... הלי?" היא תפסה בקצה שרוולי.

    "נו באמת, גרייס, את יודעת שאסור לי לאחר!" נערתי אותה ממני בלחץ, אני מוכרחה לתפוס את הרכבת שיוצאת עוד שתי דקות!...

    "הלי, שתית מספיק הבוקר?", היא קמה, אחזה את זרועי והביטה חזק לתוך עיניי. "אנחנו שתינו עומדות ללכת לשיעור בהיסטוריה של אמנות מערבית בעוד שעה. את נראה לי צריכה עוד שעת שינה".

    פתאום זה צף בי; פורמליזם. אימפסטו. מימזיס. אקספרסיוניזם. אבסטרקציה. ספומאטו. סימבוליזם; שעות של יצירה, של סיפוק, ואהבה בלתי נגמרת לאמנות. זה החיים שלי.

    קרסתי באחת לכיסא סמוך, אוחזת את ראשי בין שני ידיי.

    בום; סימטריה שברירית. שדה היגס. מולטיוורס. אנטרופיה. סופרפוזיציה. כרומודינמיקה קוונטית. סינגולריות; כל הדברים שהסעירו אותי כל כך, הכניסו אותי לעולם מופלא של פיזיקה וריאליזם טהור.

    מה פתאום פיזיקה?... אני עושה תואר באמנות, באוניברסיטת הרוארד, יחד עם גרייס.

    טראח. מאיפה זה בא לי? אני עושה תואר בפיזיקה. אני זוכרת איך הכרעתי בקושי בין זה לאמנות. זה היה קשה.

    בחילה הציפה אותי בגלים בלתי נשלטים, מפחידים.

    פלשבקים מענים צרבו בי באלפי וולטים, גרמו לקצרים כואבים להתפוצץ בתוכי.

    אלוקים, מה קורה פה? אני זוכרת איך רק אתמול קראתי את שלושת המאמרים בפיזיקה מודרנית שנתנה לנו פרופסור ריצ'רדס. הם היו מעניינים.

    קאט.

    הסקיצה של היצירה הרצינית הראשונה שלי עומדת בחדר, בארון. רק שלשום הנחתי אותה שם, עטופה בנייר חום...

    קאט.

    כבר כתבתי הוכחה עם מקורות מדויקים לויכוח שלי ושל טומי לגבי תאוריית העולם החולל. סיכמנו שהיום נציג זה לזה את ההוכחות.

    קאט.

    ניסיתי לייצב את רגליי הרועדות, פסעתי לחדר.

    "הלי?!" גרייס באה אחריי, היסטרית.

    פתחתי את דלת הארון. קנבס גדול היה שם, עטוף בנייר חום, עבה. בלורד שחור היה כתוב: 'הלי טורק, מגמת אמנות'

    בום.

    פתאום קלטתי את זה.

    התאוריה ההזויה של יו אוורט התגשמה; אני ביקום מקביל.


    *מולטיוורס- ריבוי יקומים.

    אשמח לביקורת:)
    • וואו!
    • תודה
    • חחח
    Reactions: יהודית אחת, עמרם ספרא שם בדוי, דבורה הנביאה ועוד 23 משתמשים26 //
    0 תגובות
  • 145
    • א
    שיתוף - לביקורת חנייה לרכבים קשישים
  • אינפרא //
    • "מוזר".
    "מה מוזר?"
    "אתה רואה את המשאית?"
    "כן, למה?"
    "היא חונה כאן כבר חמישה ימים, לא תמוה במקצת?"
    "ואז?"
    "זה לא מוזר?"
    "למה שיהיה מוזר?"
    "אתה כאן המוזר! צריך לגשש, איך משאית שוכנת כך ללא בעלים!"
    "אז הבעלים נסע לחופשה, והמשאית חונה על חשבון חניות למכוניות קשישות".
    "למה שיזניח את מכוניתו דווקא כאן?
    "למה לא?"
    "זה לא חניון! סתם חניה באמצע הגישה לבניין העתיק בן המאה".
    "בניין שלוה 4!"
    "מה זה משנה?"
    "אתה כל הזמן טועה! צריך להגות נכון, אז מה אם הוא מיושן".
    "הוא בן 100 שנה לפחות! המשאית הגנבת כאן רק עשירית משנותיו הרוויות קילופים והזנחה מסיבית".
    "אל תגזים".
    "בלי הגזמה!"
    "אנחנו כל הזמן חולפים כאן! תהגה פעם אחת תקין!"
    "לא בדיוק, פעם חניתי בחנייה שליד בניין משרדים חדשני מהניילונים!
    "בנינים חדשים אינם נקראים חדשים מהניילונים, אלא שסיימו לבנות אותם".
    "אולי תפסיק לתקן אותי?"
    "אתה רכב קשיש שכמוך לא יכול להגות תקין לשם שינוי? אה?"
    • חחח
    • תודה
    Reactions: יהודית אחת, מימיי, רות ב. ועוד 8 משתמשים11 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אינפרא
    אשמח להערות והארות.
    • שאלה
    466
    • C
    שיתוף - לביקורת י"ד פי מאה
  • CE3D //
    • אשמח לקבל הערות, כתבתי מכל הלב בי"ד במר-חשוון

    "כשכל ישראל יתנו יד זה לזה, יצטרפו הידיים ליד אחת המגעת עד כסא הכבוד" (המגיד מקוז'ניץ)

    וַיְהִי בִּפְרוּעַ פְּרָעוֹת בִּשְׁנַת תּשפׇּ"ד
    עָלוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה מֵאָה פִּי יָד
    עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד אָסַפְתָּ אוֹתָם יָד בְּיָד
    בְּבֹקֶר שִׂמְחַת תּוֹרָה הָאָרֶץ תִּרְעַד

    יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ עִם פִּרְאֵי אָדָם
    צִמְאֵי דָּם אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מֵעַם
    הֵיאַךְ נֹאמַר יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם
    עַד מָתַי ה', בְּצָרָה וּבְשִׁבְיָה עוֹדָם

    יָד שֶׁל תִּינוֹק בֶּן עֲשָׂרָהחֲדָשִׁים קָמוּץ אֶגְרוֹף
    אֵין חֲלֵב אִם, בְּלִי מוֹצֵץ, צוֹרֵחַ בִּבְכִי בְּלִי סוֹף
    יָד פָּעוּט רַק שְׁנָתַיִם וָחֵצִי מַחְלְפוֹתָיו תַּלְתַּלִּים
    רוֹקֵעַ בְּרַגְלָיו וְרוֹצֶה אוֹפַנַּיִם עַל שְׁלֹשׁ גַּלְגַּלִּים

    יְדֵי תְּאוֹמִים כִּשְׁתֵּי טִפּוֹת מַיִם בְּנֵי שָׁלוֹשׁ
    נֶאֱלָצִים לְהָרִים יָדַיִם לְמַעְלָה עַל הָרֹאשׁ
    יָד יַלְדּוֹן בֶּן חָמֵשׁ, טָעַם חֵטְא לֹא טָעַם
    סִפּוּר מְנֻקָּד שֶׁכְּזֶה, לֹא קָרָא אַף פַּעַם

    יָד קְטַנָּה שֶׁל בַּת שֶׁבַע, מַכָּה כַּף אֶל כַּף
    שִׂימִי יָדְךָ בְּיָדִי, אִמָּא לֻקֳחָה עִם הַטַּף
    יַד נַעַר יְפֵה תֹּאַר עוֹד מְעַט יָגִיל בְּבַר-מִצְוָה
    אֵיךְ בִּשְׁבִי יַנִּיחַ טוֹטָפוֹת רֹאשׁ וְיָד בְּלִי תִּקְוָה יָגִיל יַעֲקֹב:     https://www.tv2000.co.il/article/36808

    יָדַיִם כְּבוּלוֹת בַּאֲזִקּוֹנִים שֶׁל בַּחוּרִים
    אֵיךְ עַל יַד מָעֻזָּם נָפְלוּ בִּשְׁבִי גִּבּוֹרִים
    יָד אֵשֶׁת חַיִל, מִי יִמְצָא? בָּטַח בָּהּ בַּעֲלָהּ
    כָּפָה פָּרְשָׁה הַצִּילוּנִי, מִיְּדֵי בְּנֵי עַוְלָה

    יַד גֶּבֶר מְגֻיֶּדֶת מֵעֲבוֹדַת אֲדָמָה
    שְׁבוּרָה לֹא גֻּבְּסָה שְׁמוּטָה בָּאֵימָה
    יַד סָבְתָא אֲשֶׁר בְּחֹם בִּשְּׁלָה דַּיְסָה
    בְּתוֹךְ מִנְהָרָה חֲשׁוּכָה וְקָרָה דְּחוּסָה

    יָד קָשִׁישׁ עַל זְרוֹעוֹ מִסְפָּר חָקוּק
    לְלֹא מִשְׁעֶנֶת, לִתְרוּפוֹת הוּא זָקוּק
    יָד קְשִׁישָׁה לֹא סוֹרֶגֶת, כֻּלָּהּ רוֹעֶדֶת
    גִּיווּעָלָד, חוּשָׁה, מִיָּד, מִשּׁוֹאָה פּוֹחֶדֶת

    יָד אֲשֶׁר הוּרְמָה אֶל עֵינַיִם לִקְרֹא אֶת שָׁמַע
    בְּכוֹחוֹת אַחֲרוֹנִים נִסְּתָה לַעֲצֹר בְּעַד מַשְׁחִית
    יָד שֶׁבַּכְּנִיעָה נוֹפְפָה וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מָה
    גּוֹרָלָהּ בְּיָד מְנֻוָּל חַיַּת טֶרֶף, מַבְעִית

    רבש"ע נָא הוֹשֵׁט יָדְךָ חֲזָקָה וּגְדוֹלָה
    וְהוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר לַחָפְשִׁי עִם סְגֻלָּה
    בַּסְּבַךְ עַזָּה עָמֹק הִסְתַּבַּכְנוּ
    תְּקַע בְּשׁוֹפָר-אַיִל גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנו
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: Avigail Amram, אוראל סולטן, קשת החיים ועוד 7 משתמשים10 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    C
    CE3D
    אני רוצה להעביר את השיר ליגל יעקב? (ששמו מופיע בשיר) מי יכול להשיג לי מס' פלאפון או מייל...
  • 2 3 3K
    • ה
    שיתוף - לביקורת סיפור שרוצה להיות ספר
  • הדר 310 //
    • אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

    אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
    הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

    תודה מראש על כל מילה שקראתם!
    ועוד יותר על כל מילה שכתבתם :)

    גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




    הסיפור

    ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
    שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

    זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
    הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

    כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

    ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
    אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

    האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

    אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

    אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

    אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

    ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

    הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

    היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

    אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
    מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
    נקרא לה נעמה.
    הם התחתנו.

    אבא היה מאושר.
    אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
    קראנו לה "האישה החמודה".

    ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

    אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
    היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

    "אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

    ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
    התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
    היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
    אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
    בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
    לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

    אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
    לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

    כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
    הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
    הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

    הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
    היא רצתה לירות בו.
    אז אני שימשתי לה נשק.

    נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

    כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
    כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

    ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

    ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
    אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
    והוא גם לא הבין.
    אבל לא לחץ.

    פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
    העיקר ששירה תבוא גם.

    בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
    מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

    לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

    אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

    היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

    זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
    הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

    מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
    זה היה נורא.

    היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
    וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
    "הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
    הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
    ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

    במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
    "הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

    זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
    גם את זה.

    בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
    הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
    הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
    זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

    אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
    אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

    כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
    הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

    זה עבד כמה פעמים.
    אחר כך היא קלטה.

    היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
    הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
    מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
    גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.
    • עצוב
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: רבקה כ., חיפאית!!!!, ניק 139167 ועוד 73 משתמשים76 //
    59 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    ליליאן
    @הדר 310 אולי זה יענין אותך...
  • 888
    • ה
    שיתוף - לביקורת קצת ברזל וזהו, את שומעת חנה מרים?!
  • הווה פשוט //

    • רגע של שיתוף​



    אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

    הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

    והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

    בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

    הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

    מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

    לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

    "כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

    "בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

    נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

    בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

    מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

    ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

    רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

    את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

    בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

    לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

    ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

    בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

    ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

    קליפת השום, חנה'לה!

    אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

    עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

    "ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

    קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

    אז להתראות, בנתיים.

    נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

    זהו, שלום חנה מרים, שלום".

    ילד קרב אל הזקן בהיסוס

    "אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

    "מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

    וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

    "למי?" שאל הילד בקול תמים.

    אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

    רק כתפיו רטטו.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: ש.ב.א, ספרות בנשמה, אחת_אחרת ועוד 109 משתמשים112 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הווה פשוט
    אני לא מתמצא בכתבי הארי
  • 122
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת כן. לא. שחור. לבן.
  • צביה ר. //
    • אָמַרְתָּ לִי לֹא.
    וְזֶה שָׂרַף בִּי
    קְצָווֹת פְּרוּמִים שֶׁל תִּקְוָה.
    אָבָק מְפֻיָּח
    עַל קַרְקָעִית הַלֵּב.

    אָמַרְתָּ לִי לֹא.
    וְזֶה שָׁבַר בִּי
    רְסִיסֵי רָצוֹן שֶׁעוֹד הֶחֱזִירוּ אוֹר.
    חוֹל גָּרוּס
    עָף בָּרוּחַ.

    אָמַרְתָּ לִי לֹא.
    וְזֶה הֵאִיר בִּי
    עַרְפִלִּים מְעֻנָּנִים שֶׁל כֵּן.
    שֶׁמֶשׁ נוֹגַהַת
    עַל נֶחָמָה.

    אָמַרְתָּ לִי לֹא.
    חִבַּקְתִּי כֵּן.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: בת., בחלל הריק, .חיה פ ועוד 15 משתמשים18 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    תודה רבה רבה! מחמם את הלב. תודה רבה לך! המשוב הזה משמעותי בשבילי. איך אני שמחה שזה היה מובן...
  • 66
    • ח
    שיתוף - לביקורת כשחץ הופך לתפילה
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    הנס |

    קאדר-F עף מעל ראשינו.
    ראינו אותו חוצה את השמים
    היינו בדיוק באמצע נסיעה.
    חנינו בצד הדרך,
    שוכבים על האספלט,
    ידיים מגוננות על הראש,
    והלב... כבר לא דופק כמו פעם.
    התרגלנו.
    התרגלנו לנס.
    ואולי דווקא בזה, ההרגל הזה,
    מתגלה עומק ההשגחה.

    שמענו את היירוטים, פיצוץ ועוד פיצוץ. ואז שקט.
    שקט של נס.
    ובין כל ההדים והרעשים, מה שנותר בלב הוא תודה עמוקה.
    פלא שמימי, שמירה עליונה, בלתי נתפסת.
    לא טבעי, לא מובן מאליו
    כמו ענן מגונן שמקיף אותנו מלמעלה.

    "לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם."
    ופתאום הפסוק קם לנגד עינינו.

    העוסקים במלאכה הם שליחים.
    והנס? נס מחושב, מדויק, שמתרחש שוב ושוב.
    שנזכה לראות אותו גם כשנדמה לנו ש"הכול רגיל".

    ואולי, ברגע הזה,
    זכינו לראות איך הפסוק מתממש לנגד עינינו:
    "כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ... וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי."

    והלב יודע: זה לא היה מובן מאליו. זה היה נס.
    ורק שובלי עשן,
    נשארים תלויים לשבריר של זמן בשמי ארץ ישראל,
    כאילו השמים עצמם עוד מספרים את מה שהתרחש כאן לפני רגע.
    שובל אחר שובל,
    מתפזר לאט
    ואולי זה סימן.
    עדות שקטה, מרומזת,
    למילים העתיקות:
    "וְכָל הָרִשְׁעָה כְּעָשָׁן תִּכְלֶה."


    המידע | הנתונים היבשים

    מקור איראני מציין:
    תימן שיגרה טיל בליסטי ארוך טווח מדגם 'קאדר-F'
    טיל בעל יכולת שחרור תת־תחמושת חוץ־אטמוספרית (כלומר: פצצונות מצרר),
    המכוון לפגוע באזור רחב ככל האפשר.

    זו בדיוק הסיבה שנדרשו יירוטים מרובים, כדי למנוע נזק רחב היקף.

    אגב, לא הפעם הראשונה
    בנובמבר 2023 שוגר טיל כזה, וגם אז יורט בהצלחה עוד לפני ששחרר את ראשי הנפץ.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: .חיה פ, הווה פשוט, צביה ר. ועוד 4 משתמשים7 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה גם לך על הפרגון המחמיא ועל הקטע הנפלא הזה וכל השאר...
  • 1K
    • ק
    שיתוף - לביקורת תיק האימוץ שנחשף ב"חומוס אליהו"
  • קראנצ' פיסטוק //
    • "חבל שאימצנו את אליהו".

    בום.

    אליהו זקף את אוזניו והתיישב באחת במיטה, קולם של הוריו המסתודדים מאחורי הדלת הסגורה חבט בפרצופו כמו פטיש שניצל.

    חבל. שאימצו. אותו.

    הוא פירק במוחו את המשפט לחומרי גלם. טועם כל מילה בבלבול.

    האמת, זה לא מפתיע אותו במיוחד. הוא כבר ידע. כן, הוא קלט את זה מזמן.
    מאז שהיה בן 4, ליוותה אותו התחושה החמצמצה של ילד מאומץ.

    במנות הפלאפל שקנו לו הוריו, היו תמיד פחות כדורים מהמנות של שאר האחים. זה בדוק. השניצל שהניחו דווקא בצלחת שלו - לא היה מספיק דפוק, ומנת הגלידה שקיבל לקינוח - הכילה בוודאות כמה גרמים קריטיים פחות מכולם.

    לא היו לו הוכחות מוצקות.
    רק תחושה עמומה כזאת, שקטה. מן אינטואיציה פנימית חרישית, טחינה גולמית שמטפטפת אט אט למעמקי התודעה.

    תמיד הוא חשד, וכעת האמת מוגשת לו ארוזה בפשטות ובחוסר אסתטיקה משווע, שבא לו להקיא.

    מה רע בו?!
    כל החיים השתדל להיות בן טוב, לעזור לכולם, להיות נחמד. רק השבוע הלך לחנות של סבא ועזר לו שעות בשיפוצים. הוא במקומם לא היה מתחרט.

    הקטע המעניין, שכבר יומיים הוא במיטה, חלש ומסוחרר. כנראה הנפש שלו הרגישה את הסוד האפל שעתיד להתגלות לו ולטלטל את חייו, והגיבה בהתאם.

    הדים של הדו-שיח המהוסה התערבלו סביב אוזניו.
    אמו שוב הביעה חרטה על הצעד שעשו. אביו התנגד, ניסה להרגיע.
    הלבטים של "הוריו" נחשפו בפניו במלואם, קצוצים דק, ואליהו נראה כאילו בלע בבת אחת מלפפון חמוץ שלם.

    אצבעותיו נשלחו אוטומטית לזרועו הימנית, ליטפו כתם לידה בצורת גרגר חומוס מושלם.
    חיוך אירוני סדק את שפתיו. לא פעם, הרהר בכך שכתם הלידה שלו הוא מעין הוכחה סטטיסטית לכך שהוא מאומץ.

    הרי בכל הסיפורים שקרא – לילד המאומץ היה כתם לידה ייחודי, שבזכותו גילה את משפחתו הביולוגית במפגש אקראי שהפך לסוחט דמעות.

    בטח גם לו יש אח תאום אי שם, דומה לו כשתי טיפות טחינה, שנושא כתם לידה זהה. אולי הם ייפגשו פעם באחד הסניפים של "חומוס אליהו".

    אליהו קם בנחישות, התקרב אל הדלת ופתח אותה בתנופה. הוא לא תכנן שמילותיו יהיו חריפות כל כך, אבל ההתפרצות על הוריו המאמצים בערה לו על הלשון בעוצמה מפחידה. אולי באשמת הסחרחורות.

    "איך הסתרתם ממני כזה דבר? אז מה אם אני עדיין לא בן 18! איך הייתם מסוגלים??" הטיח.

    הוריו השתתקו, החליפו מבטים.

    "אתה רואה?" קראה אמו בניצחון, "רק אימצנו אותו קצת יותר מידי בשיפוצים אצל סבא, ותראה איך המצב של הסחרחורות שלו מתדרדר. אילו שטויות הוא מדבר!"

    אליהו התנשם.

    הוא יצא פיתה.

    אבל הכי טעימה שאכל בחיים.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: AUVI, אביגלוש, T;) ועוד 124 משתמשים127 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קראנצ' פיסטוק
    וואו..... נס שצחקת וזה לא עורר בך טראומות 🙃
  • 661
    • א
    שיתוף - לביקורת משוגע!
  • אימפולסיבי //
    • ישבתי מאחור. נינוח. המזגן עבד יופי.



    הבטתי בחלון. בנוף ההררי.

    לפתע קלטתי שהוא עשה טעות.

    חשבתי שאולי הוא לא מרוכז בגלל שלשמאלו היה מישהו שאותת לו לאורך כל הדרך. הוא היה קצת לפניו והיה אפשר לראות אותו גם בלי מראה.

    החלטתי לא לוותר.

    צעקתי לו: משוגע!

    הוא לא הגיב. המשיך כרגיל. אולי אפילו מהר יותר. מבטו ממוקד באשר לפניו וידו משחקת בחגורה.

    גם אלה שישבו על ידי לא גילו ענין.

    אני לא ארפה, הבהרתי לעצמי. עם כאלו טעויות מי יודע להיכן נגיע בסוף.

    משוגע! צעקתי שוב. משוגע!

    האיש שמימיני הביט בי באדישות לרגע ושקע חזרה בספר.

    היינו בדיוק בעליה ארוכה, שהיתה גם, איך לומר? די מפחידה, וידעתי שכשהיא תיגמר יהיה הרבה יותר מסובך לתקן את הטעות הזו. רציתי שהוא יחזור עכשיו.

    משוגע! משוגע!

    לפתע הוא עצר. הסתובב לעברי, המהם וסימן משהו לא ברור ביד, והמשיך, עד סוף העליה.

    במי שברך הוא ניגש אלי ואמר לי שזה לא נחשב לשינוי משמעות וגם אם אמרו משוגע בפתח לא צריך לחזור.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: יוסף בן שאול, גולנים, אננס מצוי ועוד 50 משתמשים53 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אימפולסיבי
    - מה עם זה שהיה כאן מקודם? - הוא בחור. - עדיין?! למה הוא כל כך מתעכב? - אין לי מושג. - צריך...
  • 851
    • ק
    שיתוף - לביקורת יומולדת אחד יותר מידי
  • קראנצ' פיסטוק //
    • אני איש חזק, יציב, עוצמתי, לא מפחד מכלום.

    אני זורק את הזבל בגבורה, כמו שאשתי ביקשה, למרות החתולים הנוראיים שתמיד מזנקים לעברי מהפח השכונתי בחיוך זדוני.

    אני קונה באף סתום דגים רוטטים, כמו שאשתי רוצה, מתוך בריכה שמריחה כמו הפח השכונתי.

    אני גומר את כל הדג הרוטט ששוחה לי בצלחת, כמו שאשתי מצפה, על אף שהייתי משתוקק להשליך אותו בתור נקמה לחתולים הזדוניים שבפח השכונתי.

    אני באמת אדם חזק, אבל דבר אחד מצליח להוציא אותי משיווי משקלי:

    יש לי פוביה מתאריכים.

    בעיקר מתאריכים של ימי הולדת.

    בעיקר של אשתי.

    אני צעיר ורענן, ואיני סובל מבעיות בזיכרון. אבל תאריכים של יומולדת - הם כמו חתולים מרושעים. צצים משום מקום. נוחתים עליך בהפתעה. מזנקים ברגע הכי לא מוצלח, בדיוק כשאתה מחזיק אשפתון מלא בדגים מעופשים, במקום מתנה עטופה ונוצצת.

    תמיד הבטחתי לעצמי שהשנה אני אזכור, אבל שוב ושוב התבדיתי. כאילו עבר חתול שחור בין הרצון הטוב שלי לבין המציאות.
    כל שנה מחדש אני שומע את אשתי מייללת בשקט על מר גורלה, כמו חתול אשפתות נטוש.

    לא לחינם אמר מי שאמר: "אל תאמין בעצמך עד יום הולדתך".

    ניסיתי לאסוף רמזים, ללקט הוכחות נסיבתיות, למצוא פיסות מידע שיובילו אותי לאזור הזמן הנפיץ.
    שמעתי פעם על אבא גאון שפיתח שיטה מהפכנית לזיהוי הגיל של ילדיו: הוא פשוט בדק בתוויות הבגדים שלהם, וקיבל מידע אמין: 3-6 חודשים, שנה, שלוש.

    רצתי לארון הבגדים של אשתי, כמו חתול שמתנפל על קערת שמנת עסיסית, ומקבל מנת סיד לפרצוף.
    הארון שתק כדג רוטט, ולא שיתף אותי במידע הגורלי.
    תוויות הבגדים של אשתי הכילו כתב סתרים מוצפן. האות ר' הפוכה וכמה איקסים.

    עמדתי שם מבואס, חתול מורעב מול פח טמון. מה הסודיות הזאת, למען ה'?! את לא יכולה לגלות מתי בערך נולדת??

    כמעט יצאו לי קרניים מרוב תסכול.
    ייאמר לשבחה, שבשלב מסוים, היא קלטה את הנכות הלא מאובחנת שלי, וניסתה לסייע בעניין ככל יכולתה.

    היא מעולם לא אמרה לי במפורש, רק רמזה בעדינות ובאצילות, כמו גור חתולים תמים.
    "אתה זוכר מה יש ביום שלישי..." בקריצה רבת משמעות.
    "כמה אני מתרגשת לקראת שבת הבאה..."
    "בטח לא שכחת מי חוגג יומולדת מחרתיים"...
    "מעניין במה יפתיעו אותי מחר בערב..."
    הייתה אומרת בהתחשבות וברגישות, ומניחה לצדי בדרך אגב מגזין פתוח בעמוד של התכשיטים, או מספרת סתם כך, בלי קשר, כמה היא אוהבת בושם מסוים.

    הייתי דרוך לכל בדל רמז שיצא מפיה.
    כל יומולדת שהיא הצליחה לשדר לתודעה שלי - גרם לי לפרץ הקלה ואושר.
    בסך הכל, אני בעל מושלם, אם מתעלמים מאחוזי הנכות שלי.
    לא קניתי לה חתול בשק, השקעתי באמת, כל יומולדת מחדש. הבנתי רמזים מצוין. קניתי בושם יוקרתי, תכשיטי זהב, תיק מעור תנין, טבעת יהלום... הענקתי חופשות חלומיות ושלל חפצים ממותגים שאיני יודע להגות את שמם ואיני חפץ להגות במחירם.

    יום אחד, כעבור שנתיים מאושרות ושלוות, קלטתי שמשהו אינו כשורה.

    זה היה כשהתקשרו מהבנק להתריע על מינוס אימתני ששבר שיא של כל הזמנים, בתזמון מושלם - דקה אחרי שאשתי ציינה בחיוך מתוק שהיא מתרגשת כל כך מהיום הגדול שיחול מחר, ושכבר כמה חודשים, מהלידה האחרונה, היא לא קיבלה טבעת יהלום.

    ניגשתי הלום ללוח השנה, והתחלתי לספור. חודש אחרי חודש. יום הולדת אחרי יום הולדת.

    מהר מאוד קלטתי שנפלתי בפח.

    למחרת, אשתי קבלה ממני חבילה עטופה ופתק לבבי:

    "מזל טוב ליום הולדתך ה-83".

    מהעטיפה נשרו מקל הליכה ושיניים תותבות.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מרגלת, משפחה שכzoo, אמונה זה הכל! ועוד 101 משתמשים104 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קראנצ' פיסטוק
    איזה כיף, תודה רבה! אגב, אפשר לומר שהקטע מבוסס על סיפור אמיתי היום שמעתי על מישהי אמיתית...
  • 291
    • א
    שיתוף - לביקורת ?
  • אבינועם גולדברג //
    • דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
    לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

    כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
    הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
    הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
    הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
    הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
    והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

    יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
    הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
    פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

    כל הלילה ירדו גשמים עזים.

    למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
    בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
    הוא נשאר לשחק עם כולם.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: זה אני ולא אף אחד, כותבת הפחדים, צוציקית:-) ועוד 44 משתמשים47 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    מדהים מדהים מדהים.
  • 334
    • א
    שיתוף - לביקורת הבוקר בו רות קמה, וגם אני
  • אבינועם גולדברג //
    • יש משהו במגילת רות שמרחף.
    לא ברקים, לא ניסים, לא נביאים.
    רק שדות, שקט, פסיעות זהירות של אישה זרה שמבקשת מקום בעולם.
    רק מילים קטנות שנאמרות בלחישה, אבל משהו בהן נע עמוק.
    זו מגילה שאין בה דרמה רועשת – אבל יש בה סוד שקט, קדושה בלי הצגה.
    ואני, כשאני פוגש את המגילה הזו, אני מרגיש איך היא נכנסת לי פנימה לאט.
    לא מטלטלת – אלא מפעפעת.
    כמו אור ראשון על אדמה עייפה.

    זה ששומעים את מגילת רות בעיניים חצי עצומות, זה רק מוסיף למסתורין המעורפל של המגילה המקסימה הזאת.
    משהו בי משתנה כשאני שומע את מגילת רות.
    לא שינוי דרמטי, לא הבזק של הארה – אלא לחישה.
    קול דק של תנועה.
    היא לא אומרת לי מה לעשות, היא לא מצווה כלום, ובלי להבין. עד הסוף אינני מבין. משהו מתעורר בתוכי. ואני מחליט.
    אני מחליט להיות נאמן.
    להתמסר למשהו שאני עוד לא מצליח להגדיר.
    אולי זו אהבה. אולי אמת. אולי פשוט לא לברוח כשקשה.

    יש במגילה הזו שקט שמוביל.
    רות לא יודעת לאן היא הולכת, אבל היא הולכת.
    ואני מבין פתאום שגם אני יכול לצעוד, גם בלי מפה.
    בלי ביטחון.
    רק עם כוונה.
    סודות שלא צריך להבין – צריך ללכת אחריהם.

    :sleep:​

    מאז ומתמיד היה קשה לי לקום בבוקר.
    יש בקרים שבהם הגוף שלי כבד כמו אדמה שלא נחרשה.
    הראש עטוף בענן אפור,
    והלב שואל בלי קול: בשביל מה? למי?

    אני שוכב ויודע: אם לא אקום – כמעט איש לא ירגיש.
    ואם אקום – מי ערב לי שמשהו ישתנה?

    ואני נלחם ונלחם ונלחם.
    לפעמים מנצח לפעמים מובס.

    כמו נעמי, בתחושת ריק, כלום לא נשאר.
    מתהפך מתהפך ולא מסוגל לקום.
    לא רק מהמיטה — אלא מעצמי. מהשתיקה. מהעייפות שאין לה שם

    והיום. יום אחרי המגילה, פתאום נפתח בי סדק ודרכו אני רואה את רות.
    איך היא קמה.
    לא כי יש לה כוח. לא כי היא יודעת מה יקרה.
    היא קמה באהבה גם כשאין ודאות. ופוסעת בשדות לראות אילו שבולים יפלו בחלקה.

    ואני שואל את עצמי — מה אם לקום זה לא ניצחון, אלא פשוט נוכחות?
    מה אם ההחלטה לקום היא עצמה המעשה הקדוש?

    אז אני לא מבטיח לעצמי מהפכות.
    אבל אני כן מחליט — לקום.
    גם אם זה רק לעמוד ולהביט סביב בלי לעשות כלום.
    גם אם זה רק כדי לדעת שלא ברחתי מהיום.
    כמו רות, מתוך חסד שקט. אולי שם, בקימה הקטנה, תתחיל הגאולה שלי

    וכבר התיישבתי במיטתי. עדיין בעיניים עצומות
    וכל הבוקר הזה מרגישלי כמו הדרך לבית לחם:
    רגליים רוצות לשוב לאחור,
    אבל משהו בי נאחז. לא בודאות – בתקווה.
    שתי נשים מתרוצצות בקרבי.
    אחת, עייפה, זקנה, חסרת מטרה ומוטיבציה, שאומרת:
    **"אַל-נָא תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קִרְאֶן לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁקַּי לִי מְאֹד".
    והשנייה, צעירה ושקטה, כמו רות – לוחשת:
    "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאֱלֹקַיִךְ אֱלֹקׇי".

    כמו רות, אני לא קם כי אני יודע לאן –
    אני קם כי יש בי החלטה לא להיעלם.

    אני קם – כי אולי מישהו מחכה לי שם.
    אני קם – כי גם אם אני לא מרגיש חי, זו הדרך להתחיל לחיות.
    "וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶן עַד בֹּאָן בֵּית לָחֶם..."
    ואני — הולך איתן.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: 7שבע7, plsql, אזמרגד ועוד 35 משתמשים38 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    כנה, נוגע ומדהים בהחלט. תודה רבה על הקטע הזה.
  • 182
    • ה
    שיתוף - לביקורת אין לנו על מי להישען - 2025
  • המאושר! //
    • לפני לא הרבה זמן, דונלד טראמפ ניצח בבחירות לנשיאות ארצות הברית – והפך לאיש החזק בעולם.

    ניצחון אדיר זה, כך נדמה, לא היה מתאפשר לולא תמיכתו של האיש העשיר בעולם – אילון מאסק.


    והנה, ראו זה פלא!

    לא חלף זמן רב – ומה קרה היום?

    לפני כשלוש שעות בלבד, פרץ עימות טיפשי ומכוער בין שני אלו. כל אחד משמיץ את רעהו בפומבי, לעיני כל העולם. והסיבה? איש לא יודע.

    והסיכון? גדול מאין כמותו.

    מה שמתחיל בכלכלת ארצות הברית – עלול להתגלגל כסופה עולמית, כלכלית ואף ביטחונית, בייחוד עם העלאת הקריזות של מיודענו – "האיש החזק בעולם".


    ומה לנו כי נכביר במילים...

    שוב מתגלה לנגד עינינו:

    כי אין לנו על מי להישען – לא על האיש החזק בעולם, לא על האיש העשיר בעולם, אלא – על אבינו שבשמים.

    לא הכוח מביא אושר, ולא העושר מבטיח שלווה.

    האושר והכוח האמיתיים נובעים ממעמקי הנשמה – חלק אלוקי ממעל ממש!

    ומי שאין בו חיים פנימיים – אוי לו! לא לנפשו בלבד, אלא אף לכבודו, היכול להימחק במחי ציוץ אחד.

    אשרי העם שככה לו – אשרי העם שה' אלוקיו!    ​
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: s.t.g., אוראל סולטן, צביה ר. ועוד 12 משתמשים15 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    חזק ומדויק בהחלט.
  • 2 2K
    • א
    שיתוף - לביקורת ביקורי במרתפי GPT
  • אוראל סולטן //
    • כשהגעתי לראשונה למשרדי GPT, לא חשבתי שזו הולכת להיות העבודה הכי ביזארית בחיי.

    אולם ענקי. מפוצץ בשורות שולחנות, מאחוריהם ישבו מאות הודים, כל אחד עם מחשב דל מעודפי צה"ל, כוס פלסטיק עם צ'אי חמוץ, ואצבעות שריריות ומקלידות.

    בכניסה חיכה לי גבר בשנות החמישים לחייו, עם חליפה שנראתה כאילו נרכשה בחנות צעצועים.

    "ברוך הבא למחלקת הבינה הלא-ממש-מלאכותית של GPT!" הכריז בהתרגשות, וחייך לעברי חיוך רחב למדי, כאילו בלע כריך של ביטחון עצמי מוגזם בביס אחד.

    "אמיתי?" שאלתי, תוהה אם פספסתי פנייה בדרך לעבודה.

    "מאוד אמיתי," הנהן. "הנה, פה קורה כל הקסם."

    הוא הוביל אותי פנימה. מעבר לדלתות ההזזה שבקושי זזו, התגלה האולם המרכזי, בו היה מספר עצום של אנשים נוספים.

    "אלה שלנו," אמר בגאווה, מצביע על אלפי ההודים הנוספים שישבו באולם. "כל אחד מהם מקבל שאלה, מתרגם אותה לאנגלית בגוגל טרנסלייט, עונה תשובה, מתרגם בחזרה, ושולח. זה GPT."

    "סליחה," שאלתי, "זה נשמע...קצת לא חוקי?"

    "מה פתאום," הוא גיחך. "כולם פה מרוויחים דולר לחודש ברוטו. יש גם ימי גי'נג'ר."

    בדיוק באותו רגע אחד ההודים הרים את היד. "הגיעה שאלה!" הוא קרא, כאילו הכריז שזכה בלוטו.

    כולם נעמדו, מחאו כפיים. מסך ענק הציג את השאלה:

    "מה יקרה אם אני אקח שני כדורי אקמול, אחד אדום ואחד כחול, ואז אכנס לחדר חשוך ואצעק 'הארי פוטר'?"

    ההודי המסור קיבל את השאלה. פתח את גוגל טרנסלייט, הדביק, גיחך, והקליד בתשומת לב:

    "יתכן ותהפוך לאיש עם משקפיים וצלקת. נסה ותעדכן."

    מתרגם. שולח. כולם מוחאים כפיים. אצלו זה 13 שנה של לימודים באוניברסיטת מומבי, בשביל המשפט הזה.

    לאחר מכן, החלו להגיע רצף של שאלות נורמליות לחלוטין למחשבי העובדים:

    "מה קורה אם גולש חתול בתוך חור שחור?"

    - "החתול יימתח ויהפוך לפסטה קוסמית. נא לא לנסות בבית."

    "למה פסנתר אפשר להפיל אבל פיל אי אפשר לפסנתר?"

    -"לך תשאל פסטה קוסמית."

    התקרבתי לאחד, שהיה נראה עמל קשות מול שאלה מורכבת:

    "מה אם אפיל חתול על פרוסת לחם מרוחה בחמאה, ואשאיר אותו באוויר?"

    ההודי חשב רגע, ואז ענה:

    "היקום יתכנס לנקודת קריסה פילוסופית."

    בהמשך היום הגיעו עוד שאלות כמו: "איך לגרום לכלב שלי לדבר פולנית?" או: "אם אני אוכל ביצה קשה בשבת, האם מותר לי להתקלח עם גרביים?" או גם: "תכתוב לי שיר על סבא שלי שהיה ליצן ועבד אצל פוטין." אבל אני לא אכתוב לכם כאן את כל התשובות, לא מפני שהם לא מעניינות, אלא בגלל שאני כבר לא זוכר מי ענה מה. (מה אשמתי שכמו אצל הסינים, גם כאן כולם נראים כמו אורז מעוך?)

    היה שקט באולם. כל פעם שמישהו ענה תשובה מצחיקה במיוחד, הונף שלט שעליו היה כתוב 'תשובה ויראלית' ונשמעה תרועת שופר דיגיטלי.

    עמדתי בצד, מנסה להבין איפה בדיוק הAI פה.

    "הם גאונים," לוחש לי המנהל, "אחד מהם אפילו הצליח לשכנע משתמש שהוא רופא שיניים."

    "מה, יש לו תואר ברפואת שיניים?"

    "לא, יש לו שן אחת."

    ואז זה קרה.

    דלת המתכת נפתחה.

    גבר גבוה, עטוי ז'קט עור, בעל קובץ A4 ביד אחת ותמונה של אילון מאסק ביד השנייה, נכנס. על בגדו היה תג עם לוגו של OpenAI, ועל עיניו משקפי שמש שאמרו 'אני בינה, ואתה לא.'

    הרוח שהוא הביא איתו גרמה לכמה מסכים להיכבות. כולם שתקו, מבועתים. ואז אחד צעק "איייי-איי-אייייי!" וכולם נעלמו, נכנסים לתוך מקרר פצפון, כאילו היה זה תרגול של בחורי ישיבות הנמלטים מצה"ל, ולא של סתם אורז מעוך בעל פרצוף הודי.

    רק אני והמנהל נשארנו.

    "מה זה היה?!" לחשתי.

    המנהל נאנח, הוריד את כובע המצחייה וחייך.

    "זה נציג הפיקוח של OpenAI. אם הוא תופס אותם, הוא מגלה שGPT זו לא מערכת, אלא קבוצה של הודים עם טרנזיסטור."

    "ואז מה קורה?"

    "הם מאבדים את הרישיון לעבוד על מחשבים, וחוזרים לדבר עם לקוחות דרך הצ'אט של אתרוג."

    "אבל למה אתם בורחים? אולי הוא בא לעזור?"

    המנהל צחק. "לא, הוא בוחן למה GPT ענה למישהו שבשביל לעצבן את חבר שלו הוא צריך לשרוף בגדים ולשיר בלופ שיר של M.B.D"

    "וזה לא פתרון?" שאלתי

    המנהל חשב לרגע, ואז סינן:

    "תכלס, זה עבד לו."

    תודה ענקית לע.ש. על הרעיון המקורי.
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: IGO, devMode, r :) ועוד 108 משתמשים111 //
    29 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    התכוונתי ל'תתבונן בעולם'. גם 'תבוא' לא קשור אלי, א"כ יש להודות שזה מאוד מלחיץ שיש מישהו עם שם...
  • 393
    • א
    שיתוף - לביקורת רוח תינוקות
  • אוראל סולטן //
    • למוות נתנני,
    רביד של חיים.
    ובנבכי כסף עטפני,
    עם כמה מילים.

    לא אמות כי אחיה,
    גם אם אמא טמונה.
    ואם אמות, אז אחיה,
    אם בליבכם אמונה.

    וכמה מילים,
    כמה שתיקות,
    כבר נאמרו,
    על אמא.

    וכמה מילים,
    כמה בכיות,
    עוד יבכו,
    עלי.

    אני חושש,
    שתינוקות,
    לא יאמרו,
    מילה.

    אבל יבכו,
    בעיוורון,
    על ילד,
    שנלקח.

    וכשתאמרו,
    אתם,
    עלי,
    קדיש.

    אז אבכה,
    יחד,
    עם תינוקות,
    עלי.

    וכשתקברוני,
    אז אגיע,
    אחבק,
    את אמא.

    אגיד לה,
    שלא הפסקתם,
    עלינו,
    להתפלל.

    ואז נדע,
    ואז נבכה,
    ואז תבוא הרוח,
    ותינוקות.

    לע"נ רביד חיים בן צאלה, שנלקח היום לבית עולמו, לאחר שאמו נרצחה באכזריות ע"י מחבלים. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: כותב בקצב, ילדה קטנה בעולם גדול, נערה חרדית גאה ועוד 34 משתמשים37 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוראל סולטן
    תודה רבה. נקווה שה' ינחם את כל עמנו בקרוב...
  • 46
    • ח
    שיתוף - לביקורת אלופה שאני
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    את עובדת קשה, מתאמצת, נותנת את הנשמה,
    (לפעמים גם את הנשימה, אם להיות כנות).

    יום שלם את זזה בלי לעצור,
    בין מטלה לדאגה, בין מילה טובה לשתיקה הכרחית

    לא תמיד בתנאים קלים, ולא תמיד עם הבנה מהסביבה למאמץ שלך.
    לפעמים יש גם מי שמפריע,
    ולעיתים מה שמפריע הוא פשוט הרגש האותנטי שלך, שמזהה מה נכון.

    ובכל זאת, את ממשיכה לתת מעצמך.
    (גם אם זה לא תמיד עובר חלק במבחן העיניים של אחרים)

    ואם לא תתני לעצמך מילה טובה, ממי תחכי לה?

    קודם כל, חשוב להבין, הערכה היא לא רק מחמאה.
    היא הכרה בערך.
    היא החיבור בין המעשה לשורשו.
    היא אמירה פנימית:
    "אני רואה את המאמץ, אני מבינה את החשיבות, ואני בוחרת להוקיר."
    (הערכה פנימית לא דורשת ביורוקרטיה)

    כשאת מעריכה את מה שאת עושה, ובמיוחד כשהמעשה דורש ממך,
    את לא רק מחזקת את עצמך,
    את גם מרוממת את עצם המעשה.
    וכשאת מעריכה את עצמך – את נותנת לעצמך כוח.
    את מעניקה ראייה צלולה לחשיבות הדרך.
    את פותחת פתח להמשכיות.
    (ואולי גם סיבה לקנות לעצמך פרח, בלי תירוץ.)

    לא תמיד יש לנו שליטה על מה שקורה לנו,
    אבל יש לנו בחירה גמורה בפרגון העצמי על הדרך שבה התמודדנו עם מה שקרה.
    (ולפעמים רק על זה מגיע פרס נובל אישי).

    ואם לא תפרגני את אז מי באמת ידע להכיר בגודל ההשקעה?
    מי ירגיש את ההתמסרות, את הוויתור, את כוח הרצון, את התפילות?

    אז גם אם העולם רואה את מה שעברת כטעם לפגם,
    את, בעינייך הרואות והיודעות תני לעצמך את ההערכה שמגיעה.
    תני אותה כמו שרק את יודעת.
    כי את ראויה. ממש.

    אז לפני שאת עוצמת עיניים בלילה, עצרי רגע.
    (אל תדאגי, גם השמיכה תחכה רגע אחד נוסף).

    התבונני ביום שלך.
    חפשי בו את הרגעים, גם הקטנים, שבהם עשית טוב. שחשבת טוב. שדיברת טוב.
    ותני לעצמך מילה טובה.
    (אפשר בלב. אפשר בלחישה. אפשר גם עם חיוך).

    תגידי לעצמך בלב:
    כל הכבוד לי.

    כל הכבוד שבחרתי לפעול, למרות הקושי.
    כל הכבוד שבחרתי לחשוב טוב, גם כשלא היה קל.
    כל הכבוד שהתאמצתי, שוויתרתי, שהתפללתי, שלא ויתרתי.
    (ולא נשברתי גם כשנשפך החלב, נשכחו המפתחות, והגיע טלפון לא מתאים בזמן לא מתאים).

    המילים האלה "כל הכבוד לי"
    הן ראייה כנה של המאמץ שלך,
    והן נאמנות לשורש הפנימי שממנו צומחת העשייה.
    (זה לא מובן מאליו, את פשוט לא עוצרת לחשוב על זה).

    הן מתנה שמגיעה לך,
    כי רק את היית שם, ורק את יודעת,
    מה באמת עבר עלייך היום.
    (וגם אם שכחת, הגוף שלך זוכר).

    אז תגידי לעצמך, בשקט, באהבה, באמת:
    כל הכבוד לי
    וזה ילווה אותך גם מחר.
    (וגם אם לא, תמיד אפשר לקרוא את זה שוב בערב הבא).
    • תודה
    Reactions: 0719, אוראל סולטן, צביה ר. ועוד 3 משתמשים6 //
    0 תגובות
  • 84
    • ח
    שיתוף - לביקורת אהבת עולם
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    בדחילו ורחימו, דבריה של אם

    אנחנו רגילים לחשוב שוויכוח הוא זירה של התנגשות.
    שצריך להרים קול כדי להישמע, לדבר מהר כדי לא לאבד את רשות הדיבור.
    גם כשמנסים להקשיב, זה בדרך כלל רק כדי להשיב.

    וגם אני.
    כשרציתי לשתף עמדה שונה, חשתי צורך להצטדק עוד לפני שהתחלתי.
    כי יש דעות, שלא קל להן להישמע,
    ולא בגלל שהן שגויות, אלא כי הן נולדות מתוך כאב עמוק,
    וכאב, הוא דבר שקשה להכיל מבלי להישבר.

    אני לא אם לחייל.
    ילדיי לומדים בישיבות.
    אז לכאורה, אין לי זכות דיבור.
    מה לי, לעמוד מול אֵם ששולחת את בנה לקרב בעזה או בלבנון?
    מה לי, לומר מילה, כשהמסירות שלה זועקת עד לשמים?

    אני כותבת את הדברים האלה גם מתוך פחד.
    פחד שיישמעו כיומרה, כי מה לי ולכאב האדיר של אם שמוסרת את בנה לקרב?
    אני שואלת את עצמי האם מותר לי בכלל להשמיע קול אחר, קול של שקט ושל לימוד?
    ואולי כי הקול הזה יש בו אמת, של להחזיק משהו גם כאשר יש אמת נוספת.
    ואולי כולנו בכלל כואבים?
    ואולי זה בכלל כאב אחד של עם שלם.

    אבל דווקא מהמקום הזה של שתיקה רבת־שנים
    אני בוחרת היום לומר משהו.
    לא כהתנצחות, אלא כתחינה לקשב.
    לתת קול גם לצד הפחות נשמע,
    הצד שסופג ביקורת ולעיתים גם שנאה.

    כי כך חונכתי:
    שאין דבר נעלה יותר מלימוד תורה.
    שקודשא בריך הוא, אורייתא וישראל, חד הם.
    שכל רגע של לימוד מחזיק את הבריאה כולה.

    וככה גם גידלתי את ילדיי
    לא מתוך כפייה, אלא מתוך אהבה.
    אהבת תורה לא כסיסמה אלא כהתמסרות, דרך חיים,
    שבה מוותרים על הרבה כדי לזכות בקִרבה.

    ובעוד אנחנו השקענו את שנותינו בבניין עולמות של רוח
    עולמות שמבקשים לעלות מעלה
    חמאס השקיע את כל כוחו בבניית עולמות של חושך, מתחת לאדמה.
    אנחנו טיפחנו נשמות,
    הם חפרו מנהרות.
    אנחנו פנינו אל על,
    הם ירדו מטה.
    אנחנו חיפשנו גובה של נשמה,
    הם חיפשו עומק של הסתרה.

    זה לא רק עימות פיזי
    זו התנגשות מהותית בין עולמות:
    עולם שמקורו בשמי מעלה, שמחבר שמים וארץ,
    מול עולם שמבקש לקבור את האור ולחפור אותו באדמה.

    והגיעה השעה
    ועם ישראל יצא למלחמה של קיום.
    ובחורים יקרים, לוחמים, עובדי כפיים ועמלי רוח
    נעמדו יחד, כל אחד בכוחו, בגוף או ברוח
    להילחם במלחמה של אור מול חושך, של קדושה מול טומאה.

    והנה עמל התורה הוא חזית רוחנית אמיתית,
    שדורשת כוחות נפש אדירים.
    במלחמת קיום, כמו גם בעמל התורה בונים חומה של אור,
    שלא נראית בעין אבל מחזיקה את המחנה כולו.

    והנה באחד הימים התבהר לי:
    מי שנלחם בגופו עוסק בדברי תורה.
    ומי שלומד עוסק בדברי תורה.

    כי התורה היא שישים ריבוא אותיות,
    וכל נשמה בישראל, היא אות חיה בתוכה.
    וכל אחד שמוסר את נפשו, בגוף או ברוח
    מוסיף אור לאותה תורה.

    לקראת חג השבועות עלתה בי תפילה:
    שהתורה שנלמדת בבית המדרש
    שמילותיה עולות למרום ומקיימות את העולם,
    והתורה שמתקיימת בשדה הקרב,
    שמזככת ומוציאה לאור את היופי הפנימי של הנשמה
    יתאחדו, ויעלו יחד לרצון לפני בורא העולם.

    "אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים..."

    הגפן, היא לימוד התורה.
    והרימונים, הם מעשי המצוות,
    שנעשים בגוף, מתוך אחריות, מסירות ונשמה.

    ואם נקשיב זה לזה באמת
    אם נוכל לראות גם את הלומד וגם את הלוחם בעין טובה
    נוכל להתחיל להתרפא.
    ונזכה לקיים את מאמר רבי עקיבא:
    "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה."

    אולי לא כולם יבינו אותי.
    אולי רבים יחלקו על דבריי.
    ואולי גם אני אמשיך לשאול את עצמי שאלות.

    אבל יהיו כאלה שיאמרו:
    "ניכרים דברי אמת."

    אלו אותם האנשים שנפשם מחוברת לשורש הקיום,
    שמרגישים עמוק בתוכם את קדושת עם ישראל ואת אחדותו.
    אולי הם רבים וטובים,
    ואולי רק צריך להסיט את המסך
    המסך שיש בעולם,
    זה שמסתיר את הלבבות,
    מחשיך את האור,
    ומעלים את האמת הפשוטה:
    שכל יהודי, בעומק ליבו, רוצה לעשות רצון בוראו.
    ושבלב כל נשמה, יש נקודה שמעריכה את התורה, גם אם לא בגלוי.

    ואולי נתחיל לראות,
    שכל אחד ואחד מעם ישראל,
    בשלב כלשהו של קיומו
    אולי בגלגול זה, ואולי בגלגול אחר
    מסר נפש.

    ואולי בכי השכינה על צער הגלות
    הוא לא רק כאב של יחיד, אלא כאב של אומה.
    כאב כללי, עמוק, חובק כל נשמה.
    ותרשו לי,
    תרשו לי לקחת בו חלק.
    מתוך שותפות פנימית.
    ותרשו לי לכאוב גם על הפילוג
    הפילוג שמנסה לחדור דרך חומות של כאב,
    ולבקש לו מקום גם בלב שמבקש אמת.

    וכל אחד עושה זאת בדרכו, בעומק, במסירות,
    בצורה נשגבת וראויה.

    ואולי, אולי הגיע הזמן שנכיר בזה.
    באמת.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, הווה פשוט, ח.ד. וחלק ועוד 8 משתמשים11 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    N
    NeWord
    נעתקו מילותי, באמת. ניכרים דברי אמת חד משמעית
  • 151
    • ח
    שיתוף - לביקורת התלבטתי אבל החלטתי לשתף
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    יש מילה אחת שיכולה לבנות עולמות, או להרוס אותם.
    המילה: אבל.

    מילה קטנה, שלוש אותיות
    שיכולה להפוך חושך לאור, או אור לצל.
    תלוי לאן תכווני אותה.

    לפעמים היא מקלקלת:

    יש לי עבודה טובה
    אבל אני שונאת אותה.

    יש לי בית משלי
    אבל הוא קטן וצפוף.

    יש לי גיסה בגילי
    אבל היא מעצבנת אותי כל פעם מחדש.

    ולפעמים היא מאירה:

    יש לי עבודה קשה
    אבל היא מקדמת אותי.

    יש לי בית קטן
    אבל הילדים שלי לומדים להסתדר ולוותר.

    יש לי גיסה שלא קל לי איתה
    אבל יש בינינו הבנה מיוחדת.

    ככה.
    כשה"אבל" בא אחרי מה שטוב, את מקטינה את האור.
    כשהוא בא אחרי מה שקשה, את מרימה את עצמך.

    החדשות הטובות?
    ה"אבל" בידיים שלך.

    זה לא תמיד קל, אבל זה משתלם.
    לא תמיד זורם, אבל אפשר להתרגל.
    לא תמיד מיידי, אבל אפשר לעבוד על זה.

    וזה לא קסם אבל אם תתמידי, תראי ישועות.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: שקדי, קלרינט, אש קודש! ועוד 14 משתמשים17 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    מיוחד, אבל ממש!
  • 49
    • י
    שיתוף - לביקורת דּוֹר רוֹצֶה
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • דּוֹר חֲבוּט
    אֲכוּל טְרָאוּמוֹת
    פּוֹחֵד לְהִתְחַבֵּר שׁוּב

    שַׂחְקָן תָּשׁוּשׁ
    מְיֹאָשׁ
    מֵרִים רֹאשׁ, חָצוּף

    דּוֹר רוֹצֶה​
    • תודה
    Reactions: NOA#, אוראל סולטן, צביה ר. ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 218
    • פרפרזה
    שיתוף - לביקורת קריאה נרגשת לאחי ההכי הכי
  • פרפרזה //
    • הילדה הכי יפה בגן

    הילד הכי מחונן

    האישה הכי טובה

    הבעל הכי צורבא


    הבית הכי נוצץ

    הרכב הכי מפוצץ

    הבגד הכי אקסקלוסיבי

    הטלפון הכי אטרקטיבי


    התלמידה הכי מדהימה

    התעודה הכי מרשימה

    המשרה הכי נחשקת

    המשכורת הכי מפנקת


    המוסד הכי יוקרתי

    השידוך הכי איכותי

    האירוע הכי מדובר

    הנופש הכי מהודר


    הסגנון הכי אלגנטי

    הרעיון הכי אינטליגנטי

    השיר הכי יצירתי

    הביצוע הכי עוצמתי


    אחי, אולי די כבר עם הכי הכי?!

    חלאס עם     מדדים, עם מבטים לצדדים;

    כי לחיות בהשוואות זה כמו בהלוואות –

    אתה כל הזמן נזקק לחסדי אחרים.

    אז יאללה, תיהנה ממה שיש לך –

    לא ממה שאין לאחרים!
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: אסתי1641, גולנים, 0719 ועוד 30 משתמשים33 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פרפרזה
    פרפרזה
    תודה רבה!
  • 158
    • מ
    שיתוף - לביקורת היא טובה. היא אחרת.
  • מהממתתת //
    • הַיּוֹם קַמְתִּי,
    שָׂמֵחַ.
    וְשׁוּב נִכְבָּה.
    רוֹקֶדֶת עַל יָרֵחַ.
    וְעוֹד, שִׁכְבָה
    הוּא זוֹרֵחַ.
    אִם יֵדַע אַהֲבָה,
    בִּפְנִים הוּא צוֹרֵחַ.
    בּוֹרֵחַ
    מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה
    מְחַפֵּשׂ חֲלוֹמוֹת
    לִנְשֹׁם.
    לִרְאוֹת כּוֹכָבִים
    לִזְרֹק לַתְּהוֹם.
    שֶׁיִּשָּׁאֵר לִי אוֹר,
    גַּם בַּיּוֹם.
    וּמִי יִזְכֹּר,
    אֶת הָאוֹר שֶׁבָּעֵינַיִם
    יִסְתַּכֵּל לְשָׁחֹר,
    יַאֲמִין שֶׁהִיא מִתְחַפֶּשֶׂת.
    וְרַק כְּשֶׁהַלֵּב נִרְדָּם,
    הִיא מִתְעוֹרֶרֶת.
    תַּקְשִׁיבוּ לָהּ,
    הִיא מְסַפֶּרֶת.
    הִיא טוֹבָה, הִיא
    אוֹמֶרֶת.
    כְּמוֹ שָׁמַיִם שֶׁל
    תְּכֵלֶת.
    הִיא עוֹלָה, חוֹזֶרֶת
    אֵלַי.
    הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּהּ לֹא
    מְדַמְיֶנֶת.
    הִיא שְׁלֵמָה, מִשְּׁבָרִים.
    הִיא אַחֶרֶת.

    הִיא בּוֹחֶרֶת.
    לָקוּם.
    שָׂמֵחַ.

    תִּסְתַּכְּלִי לָהּ בָּעֵינַיִם
    גַּם אִם מְפַחֶדֶת.
    תַּבְטִיחִי, שֶׁאַתְּ כָּאן
    מְחַבֶּקֶת.
    וְהִיא תִּבְרַח,
    רוֹעֶדֶת.
    לֹא יוֹדַעַת
    אֵיךְ אֶפְשָׁר
    שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת.
    תְּצַיְּרִי לָהּ לֵב עַל הַצַּלֶּקֶת.
    הִיא תַּחֲלֹם,
    עוֹד תִּהְיֶה בּוֹגֶרֶת.
    עַל יָמִים שֶׁהִיא כּוֹתֶבֶת.
    הִיא תַּחְזִיק מִמְּךָ
    תִּהְיֶה אִמָּא,
    אַחֶרֶת.

    לֹא עוֹצֶרֶת.
    שֶׁיַּגִּידוּ שֶׁהִיא
    עִוֶּרֶת.
    לֹא רוֹאֶה גְּבוּל,
    אֵין בָּהּ מִסְגֶּרֶת.
    תִּרְאִי אוֹתָהּ,
    הִיא נִלְחֶמֶת.
    אַל תַּגְדִּירִי,
    הִיא לֹא מְתֻיֶּגֶת.
    הִיא מַמְשִׁיכָה
    לָלֶכֶת.
    הִיא יוֹצֶרֶת,
    חַיִּים.
    הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּהּ
    לֹא מְדַמְיֶנֶת.
    הִיא טוֹבָה
    בֶּאֱמֶת.
    הִיא אַחֶרֶת.
    הִיא דּוֹהֶרֶת,
    הִיא חוֹזֶרֶת
    אֵלַי.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, NOA#, דודה ועוד 6 משתמשים9 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מהממתתת
    שמח- זה שמח לי. בורח- זה הרגש השאר מורכב יותר להסביר....
  • 91
    • ש
    שיתוף - לביקורת היונה מהחומה
  • שמואל אגסי //
    • כְּשֶׁחָזַרְתִּי הַבַּיְתָה סָבַבְתִּי בָּעִיר,
    ובְּדַרְכִּי רָאִיתִי חוֹמָה,
    אַבְנֵי גִּיר גְּדוֹלוֹת עֲשׂוּיָה,
    וְשִׂיחִים בּוֹקְעִים מִתּוֹכָהּ.
    צֶבַע הַגִּיר הַבָּהִיר כְּבָר כֵּהֶה
    וּשְׁבָרִים מְכַסִּים אֶת כֻּלָּהּ,
    אַךְ יַצִּיב הִיא עוֹמֶדֶת,
    שָׁנִים עַל שָׁנִים,
    איילִים וּשְׂרֵפוֹת הִיא שָׂרְדָה.
    הִתְקָרַבְתִּי אֵלֶיהָ מָלֵא סַקְרָנוּת
    וְהִצַּצְתִּי בְּסֶדֶק בַּקִּיר;
    יוֹנָה שָׁם יָשְׁבָה, בְּתוֹךְ הַחוֹר,
    צְחוֹרָה כְּאֶבֶן הַגִּיר,
    וְהַסֶּדֶק רָטוֹב, לַח וְסָפוּג,
    אַךְ רָקִיעַ צַח וְכָחֹל.
    וּלְפֶתַע הֵבַנְתִּי שֶׁהַמַּיִם הֵם בְּכִי,
    זוֹ יוֹנָה שֶׁבּוֹכָה עַל הַשְּׁכוֹל.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, אשר צ'סקו, כותבת הפחדים ועוד 13 משתמשים16 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    הכותל המערבי, לא?
  • 62
    • ש
    שיתוף - לביקורת גבעול של תקווה
  • שמואל אגסי //
    • הֶבֶל הָאֲוִיר קִבֵּל אֶת פָּנַי
    וְכמוֹ קִיר שֶׁל אֶבֶן הֵדף אֶת פְּעָמַי
    וְרֵיחוֹ שֶׁל הַמָּוֶת הָלַם בְּאַפִּי,
    וְלרֶגַע כָּמַהְתִּי שׁוּב אֶל בֵּיתִי.

    וְהָרוּחַ הָאִטִּית כְּבֵדָה וּמְגֻשֶּׁמֶת
    מְפַלֶּסֶת דַּרְכָּהּ בּאֲבַק הַבַּצֹּרֶת,
    וַעֲוִית רְטוּשָׁה צְרוּדָה וּמְיֻסֶּרֶת
    מְלַוָּה אֶת הַקְּרָב שֶׁל הָרוּחַ הַמְּרֻסֶּקֶת.

    וַאֲנִי מִתְקַדֵּם, מִתְעַלֵּם מֵהַסֵּבֶל,
    נוֹשֵׁם אֶת הַמֶּלַח הַחוֹנֵק בִּי כְּכֶבֶל,
    וְהַחֹם הַנּוֹרָא הַצּוֹרֵב אֶת עֵינַי
    וְהַיֹּבֶשׁ הַמֵּמִיט שַׁמּוֹת בִּשְׂפָתַי.

    וַחֲצַר בֵּיתִי הַמֻּכָּה, הַשְּׁסוּעָה,
    עֲפָרָהּ כְּחֶרֶס, סְדוּקַת אֲדָמָה
    קִבְּלָה אֶת פָּנַי תּוֹלָה בִּי תִּקְוָה,
    וְגַם בְּלִבִּי נִצְּתָה מִשְׁאָלָה,

    וְעָלֶיהָ הִנַּחְתִּי יָד מְקַוָּה,
    וְלִטַּפְתִּי אוֹתָהּ, אֶת עֲפָרָהּ,
    וּלְמוּל עֵינַי אֲדֻמּוֹת הַמַּבָּע
    גִּבְעוֹל נִגְלָה לִי, עוֹלֶה מִתּוֹכָהּ.

    וּלְפֶתַע נִהְיָה לִי הַחֹם לְנֶחָמָה,
    וְיְקוֹד הַחַמָּה כְּקֶרֶן אוֹרָהּ,
    וְהַמֶּלַח עָרֵב הָיָה לְחִכִּי,
    וְסִדְקֵי אֲדָמָה חִיְּכוּ לְמוּלִי.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, אשר צ'סקו, NOA# ועוד 11 משתמשים14 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    תודה רבה!
  • 101
    • ח
    שיתוף - לביקורת נורמלי כמה שזה מוזר
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    – למה את תמיד כזו משונה?
    – לא יודעת. גם אני שאלתי.
    הייתי מביטה בעצמי מהצד,
    ולא לגמרי מבינה.
    הרגשתי כמו טיוטה של מישהי אחרת.
    לא בטוח שמישהי אישרה את זה.

    – ניסית להשתנות?
    – כל הזמן.
    ללבוש נורמליות,
    לדבר רגיל,
    להיראות כמו כולם.
    אפילו תרגלתי חיוך מול המראה.
    זה יצא קצת עקום.
    אבל נחשב מאמץ.

    – ומה קרה?
    – התעייפתי.
    והיא – אני – לא הלכה לשום מקום.
    ישבה לי בפנים,
    שקטה כזאת,
    ועשתה פרצופים.
    ובסוף גם הוציאה לי לשון.

    – ומה עשית לה?
    – בהתחלה כעסתי.
    אחר כך צחקתי.
    זה היה צחוק קצת מוזר...
    כזה שצף בלי אישור.
    צחוק על העולם,
    על כל הרצינות הזו.
    חח.
    ובסוף...
    ישבנו יחד.
    שוחחנו.
    והקשבתי.
    לראשונה.

    – ומה שמעת?
    – את עצמי.
    את השונה, את הרכה, את החכמה.
    לא את מה שלא היה –
    אלא את מה שתמיד היה שם.

    – והיום?
    – היום, גם כשאני שואלת את עצמי —
    אני עונה בלב שלם:
    זאת אני, המוזרה.
    וזה טוב.
    לפעמים אפילו מצחיק.
    באופן הכי לא מצחיק שיש.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, אינפרא, דודה ועוד 11 משתמשים14 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    וואו, איזו אמת חזקה!
  • 197
    • ד
    שיתוף - לביקורת אֱמוּנָה עֲדַיִן בְּתוֹכֵנוּ
  • דודה //
    • ביום שישי האחרון, בשעת צהריים, ארעה תאונת דרכים קשה ליד מיצד.
    התאונה גבתה את חייה של הילדה היקרה אמונה קוגל ע"ה בת השמונה, ביתה של חברתי.
    אמונה ע"ה הובאה למנוחות ממש סמוך לשבת.

    "לקחת לנו את אמונה,
    אך לא את האמונה!"
    כך אמר הסב בהספד.

    המשפט הזה תפס אותי, והוא הבסיס לקטע הבא:

    בּוֹאוּ נַחְלֹם לְרֶגַע
    שֶׁהַחַיִּים שֶׁלָּנוּ
    יַצִּיבִים,
    נֶעֶדְרֵי תַּהְפּוּכוֹת,
    שֶׁמְּכוֹנִיּוֹת לֹא מִתְנַגְּשׁוֹת
    זוֹ בָּזוֹ,
    וְחַיִּים שֶׁל יְלָדוֹת זַכּוֹת מַבָּט
    לֹא נִגְדָּעִים בְּתוֹכָן.

    נַחֲלֹם
    שֶׁאֱמוּנָה עֲדַיִן בְּתוֹכֵנוּ.


    אַחַר כָּךְ
    נִתְפַּכֵּחַ
    לִמְצִיאוּת מְדַמֶּמֶת,
    אֲנָחָה תִּרְדֹּף אֲנָחָה,
    נְנַסֶּה
    לַחֲבֹשׁ פְּצָעִים,
    נִרְאֶה מָה דַּל כּוֹחֵנוּ.

    וּנְגַלֶּה,
    שֶׁלַּמְרוֹת וְעַל אַף,
    הָאֱמוּנָה עֲדַיִן בְּתוֹכֵנוּ.
    • עצוב
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: ש.ב.א, אוראל סולטן, ifatrosh ועוד 29 משתמשים32 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    תודה לכם!! המשוב שלכם משמח!
  • 154
    • כ
    שיתוף - לביקורת סטטיסטיקות של ילדים!
  • כותב השורות //
    • וואו, החיים האלה עוברים מהר!

    אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
    ובכל זאת...
    מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

    לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
    אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

    מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

    לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

    אני אוהב ילדים!
    ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
    אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
    אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
    תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

    בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

    אז ככה!
    לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

    כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

    גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
    טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

    כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

    נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

    מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
    החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

    הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

    ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

    וזהו!

    באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: דינה מילר, r :), אדריכלית מתחילה ועוד 12 משתמשים15 //
    0 תגובות
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה