קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
ב"ה

פעם, כשהייתי ילדה, פרצה מלחמה עם עיראק.
דחו לנו את המבחן במושגים, ושמחנו.
היום, שוב מלחמה. ושוב מושגים.

אני לומדת שיש עיר בשם כרמשינאן,
ושיש 90 מיליון תושבים באיראן.
שיש מתקן העשרה גרעינית, שבו מסתובבות צנטריפוגות שמפרידות את האורניום,
ו"העשרת אורניום" זה לא שם של ספר,
אלא תהליך שמעלה את ריכוז ה־U-235 בשביל כורים... או נשק.

אני לומדת שיש טיל שנקרא מצרר,
אולי על שם האיש הצר והצורר,
והוא מתפצל ומתפזר לכל עבר.

אני לומדת שיש אנשים שאוהבים את עם ישראל באמת:
כמו חאווייר מיליי, נשיא ארגנטינה,
או מייק האקאבי, מושל לשעבר של ארקנסו ותומך נלהב בזירה הציבורית.

אני לומדת שיש כמה סיבובים בעולם, ויש גם סיבוב אחרון.
אני גם לומדת שבנימין נתניהו שם פתק בכותל,
ואמר שרק עם סייעתא דשמיא אפשר לנצח.

אני לומדת גם מושגים שלא מלמדים בבחינה:

שהתרעה היא לא רק צפירה מהרחוב,
אלא גם זמזום פנימי שמתעורר פתאום,
תחושת “משהו קורה”, גם כשבחוץ הכול שקט.

שסוללת הגנה יכולה להיות שיחת טלפון אחת עם חברה,
או פסוק אחד שמתחזק פתאום ונשאר איתך כל היום.

ששיגור זה לא רק טיל,
לפעמים זו תקווה שעולה מהלב,
רצון אדיר שמתפלל: "אולי זה הזמן לגאולה?"

שכשאין מבוגר אחראי שיגיד לי ללכת לישון,
אני צריכה להיות האחראית של עצמי.

שפיקוד העורף יכול להתריע על אזעקות,
אבל אני זאת ששומרת על הלב שלי שלא יפחד.

שמרחב מוגן זה לא רק חדר עם דלת אטומה,
אלא גם מקום פנימי של בטחון בה',
של אמירת פסוקי אמונה והתכנסות שקטה.

ששגרה היא מושג מתעתע,
כי היא נראית שקטה,
אבל בעצם היא דינמית, משתנה, לא שגרתית בכלל.

שאפשר לשבת בפארק, לשמוע צחוק של ילדים ברקע,
ובינתיים, מתנהלת מלחמת עולם שלישית.

שכל מה שכתוב בספרים הקדושים,
קם. מתרחש. מתגשם.
לנגד עינינו.
וזה פלא גדול.
אַלְפֵי דִּמְיוֹנוֹת הָיוּ לִי עַל הַזְּמַן הַזֶּה.
כָּל שְׁעוֹת הַצּוֹם שֶׁעָבְרוּ עָלַי -
צִפּוּ לוֹ.
וַאֲנִי
רַק לָחַכְתִּי בִּשְׂפָתִי בַּהֲנָאָה כִּי הִנֵּה
עוֹד מְעַט הוּא מַגִּיעַ וְשׁוּב
לֹא אֶרְעַב.

אִם כִּי כֵּן.

כְּשֶׁרָעֲדוּ בִּי שְׁרִירִים בְּלִי שְׁלִיטָה.
וְכָאַב שָׁם.
מִישֶׁהוּ
הָיָה צָמֵא אָז
לְאֹכֶל.

קֶרַע חָתַךְ לִי בִּפְנִים.

וְסָתַמְתִּי.
שָׁפַכְתִּי בִּי מַיִם קְרִירִים לְהַרְווֹת אֶת הָרָעָב.
טִפָּה.
טִפָּה.
שְׁלָאק. שְׁלָאק.
וְשׁוּב זֶה גָּמַעְתִּי הַכֹּל בִּשְׁקִיקָה.

כִּי הִנֵּה עוֹד מְעַט
לֹא אֶרְעַב.

וְתָבוֹא
שְׁעַת הַשֹּׂבַע,
יָבוֹא סוֹפְסוֹף הַזְּמַן כֹּה חִכִּיתִי
לוֹ.

בְּצוֹם.
צוֹם שֶׁיָּסֵב לִי אָז שֹׂבַע.

שֶׁאֶרְעַב
כָּל הַיּוֹם.

גִּיד שֶׁזָּז בְּנַפְשִׁי סִפֵּר לִי
שֶׁלֹּא.
וּמִי יוֹדֵעַ כַּמָּה
הִיא תִּרְעַב מָחָר.




למי שלא הבין, שיר קצר שאולי מספר את זה טוב יותר.

הַחֲלוֹם
הֲכִי מָתוֹק שֶׁנִּרְקַם לִי מֵעוֹלָם
הוּא שֶׁאֶשְׂרֹד אֶת הָרָעָב הַגַּשְׁמִי
כָּל הַחַיִּים.
וְלוּ בִּכְדֵי שֶׁ
אֶזְכֶּה לְשֹׂבַע רוּחָנִי.
וַאֲפִלּוּ
לְיוֹם.
  • 48
  • ב"ה

    אירוניה יומיומית

    את מחכה למתקפת טילים, והיא סוכלה.
    את ממלאה את הבית במזון, והוא מתרוקן בדיוק כשהמשק עובר לתפקוד חיוני.
    את מעסיקה את הילדים בסבלנות, באמת! ואז נגמרת לך הבטרייה, ובדיוק אז הם מטפסים על הקירות.
    הממ"ד דורש ניקוי יסודי, את מתחילה לשטוף, ואז יש אזעקה.
    החלטת בכל זאת לצאת, והאזעקה תופסת אותך באמצע הרחוב.
    הרגעת את עצמך לגמרי, ואז מגיעה מתקפה שלא עלתה אפילו בקצה הדמיון.
    סידרת לעצמך סדר יום חדש, ערות בלילה, שינה ביום, וגם הוא מתבלגן.
    כתבת משהו עמוק אתמול, והיום הוא כבר לא רלוונטי, כי קרו שלושה פרקים בהיסטוריה.
    ביום שפגעו בתכנית הגרעין, צץ פתאום איום אחר, שלא חישבת.
    ואת כותבת, אבל האותיות מתבלבלות על המקלדת.
    סוף - סוף יש שקט, ואת בטוחה שהאזעקה התקלקלה.
    פתחת חדשות כדי להבין, ויצאת מבולבלת יותר משהיית.
    שמרת בקפידה את החלב האחרון, והוא נשפך בדיוק כשמישהו אמר "לפחות יש קפה".
    ניסית להירגע עם נשימות, ואז הילד שואל: "אמא, מה זה טילים גרעיניים?".
    כתבת שיר מרגש, והטיל עובר רגע לפני הפואנטה.
    את כבר על סף בכי, ואז מישהו שולח בדיחה כל־כך מצחיקה, שאת צוחקת בבכי.

    וככה זה כשאת חיה בתוך אירוניה מתמשכת.
    היא צוחקת על מה שחשבת, על מה שתכננת, על מה שכבר עיבדת.
    ואת ממשיכה.
    והיא, ממשיכה.
    הפרופסור שירך את רגליו על פני הקרקע הלוהטת. השמש קפחה על ראשו בעוז והטילה צללים ארוכים על הרחוב השטוף באור כתום. הוא הסיר את משקפיו העגולים ושפשף את עיניו, אינו מאמין שזה באמת קורה.

    הרחוב המוכר שבו צעד כל יום, שינה לחלוטין את פניו.
    השביל הסלול בדרך לביתו, שהוא הכיר בו כל אבן, נעשה זר לפתע.
    הפרופסור בחן את סביבתו המוכרת למחצה בעיניים מצומצמות. מבנים חדשים שלא היו שם מעולם - צצו משום מקום, צמחים מזן שאף פעם לא ראה באזור - צמחו בן יום.

    הוא שרק בשקט כשקלט את המשמעות. רקותיו פעמו בהתרגשות כשעיכל לאיטו את גודל הרגע.

    שנים היה קבור במעבדתו הטחובה. הקדיש את גופו למדע בחייו. שיעבד את עצמו מהשעות הקטנות של הבוקר ועד השעות הגדולות של הלילה. שאף אל קרבו אדי חומצות וחלקיקי חומרים כימיים. התעלם מצרכיו הבסיסיים והתמסר למען האנושות.
    אבל על אף שעבד בפרך - מעולם לא הגיע לפריצת דרך משמעותית. המחקר שערך היה מסובך ומורכב, פירמידה שנבנית באומנות ושוקעת שוב ושוב בחול הטובעני. פיתום ורעמסס.

    והיום, כמעט באקראי, הוא מצא את הנוסחה הבלתי אפשרית לחזור בזמן.

    הוא!

    השלומיאל הכרוני, בעל כתב החרטומים, הפרופסור המפוזר והרחפן שהיה תמיד ללעג ולקלס בעיני חבריו המדענים, הוורקוהוליסט חסר המזל שלא הצליח לרשום על שמו אף הישג ראוי לשמו.

    הפרופסור חייך בעונג, ההיסטוריה נרמסה תחת פסיעותיו הרחבות.

    אשתו לא תאמין.

    היא זו ששמעה את צעקתו האילמת. ראתה אותו חוזר בלילות בעיניים טרוטות, מתוסכל מפרדוקס הסבא. חמלה עליו, עודדה, לחצה. גם כשהנוגש חסר הרחמים שדחק בו - היה הוא עצמו.

    אישה צדקנית, שתמיד האמינה שייגאל.
    בזכותה הוא עוד ייצא ברכוש גדול, יגיע אל הארץ המובטחת.

    המאמץ השתלם, בסוף הוא קלט את הפתרון: פשוט, מבריק, מגוחך כמעט.
    הפרופסור הרגיש כמעט נלעג. רק היה צריך לזנוח את המבחנות, את התמיסות ואת חוקי הפיזיקה, ולחשוב בהיגיון בריא. כל הזמן הזה גישש את דרכו בחושך סמיך כדינר, ולא קלט שהאושר הנכסף, המתין לו קרוב כל כך.

    הוא דחף במאמץ דלת כבדה, מגולפת בסגנון מצרי עתיק. היא חרקה מעט, והשתתקה.

    אשתו העיפה בו מבט מבולבל, אחר כך בשעון, ולבסוף בשמש הקופחת שבחוץ.

    "הקדמת?"

    הוא זרח מאושר. "כן, חזרתי בזמן".
    הבניין שלנו סופג פגיעות ישירות כעניין שבשגרה.

    כל טיל פוגע, ועוד איך.

    אין נפגעים קל – כולם קשה. מאוד.

    וזאת למרות ההתמגנות המקסימלית והירידה הצייתנית למקלטים, בכל שעה ובכל מצב.

    אתן כדוגמה את איש העסקים המושחז זילברגולד – זה שבדרך כלל לא טורח להשיב לי ולו במִימיקה חומלת זוטרה על 'קידת בוקר טוב' השגרתית שלי.

    הוא לא התעורר מאחת האזעקות. מה שלא מנע ממנו להופיע במקלט, לאחר שמישהי בעטה אותו מהמיטה בעודו משייט על ענן קסום וקטיפתי, אי שם בעולם חלומי, אוטופי ונטול מלחמות – לא רחוק ממסלולם של הטילים הבליסטיים.

    הענן החלומי שעליו שט שמר עליו כמו צמר גפן, לבל יתעורר, גם כאשר הדרדר בגרם המדרגות כל הדרך למקלט.

    כשנכנס למקלט, הוא לא נראה היה מהוקצע כהרגלו.

    המבע חמור-הסבר והמהונדס למשעי התחלף באוסף מעוות של תווי פנים מבהילים, מתובלים ברוק מרוח לכל האורך והרוחב.

    את תיק העסקים היוקרתי שבידו בדרך כלל, החליף שמיכי רך ונעים בצורת דובון, שהצמיד בחוזקה לפניו בעוד האגודל המגודל שלו תחוב בפיו.

    בנו של זילברגולד, בן ה-17, ניסה לחדול את המבוכה. הוא חטף את השמיכי מידיו של אביו, תוך כדי שצעק: "אבא, נרדמת באמצע שניקית את מוצרי הכסף עם המטלית המיוחדת הזאת, שרק נראית כמו שמיכי – אבל למעשה היא בכלל לא!", הוא התאמץ להאכיל את כולנו בכפית עם תירוץ לא מהודק דיו.

    אלא שאז, אביו – שדבק בעננו בקנאות רבה – התחיל לריב עם יריב בן הארבע על השמיכי שבידיו.

    הילד הקטן מלא החן של שטרן מצא את עצמו בקטטה אדירה על שמיכי, עם לא אחר מאשר האיש והמרצדס – מר זילברגולד.

    תרשו לי לחסוך מכם את ההופעה המרשימה לא פחות של הרה"ג ר' שלמה מיטלמן, ראש ישיבת 'תפארת ללומדיה', ואת הופעתו המגוחכת עוד יותר של כותב שורות אלו.

    אכן איום קיומי חמור. אין ברירה – חייבים ללכת עם המלחמה הזאת עד הסוף!
    ב"ה

    כולם יודעים שבכל משחק, השאלה היא מי התחיל.
    אבל השאלה היותר קריטית, היא מי ינצח.

    בשלבים האחרונים של משחק, יש כלל לא כתוב:
    אין יותר ניסיונות. אין מקום לטעויות.
    הכול הופך לרגע אחד שיקבע אם אתה עובר שלב,
    או שהמשחק נגמר.

    הזמן, ברגעים האלה, הוא לא שולי. הוא הנשק האמיתי.
    אם אנחנו תקפנו, האיראנים יכולים לבחור להוציא את כל הקלפים.
    וכשמדובר בקלף עם ציור של פצצת גרעין,
    זה כבר לא משחק.

    אולי זה נראה כמו משחק דיגיטלי,
    אבל ברקע, מתנהל שולחן אמיתי.
    וכל צד שומר את הקלפים הכי מסוכנים שלו לסוף.

    אנחנו מכירים את זה ממשחקי מחשב:
    כשהחיים נגמרים, וכל המסך מתמלא באורות מהבהבים,
    והכול רץ בקצב לא אנושי,
    ואתה יודע, זהו. זה הסוף.
    ובכל זאת, אתה נלחם עד הרגע האחרון.

    ואז מופיע המשפט:
    "Game Over" – המשחק נגמר.

    אבל עכשיו, זה לא משחק מחשב.
    זה שלב הסיום של העולם כמו שהוא.
    מלחמה בין טוב לרע, בין אור לחושך.
    כולם שולפים את כל הקלפים,
    והשולחן כבר לא וירטואלי, הוא בוער.

    וכשאתה רואה איזה קלף שלפו נגדך,
    אתה לא מחכה.
    לא מחשב מסלול מחדש.
    לא עוצר לחשוב פעמיים.

    כי אתה יודע:
    תשע דקות, זה ההבדל בין פצצה שכבר עפה בשמיים,
    לבין אחת שעצרה את מחול השדים לפני שהתחיל.

    ולפעמים, זה לא קלף.
    זה כפתור.
    אדום. גדול. בוהק.
    כזה שאם לוחצים עליו, אין דרך חזרה.
    וברגעים כאלה, לא שואלים מי התחיל.
    שואלים מי מספיק לעצור.

    לקבל החלטה, ומהר, לעצור את הרוע,
    זו לא רק החלטה קשה.
    זו החלטה מהירה.
    מהירה כמו הזמן שנשאר לך
    לפני שהמסך מהבהב
    ואתה רואה את המילים:
    "Game Over" – המשחק נגמר.
    ב''ה

    הָאִישׁ שֶׁהִבִּיט עַל סְבִיבוֹתָיו מִלְּמַעְלָה,
    יָצַר בְּמוֹ יָדָיו אֶת הַלָּגוּנָה
    שֶׁאַלְפִים עֲמֵלִים לְמַלֵּא.

    הָאִישׁ שֶׁהִתְנַשֵּׂא לִמְלֹךְ עַל חֲבֵרָיו
    לֹא יָדַע עֹמֶק הַבּוֹר שֶׁנֶּחְפַּר, לֹא הִשְׂכִּיל לְהָבִין הַקֶּרַע שֶׁנִּפְעַר
    בְּתוֹךְ עַמּוֹ, בְּתוֹךְ קְהִלָּתוֹ, בְּתוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ.
    לֹא יָדַע אֶת אֲשֶׁר הוּא מְחוֹלֵל בְּלִבּוֹת הָאֲנָשִׁים.

    שָׁנִים יְעַמְּלוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּזְרְקוּ מִן הָהָר,
    שֶׁהוּעֲפוּ מִן הַמַּעְגָּל,
    לָשׁוּב וּלְהַרְגִּישׁ שָׁוִים, לְהַרְגִּישׁ מַשְׁמָעוּתִיִּים.
    הֵם יֹאחֲזוּ בְּכָל דָּבָר,
    יִבְנוּ לְעַצְמָם פִּילוֹסוֹפִיּוֹת,
    יִטְעֲנוּ טְעָנוֹת אֵיתָנוֹת,
    כְּדֵי לְהַסְבִּיר לְעַצְמָם אֶת אֲשֶׁר הֵם עוֹשִׂים.

    רַק מְבִינִי דָּבָר שֶׁנִּצְבּוּ לְצִדָּם יָדְעוּ לוֹמַר כִּי הֵם בְּסַךְ־הַכֹּל –
    מַחֲזִירִים לְעַצְמָם אֶת סִבַּת הַחַיִּים.
    רַק מְבִינֵי דָּבָר שֶׁהִבִּיטוּ אֶל מַחְצֶבֶת יוֹלַדְתּוֹ יָדְעוּ כִּי גַּם הָאִישׁ שֶׁהִתְנַשֵּׂא –
    רַק חִפֵּשׂ לְמַלֵּא אֶת הֶחָלָל שֶׁהָיָה בְּלִבּוֹ, רַק תָּר אַחַר מַשְׁמָעוּת.
    ב"ה

    למתוח את החבל יותר מדי זה:

    להישאר בבית כמה ימים בלי אוויר של בחוץ.
    להריץ לעצמך בראש סרטים על טילים גרעיניים ופיצוצים.
    להישאר ערה רק כדי לדעת אם ארצות הברית תפציץ הלילה או לא.
    לסרב להירדם כי ירדנו למקלט, עלינו, הערנו את הילדים, ועכשיו האדרנלין מריץ משמרת.
    לשמוע פיצוץ חזק ולדמיין כמה קרוב זה היה.
    לשבת במקלט ולראות כמה מקקים החליטו להצטרף.
    לנשנש צ'יפס במקום להכין אוכל נורמלי, כי הראש נמצא באיזו מדינה אחרת.
    ולקנח בעוד קצת ביסלי גריל, כי אם כבר שיגעון, שיהיה מתובל.
    לחשוב איך מעסיקים את הקטנים כשאת צריכה לסיים פרויקט לעבודה.
    לקבל התראה, ולחכות לאזעקה, שמתבוששת לבוא או סתם באה ברגל.
    לשמוע את השכנים מעסיקים גם הם את הילדים, בתופים, לשם שינוי.
    לגלות שהחלב נגמר, וכל המכולות בשכונה סגורות.
    גם הביצים, הלכו.
    לשמוע שיעור, ולא להבין מילה, כי הראש עסוק בלוגיסטיקה של הישרדות.

    ולפעמים זה גם:
    ללכת למטבח שלוש פעמים ולשכוח כל פעם מה רצית.
    לשים טלפון במקרר ולחפש אותו בחדרים.
    לקרוא פרק תהילים ולבהות במילה "כי" בלי להבין אם קראת אותה או חשבת עליה.
    לנסות לנוח 10 דקות, ולקום תוך שלוש כי נזכרת במשהו, אבל שכחת מהו.
    להפעיל מוזיקה מרגיעה, ולהתעצבן מרוב שהיא מרגיעה מדי.
    לפתוח את החלון כדי לנשום, ולסגור מיד, כי בחוץ גם עוברות מחשבות.

    ואז… מישהי ניגשת ואומרת:
    "הכנתי רוגלעך שוקולד חמים, ישנתי כל הבוקר, והילדים שטפו כלים."

    לא, את לא מקנאה.
    את מפרגנת.
    רק שהחבל שלך?
    הוא כבר ממש, אבל ממש, על הסיבוב האחרון.

    ואז אומרים לך: "עזבי, זה כלום לעומת מלחמה."
    גם כן מתיחת חבל.
    לא היה צורך לנטרל את האזעקה.
    לא הייתה שם אחת כזו.
    סידור מהיר של כובע, גרב ובגדים שחורים, והגבוה סובב את המפתח בתנועות בטוחות, יודע בוודאות שהוא מתאים.
    הוא נעל אחריהם את דלת הקומה וחייך אל שותפו בשביעות רצון.

    השטח נקי.
    אף אחד לא ייכנס לכאן בשעה הקרובה.
    הם דאגו להסחת דעת מושלמת שתרכז את כולם בקומה מתחת, וממילא הם לא אמורים להתעכב בשטח זמן רב.
    השליפה תהיה מהירה, יש להם מודיעין מדויק, שאספו מאנשים מבפנים, על המיקום של מה שהם מחפשים.

    השניים התפצלו ופשטו על הקומה, משתדלים לערוך את החיפוש ביסודיות אך בלי להותיר עקבות.
    הם לא גנבים שמשאירים אחריהם מהפכה.

    לפתע, כשכמעט כל הסחורה כבר הייתה בתיקים השחורים שנשאו, משהו השתבש.

    הגבוה נכנס לאחד החדרים ונעצר בהפתעה.
    מישהו היה שם, שוחח בפלאפון בקול חרישי.

    מה זה?! כולם אמורים להיות כעת בקומה הראשונה!
    איך התוכנית השתבשה?!

    הוא מישש בעצבנות את הבליטה בכיס מכנסיו, חוכך בדעתו מה לעשות.

    "סליחה! מה אתה עושה פה?" הקול היה תקיף והעיניים יורות זיקים.
    הכובע בער על ראשו.
    "אני... אני..."
    זהו, הוא אבוד. סוף גנב לתלייה.

    "כן, בדיוק. אתה! מה אתה מחזיק שם?"

    הוא האדים כגנב במחתרת. "זה... זה לא מה שזה נראה".
    הלוואי שהיה יכול להעלים מידיו את החפץ השחור המרשיע.

    "אה, כן? דווקא לא נראה לי שיש הסבר אחר למה שאני רואה פה מול העיניים". הקול היה קר.

    "בבקשה, רחמים!" התחנן על נפשו, "עשיתי טעות, אבל זו פעם ראשונה, זה לא יקרה שוב..."

    מילותיו נפלו על אוזניים אטומות.
    החדר נחצה בפסיעות רחבות, והחפץ השחור שהחזיק עבר בעלות.

    הר"מ הגבוה נאנח מלא קומתו ושלף סיגריה מהחבילה שבלטה מכיס מכנסיו.
    הם תכננו מבצע החרמה שקט ונקי, כשכולם ספונים בבית המדרש ב'שיעור כללי', אבל לא נורא, הכל לטובה.
    התלמיד הנתפס העניק לו עוד פלאפון מרשיע לתיק הראיות השחור שיביא לחדרו של הרושיבע'.
  • 48
  • ב"ה

    עד שיצרתי לעצמי פינה חמה.
    מקדש קטן. שקט. מקום שהוא רק שלי.
    דסק אישי (מדף מתקפל מאיקאה, שלא תופס מקום כשהוא סגור ודווקא כן כשהוא פתוח),
    כיסא מנהלות (כזה שנלקח באלגנטיות מהמטבח),
    מאוורר 14 אינץ’ שמייצר בריזה כאילו אני בים,
    רק בלי החול, ובלי הילדים, ובלי ההפתעות.

    מרחתי לעצמי חמאת שיאה עם כמה טיפות רוזמרין,
    לטיפול בכף רגל יבשה ובנפש עייפה.
    תנועות מעגליות, נשימות עמוקות,
    תחושת ספא... שנקטעה שלוש שניות לפני שהתחילה.

    דפיקה ראשונה.
    אני שותקת, אולי יתייאשו.

    דפיקה שנייה.
    “אמא, אפשר רק שאלה קטנה?”
    (אין דבר כזה שאלה קטנה. יש התחלה של סיפור גדול.)

    דפיקה שלישית.
    “שלומי אוכל בצורת גמל. עם דבשות. מבמבה.”

    אני פותחת את הדלת.
    הוא עומד שם עם עיניים עגולות ולב מלא שליחות.
    נכנס ומתיישב על כיסא ה’מנהלות’ כאילו ירש אותו.
    אני מעבירה אצבע על לחיו,
    ואומרת בלי קול: שב. אתה מוזמן. גם אם המקדש לא הזמין אותך רשמית.

    **

    “אמא,” נשמעת שאלה חדשה,
    “אם איש הפליימוביל איבד רגל... הוא עדיין יכול לשבת בסעודה שלישית?”
    (שאלה הלכתית-צעצועית בדרגת דחיפות גבוהה)

    אני שותקת רגע.
    כף רגל אחת עטופה חמאת שיאה,
    והשנייה עסוקה בלהחזיק את שארית היום.

    הוא מניח את הדמות הקטנה על הברך שלי,
    ואני מחייכת אליו, מושכת אותו אליי ברוך.
    מנשקת את המצח שלו,
    ושואלת בשקט:
    “ומה איתך, יקירי? אתה מרגיש טוב?”

    הוא מהנהן,
    ואני לא שואלת עוד.
    לפעמים עצם השאלה היא החיבוק.

    **

    שלושה ילדים ליד הדלת.
    הגדול דופק.
    האמצעי שותק.
    והקטן שואל:
    “אמא, אפשר רק לשבת פה? הרצפה שלך מריחה כמו שקט.”

    אני נמסה.
    הם נכנסים בלי לשאול,
    אבל עם כל הלב.

    הגדול מתיישב,
    האמצעי מתכרבל
    והקטן שוקע בין הכריות כמו פוף שתוכנן במיוחד בשבילו.

    אני מביטה בהם,
    מעבירה יד איטית על גבו של הקטן,
    ונותנת לרגע להיות. פשוט להיות.

    **

    ואז,
    נשמעה אזעקת אמת.

    לא של גמלים מבמבה,
    לא של פליימוביל פצוע,
    לא אפילו של "מי לקח לי את הכיפה".

    אלא אזעקה אמיתית. כזו שמסירה גבולות בין פינות.
    הילדים קפצו. אני קמתי.
    הכיסא הסתובב לאיטו,
    והמקדש שלי, הפך למקלט.

    ציבורי. רועש. חי.
    מלא רגליים, נשימות ותקווה.
    ומוזר ככל שזה ישמע, גם מקודש מאוד.

    **

    כשיצאתי מהחדר לרגע,
    (החדר הפרטי – או המקלט הציבורי. עוד לא החלטתי לשם מה הוא נועד.
    ואולי, בינו לבין עצמו, גם הוא לא סגור על הייעוד שלו.)
    עיניי נחו על שתי מחבתות,
    אחת מפנקייקס של אתמול, אחת מהלחם המטוגן של היום.
    תודה לה’ שעלה בי אתמול הרעיון המבריק לתת להם "להתנסות" בארוחה שלא מביישת שום דוכן אוכל מהיר,
    שתי ציפורים במחבת אחת: גם ארוחת ילדים, גם תעסוקה עם קמח.

    ומהצד השני של הסלון,
    הטלפון המחובר למטען,
    נועד במקור לשמוע מה שלום מי שלא בבית,
    אבל כבר הפך למוקד לימוד מרחוק.

    יש לו תור.
    ויש לו מערכת שיקולים סבוכה:
    מי לומד מתי, מי רק מאזין, ומי טוען שלימוד שלו דחוף כי זה על פרק י"ג.
    זוהי אחת התמודדויות הגדולות של מרחב ביתי קטן עם לב גדול.

    **

    ריבונו של עולם, תודה שזיכית אותי לרגע של שקט,
    לחדר פנימי שלא נבנה מבטון, אלא מהקשבה.
    ותודה שגם כשיצאתי מתוכו, לא נפלתי,
    רק פגשתי שוב את החיים, כמו שהם: עם מחבת, ועם תור לטלפון.
    ואתה שם, גם שם.
  • 44
  • היא לא מחשיבה את עצמה כציירת. הציור הערב לעין ביותר שלה היה מגוון רחב של צבעי פסטל מרוחים ללא מרווח מיותר של לבן, 'קשקושים' בשפה המעודנת.
    היא לא חושבת שניחנה בכשרון שכזה, וזה גם כלל לא אכפת לה. אבל כאשר היא רואה שהמצב בבית על סף פיצוץ, והתעסוקה ממשמשת מלבוא ליד פתח הבית היא מבינה שעליה לעשות מעשה.
    ילדיה אוהבים לצבוע בצבעי מים וגואש, ועל אף חסרונם הברור של הנ"ל היא מספקת תעסוקה לא רעה לזמן בלתי מוגבל. אך כאשר היא מבחינה שעל אדן החלון פרוסים לרווחה ציורים עליזים היא מבינה שאיחרה את המועד. סימני גואש כבר היו מרוחים על כל פינה וזוית אפשרית, וסימני קוצר רוח ושעמום מהסוג הקיצוני הוכיחו לה שהזמן המוגבל חלף זה מכבר.
    "מי הרשה?" קוצר רוח נשמע בקולה. "אתם צריכים לבקש רשות!" ראשים מושפלים מולה, אך סנטר מחודד אחד מראה לה את אחראי לשכת הציור ללא אישור. "חשבתי", הוא ממצמץ במבוכה, "שאת תרשי. היה משעמם, ויהודית אמרה שצבעי הגואש מאוכסנים למעלה, ויש מגוון רחב של דפים על השיש במטבח, אז לא עמדנו בפיתוי, וציירנו מהר לפני שתשימי לב".
    קל לכעוס, אך היא נושכת את לשונה, שפתיה אדוקות. "זה לא יקרה יותר, נכון?" הנהון נמרץ מבהר לה שהמסר נקלט, אך התוכנית צריכה להיגנז, במה עוד אפשר להעסיק חבורת שובבים קטנים?
    "רוצים לצייר?" היא ספונטנית, מגישה ערימה עבה של דפים, פורסת אותם על הרצפה המאובזרת בשלל חפצים. הם נוהרים לעברה, מתישבים בנינוחות עד כמה שאפשר ומתחילים לקשקש, כל אחד בהתאם לרמתו.
    "מה אפשר לצייר?" יהודית מייללת, עיפרון מיותם תחוב בידיה הקטנות. "אפשר לצייר בית! בית עם עצים ופרחים, את אוהבת פרחים, נכון?" היא מחליקה את הדף המיותם. אך יהודית רק נותרת קפואה במקומה, אינה חשה לצייר את בית חלומותיה.
    "אני לא יודעת!" היא מייללת, "אמא יודעת לצייר, את תראי לי!" איך? היא לא יודעת לצייר, והציורים שלה נראים ברמת גנון, ולא של אמא מכובדת שמנהלת חברה מוצלחת ומניבה רווחים נאים.
    אך יהודית רוצה...
    בקווים דקים היא מעטרת את הדף החיור, מוסיפה פה ושם פרחים עדינים, מגישה את הדף ליהודית. שתצבע.
    הבית אמנם אינו נראה פרי עטה של ציירת מחוננת, אך היא לא הקטינה את עצמה.
    כי גם אם ציוריה אינם מושלמים, היא העזה לצייר ולבקוע את הבועה של 'לא יכולה', ופרצה קדימה.
    כי זה לא רק בציור.
    הפרטים טושטשו, הסיפור אמיתי בפרטים שאני יודעת/ שמעתי/ ראיתי, חלק כמובן שונה.

    אני הולך בעולם שלכם.
    מסתובב בעולם שלכם.
    רואה את העולם שלכם.
    אבל חיי את העולם שלי.

    בעולם שלי כולם רעים.
    בעולם שלי אין טובים.
    בעולם שלי הכל שחור.
    בעולם שלי אין לבן.
    בעולם שלי גם אין צבעוני.
    הכל שחור, מר, בלתי נסבל.

    רואים אותי, אומרים משוגע.
    מסתכלים עליי, צעד אחורה לוקחים.
    מביטים בי- איפה הכלבה? שואלים.
    מי אני בכלל? לא מנסים להבין.

    שומעים אותי מדבר כבת,
    רואים אותי לובש עגיל, ולא באף,
    צופים בי עונד על ידי טבעת
    מזהים לצווארי אפילו שרשרת.

    אולי אתם לא יודעים,
    אולי אתם לא מעוניינים
    לדעת על מה ולמה כל זה.
    למה בכלל אני נראה כזה.

    אספר לכם סיפור קטן.
    ילדים טובים ה' לי נתן.
    ילדי חמד, כיפה לראשם.
    נמצאים הם אי שם.

    גדלתי בבבית, שני הורים לי.
    שכנים לידי, שכנים ממולי.
    בית קטן וחמים לי משלי.

    בא הזמן, חלף לו ועבר.
    הלכו הילדים
    הלכה גם האישה.
    הלכו ההורים
    הלכו גם האחים.
    הלכו כולם לדרכם.

    ואני לבדי נותרתי
    אני והכלבה
    הכלבה ואני.
    הייתה לי כבת.
    שמרתי עליה כבבת.
    בהתחלה לא זיהיתי אותו. זהו 'חנניה שובר המשקלים'. הוא נחתך לרבע, השיל מעליו רובדי שומן עסיסיים במהירות שיא.

    רק לפני שלושה חודשים ראיתי אותו – או לפחות את רובו – כמה שעיניי הצליחו לסקור את גופו הענק בפריים אחד.

    "איך עשית את זה?", שאלתי אותו בתדהמה. "תגלה לי את הסוד שלך", התחננתי.

    אם הוא, מכונת השמדה מסיבית של מזון, הצליח – אז אולי גם לי יש תקווה.

    כבר ניסיתי את כל סוגי הדיאטות. כלום לא עבד. החיבה שלי לאוכל גברה על כל משטר תזונתי.
    ספרים עבי כרס והרצאות בלי סוף על תזונה מאוזנת ובריאה קרסו נוכח בורקס תפוחי אדמה אצילי אחד. זה לא שהם לא היו משכנעים – דווקא כן, מאוד – אבל איך שמבטי הצטלב במבטו השובב של המאפה המלכותי, האהבה היא זו שניצחה את הכול.

    האופציה של ניתוח או זריקות לא באה בחשבון. היא מורידה נקודות קריטיות בשידוכים.
    אבל עכשיו, כאשר חברי – הטנק הלא-מתכתי הראשון בהיסטוריה, אימת הפחמימות – עשה את זה, אני מתמלא שוב בתקווה גדולה. אולי זה בכל זאת אפשרי.

    "עזוב אותך מהשיטות המלומדות", אמר הצפלון הטרי. "פשוט תסתום את הפה", המליץ בחום.
    "מה אתה מדבר שטויות?", כעסתי עליו. "מי כמוך יודע שזה לא עובד", הטחתי בו. "זו השיטה האחרונה שניסיתי. שבועות לא אכלתי כמעט – עד שהגיע חג שבועות, ואכלתי עוגות חלביות בכמות שאנשים לא אוכלים לאורך שבועות", הוכחתי את צדקת דבריי.
    "לא הבנת בכלל", צחק חרישית. "תעשה ניתוח – ואז תסתום את הפה. כלומר, אל תספר לאף אחד שנותחת, אלא תספר שפשוט סתמת את הפה."
     תגובה אחרונה 
    ב"ה

    כולם בבית. אי אפשר לצאת.
    (בדיוק עכשיו התחשק לי לצאת לקנות נעליים.
    חבל שדווקא היום אין טילים עם משלוח עד הבית.)

    גם בלי מלחמה, מציאות כזו יוצרת מתיחות.
    אנשים לא אוהבים שינויים בשגרה.
    (כולל אלה שבחיים לא קמו לפני עשר,
    פתאום מתגעגעים לזריחה במשרד.)

    הרחובות שקטים. הבתים, פחות.
    והתחושה? חנק.
    לא בגלל הקירות, אלא בגלל שאין ברירה.
    (נכון, גם קודם לא יצאנו,
    אבל לפחות ידענו שאנחנו יכולים לא לצאת!)

    כשכולנו סגורים יחד, כל אחד מגיב אחרת:
    אחד שותק, אחד רותח,
    אחת מתכנסת, אחת מתעצבנת,
    ואני? אני מדברת עם הקירות.
    הם היחידים שלא עונים לי.

    המתח באוויר.
    וגם ברצפה.
    ובעיקר במקרר.
    (שנפתח כל חמש דקות כדי לוודא
    ששום דבר חדש לא הופיע שם מאז הפעם הקודמת.)

    כשהמצב רגיש, והלבבות דרוכים,
    לא זה הזמן להסביר מי צודק.
    (ספוילר: אף אחד לא.)
    זה לא הזמן לריב.
    זה בדיוק הזמן
    לשכוח למה רבנו מלכתחילה.

    ומה כשלא מצליחים לשמור על שקט?
    כשהטונים עולים והחביתה נזרקת?
    לפעמים צריך פשוט לעצור.
    או לשים אוזניות.
    או לעבור לגור במרפסת (אם יש).

    להבין את המצב –
    זה לזכור שלא הכל אישי.
    (גם אם הילד אמר לי "אמא את תמיד צורחת",
    כשבסך הכול לחשתי "תוריד את הרגליים מהשולחן".)

    זה הזמן לא לפחד מהתפרקות.
    להרשות לעצמנו רגע לצחוק,
    רגע לבכות,
    ורגע להתחבק סתם כי פתאום נהיה שקט בבית.

    מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה עם הקטנים,
    אוכלים ביסקוויטים ומדביקים מדבקות על המצח.
    (היה בזה משהו מרפא.
    וגם דביק, אבל נניח לזה.)

    ולמה אני כותבת את זה?
    כי כבר היינו פה.
    כי אנחנו עם של הלב.
    כי גם אם מישהו ירד מהפסים,
    (או מהכיסא, או מהשפיות הזמנית שלו)
    הוא עוד יחזור.

    ובתוך עמי אנוכי יושבת.
    (וגם הילדים. כולם. כל הזמן. בבית.
    והעמי הזה, מסתבר, גם יודע להכין פופקורן,
    לצחוק פתאום, ולומר בלי מילים: "אנחנו ביחד".)
    "לפחות אנחנו יודעים שאלינו כל גזירת הגיוס הזו לא תגיע. אנחנו כאן בתוך ה'תיבת נח' שלנו, הישיבה!" אמר/ דרש דודי, בחור שקדן ומגיד מישרים בוסרי למדי, ליענקי חברו המסור לשמיעת דרשותיו שהפכו תדירות מיום ליום...

    "אי אפשר לדעת..." פלט יענקי לדודי הנחרד.

    "חס ושול'עם! איך אתה מדבר?" אמר דודי ברעד לא מדומה.

    "על המשפט 'אל יאמין אדם בעצמו עד יום...'"

    "מותו. ודאי ששמעתי! אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לחשוב על כזה דבר! בישיבה שלנו אין בחורים שיתגייסו, אני אומר לך!" הרעד של דודי הפך מפחד לתקיף עד כועס... "טוב, אני הולך לראשיב'ע, להביא לו לראות את טיוטות דרשות המוסר שכתבתי..." אמר ועזב את יענקי לכיוון חדרו של ראש הישיבה.

    הוא צעד במרץ, לקצב מחשבותיו שנעו בתזזיתיות יתר לאור השיחה האמוציונלית שהייתה לו...

    הוא הגיע לדלת חדרו של ראש הישיבה. קולו נשמע מבפנים, מדבר בטלפון.

    הוא עצר בעצמו מלדפוק, קצת כדי לא להפריע לשיחה, יותר מסקרנות לשמיעתה.

    "כן, אני שומע מוישה, זה ברור, המצב ממש לא טוב! כמה שזה כואב, אני אשלח אליהם כמה בחורים מהישיבה.

    מפחיד אותי לחשוב שאני שולח ככה בחורים מידיעה לגיוס הזה.

    ברור שלא הייתי רוצה להגיע לזה... אבל אין מה לעשות, אנחנו לא נעמוד בסנקציות!"

    דודי בלע את רוקו באימה.

    "לא שמעתי, מה אמרת? כמה רוצים לגייס? אהה, רק מהישיבה שלנו, זה לא הרבה מדי? טוב, אל תדאג אני אשלח את הפחות טובים... נקווה שכל הישיבות יישרו קו שיחד נגיע ליעדים שנקבעו..."

    דודי כבר לא היה יכול. הוא פרץ לחדר משתנק מאימה.

    "הראשיב'ע! לגייס?! בחורים מהישיבה שלנו??!!"

    "אין מה לעשות דודיל'ה... אתה לא יודע באיזה מצב קשה..."

    "אבל איך? מה? זה לא ייתכן!"

    "אחרי שיגיעו ליעדים הכל יהיה טוב, ונוכל כולנו לחזור למסלול..."

    "אבל הראשיב'ע" פרץ דודי בבכי קורע לב "בחורים מהישיבה שלנו ילכו לצבא ויהיו לחייל..."

    "מה?? איך אתה מדבר דודי?? חס ושול'עם! לגייס כסף! במצ'ינג של עולם התורה!"
    שלום, קוראים לי ד"ר נחום שפילפוגל, אבל אפשר גם פשוט לצעוק "שפילפוגל!" וזה יכסה בערך שמונים אחוז מהמצבים שבהם אני מעורב. כך אני נקרא גם בקרב קהל חסידי, שכולל את אימי, שני סטודנטים מחליפים מהמכון לאנטומולוגיה וסוכן נדל"ן עם קוצר ראייה.

    אני סופר. כלומר, אני כותב. כלומר, אני פותח מסמכי וורד, שומר אותם בשם 'ספר חדש גרסה סופית סופית סופית סופית 7', ואז נכנס ליוטיוב לחפש סרטונים של נמלים מחזיקות עלים עם ביטחון עצמי.

    למה? כי אני גם דוקטור לשיבוט נמלים.

    אם אתם שואלים את עצמכם מה זה למען השם 'דוקטור לשיבוט נמלים' אז קודם כל, תתביישו. שנית, זה מדע. שלישית, תפסיקו לשפוט אותי, הרי גם אתם אוכלים יוגורט פטל.

    בקיצור, בין ספר לספר (ולפעמים גם תוך כדי), אני נמצא במשא ומתן קשוח מול העיתון העירוני של פתח תקווה על כל מיני דברים.

    אני לא גר בפתח תקווה. אני גר במקום שאפילו וויז מתבייש להציע כיעד. אבל משהו בפורמט של עיתון שמודפס על נייר ממוחזר משמן פלאפל, שידר לי משהו טוב.

    (כתבתי להם טור ניסיוני בשם: "צעקתי על חתול כי חשבתי שהוא ברווז". וקיבלתי תשובה בסגנון: "מעניין. נבדוק אם יש תקן לדברים מהסוג הזה." אני עדיין מחכה לאישור.)

    אני גר לבד. כלומר, חוץ מהנמלים. וחוץ מהברווזים, שלא באמת פה.

    למה, אתם שואלים?

    יפה מאוד, עשר נקודות לגריפינדור! אני סובל מאנטידיפוֹבִּיה, שזה בעצם איזשהו פחד פתולוגי שברווז מסתכל עליי. מוזר, אבל אין מה לעשות, זה אני. (ובגלל זה, אגב, תוכלו לראות אצלי מצלמות בכל הבית, תוכנת אנטי-ברוז, וקמע בצורת חזה עוף מוקפץ.)

    בוקר אחד, בדיוק כשסיימתי את מדיטציית 'קונקטינג טו דה אינר נמלה', שמעתי רעש לא חוקי (במובן העירוני של המילה). זה היה איזשהו משהו בין טלטול ספה לטלטול מקררים. ולא שיש לי משהו אישי נגד זה, פשוט אני אלרגי לטלטול מקררים באופן קיצוני. (זה גורם לעין שלי להתעטש.)

    יצאתי למרפסת עם כוס קפה חם (שנקרא 'קפה מסוכן', כי אם אני שותה אותו מהר מדי אני מאבד תחושה בלשון), ובמקום גן עדן עירוני, אני רואה את ההפך מגן עדן (ראשון לציון, למי ששאל):

    משאית ענקית פרקה לתוך הבניין ממול פריטים נוסח 'מכירת חיסול של נמל חיפה אחרי מלחמת העולם השלישית': פסנתר מחופה בפרווה; שני פסלים של כף יד שמחזיקה ספגטי; מקרר שנראה כאילו צילם את עצמו במראה והשתכנע שהוא דולפין; רכב קטן ושחור עם עוד אלפי פריטים עליו שעמד סתם כך, ואיש בגודל של שניים, עם גופיית NYPD עליו (שעל פי כל הסימנים לא היה שוטר אלא פשוט חובב אותיות) שנבח על בחור נמוך עם כובע של מכבי שירותי בריאות: "שים את הזה עם הזה, ועל זה תשים את זה!"

    הנחתי שמדובר במישהו עם בעיית דקדוק מתקדמת. ולרגע אפילו התרגשתי. שכן חדש! אולי נוכל לדבר על נמלים. או על החיים. או לפחות לא לדבר בכלל, זה עדיף.

    רשמתי לעצמי במחברת ההשראות: "דייר חדש. פוטנציאל גבוה להשראה, או לפחות לרצח סדרתי. אולי בספר הבא יהיה בתור דמות של בריון בשם משה שלא אוהב מוזיקה אבל כן אוהב לריב איתה."

    ובלילה הראשון, כשאחזתי בכוס תה הצמחים שלי (תערובת של שומר, נענע וחוסר תקווה), שמעתי רעש.

    גררררר-טראחחח-טוק.

    הצצתי מבעד לעינית (עם מגן עין, בכל זאת, ברווזים...). אותו ענק מהבוקר היה שם, סוחב לבד מזוודה שעליה היה כתוב 'אל תפתח אותי או שתמות' במדבקות של אותיות.

    וכמובן, אחרי כמה שעות, החלטתי, כמו כל אדם שאין לו יצר הישרדות, לגשת לשכן החדש ולומר שלום.

    לא שבאמת רציתי, פשוט כשניסיתי לבשל ביצה, גיליתי שהכיריים מנגנות את המנון ברית המועצות. ואז המקרר פתח עליי עין. לא מטאפורית. ממש עין. של ברווז.

    "לא שוב..." מלמלתי, בעודי מחפש את טיפות ההרגעה שלי (בתוך קופסה שכתוב עליה 'טיפות הרגעה. לא טיפות עיניים! לא לנסות שוב, שפילפוגל!!').

    קיצר, פתאום החלטתי לבדוק מה קורה עם השכן החדש שלי.

    הגעתי לדלת. שלט קטן היה תלוי שם:

    "מיקי 'בננה' רוזנפלד. יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, משחיז עקרונות מוסריים."

    דפקתי בדלת.

    הוא פתח.

    אני יודע שזה נשמע קונספירטיבי, אבל נדמה לי שהבית שלו היה גדול יותר מבפנים מאשר מבחוץ. כמו נביחה של כלב קטן שמתגלה כשאגת אריה במיקרופון.

    "כן?" הוא אמר.

    "שלום. אני השכן ממול. אתה מאמין בקיום הברווזי..."

    ""מה אתה מקשקש יא חלוק, תוריד עיניים לפני שאכניס אותך לאקווריום עם החברים שלי."

    "אבל... אני השכן שלך!..."

    "לא מאמין לך."

    ולפני שהספקתי לשאול למה, הוא פשוט הניף אותי באוויר, וסובב אותי כמו מאורר מקולקל משנות השמונים. הרגשתי את עקביי משחררים הודעת פרישה, ואת חוליות הצוואר רושמות צוואה.

    "ש-ש-ש-שפילפוגל!!" צרחתי.

    "מה זה אומר?"

    "זה... קריאת עזרה במצבי סכנה נפשית. זה גם שם של פסיכיאטר יהודי מפורסם מספר. תבדוק!"

    הוא הוריד אותי בזהירות של מי ששוקל להרים אותי שוב.

    "אז מה אתה רוצה?"

    "אמרתי, אני השכן ממול."

    "עדיין לא מאמין."

    שוב הניף. שוב סחרור. שוב: "שפילפוגל! שפילפוגל!"

    "עכשיו מה זה אומר?" הוא נהם בין סיבוב לסיבוב.

    "זה… זה… השם שלי. ככה קוראים לי. שפילפוגל זה אני. אני שפילפוגל. אני אישית."

    הוא שוב הוריד אותי. הסתכל עליי.

    "ועכשיו?" הוא נשם עמוק. נראה שהשתכנע. ואז, בא להניף שוב.

    "שפילפוגל!!" צרחתי הפעם.

    "מה הפעם?"

    "זה… מחלת שיניים רגיזות נדירה. לא נעים. אתה לא רוצה שזה יתפרץ לך על הרצפה. בבקשה."

    הוא נעמד. שתק. שקל. ואז אמר: "תראה לי שאתה גר מולי."

    גררתי אותו החוצה. הצבעתי על הדלת שלי. על השלט: "ד"ר שפילפוגל. נא לא לנקוש אם אתה ברווז".

    הוא הנהן. הושיט יד לשלום. לחצתי.

    "אני מיקי. מיקי ה'בננה'."

    "ואתה, מה… עושה?"

    "לא ראית בשלט? אני יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, ו… לפעמים, שוכר גופות להברחה."

    "ברווזים יש לך?"

    "לא. אבל אל תכניס לי נמלים."

    מכאן והלאה הכל הידרדר.

    בבוקר שלמחרת, המקרר שלי עשה קולות של בכי, הנמלים מעבדה הביטו בי בזלזול, והעכבר של המחשב התעקש לזוז שמאלה לבד. ואז, מעטפת דואר הגיעה אלי, עליה היה כתוב: "תפסיק להסתכל עלי. אני רואה אותך. ברווז."

    רעדתי. מבט של ברווז? כבר היו לי סיוטים גרועים מזה! כולל אחד שבו כל טור הנמלים שלו נשא משקפי שמש ואמר 'גוואק גוואק'.

    אבל את שיא האימה חוויתי בשתיים בלילה. דפיקות בדלת. לא רגילות. שלוש קצרות ואחת ארוכה. בדיוק כמו הקוד הסודי שאני עצמי המצאתי בקעמפ. (אחרי שהעיפו אותי כי התעקשתי על סמינר 'תודעה נמלתית'.)

    כמובן שפתחתי.

    'בננה' עמד שם. מחזיק תבנית ביצים, לובש חלוק מגבת ומסכה מוזרה.

    "שמעתי שאתה עושה ניסויים", הוא אמר.

    "כן. בשיבוט נמלים."

    "יפה. תשתדל שהן לא יזחלו לקומה שלי, הן יכולות להיתקל באגו שלי."

    צחקקתי.

    "טוב, אה... אני צריך להשתמש בטוסטר שלך."

    "בשלוש בלילה?"

    "זה השעה של העסקאות הלוהטות."

    "אתה בטוח שהכוונה היא לטוסטר, ולא למשהו דמוי טוסטר?"

    "אני אוהב קרואסונים חמים."

    חשבתי שאולי אני הוזה. אולי זו תוצאה של קפאין יתר, או של שאיפת אבקת חלב נמלים (טעות נפוצה). אבל אז הוא הוסיף: "ואל תדאג. אם תתנהג יפה, אני אפילו לא אפתח את המקרר שלך."

    נתתי לו להיכנס. הוא חימם קרואסונים בטוסטר, ואז נעלם. פשוט ככה. נעלם. כמו מחשבה חיובית של אשכנזי ממורמר.

    למה הוא בא? מה הוא עשה פה? ולמה המקרר שלי מתריע על 'נוכחות לא מאושרת באגף הגבינה'?

    לא מצאתי אותו. אבל מצאתי את קרטון הביצים שלו. פתחתי, והיו שם תפוחים, ועין מזכוכית של ברווז. לפתע שמתי לב שעל תפוח אחד רשום באותיות שוקולד:

    "אני יודע מה עשית לקלמנטינה."

    (אני? מה עשיתי לקלמנטינה? הרי אני קילפתי בדיוק לפי ההוראות של האו”ם.)

    רגע, כתוב 'אנחנו'! מי זה 'אנחנו'? הנמלים שלי לא יודעות קרוא וכתוב!

    (חוץ מאחת, לודמילה, אבל היא סובלת מתסמונת פרידמן... עזבו, לא נכנס לזה עכשיו.)

    מסקנה:

    או שאני משתגע, או שמישהו מנסה להטריל אותי דרך גבינה, ברווזים ושכן שהוא תמהיל בין מאפיונר לטבח של קיבוץ חפץ חיים.

    אם אתם קוראים את זה, ואתם במקרה שוטרים, או מישהו שמטפל בטיפול קבוצתי במכורים לשיבוט נמלים, בבקשה תזכרו את שמי:

    דוקטור נחום שפילפוגל.

    המקרה שלי מתחיל בבננה, חולצה, ותפוחים בסלון.

    והברווזים?

    הם עוד יבואו.

    אם יהיה ביקוש, בעז"ה בל"נ אמשיך...

    תודה ענקית למ.ח. על ההשראה לשם, ל
    @דוכסוסטוס על ההשראה לעלילה, ולג'יי קיי רולינג על ההשראה לחלק מהפאנצ'ים.
  • 196
  • אין באמור משום הבעת דעה בעניין, אלא רק תיאור עובדתי ואמיתי לגמרי! מהאווירה שהייתה בעיר בני ברק ביממה האחרונה.




    יום שני כ' סיון ה'תשפ"ה
    השעה 04:12:30 לפנות בוקר

    בדיוק לרגע הזה חיכתה כת הלצים ה'בניברקית'...
    שנים שהם ממתינים בציפייה דרוכה לגורל המר של האזרחים התמימים שיהיו המחיר ל'הבטחה' ש – בבני ברק לא יפלו טילים...

    'טילים לא ייפלו, אבל על 'חצאי' טילים אין הבטחה!'
    צחקק אחד מהם אפי קרויס שמו והחל לצטט את מגוון התירוצים שהתחילו לזרום יחד עם כוחות הביטחון לאזור הנפילה.

    'זה בכלל לא בני ברק! כל מה שמחוץ לז'בוטינסקי לא כלול בהבטחה!'

    'תכלס''
    הוסיף ה'מתחכם' שבחבורה 'תשאלו את כל האברכים הירושלמים לשעבר שגרים ב'פרדס כ"ץ' ו'קרית הרצוג', הם יגידו לכם שהם ממש לא גרים בבני ברק... זו הרי הסיבה שלפני החתונה הם לא הסכימו לשמוע על יחידת דיור ברח' רבי עקיבא פינת חזון איש...'

    'זה לא מדוייק'
    התערב אברך מקומי ששמע את דבריו - 'שמעתי שמובא ב'חוט שני' להדיא שפרדס כ"ץ נכללת בתוך בני ברק לעניין ההבטחה'.

    'כן, אבל כנראה שלאיראן עוד לא הגיעה המהדורה החדשה של החוט שני'
    סנט בו ראש הלצים והמשיך לחילוק הבא - 'ועוד יש לומר, כאן בדאיכא אייפון כאן בדליכא אייפון, א"נ כאן בשעה משחקת להם לרשעים כאן בשאין השעה משחקת להם'.

    אברך צעיר שידיו ושפתותיו עדיין רועדות ציטט את 'ראש הכולל' שלו שלמד את ה'הבטחה' עם שכל ליטאי יבש וקריר, 'כל ההבטחה הייתה כדי להרגיע את הילדים, החזון איש לא יכול להגיד להקב"ה מה לעשות!'.
    'ומה עם אמונת חכמים',
    צעק לעברו נציג קהילת הספרדים... 'יש כח לצדיקים, איך אתה ככה מקטין את הצדיקים?'.
    'זה לא אני'
    הצטדק אותו אברך, 'ככה שמעתי'...
    'נכון, נכון'
    התרברב צעיר אנרגטי לשמע דבריו - 'אני בחיים לא ירדתי למקלט!'
    מן הצד נראה היה שהתגנב ספק לליבם של הנאספים לשמע 'האומץ היהודי' שגילה הצעיר
    'יש מצב שאצלך זה פחות 'אמונת חכמים' ויותר הפגנת 'אומץ' בשילוב חישוב מושכל של סטטיסטיקת נפילות... תבדוק עם עצמך ותגיד לי אם אני צודק, צדיק'ל'' סנט בו יהודי מבוגר ששמע את דבריו.

    סקרן שהקשיב מהצד לפתע התערב ואמר - 'יש רבנים שאומרים שההבטחה זה לא רק בזכות התורה שמגנא ומצלא אלא גם בזכות שמירת שבת, וברחוב הזה מחללים שבת!'

    אחד מעסקני השכונה שיצא מאובק מביתו נזעק לשמע הדברים 'תתבייש לך! רק לאחרונה התחלנו לחסום את הכביש בשבת, לא נוסעים פה בשבת ולא ייסעו פה בשבת!'

    'וגנרטורים יש לכולם כאן? אההה? ומים???'
    אותו אחד לא הרפה, נראה היה מתוך סערת הנפש שבה הוא אמר את דבריו ש'שמירת השבת' חשובה לו ממש כמו השמירה על שמה הטוב של אותה 'הבטחה'...

    'ובכלל, כל החבר'ה כאן בפרדס כ"ץ מקפידים על השילוש בהדסים בשיעור חזו"א? או שהם קונים כל חבילת הדסים שכתוב עליה את האות א'? מה נראה לכם, כדי ליהנות מהבטחה של החזון איש צריך לנהוג לפי החזון איש!' קבע.

    ממש תוך כדי דיבור של אותו סקרן הרים את עיניו המושפלות מי שנקרא ה'חזונישניק' של השכונה – 'אני שומע ממכם צליל של זלזול בהבטחה של החזון איש! תתביישו לכם!' אמר והוסיף את ההגיג שלו, 'מה שהחזון איש אמר זה דבר חידוש ו'אין לך בו אלא חידושו!' ואם הוא דיבר על הפגזים הקטנים שהיו בימיו, הוא לא דיבר על טילים בליסטיים עם חצי טון חומר נפץ, וגם, הוא דיבר על בני ברק של אז, לא על כל ההרחבות והתוספות שבנו בעיר'.

    משום מה היישוב הזה לא נשמע לאחד המאזינים שהגיב בחריפות – 'זה ממש כמו לטעון שהחזון איש הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים! נו באמת!'.

    רגע לפני שחברי כת הלצים פרצו בצחוק מתגלגל עצרה אותם אלונקה שעברה לידם ובה אחד הנפגעים מנפילת הטיל -
    'חברים, זה לא עניין לצחוק עליו' הרצין את האווירה אחד מהאברכים שדירתו נהרסה, ופנה לאנשים שהתאספו שם -
    'אומרים שיש עוד התראה, תתמגנו בבקשה, 'ונשמרתם!'.



    ובאותה נימת רצינות!


    רוב ככל גדולי ישראל ובראשם מרן גאון ישראל ר' דב לנדו שליט"א הידוע בהנהגותיו לפי שיטת החזון איש הורה מפורשות, לנהוג לפי כללי הזהירות הנדרשים.

    זאת לצד מה שנכתב במכתב של רבני העיר הרב יהודה סילמן והרב שריאל רוזנברג' ש'ההבטחה אינה מדוייקת וד"ל'.
    וכך נשמע מפיהם של יודעי דבר בדבר מקור אותה 'הבטחה' התלויה ב'עצה' שייעץ החזון איש להרב טורצ'ין שהתגורר בירושלים ושיכל את שני ילדיו בהפגזות של הירדנים, והחזון איש אמר לו לבוא לבני ברק באומרו שבבני ברק הוא יחיה בשלווה.
    מכאן ועד לצאת אל הגגות כדי לחזות ביירוטים ולחזות במימוש ההבטחה הדרך ארוכה ומסוכנת מאוד!

    מגדולי ואדירי תורה הלומדים תורה לשמה ושקועים בעיונם ולימודם ואינם רואים צורך בירידה למקלט, אי אפשר ללמוד לכלל הציבור שאינו קרוב לשולי דרגתם.

    בהקשר לזה יש לציין את מכתבו של ר' חיים קנייבסקי מ- ד' כסלו תשע"ג.
    "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" ברכות ט' ע"ב, ורבי שמעון סבירא ליה בספרי עקב סי' ל"ח אין זה קידוש ה' שדברי צדיקים קיימין בחייהן ובטלין לאחר מיתתן, ולא יתכן כן.
    ואם כן כשהחזון איש זצ"ל אמר שבבני ברק לא יהיה פצצות כמו שהעיד הגה"צ רא"צ טורצ'ין זצ"ל, בודאי יתקיים גם היום, ואין לפחד כלל!"
    משכך, מי שקיבל אישור וביטוח אישי שלא יארע לו כל נזק מפיו של רבו, ובליבו נטועה אמונת חכמים, מצווה עליו לשמוע בקול רבותיו ושומר פתאים ה'.
  • 83
  • ההתרעה של פקוד העורף תפסה אותי בתחנה, 20 דקות לכניסה למרחב מוגן. מיהרתי לבדוק האם ריצה מיידית היא פעולה הכרחית:

    "שלום, וברוכים הבאים לטיל-קו, שירות המידע הלאומי לזמני נחיתה מדויקים לטילים בזמן אמת. לחץ 1 לטילים מאיראן, לחץ 2 לטילים מתימן, לחץ 3 לטילים מעזה, לחץ 4 לניהול יעדים מועדפים."

    הקשתי 1, סקרן לבדוק איך נראה סטארט-אפ ממשלתי מתפקד, מעדיף לא לדעת מיהו היעד המועדף.

    "יעד - תל אביב, דרך נמיר.
    טיל בליסטי מאיראן, לכיוון, גוש דן, יגיע בעוד, 12 דקות.
    טיל קרקע-קרקע, לכיוון, רמת גן, יגיע בעוד, 14 דקות."

    מידע אמין, מדוייק.
    תכל'ס, בשאלה של חיים ומוות אין מקום לטעויות.

    ניתקתי וחייגתי לקל-קו, אולי אספיק להגיע הביתה לפני מועד הנחיתה המתוכנן של הטיל.

    "תחנה - אלנבי פינת נחלת בנימין.
    קו 5, לכיוון, קריית אונו, יגיע בעוד, 3 דקות.
    קו 18, לבת ים, יגיע בעוד, 25 דקות."

    הצצתי בשעון.
    שלוש דקות? אוקי, זו כבר הפעם הרביעית שהן עוברות ברבע השעה האחרונה.
    קו 18 לבת ים? נפלא. רק חבל שאני גר בבני ברק ולא מתכנן נופש על החוף בקרוב.

    התנשפתי לרגע, תוהה אם קל-קו הוא סך הכל שירות מידע פשט או ניסוי מניפולטיבי בפסיכולוגיה התנהגותית.

    כי כמו תמיד, כשהמדינה לא רוצה שמשהו יקרה הוא יקרה, מדויק להפליא.
    ודווקא כשהיא כן רוצה לעזור היא תשים שלט ‘תודה על הסבלנות’ ותיעלם, כמו אוטובוס סיני חשמלי בתחנה שקטה בצהריים.

    אם לא יפגוש חבר מצוות חץ - הטיל אולי יגיע בזמן.
    האוטובוס? אולי נעלה עליו כשיעבור בטעות.
    ב"ה

    פחדים בתחפושת

    הפחדים הגדולים שלנו – אלה עם הכובעים השחורים והכותרות המבהילות,
    כבר הבינו שאם הם ייכנסו ככה בדלת הראשית, נברח להם מהחלון.
    אז הם התחילו להתחפש.

    פתאום זה לא "מה אם יפלו טילים?", אלא,
    "מה אם בדיוק ייגמר הטישו כשאני בממ"ד?"
    לא "האם המלחמה תימשך?", אלא,
    "אם נדחה את הטיול השנתי – מתי נספיק לעשות שקופיות?"

    והכי מפחיד:
    האם אמא באמת תתעקש לשמור את כל השוקולד ל'שעת חירום'?
    (וכולנו יודעים שהשעה הזאת מגיעה ברגע שמישהו משאיר כפכף באמצע המסדרון.)

    הפחדים הגדולים התעייפו מלהפחיד בגדול,
    אז הם התחילו לפחד בקטן.
    בקטנות.
    בקטנוניות.

    שלא ייגמר החלב.
    שלא נתקע במעלית בזמן אזעקה.
    שלא נצטרך לשחק טאקי עם דודה רבקה עוד פעם.

    ובינתיים, אנחנו עסוקים בלהתמודד עם הדרמות הקטנות,
    כשהפחד הגדול יושב בצד, שותה תה,
    ואומר:
    "מצוין. תמשיכו ככה. אני לא צריך להתאמץ בכלל."

    אז הנה,
    רשימה ארוכה של פחדים קטנים בזמן גדול
    (או: למה במלחמה דווקא הפחד הכי מלחיץ הוא שלא יהיה שוקולד…)

    • "תפסיקו לשתות מים! אם תהיה הפסקת מים, מה תשתו??"
    • "תשתו הרבה מים, שלא נתייבש מהלחץ!"
    • "למה קניתם רק 12 חבילות פסטה? מה יקרה אם ניתקע פה חודשיים??"
    • "למה קניתם כל כך הרבה פסטה? איפה אני אמורה לשים אותה?! גם אני צריכה חמצן!"
    • "אני שומרת את העוגיות לאזעקות. רק לאזעקות!"
    • (אחרי ביס חמישי) "טוב, זאת הייתה אזעקה פנימית. של העצבים."
    • "אני לא ישנה. אני דרוכה. מישהו צריך להקשיב לחדשות!"
    • (שעה אחרי): "מה? הייתה אזעקה? לא שמעתי, הייתי באמצע משבר לאומי, הקוטג’ נגמר במדפים."
    • "אם הבית יהיה מבולגן ונצטרך לרדת למקלט, מה יחשבו עלינו השכנים?"
    • "בבקשה, רק תסדרו את הסלון! לא אכפת לי מהטילים – אכפת לי מהבלגן!"
    • "מי לקח את המטען של הפלאפון? אני שומרת אותו לזמן חירום!"
    • (אחרי דקה): "מה זאת אומרת נשאר לך רק 4%? איך לא שמרת אותו לזמן חירום?!"
    • "לא לגעת בשום דבר! אני מתעדת את המזווה, שאם תהיה קטסטרופה, נדע בדיוק מה היה!"
    • "אל תשבו קרוב לקיר, אולי הוא יתמוטט."
    • "תשב צמוד לקיר, מה אתה באמצע החדר?!"
    • "אני שומעת את החדשות רק ברקע."
    • (בפועל): "שקט כולם! אני מנסה להבין אם אמרו 'יירוט' או 'יריב'!"
    • "תורידו ווליום באזעקה, היא מלחיצה את אבא."
    • "תעלה ווליום, שלא נפספס עוד אחת!"
    • "שמרתי לכם טונה ובמבה לימי חירום."
    • (אחרי חמש דקות): "הילדים כבר גמרו הכול...
    טוב, נצא למכולת, אבל רק לדברים חשובים,
    טונה, במבה, ושוקו. ולחמניות. וחיתול.

    ויש את הפחד הכי מוכר מכל,
    שלא נצליח להרדים את הקטנים בזמן.

    אנחנו משכיבים אותם בעדינות.
    מניחים ראש על הכרית, לוחשים שיר ערש,
    מסדרים את הדובי בזווית אסטרטגית,
    נושמים נשימה של ניצחון,
    ואז: אזעקה.

    הכול מתחיל מהתחלה.
    להרדים. שיר ערש.
    "שכחתי לנשק את הדובי."
    ואז שוב אזעקה.
    בשלב הזה הילדים כבר שואלים אם יש טקס השכבה בהמשכים.

    וההורים?
    שומרים על קור רוח,
    כי אם נבהל גם מזה, מי יכין את הקפה של הבוקר?

    והפחדים הקטנים לא עוצרים שם.
    יש להם תחפושות נוספות, מתוחכמות הרבה יותר.
    הם יודעים להסתנן פנימה דרך הסדקים של העצבים המרוטים.

    למשל:
    – שאם לא נשתוק בדיוק עכשיו – יהיה פיצוץ (לא חיצוני).
    – שאם מישהו שוב יגיד "מה קרה? הכול בסדר", לא נוכל להבטיח שנשיב תשובה רגועה.
    – שאם הילד שוב ישאל "יש משהו טעים?" בדיוק כשנגמר הקפה – אולי נצעק עליו בטעות גם אם הוא רק בן ארבע.

    ויש גם את הרגע שבו כולנו יודעים:
    אין יותר גבול בין רוגע מתוח לבין מתח רגוע.

    אנחנו שוטפים כלים כאילו מדובר בנשק להשמדה רגשית.
    מנקים את הבית כאילו מישהו הולך להיכנס לבדוק אם טאטאנו מתחת לספה.

    ואז, בין כותרת מבהילה למריחת שוקולד חשאית מהמגירה הסודית,
    אנחנו נזכרים:
    אה, נכון. הפחדים הגדולים שוב התחפשו.
    והקטנים, שוב ניצחו אותם בנקודות.

    ובינתיים, הפחד הגדול יושב לו בפינה, שותה תה בשקט,
    מסתכל על הפאניקה הקטנה שעושה עבודה מעולה,
    ואומר לעצמו:
    "אני בכלל לא צריך לעבוד קשה.
    הם כבר עושים את זה בשבילי."
    ב"ה

    יש לנו סיסמה עתיקה שעוברת מדור לדור במשפחה:
    "קצת הומור אף פעם לא מזיק."
    מישהו שנון במיוחד קיבע אותה בראשי תיבות — קהאפל״מ.
    ניסינו לפענח, שאלנו, ניחשנו, והעלינו חרס.
    לבסוף, אותו ממציא ססמאות רחום גילה לנו את הסוד. בלי תמורה, ובלי דרמה.

    וכמו שהסיסמה הזאת תקפה בזמנים רגילים – כך היא כפולה ומכופלת כשפורצת מלחמה.
    אבל רגע. אל תצפו עכשיו לסיפור מצחיק. הוא בכלל רציני. ממש רציני.
    ועדיין, איכשהו, הוא מחליק חיוך.
    ואולי בגלל זה שווה לספר אותו.

    אז הנה המאורע, כפי שסיפרה לי חברתי:
    הם זוג בגיל העמידה, מתגוררים בדירה מרווחת עם יחידת דיור שמשכירים לזוג צעיר.
    ואז, הודעה על טילים מאיראן.
    הזוג הצעיר, שאין להם ממ"ד, דופק בדלת.
    כמובן, הכנסת אורחים יהודית-מיידית – והם מצטרפים לממ"ד של המארחים.

    רק מה?
    החברה שלי, כך היא מודה, מבולגנת ברמות.
    בלגן שעם השנים הפך ל... נוף.
    אבל בעין חיצונית? לא פחות ממתקפת רסיסים.

    כשהזוג נכנס פנימה, אל המרחב המוגן, הלא כל־כך מוגן בעיני העיצוב,
    הילדים שלה לוחשים לה:
    "אמא, לא ברור ממה השכנים נבהלו יותר, מהטילים או מהבלגן..."

    אז כן, זה הסיפור.
    לא מצחיק, אבל אי אפשר שלא לחייך.
    והאמת? גם קצת להתחזק.

    ולכן, קחו לכם קצת צידה מהבלגן הזה:

    א. תמיד יש בית שיותר מבולגן משלכם
    ב. ויש מי שנאלץ לארח בתוך הבלגן הזה, בזמן אזעקות
    ג. קה״אפל״מ, תמיד עובד, גם על בלגן גרעיני
    ד. ואם כבר בלגן, שיהיה עם חיוך.
    ה. והכי חשוב, לא לאבד את ההומור, גם כשהעולם קצת מתבלגן.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה