קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 111
    • ח
    שיתוף - לביקורת תת סידרה של זבובאים
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    יצאתי מחדרי בעקבות זעקה מקפיאת דם.
    "תהרוג אותה!"

    לפני שהספקתי להעיר לשני הבנים שלי על ההיסטריה,
    ולפני שהבנתי את מי בדיוק צריך להרוג,
    אני רואה את שמעון, לא פחות ולא יותר, עומד על השולחן בסלון.

    זה כבר מוגזם לכל הדעות.
    אני עוד לא יודעת מי הקורבן, אבל נעליים על השולחן?!
    "תוריד את הנעליים!", נזעקתי גם אני, מצטרפת לחגיגת ההיסטריה.

    מחיאות כפיים מצלצלות נשמעו.
    "תוריד! אתה שומע?!"

    שמעון חלץ את נעליו תוך כדי מרדף אחרי החשודה:
    יתושה אחת, שמטריפה אותו ואת נתן כבר שעה.
    היא ואחותה, שתי יתושות נגד שני הבנים שלי.

    כוחות שווים? הצחקתם.
    אלה שתיים שמוצצות דם ועפות לך בפנים שוב ושוב.

    "אלי, בוא תעזור!" קורא נתן לאחיו השלישי, הקורא ספר בשלווה בחדרו.
    לפני שהספקתי להגיב, אני רואה שלושה נגד שתיים.

    מכות עפות באוויר.
    אני צועקת "די!", אבל שלושת הלוחמים אפילו לא שומעים.

    ואז, זה קרה.
    שמעון, בניסיון נואש לחסל את היתושה, חבט בעוז…
    ושבר את הנורה מעל השולחן.
    ידיו נטפו דם. הוא קפץ מהשולחן (בלי נעליים כמובן),
    ודרך היישר על שברי הזכוכית שהתפזרו ברצפה.

    "אני כולי דם!" צועק שמעון.
    "אל תדאג, אני עוד רגע מחסל אותן!" עונה לו נתן.

    נתן ואלי מוחאים כפיים בהתלהבות, ואז, צעקת ניצחון:
    "הרגתי אותה!"

    אני לא יודעת אם הם באמת הצליחו לחסל את היתושות,
    אבל דפיקות חזקות בדלת השתיקו את כולם.

    פתחתי, ושני שוטרים חמורי סבר עומדים בפתח.
    אקדחים שלופים.
    "כולם להרים ידיים!"

    הם כולם הרימו ידיים. כולל שמעון. עם הידיים המטפטפות דם.

    "קיבלנו קריאה על מקרה מצוקה קשה. מה קורה פה?"
    אהם… מתגמגם נתן, "פשוט… פשוט לא הצלחנו לתפוס אותם."
    "את מי?" שואל השוטר בחומרה.
    "את היתושות," עונה נתן.

    השוטר מביט בו רגע.
    "ואתה, שמעון, למה יש לך דם על הידיים?"
    • חחח
    • תודה
    Reactions: אביגלוש, אש קודש!, ללי99 ועוד 14 משתמשים17 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יאן
    ככתוב: הוא יתושך ראש וכו'
  • 57
    • ח
    שיתוף - לביקורת פתאום ראיתי
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    לפעמים יש ילדה אחת מתוקה מאוד.
    כזאת שדורשת תשומת לב כמעט בלי הפסקה,
    ולא תמיד בדרכים חיוביות.
    היא יודעת למשוך מבטים, לבלוט, להמציא דרכים.
    ולכאורה, היא מקבלת המון תשומת לב חיובית.

    אז מה חסר לה? ומה היא באמת מחפשת?

    חשבתי הרבה. והשאלה נותרה בעינה.
    אפילו לא מיהרתי להתייעץ,
    כי הרגשתי שאולי לא אקבל מענה שידבר באמת ללב.

    והנה, בסייעתא דשמיא, דווקא מתוך הקשר אחר לגמרי,
    החמאתי למישהי, והיא מאוד התרגשה.
    ראיתי את זה, ופתאום נפלה בי ההבנה:
    זה בדיוק מה שהילדונת מחפשת.
    היא צריכה יותר מחמאות.

    לא תמיד אנחנו חושבים על זה,
    אבל יש ילדים שעבורם מחמאה
    היא לא מותרות, אלא ממש צורך רגשי בסיסי.

    לפעמים הורים מהססים:
    "אני לא רוצה להגזים",
    "זה יישמע לא אמיתי".
    אבל האמת היא, שיש נשמות שזקוקות למילה טובה כמו לנשימה.
    זו השפה הפנימית שלהן.
    זו הדרך שלהן להרגיש נראות, ערך, שייכות.

    ילדים שונים ניזונים מסוגים שונים של קשר רגשי.
    יש מי שמחפש מעשים של נתינה,
    ויש כאלה שעבורם מילה טובה, הערה חיובית קטנה,
    היא הדלק הפנימי שממלא אותם ביטחון ושמחה.

    הילדונת שלי, כפי שתיארתי, כנראה צמאה במיוחד לאותן מילים.
    לא כי חסר לה משהו בי,
    אלא כי זה פשוט הפתח שדרכו היא שומעת "אני רואה אותך", "את חשובה לי".

    וכשהמילים האלה לא מגיעות,
    היא ממציאה דרכים אחרות להרגיש קיימת, גם אם הן לא תמיד נעימות.

    ואם אני, בטבע שלי, לא כל כך מרבה להחמיא,
    כי אני אדם יותר ענייני,
    ולה זה חסר, אז הנה משהו שאני כן יכולה למלא עבורה.
    אז הנה תזכורת פשוטה:
    לא לשכוח להחמיא.
    וזה מספיק.

    אז ברוך ה', קיבלתי תשובה מדויקת.
    וגם אתם, אם תרצו, תוכלו להיעזר בה.
    היא קלה, היא פשוטה, והיא דורשת רק...

    קצת תשומת לב.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, קרב, דינה מילר ועוד 7 משתמשים10 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    חוה אייזן
    חוה אייזן
    מצטרפת לכל מילה תודה לך
  • 363
    • א
    שיתוף - לביקורת ככה הבסתי (?) את היתוש הסטנדאפיסט
  • איש המילה הכתובה //
    • זו אומנות שמצריכה דיוק מיקרוסקופי. משהו ברמה של להשחיל חוט תפירה במחט — או יותר גרוע: להפיל טיל בליסטי בחלל באמצעות קרן לייזר כתומה מ"הכול בשקל".


    פיסת האומנות הייחודית הזו לא מוצגת בארכיון אקסקלוסיבי שמור בצפונה של תל אביב. היא מתנוססת על שפיץ חוטמו של ידידי עזריאל, בדמות פצעון עגלגל, סימטרי להפליא, בנקודת האף שהכי רחוקה מפניו.


    תודו שפצע, שיכול היה להתמקם בכל מקום אחר בגוף אך בחר להשכין את מושבו בול בשפיץ של האף — יש בו מן האומנות.

    כמי שיודע להעריך אומנות טובה, פניתי אליו בשאלה:
    "תגיד, עזריאל, אתה מסתובב כבר חצי שנה עם פצע במיקום אסטרטגי מאוד. אולי תואיל בטובך להסביר לי את פשרו?"

    "פצע בגרות", הוא ענה בביטחון מופרז, כאילו הכין את עצמו היטב לרגע הזה.

    בתשובתו זו לא היה ולו קורטוב של הגיון. פצע בגרות בגיל 34? מה גם שמלבד סימפטום הבגרות הבודד הזה, לא זוהו סימנים תומכים נוספים. ילדותי היה — וכזה נשאר.

    לא ויתרתי לו. חפרתי עד שנאלץ להודות שיש לו בבית יתוש בעל חוש הומור מפותח במיוחד, שעליו הוא אינו מצליח לשים את ידו.
    "בכל פעם שהפצע המביך מחלים, הוא תוקף שוב בפסגת האף — אגב צחוק חרישי ומרושע",קבל בפני עזריאל, בעוד דמעה סוררת גולשת במורד אפו וצורבת את הפצע באכזריות.

    "מה הבעיה?" שאלתי אותו בחמלה, בתור מי שכבר טיפל ביתוש אחד או שניים בחייו.
    "אני בא אליך היום אחר הצהריים ושם סוף ליתוש המתעלל", הבטחתי — וגם קיימתי.

    ישנתי כמו שצריך בין שתיים לארבע, כמו לפני חתונות חשובות, והגעתי לזירת הקרב בשעה 4:30 — רענן ונכון לתצוגת תכלית של הנחלת תבוסה ליתוש הערמומי והשנון בתבל.

    עיניי החדות הבחינו בו כבר בדקה הראשונה. עקבתי אחריו בתזוזות עיניים עדינות בלבד, ללא תנועות מיותרות שעלולות לגרום לו להסתתר.

    המתנתי בסבלנות שיתקרב אליי — וזה קרה.
    ביעף אופייני, במהירות בינונית, הוא חלף ממש בצמוד אליי. נכנסתי מיידית לפעולה מהירה.

    פרשתי ידיים לצדדים ובעוצמה שאין לתאר ספקתי אותן זו בזו. שברתי ארבע אצבעות, ריטשתי את שורש כף היד, פרקתי את הכתף, וחמש מחוליות גבי התחלפו זו בזו.
    וכמובן — כאשר ידי נפתחו, לא היה שם רמז ליתוש. האחרון דווקא ריקד בחדווה בלתי מוסתרת מעל גופי המוטל רצוץ על הקרקע.

    הבנתי שעם ידיים חשופות, זה לא ילך. אז שיניתי טקטיקה: 600K.

    הסתובבתי בכל החדר חדור נקמה, ורוקנתי 16 בקבוקים מלאים. כמעט והדברתי גם את עצמי על הדרך — אבל לא הייתה ברירה אחרת.

    מאחר שלא ראיתי את היתוש כמה דקות טובות, הבנתי שהמערכה הכבירה הוכרעה בניצחון מוחלט. היתוש איננו יותר.

    רק כאשר יצאתי לרחוב, וכולם הביטו בסקרנות ובשעשוע בלתי מוסתר בפצע שבקצה אפי — הבנתי שבכל הזמן שהתזתי 600 Kישב היתוש על קצה אפי והתבונן מהיציע על המבצע המרהיב שאני מנהל מבלי שייפגע, ולקינוח גם הותיר מתנה קטנה ולא כל כך נעימה.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: T;), אש קודש!, שם משתמש: נחוץ ועוד 46 משתמשים49 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש המילה הכתובה
    תודה רבה על הפרגון המלבב לא ידעתי שבינל'ה אוהבת את המקפים האלה תודה על ההערה המחכימה. קניתי!
  • 21
    • ח
    שיתוף - לביקורת גם זה יעבור
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    מונולוג.

    מפריע לי.
    עד כמה? אם נדרג מ-1 עד 10 – אז 20.
    נכון, זה מחוץ לטווח, אבל גם ההפרעה הזאת חסרת פרופורציות.
    כדי שתבינו עד כמה זה מפריע לי.

    ויש משהו נוסף שמפלח: החוסר התחשבות.
    האטימות, הפגיעה, ההתעלמות, כולן כלולות בחבילה אחת.
    ולחבילה הזאת יש עוד “מתנות”, כמו למשל:
    שגרמו לך נזק,
    ואחר כך עוד האשימו אותך.

    נניח לזה רגע, כי מה שמפריע באמת, מפריע.
    למשל, ממש עכשיו בזמן שאני מנסה לנסח את מילותיי הכואבות,

    פועל בבניין שלי חדר ג'ימבורי.
    ממש בקומת הקרקע, מתחת לחלון ביתי.
    אחד הילדים מסרב להירגע, אז המדריכה מנסה לשכנע אותו,
    ובינתיים הוא צורח בכי עצבני.

    אני כמובן לא יכולה לעשות דבר כדי להרגיע,
    רק לחכות שהמדריכה או הילד יחליטו להמשיך
    מה שיקרה בעוד כעשר דקות של בכי ממושך.

    אבל כנראה שהיום לא היה יום קל שם בג'ימבורי,
    כי גם הילד הבא שבא לצאת החוצה, בוכה נוראות.

    אני לא אספר לכם שיש שם קבוצות־קבוצות של ילדים,
    ושהפעילות נמשכת עד שעות הצהריים המאוחרות,
    אבל לקראת הסוף
    אז שהילדים יחכו כבר במדרגות. למה לא?

    ואני גם לא אספר לכם שתלינו, כמה מהשכנים בבנין,
    מודעה מנומסת שמבקשת יפה להתחשב בשכנים,
    ומישהו עלום תלש אותה בחוסר לב.

    ולמה אני לא אספר?
    כי כשאין התחשבות, אז ממילא אין לקיחת אחריות,
    אין כבוד, אין דרך ארץ.

    וכשהדברים הללו חסרים,
    אני לא רוצה לחשוב איזו חוויה הילדים עוברים בפנים.
    מה גם שאני יודעת על חינוך של ממש לפראות,
    וכמה שזה נשמע אולי תגובה מתלהמת,
    האמת מתלהמת הרבה יותר.

    אז אנשים מעלימים עין מעוול,
    וגורמים נזק,
    ולא לוקחים אחריות,
    ופוגעים בחזרה.

    ומה נשאר לעשות בכזה מצב?
    להילחם כמובן,
    או לא להילחם,
    או ללכת.

    כשמלחמה איננה אפשרות,
    ועזיבה איננה אופציה,
    נשארה רק הברירה לא להילחם.
    אבל ההפרעה בעינה עומדת.

    וכל פעם מחדש היא מציקה ומפריעה
    עד גבול של כמעט איבוד עשתונות.
    כי מילא תסתדרי עם הבלגן של עצמך, או שלא תסתדרי,
    אבל גם אז תהיה לך שליטה מסוימת על מה שקורה ומתי.

    אבל להסתדר עם צרחות שלא מקובלות על נפשך,
    בכל שעה משעות היממה?
    לנסות למנוע את הרעש הלא נעים,
    לסגור חלונות,
    ללכת לחדר הכי פנימי,
    ולסגור דלת,
    עד שתדמייני שאולי עכשיו כבר נרגע העסק.

    אז ברור שזה מפריע,
    ומפריע מאוד.
    ובפרט כשאת חלשה, לא מרגישה טוב,
    שאז בכלל אין לך טיפת סבלנות.
    ובהחלט מגיע לך מעט מנוחה.

    אבל שוב פעם,
    אף אחד לא חושב שהמרחב הפרטי שלך הפך למרחב ציבורי,
    למרות שהבניין הוא בניין פרטי,
    ולמרות שאפשר בהחלט להבין שיש דרך ארץ
    לא להרעיש במדרגות כדי להתחשב בשכנים.

    אבל נעזוב את הקודים החברתיים,
    נעזוב את ה"לבקש יפה".
    ולמה?
    כי זה פשוט לא קורה.

    אז כשאת לא לגיטימית,
    לא משנה כמה לגיטימית הבקשה שלך,
    היא כבר לא.

    וכל פעם מחדש המחשבה מנסה למצוא פתרונות לבעיה.
    וכשלנסות להגן על עצמך לא עוזר,
    וכשכבר נפלת כמה פעמים ונפגעת עוד כמה,
    ואז כשאת קמה, את שוב מנסה לחשב מסלול מחדש.

    והנה עוד מחשבה,
    שלא בדיוק פותרת את הבעיה,
    אבל מלמדת אותנו משהו על חיים.

    וזו המחשבה שעלתה בי בעקבות ההתמודדות הארוכה והלא נעימה אותה אני חווה:

    לפעמים היצר הרע מקבל כוח להפריע,
    והוא אכן מפריע.
    נכון שיש לו שליחים,
    אבל בפועל, הכוח מגיע מכוחו של היצר הרע.

    ועכשיו,
    היצר הרע ימשיך להפריע.
    הוא מגיע כדי לבחון אותנו.

    עכשיו אם אנחנו מגיבים להפרעה,
    זאת אומרת ממש מופרעים ממנה,
    מגיע היצר ואומר:
    "הנה, הצלחתי לשגע את הבן אדם".

    וככל שנתייחס יותר,
    כך היצר הרע ימשיך בהצלחתו.
    ולמה לא להמשיך?
    הוא מצא פינה להתגדר בה.
    הולך לו שם.
    וזה אכן תפקידו.

    אבל ברגע שאנחנו נקבל החלטה
    ש"שום דבר לא מפריע לנו",
    למרות שזה נורא מפריע,
    נקטין את ההפרעה.
    נתייחס אליה בשוליות.

    נמצא דרכים לעקוף אותה,
    למשל להדליק מוזיקה,
    או למשל לא לכעוס על האטימות,
    כי היא ממילא שם,
    והיא לא מתכוונת ללכת לשום מקום.

    או לצאת למקום אחר, אם יש אפשרות.
    וגם כשזה קורה,

    אפילו אם פתחו לך ג'ימבורי רועש מתחת לבית,
    והילדים קופצים וצועקים מהשעה שתיים עד שמונה,
    ובשמונה בדיוק מתחיל סבב נוסף

    עם מוזיקה רועשת וצעצועים מרעישים,
    ואת עם חלון סגור ואין לך אפשרות לצאת,
    והכול מלווה בצרחות בלתי פוסקות,
    אפילו אז,
    לנסות להעביר נושא בראש שלך,
    ולנסות לא להיות מופרעת מהעניין...

    נכון, לפעמים זה בלתי אפשרי.
    אבל בכל זאת,
    הרעיון הוא להקטין את רמת ההפרעה עד כמה שאת יכולה.

    וכשאת לא מופרעת,
    אז היצר הרע אומר לעצמו:
    "היי, בשביל מה אני עובד?
    חושב כל פעם מחדש איך לעצבן את הגברת,
    זה כבר לא ממש מדגדג לה".
    ואז הוא פשוט מעביר נושא.

    כי זו לא מלחמה ביני לבין האחראים על הג'ימבורי.
    זו לא תלונה על מוסד כזה או אחר.
    זה מאבק איתנים, ביני לבין היצר הרע.
    הוא משתמש באנשים, בסיטואציות, בצלילים, ברעשים.
    אבל המאבק האמיתי מתקיים בתוכי:
    האם אתן לו למשול בי,

    או שאחליט בעצמי מה יפריע לי ומה לא.

    וכך, בכל עניין ועניין,
    מדברים קלים יחסית ועד דברים כואבים ועמוקים,
    הוא שם. היצר הרע. מחפש פרצה.
    ובכלל, מי באמת יכול להעריך עד כמה משהו מציק לנו בלב?
    ועד כמה הוא חודר פנימה?

    ובדיוק שם, במיוחד שם,
    היכולת להרפות,
    היכולת לומר "קיבלתי החלטה ששום דבר לא יפריע לי",
    ולמצוא את הדרך לעמוד מאחורי ההחלטה הגורלית הזו,
    זו יכולת ששמורה ללוחמים החזקים באמת.

    והבשורה הטובה?
    שמהשלב הבלתי אפשרי הזה,
    אם עברנו אותו ,
    לא רק ששום דבר לא יפריע לנו,
    אלא שהדבר עצמו ,
    כבר לא יהיה שם.

    וזה כלל גדול לגבי כל דבר שמאוד מציק לנו:

    אם עשינו הכול בעניין,
    אם התפללנו וביקשנו,
    אולי הגיע הזמן להרפות.

    הרפיה שהיא הישענות על הבורא,

    מה שקרוי – אמונה.

    ואולי ההרפיה,
    היא כל מה שאנחנו צריכים כדי להתקדם לשלב אחר.
    שלב שלא יפריע לנו,
    כי לא תהיה אפשרות להפריע לנו.
    ובשלב הבא,
    ההפרעה פשוט תיעלם לה.

    זו מחשבה.
    והיא גם עובדת.
    זה בית ספר של החיים,
    אבל עם לימודים קשים מאוד.
    ואין שום הנחות.
    וצריך לשנן את הלימודים שוב ושוב.

    עד שיפסיק להפריע,
    עד שיפסיק להרע,
    ואני כבר הבנתי עם מי יש לי עסק
    וההד חוזר כמו שב ואומר:
    רע… רע… רע.

    אז גם אם בנו לכם דירה ממש קומה מעל הראש,
    וגם אם יש נזילה קבועה מהתקרה,
    וגם אם אתם עומדים בפני משפט לא פשוט,
    ואפילו אם מישהו פשוט לא דיבר אליכם יפה,
    על הכול תנסו להעביר.

    מה שנקרא:
    "המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו."

    עוד כמה תובנות על הדרך:
    • לעולם אל תבחרו להיות שליחים של כוח הרוע בעולם, אפילו לא לרגע, אפילו לא במעט.
    • תבדקו היטב אם לא גרמתם למישהו נזק. לפעמים מה שנראה לכם פעוט, הוא עול על לב של מישהו אחר.
    • אם מישהו מבקש מכם משהו, תכבדו. גם אם זה קטן, גם אם זה לא נוח, כי כבוד הדדי נמדד דווקא בפרטים האלה.
    • תעצרו רגע אחד ותחשבו: אולי גרמתם צער למישהו? אם כן, שירעד לכם הלב.
    • וכשאתם נותנים לעצמכם להיות מופרעים מהתנהגות רעה של מישהו אחר, אתם בעצם מאפשרים לו להצליח ברוע שלו.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ספרות בנשמה, אביגלוש, אש קודש! ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 144
    • ה
    שיתוף - לביקורת עוד לילה כזה...
  • הכל כבר תפוס //
    • עוד לילה כזה של...
    עוד כמה שעות
    עוד שיר
    עוד סרט
    מלא נפילות
    והרגשה קצת מוכרת
    בזמן האחרון
    רוטינה קבועה
    טירוף
    שיגעון
    ובכי שקט
    בלי שום דמעה
    ולב ששותת
    מחפש מנוחה
    וככה זה
    ככה
    חלש ועצוב
    ככה זה
    וזהו ו...
    אבל לא!
    פתאום זה בא לי
    איזו מחשבה קטנטנה
    אולי אני...
    לא!!!
    כן!!!
    לְמה???????
    ובשניה אחת
    מהירה
    אמיצה
    צעד קטן
    ממלא בי תקווה
    וסיפוק גדול
    ובכי טהור
    וידיעה שעמוק
    יש בי רק...
    אור
    !!!!!!!!!!!!

    שנעריך באמת את כל הצעדים ה"קטנים" האלו...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: helli, חוה אייזן, אוראל סולטן ועוד 14 משתמשים17 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הכל כבר תפוס
    מה שהבנתי בעיקר זה- להוסיף רווחים ולפסק במינון. לפני כן חשבתי שמספיק הירידת שורה... אז תודה!
  • 249
    • א
    שיתוף - לביקורת פעם הייתי בוכה...
  • איוליס //
    • פַּעַם הָיִיתִי כּוֹתֶבֶת
    מִלֵּב מֻרְתָּח וְקָרוּעַ,
    פַּעַם הָיִיתִי בּוֹכָה בַּלַּיְלָה
    מִתְחָרֶטֶת אֶת נַפְשִׁי
    כּוֹתֶבֶת סְלִיחָתִי.
    לֹא מֵעַזָּה,
    לְהָרִים עֵינַי אֵלֶיךָ.
    לֹא מַצְלִיחָה לְהִתְפַּלֵּל,
    תְּפִלָּה פְּשׁוּטָה מִסִּדּוּר.

    הַיּוֹם זֶה אָבַד לִי
    אֲנִי עֲדַיִן עֲצוּבָה,
    וּמִתְחָרֶטֶת.
    בִּכְלָל לֹא רוֹצֶה תַּ'נְּפִילָה,
    וּמִצְטַעֶרֶת.

    אֲבָל הַלֵּב שֶׁלִּי
    לָקַח חֻפְשָׁה,
    הוּא לֹא נִשְׁבַּר,
    הוּא אָדִישׁ לַדְּמָעוֹת.
    הַנְּשָׁמָה לֹא זוֹעֶקֶת
    אֶת קִיּוּמָהּ,
    סְתָם מְכִילָה בְּתוֹכָהּ
    שְׁלִיטָה שֶׁל יֵצֶר רַע,
    וּמַשְׁפִּילָה רֹאשׁ בִּכְנִיעָה.

    וַעֲדַיִן אֲנִי מַאֲמִינָה,
    יָבוֹא יוֹם
    אוֹמֵר דַּי לִפְשִׁיעָה.
    אָרִים רֹאשִׁי
    אֲחַיֵּךְ חִיּוּךְ מְנַצֵּחַ
    מוּל חֵלֶק רַע.
    אֲסַלֵּק מִקִּרְבִּי
    אֶת זִכְרוֹ הַנּוֹרָא.
    וְאִם אֶרְצֶה מְאוֹד,
    אוּלַי הַיּוֹם הַזֶּה,
    הוּא מַמָּשׁ קָרוֹב.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: זה אני ולא אף אחד, מרים מאלעד, קרב ועוד 32 משתמשים35 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הספרן
    הספרן
    אהבתי!
  • 270
    • הספרן
    שיתוף - לביקורת ככה נראה כלום כשהוא מתאמץ (המדריך הרשמי)
  • הספרן //
    • 21:30 מוצאי שבת פרשת שלח לך

    צריך להגיש קטע לסדנת הכתיבה, להקראה.
    נותרה לי חצי שעה, ואין לי מושג על מה לכתוב.
    אולי סיפור קצרצר? אולי טור עם קריצה? אולי שיר בלי פזמון?
    ואולי... פשוט לכתוב על שום דבר?

    ולא, זה לא שאין על מה לכתוב. יש! המון!
    ובכל זאת אין לי מושג על מה לכתוב.
    אולי מרוב שיש המון - ממש המון - אינפלציה של רעיונות, דמויות, מחשבות, תובנות.
    מתפזרים. נמרחים. נבלעים באיזה שרבוט אינסופי על... כלום.
    כי כשיש יותר מדי - אין כלום! הדף נשאר לבן, והעט מתחיל לרשום... שום דבר.
    אולי?

    ואולי אכתוב על זה?
    על האוחזים בעט הסופרים, שמסתבכים מה לכתוב ואיך, כשהעט מתעקש להיות חופשי - מנקודת מבט של אוחז בעט 'השום דבר'?
    או פשוט לא לכתוב?
    על כלום ושום דבר?

    21:45
    סיימתי.
    אין לי מושג מה בדיוק יצא פה.
    אבל יש לי תחושה שזה הולך להיות הקטע הכי פחות מובן, הכי פחות נקרא, הכי פחות נאהב בתולדות סדנת הכתיבה.
    קטע שהולך לעשות היסטוריה, של הכי פחות והכי יותר:
    הכי פחות פרגונים על "כתיבה מרגשת".
    הכי פחות לייקים בקבוצת הסדנה.
    הכי הרבה גבות מורמות משמאל, וגלגולי עיניים מימין.
    הכי הרבה גיחוכים. הכי הרבה תהיות.
    והכי הרבה חרטה - שלי.
    קטע שהוא, בפשטות, שום דבר.
    אבל היי, הוא נכתב. וזה כבר משהו, לא?

    מצרף במייל את הקובץ
    הכותרת: שום דבר.docx
    הנושא: כלום
    שולח למייל של קבוצת הסדנה.

    22:10
    התראת מייל. מישהו הגיב.
    "לא רציתי להיות שותף לעוולה היסטורית - אז לא לייקתי באימוג'י".
    נו, נו. ציפיתי לאחד כזה - אז ויתרתי.

    רק חלפו כמה דקות, וכבר מופיעה בתיבה הודעה מהמנחה הראשי, קובי...
    ״שלום, קיבלנו את הקטע ששלחת,
    ולצערי הוא אינו מתאים להקראה.
    כתיבה אינטואיטיבית – כן. כתיבה על כלום – פחות.
    הסדנה נועדה להשחיז את יכולות הכתיבה, לקדם כתיבה מקצועית, לא לכתוב שום דבר".

    כעבור עשר דקות של הלם. אני מתעשת ושולח מייל מנומס:
    "זו הייתה כתיבה יצירתית. שיקוף של הלך רוח של כל כותב באשר הוא. חבל על זה. אני לא חושב שזה כל כך גרוע. אני רק משתף אתכם מה אני חושב. תודה".

    חמש דקות עברו וכבר מתקבלת התשובה:
    "תודה על השיתוף, אבל אני לא מסכים עם דעתך.
    הקטע ששלחת לא יתרום שום ערך מקצועי לחברי הסדנה. זה שרבוט מילים שנבע -כך נראה- מתוך שעמום. זה לא מכבד את הסדנא שעוסקת בכתיבה בצורה מקצועית. לכתוב אינטואיטיבי זה מעולה ומקדם. לכתוב על כלום - זה כבר לא".

    קיבלתי.
    הפנמתי מה שכתב לי מנהל הסדנה הנכבד על חוסר הכבוד שגליתי בשרבוט המילים.
    לא נעים.
    אבל למי אכפת אם לא נעים?


    מאז עבר כמעט שבוע.
    אבל כמו פצע שלא מגליד - הקטע 'שום דבר' האומלל נכח כל הזמן בתודעה, הוא לא הרפה.
    החלטתי להחיות אותו. אבל בערמה.
    אמרתי לעצמי: אם נדרש ערך - נוסיף המון ערך. אם צריך לבזוק קמצוץ ספרותי - נשפוך עליו את כל הדיותות שבעולם.
    אבל השרבוטים לא הסכימו. האצבעות הכבידו. והרעיון - לא המריא.
    גם כששברתי את הראש בכל המיצגים, למעלה למטה ולצדדים אבל - שום כלום.
    וגם כששפשפתי את היד בניסיון טיפשי לחנך אותה שמכאן ואילך לא תנפיק לי סתם שרבוט מילים. אבל היא אחזה.. בשלה, ואני בשלי. ורשימת המילים להצדיק את הקטע האומלל לא עלו בקנה אחד עם ידי הכהה.

    רגע לפני שהשלמתי עם המצב, החלטתי לשאול בכוכבים ובמזלות, אולי יתמזל מזלי והחברים מלמעלה יעזרו לי.
    הפנתי מבט לעבר השמים, ושאלתי בדומיה צועקת...
    איך הופכים שרבוט מילים ליצירה בעלת ערך?

    הכוכבים הנמנים על     קהילת שביל-החלב משבט 'אוריון', התפוצצו מצחוק, עלי, על מי שחושב את עצמו לבר אוריין, עד שחלבי ודמי נעכרו...
    גם מהזרוע המקבילה 'מגן-קנטאור' - מלבד קנטור ולגלוג לא קבלתי קמצוץ הגנה.
    לפחות אקבל צדק מ'זרוע-סרגל' הישרה, אמרתי לעצמי, אבל כמו השופטים בירושלים, שאינם, זרוע סרגל מדדה את איכות הטקסט, והפטירה כלאחר יד, "אפס!".
    וחברתה, 'זרוע-קשת' לא הסתפקה במילים להביע את נחת זרועה, מתחה את קשתה וירתה לעברי חץ שנון.
    נמלטתי כל עוד רוחי בי ופניתי ל'זרוע ברבור' - לשמוע שירה ענוגה ומנחמת על הקטע-כתיבה האומלל. אבל הברבורון שר לי את שירתו האחרונה לאות פרידה...
    לבסוף פניתי ל'זרוע פרסאוס' שהגיבה לי בלחישה מעורפלת, כמו סרטן עיוור ביום מעונן... "קטע כל כך יפה כתבת שטוב מאוד שהוא נמחק". הבנתם את הפארסה? אני לא.

    בקיצור, כל הזרועות עשו יד אחת נגדי, סנטו בי בקולי קולות. בטלן משעומם, שמחפש להקים לתחייה - טקסט חלוש וקלוש כמו קרני שמש נדיפים... כלך לך מזה.

    אבל ניחא. שיגידו. כי מה לזרועות חלביות, עם טקסט בשרי שכזה?
    אז החלטתי, לפנות למיטבי הלכת המובילים.
    מאדים חביבי, אולי תואיל לשפוך קורט חמימות בטקסט הקריר. אך הוא שילח בי עשן וגפרית.
    שבתאי, תגאל את הטקסט מבושה. בבקשה. אבל הברנש הפריח לעומתי הרבה דיסקות קרח... - באחד מהם התנגן השיר "עוד יותר טוב שהטקסט לא עבר"...
    נוגה, האירי בפני את הדרך, בקשתי ממנה בקול מתחנן. אך השקט הנוגה מכיוונה, סימן בפניי לאו רבתי!
    כוכב חמה, גרום שהקטע יתקבל, יוחמא ויקבל את מקומו הראוי. הפצרתי. אבל הוא הראה לי פנים קפואות כמו קרחון בקיץ רגע לפני שהוא קורס.
    יופיטר אולי תואיל בטובך לעשות איתי צדק? אבל הוא לא נע ולא זע. ממש כמו זרוע סרגל.
    אורנוס, שים סטוף לסיפור. אך הוא הדף אותי בצבר גז נדיף... ושילח אותי לנפטון - שסחרר אותי ברוח נכאים...

    מצבא השמים, שאכזבני קשות, כולל 'החורים השחורים' שלא בלעו את הקטע... נחתי בייאוש על כדור הארץ - שסובב על צירו.
    איך שגלגל מסתובב לו, לא?! אבל גלגלי המוח שוב הכזיבו.

    בלית ברירה נהגתי כמו שכל כותב יהודי עושה כשהכול מתערבל לו.
    הרמתי עיניים למעלה. ופניתי לאחד ששומע גם כשכותבים שטויות. וביקשתי:
    "תן לטקסט הזה מקום. תן למילים הללו חיים. גם אם הן - שום דבר".

    אז אם איכשהו הקטע הסתנן לכאן מסדנת הכתיבה של קובי ואתם קוראים עכשיו את 'שום דבר'.
    תנו לו סימן שהוא משהו... בבקשה תשאירו אותו על הגלגל...
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: התותח מאמזון, יהלומן יוקרתי, נסיך על חלל ועוד 19 משתמשים22 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הספרן
    הספרן
    אוקיי. בקשתם יפה, קבלתם. לפני חצי שנה פרסמתי בקהילת כתיבה בפרוג פוסט תחת הכותרת: "על שום דבר!"...
  • 15
    • ח
    שיתוף - לביקורת אני מאמין
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    אנחנו עדים לתהפוכות שלא ידענו כמותן בזמן האחרון,
    עדים לצירים קשים של גאולה, שמספרים לנו על שער שעומד להיפתח.
    אנחנו גם עדים למפלה של רבים מהשונאים שלנו, מהבכירים ביותר.
    ואנחנו עדים לפלא, לנס של שמירה עליונה, למעלה מדרך הטבע.

    מרוב שהשמירה כל כך חזקה אנחנו יכולים, חלילה, להמעיט בערכה,
    עד כדי כך שלפעמים עלולה לעלות בנו טעות גמורה,
    לחשוב שמה שקורה איננו רב־רושם, ואיננו אמור לזעזע אותנו, גם לא במובן החיובי.

    אבל מי שמתבונן באמת במה שמתרחש, יודע:
    אלו הם פעמי גאולה.

    אנחנו בתוך תהליך ברור, מהודק ומובחן,
    של נפילת כוחות הטומאה,
    של בירור עמוק: לאיזה צד אתה שייך,
    של בירור הנקודה הפנימית של כל אחד ואחד,
    ושל עליית כוחות של אמת וצדק בעולם כולו.

    כשמתבוננים ורואים איך כל הצעדים, כולם, מובילים לקראת דבר אחד,
    והוא: בואו של משיח צדקנו,
    ההבנה הזאת מביאה אותנו להתרגשות עצומה,
    ולצורך מיידי להתכונן לקראת בואו,
    בדרך הרוחנית שהיא השביל של כל אחד ואחד, בו הוא צועד.

    אבל יש גם קולות אחרים.
    קולות שמנסים להחליש אותנו.
    תחושת ההמתנה הארוכה מנשוא,
    היא עצמה מספרת לנו שאנחנו עדיין ממתינים.

    אסור לנו להקשיב לקול הזה.
    הוא עוצר אותנו מההתרגשות של פעמי משיח.

    ההתרגשות הזאת,
    היא עצמה התחלה של הארה.
    וכדאי לנו, מאוד כדאי לנו, לתת לה מקום אדיר בנפש שלנו.

    וכשהתבוננתי בכל אלה,
    ראיתי פתאום את הרגע ההוא,
    העתיד לבוא,
    שכבר מתחיל לפעום...

    והנה בעיני רוחי שמעתי את הקול,
    קול דודי, הנה זה בא.

    לרגע הזה ייחלתי כל ימי,
    ידעתי בלבי שהתכוננתי.
    לקראתו.

    לקראת היום הגדול והנורא,
    יום ה'.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אש קודש!, יוסף יצחק ויינשטיין, אוראל סולטן ועוד 5 משתמשים8 //
    0 תגובות
  • 171
    • ה
    שיתוף - לביקורת שיתוף ראשון שלי...
  • הכל כבר תפוס //
    • אז תאמת שהצטרפתי ממש עכשיו
    ואני משתפת פה פעם ראשונה...
    אשמח מאד לשמוע הערות ובעיקר הארות!...😊
    ---

    יש לי רגעים

    שאני למטה למטה

    בעומק של בור

    שחור.

    פצועה

    מדממת

    בוכה

    כואבת

    רוצה רק לצאת אל האור

    ואני בוכה לו

    לאבוש

    תבוא!

    תרים!

    תחבק

    תנגב ת'דמעות!

    ואני לא מתביישת

    לצעוק לו

    אלוקים!

    כשעלי עוד הרבה עוונות

    כי ברגע הזה

    זה לא מעניין

    אותי

    ולא אותו

    כי בסוף אני בת

    והוא אבא

    יחיד

    ואין לי עוד

    מלבדו!!!!









    המשך אפשרי (לבחירת הלקוח...😊):

    והוא בא אלי

    מיד

    מחבק

    מנשק

    חובש לי את כל הפצעים

    עם המון אהבה

    המון המון!

    וכל כך הרבה

    רחמים

    ואני קמה

    בזכותו

    מתנחמת

    מתאוששת

    חוזרת מהר

    לחיים

    ואני כ"כ מהר שוכחת

    לא נזהרת

    נופלת

    ואבאלה תמיד

    שוב מרים!



    אני אשמח לדעת האם יותר אהבתם עם ההמשך או בלי...
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: באתי לגני, מיהי, קרב ועוד 20 משתמשים23 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הכל כבר תפוס
    וואו תודה על התגובות!!! זה נותן כוח ואומץ להמשיך לשתף וגם מלמד אותי... 😊
  • 2 528
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת לְיַד מִי לְאַבֵּד נְשִׁימָה
  • צביה ר. //
    • אָמַרְתִּי לָךְ-
    אֵין לִי אֲוִיר.
    אָמַרְתְּ-
    מָה הַבְּעָיָה,
    תִּנְשְׁמִי.
    וְשָׁלוֹשׁ מִלִּים שֶׁלָּךְ
    שָׁאֲבוּ מִמֶּנִּי
    אֶת מְעַט הַחַמְצָן
    שֶׁעוֹד נוֹתַר.
    וְלֹא יָדַעְתִּי
    שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי
    לְיַד מִי
    לְאַבֵּד נְשִׁימָה.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: ה' תמיד עוזר, תמי'לה, אבואלה ועוד 63 משתמשים66 //
    24 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    ליליאן
    כי זה לא יכול לקרות באוטובוס
  • 36
    • י
    שיתוף - לביקורת מילים של תחילת יום
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • זֶה לֹא מַתְחִיל כָּאן
    וְלֹא מִסְתַּיֵּם

    וְהַיּוֹם הַזֶּה הוּא חֻלְיָה
    מִשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁל נֶצַח
    שֶׁל רָצוֹן

    וְהָרֶגַע הַזֶּה
    כְּמוֹ גַּם הָאִישׁ הַזֶּה
    הוּא מְרַגֵּשׁ

    וּפָּמַלְיָה שֶׁל מַעְלָה
    מִתְפָּאֲרִים, מִתְפַּעֲלִים
    מִמְּךָ

    הַיַּבְשׁוּשִׁי
    הַכְּבָר לֹא בּוֹכֶה
    הָעֲדַיִן רוֹצֶה
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, צביה ר. ו-ח.ד. וחלק3 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    וואו. מילים מיוחדות של תחילה, אמצע וסוף יום. והמשפט הזה הוא מרגש. הארונת: יש כאן מעבר חד בין...
  • 132
    • S
    שיתוף - לביקורת רק הקרקע מזכה אותך.
  • ST.R //
    • קטע קצת ארוך, במחילה.

    רק אדם שרגליו נגעו בקרקע הקשה.
    שטיפסו, אחת אחת, את כל 8,848 קומותיו של ההר.
    יכול לקבל את תואר, מטפס האוורסט.    ​

    ---

    בהרי ההימלאיה. ממוקם לו הר.

    האוורסט מתהדר ב-8,848 מטר. מקבל בידיים פתוחות טפסנים מקצועיים. ומאתגר את משתוקקי כיבוש ההר בגובה אין סופי. 7,200 אנשים נגעו בפסגת ההר. ורק בודדים מהם נרשמו כשיא.

    ----

    אי שם, שכן לו הר. ההר ישב על הקרקע, מאכלס ב8,848 קומותיו, בתים. אנשים. חיים.

    בקומה 8,801 הנוף היה עוצר נשימה. בתים נמוכים, מחופים בגגות אפורים, אכלסו משפחות. אבא, אמא. אחים ואחיות. בבית הסמוך גרו סבא סבתא. והבתים הסובבים היו של השכנים.

    ---

    בסוף היום, בו השמש תעתע בהרים, הטילה צל ארוך. יצאה דמות מהבית. קָטַע תיל בידיה. מוכנה לחתוך את הגדר שניצב במרחק ניכר מהגג האפור.

    בצעדים שקטים היא חתכה את התיל, משתוקקת לראות את הנוף. להביט מלמעלה על הקרקע.

    את הנוף, היא לא ראתה באותו יום. וגם לא בימים הבאים. אבאאמא שגילו אותה, הרחיקו את הגדר מהקצה. שומרים עליה בציפורניים. שורטים אות הדמות כל פעם שניסתה, שוב. להתקרב לקצה.

    ---

    ביום אפרורי אחד, כשלילה עטף את הבתים, נותן לירח להסתתר. דלת קלופה בקצוות נפתחה באיטיות. רעש הטריקה עומעם מאחורי צווחת עורב. קולות של טבע לא הפריעו לדמות להמשיך הלאה בנחישות.

    עיניה של הדמות לא נעה לצדדים. סומכת על החושך שיהיה לה למגן. אורות ירוקים שברחו מהצמחים שמרו שלא תמעד.

    בצעדים מהססים, שנחישות שולטת בהם. התקרבה הדמות לקצה ההר. החבל שגירד את כתפיה, הזכיר לה את מטרת בואה.

    היא נתנה לאור הירוק להאיר לה את הקרקע. לחפש יתד יציב מספיק, כדי להשחיל אותו בקרקע הקשה. לחקוק פעם ראשונה פסיעה לכיוון הקצה.

    את החבל היא קשרה בזריזות, לא רוצה לחכות לקרני השמש לבלבל אותה.

    כוכב חצוף שהביט בה, יכל היה לראות את המבט המצועף שהלבישה על פניה, את הראש שלא הסתובב אחורנית. ואז, במהירות שהדחיקה את הכוכב חזרה לעלטה. הדמות נאחזה בחבל. בידיים חשופות.

    היתד לא הצליח לראות את נחיתתה המרשימה כשנגעה בקרקע. בעור שהתקלף, בדם שלא הפסיק לנזול. אי אפשר לשפשף ידיים חשופות בחבל בלי לצפות לכאב.

    מצב הידיים לא השפיע על מצב רוחה של הדמות. בצעדים אטים של זר הנקלע למקום חדש. התחילה להלך בין העצים. לנסות להתרגל לחושך. צמרות העצים הסתירו את הירח שלא האיר. לא הסגירו את הכוכב שהציץ שוב.

    ---

    שוב פעם לילה ללא ירח. הדמות לא הפגישה את ראשה בגזע העצים. חודש הספיק לה להתרגל לעלטה, לחיות אותה.

    קולות משונים מתחת הקרקע אכזבו אותה. מסבירים לה שלא ירדה לסוף הצוק. כפי שחשבה.

    הפתח שלא נמצא לתהום, הוביל אותה לחפש את החבל שהתווה את הדרך שלה לקרקע. הוריד אותה 8,801 קומות.

    החושך התחיל לחנוק אותה. נהנה להתל בה שוב ושוב. למנוע ממנה למצוא את החבל.


    שלושה לילות נוספים ללא ירח הביאו בסופם את החבל. פרום בקצוות. מעוטר בטיפות אדומות. מבט חטוף בידיה גילו לה שהפצעים הספיקו להגליד. שכחה לבדוק מהמזכרת שנשארה לה מהסוויטה בקומה העליונה.

    הכאב שנגרם לה כשהפצעים הסגורים פגשו את החבל החשוף, לא הרתיעו אותה מלהיאחז בו חזק. להרים רגל. ועוד אחת.


    להבין שלטפס, לא אפשרי כשמגיעים עם אותם כוחות של הדרך ללמעטה.


    פעמים רבות רגליה נגעו בקומות מעל הקרקע. אך הן שלחו אותה חזרה לעצים. לחושך. הפצעים שהגלידו, נפתחו שוב כשנפגשו בחבל. יורדות לסופו.

    ---

    כששוב פעם, הקולות מהתהום קרצו לה. רצה הדמות לחבל.

    היא ניסתה להיאחז בו. אך להפתעתה, במקום שהחבל יעלה אותה, החבל ירד אליה בשריקה מהירה. צולף בה בקצהו שהיה קשור ליתד.

    מספר ללא מילים על אנשי ביתה שבעטו במזכרת היחידה שהשאירה.

    ---

    הפעם הדרך הייתה פתלתלה יותר. מאתגרת את כל החושים הלוחמניים של הדמות. לא היה לה חבל להסתמך עליו. היא נאלצה לפצוע את רגליה, ידיה, ואת ראשה שנחבט בקרקע כל פעם שנפלה ללא חבל, לעמעם את הנחיתה.

    אך הפעם. לא נפלה לקרקע. רק מעידות קטנות, נמוכות.

    בעיניים צורבות מאבק ההר הביטה הדמות ללמעלה. לא רואה צבעים שקישטו רקיע. רואה רק הר גבוה, גבוה. דרך ארוכה לקומת הגג, 8,848

    ---

    יום אחד מצאה את עצמה באזור מוכר. אורות ירוקים שהאירו צמחים קרצו אליה. רעש מנוע המזגן נשמע לה מוכר.

    היא חזרה הביתה.

    אך במקום לרוץ לדלת העץ המתקלפת. עמדה מול יתד שבור. חצי מקל טבוע באדמה הקשה.

    עיניה הדומעות הצליחו להבחין בפסיעה שטיפסה על החותמת שהשאירה. על דרכה חזרה לדלת הקלופה.

    ובפסיעות קטנות, דומות לגודלן של כל אלא ששתקו כשהצליחה, שעמדו בקצה הצוק. מביטות בדאגה כלפי מטה. מחפשות את שערותיה.

    בכוח הצליחה הדמות להוציא את היתד, לנער רגבי עפר שדבקו בו, היו לשורשים. את 47 הקומות שטיפסה. נפלה. ונפלה. וטפסה. עברה עם המקל. חבר דרך.


    ובלילה מואר, שבו הירח חגג את גודלו המרשים. תקעה הדמות את היתד בקומת הגג.


    פעמים רבות הצליחה הדמות להגיע לשם. להנות מהתה המתוק שהוצע בבר.

    אך רק הפעם, יכלה ללכת לעמדה מרוחקת. לקבל כוס קפה רותחת.

    להירשם בספר של גינס. כשיא.

    על טיפוס האוורסט. במלואו.
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: כותבת הפחדים, הבזק של שפיות, אוראל סולטן ועוד 4 משתמשים7 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הבזק של שפיות
    באמת קטע נדיר, כתוב בצורה ייחודית ומרתקת. וזה: גם השאיר אותי עם משהו להרהר עליו. תודה.
  • 300
    • צביה ר.
    שיתוף - לביקורת חֲדַר הַמְתָּנָה
  • צביה ר. //
    • בס"ד

    רְגָעִים שֶׁל חַיִּים
    יוֹשְׁבִים
    בַּחֲדַר הַמְתָּנָה.
    הֵם חֲדַר הַמְתָּנָה
    בְּעַצְמָם.
    עֲיֵפִים.
    מְנַדְנְדִים רַגְלַיִם.
    חֲסֵרִים סַבְלָנוּת.
    אַפְלוּלִית
    מְטִילָה צְלָלִים
    עַל קִיר סָדוּק.
    רְגָעִים
    נִשְׁעָנִים עַל קִיר,
    סְדוּקִים אַף הֵם.
    סְדוּקָה תְּפִלָּתָם.

    --------
    קֶרֶן בְּהִירָה
    שׁוֹבֶרֶת סְדָקִים,
    מִתְנַפֶּצֶת
    עַל קִיר
    בְּאַלְפֵי נִיצוֹצוֹת.
    רְגָעִים
    פּוֹקְחִים
    עֵינַיִם. לֵב.
    הַמְתָּנָה וְאַפְלוּלִית
    נְמוֹגוֹת.
    אוֹר.
    סוֹף.


    התלבטתי הרבה האם להשאיר רק את החלק הראשון של השיר, לסיים בתפילה סדוקה.
    אבל הרגשתי צורך לסיים באור, בתקווה. למרות שאולי זה קצת "הפי אנד".
    אשמח לשמוע את חוות דעתכם.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: ללי99, המתכנתת ממישיגן, אמא של תולוש ועוד 13 משתמשים16 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    צביה ר.
    צביה ר.
    באמת יש בסגנון הזה מוטיבים שמזכירים איגיון, למרות שיש בשיר הרבה היגיון. וואו תודה. איזה כיף...
  • 570
    • י
    שיתוף - לביקורת חנניה
  • יאן //
    • תמיד ידעתי שאני לא ילד סטנדרטי. מאיפה ידעתי? ידעתי. הלא סטנדרטיים יודעים שהם כאלה.
    אפילו שנולדתי ילד שלישי במשקל 3.300 ביום שלישי, זה עדיין לא אומר.
    התחלתי את החיים במעון שגרתי במודיעין עילית, אחד מתוך יללנים רבים. אבל הרגשתי את הייחודיות מפעפעת לי מהבקבוק.
    בגיל ארבעה חודשים ההורים שלי שכחו לקחת אותי מהמעון, והיות ששכבתי בשקט גם המטפלת לא שמה לב. רק בשעה שש בערך אמא שלי קלטה שהיום היא נחה יותר מידי טוב. מיד זיהיתי את הצרחות שלה שהגיעו מהרחוב הסמוך. אחרי כמה דקות כבר הייתי בבית, מוגן היטב. הפרשיה כאילו נשכחה אחרי כמה ימים. אבל לא ממני.
    באותם שעתיים שהייתי אובד עצות, היה לי הרבה זמן להרהר על משמעות החיים. הגעתי למסקנה שאדם לא יכול להיות תלוי באחרים. למען בטחוני האישי, התחלתי לעבוד על פיתוח האישיות, חוסן, העצמה, ועוד כל מיני מילים יפות שכתובות בכל מיני מודעות של כל מיני מאמנים. אבל אני לא הייתי צריך לשכנע את עצמי ש"יש לי את זה". פשוט הייתי כזה.
    בהתחלה זה התבטא בנקיטת יוזמה באירועים מאתגרים. אירוע כזה יכול להיות למשל אויפרוף שלא תפסתי בו מספיק סוכריות. כדי לפתור את הבעיה הייתי הולך למקום שבו היו סוכריות, כמו כיס תפוח שהיה בסביבה, ולוקח. לפעמים זה לא מצא חן בעיני מבוגרים מסוימים, והייתי נאלץ להיפרד מהשלל. אחר כך למדתי שאין צורך לחכות לשבוע שחל בו אויפרוף. יש סוכריות במכולת כל השנה. זה עבד, עד שזה הפסיק לעבוד. אני לא יפרט למה. עד היום כואב לי להיזכר בזה. אבא היה קונה רק מעור אמיתי.
    בישיבה קטנה קלטתי שיש דרכים אחרות להשיג דברים. קוראים לזה "כריזמה", ובתרגום מיוונית עתיקה: מתנת חסד. אני לא קיבלתי את המתנת חסד הזו, אבל אין דבר שאי אפשר להשיג בחיים. לא בחיים שלי.
    אז איך לוקחים בכח מתנה? זה לא פרדוקס.
    מתנות ניתנות למי שראוי להם. אתה צריך רק להיות ראוי, והמתנה אצלך.
    פה החל המפנה.

    העולם הוא הרבה יותר עמוק ממה שנראה לנו. אני כמובן לא אכניס אותכם לכל העומק שנחשפתי אליו, אבל במילים פשוטות: יש אורות ויש כלים. הכלי מכיל את האור. ככל שיש לך כלי יותר גדול, אתה יכול להכיל יותר אור. האור הוא אינסופי, אבל הכלי שלך לא. אתה צריך להיזהר משבירת הכלים.

    הייתי מתגנב לישיבת המקובלים, יושב, מקשיב, בעיקר לא מבין. היתה לי הרגשה שהם לומדים תיאוריה. אני רציתי למעשה. בדרכים שונות הגעתי להיכרות עם אנשים בעלי כוחות על. זה לעומת זה עשה אלוקים. כמו שצדיקים עושים מופתים, רשעים עושים הוקוס פוקוס. הדרך של הצדיקים היתה ארוכה וקשה. הדרך של הרשעים הציעה שימוש מיידי בכוחות. הצצתי ונפגעתי. בחוץ לא ראו כלום, כמובן. אבל בפנים כבר הייתי רקוב לגמרי. לא היה ברור לי לגמרי אם האדם נברא מהקוף או ששניהם נבראו מהמפץ הגדול, יתכן גם שכל העולם שאנו חווים הוא חלום מתוק שנתעורר ממנו מתישהו.

    עזבתי את הכולל עקב פגישות עבודה עם מתקשרים למיניהם. השתתפתי בסדנאות, התמחיתי בכל מיני שיטות. השיא היה כשהצלחתי לברוא במקווה מגבת נקיה יש מאין. תמיד היה לי במשנת יוסף מה שהזמנתי. אם היה חסר, אתם יודעים. בשלב הזה האברכים בשכונה החלו לחשוד בי. התחיל אחרי מעקב חצי סמוי.
    בשביל לבלבל את העוקבים בראתי לי כמה כפילים. את הראשון הייתי שולח לכולל שיתנדנד שם ויקום מידי פעם לנייס כדי לא לעורר חשד.
    השני היה עושה סידורים נחוצים, קניות, וכל הביטול תיירה. השלישי היה שפן נסיונות. פעם הוריתי לו לומר איזה לחש והוא התאדה במקום. התלבטתי אם לברך הגומל. היה שלב שלא ידעתי כבר מי אני ומי הכפיל. קראתי להם שמות. הראשון היה יששכר, השני היה זבולון, והשלישי אלעזר, דהיינו לוזר.

    אפשר לומר שהעסק די זרם, חוץ מעם גרשון. הוא היה אובססיבי לדעת מי אני באמת. החלטתי לעשות לזה סוף. שלחתי את לוזר השביעי לטייל קצת ברחוב. אחרי כמה דקות ראיתי את גרשון מרחרח באיזור. הוא עמד כאילו לעשן, ופקח עין בוחנת על לוזר. שלחתי את זבולון לקנות סכין, נרות נשמה וסיר קטן. גרשון כמובן התבלבל ביניהם וזבולון מסר את החפצים ללוזר שהחל בצעדה מהירה לכיוון קצה העיר כשגרשון מהדס אחריו. אני עקבתי אחרי שניהם ממרחק בטוח. בחורשה שנראתה לי מקום מתאים תקשרתי עם זבולון שיעצור וידליק את הנרות. גרשון עמד ובהה כשחשש גדול בעיניו. הוא הבין שהוא עד לגילוי נדיר של כוחות שלא מהעולם הזה.
    לוזר המופעל בשלט רחוק התיישב במרכז שלף סכין חדה וחתך בעדינות את קצה אצבעו. לא ריחמתי עליו. לוזרים לא האריכו ימים אצלי.
    גרשון פער את עיניו. דרך עיניו של לוזר יכולתי לקרוא את שפתיו ממלמלות בחוסר אמון: מכשף - - - חנניה מכשף - - -














    המשך לא יבוא.
    • חחח
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: CynicalExplorer, דוד פרידמן השני, א.&ש. ועוד 51 משתמשים54 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יוסף יצחק פ.
    הוא הופיע שוב. ובגדול!
  • 15
    • ח
    שיתוף - לביקורת סערה
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    רוח מכה בי בלי רחמים.
    אני כפופה כולי, רועדת,
    העיניים בקושי נפקחות מרוב אבק ודמעות.
    העולם מסתחרר סביבי,
    הכול מרעיש, מתהפך, צורח.
    בלב שלי סופה.
    והיא רק מתחזקת.

    ואז,
    בעדינות כמעט בלתי מורגשת,
    חודרת מבעד לענן
    קרן אחת של אור.

    היא לא מנסה להילחם ברוח,
    לא להטיח בי מילים,
    לא לכפות סדר בתוך הבלגן.
    היא פשוט שם.

    היא נוגעת בי, חמימה.
    והיא מספרת לי:
    "אני כאן כדי להזכיר לך,
    יש דבר כזה,
    קוראים לו: פרופורציות.

    ואני עוצמת עיניים,
    ונותנת לאור
    לעשות לי מקום.
    • תודה
    Reactions: אש קודש!, אוראל סולטן ו-יוסף יצחק פ.3 //
    0 תגובות
  • 18
    • ח
    שיתוף - לביקורת והארץ הדום רגלי
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    לשתוק זה לא להיעלם

    הרבה זמן לא הבנתי למה יש ערך בזה שאדם ישפיל את עצמו,
    למה לומר "ונפשי כעפר לכל תהיה".
    האם הגיוני שאנשים פשוט ימחקו אותי,
    את הרצון שלי, את הבקשות שלי, רק כי הם בוחרים להתעלם?
    הרי ביקשתי יפה. שוב ושוב.
    וכשמישהו מסרב להקשיב למשהו בסיסי, משהו שמכבד אותי,
    זו הרגשה של השפלה.

    כמו כשיש לנו גדר משותפת,
    והשכן שם גדר לפי הבנתו, ואני ביקשתי, גם בצדק, להשאיר מטר פתוח.
    נכון, שתקתי. לא רבתי.
    אבל תחושת המחיקה נשארה.
    לא הבנתי: למה זה נחשב מעלה?
    למה שמישהו יפגע, ואני אשתוק, וזה יהיה טוב?

    למה העולם עומד על מי שבולם את פיו בשעת מריבה?

    והיום, סוף סוף הבנתי.

    זה היה בזכות הבן שלי.
    הערתי לו, בטעות. בכלל חשבתי שהוא מישהו אחר.
    והוא... פשוט שתק.
    לא מחק את עצמו, לא כעס, פשוט שתק.

    ופתאום, מהמקום הזה, ראיתי:
    כשמתבוננים מהצד, הכל נראה אחרת.
    כשזה לא אני, אני רואה את האצילות שבשתיקה,
    את הכוח שבלהבליג, את האדם שלא נעלם אלא מתרומם.

    ואז הבנתי:
    אולי גם כשאני שותקת, זו לא מחיקה.
    לא השפלה.
    לא כניעה.
    אולי… זו התרוממות הרוח.

    הלוואי ואצליח להרגיש את זה גם על עצמי.

    והלוואי, שבפעם הבאה שהכאב יתעורר,
    כשאנשים ינהגו כאילו אני לא שם,
    ואני ארגיש לרגע שנמחקתי,
    כשהלב יירמס בדרכם של אחרים שלא שמו לב,
    אזכור:

    כשאני בוחרת לא לריב,
    אני כבר בוחרת לשתוק,
    וכשאני בוחרת לשתוק,
    אני לא נעלמת.
    אני מתרוממת.

    גם אם זה נראה כמו מחיקה,
    זו לא מחיקה.
    זו בחירה.
    בחירה של רוח גדולה,
    בחירה לבנות בשקט.

    השתיקה הזו איננה הרס.
    היא דיבור של בניין,
    בקול הכי שקט שיש."
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תמר בן דוד, Chaya painted, ה. רז ועוד 12 משתמשים15 //
    0 תגובות
  • 90
    • משה פפירוב
    שיתוף - לביקורת פאנפיק "זהב לבן" - פרקי סיום לספרים זהב אדום/שחור של נחמן גרשונוביץ
  • משה פפירוב //
    • לפי כמה שנים
    כתבתי פאנפיק - סוג של המשך/סגירת קצוות
    לספר של נחמן גרשונוביץ - זהב אדום / שחור
    קראתי לזה: "זהב לבן - מה עוד נשאר"
    בזמנו זה פורסם ע"י נחמן גרשונוביץ בשם בדוי - לבקשתי
    ועכשיו אני רוצה לשתף את כולכם
    הפרולוג מבוסס על קטעים מתוך הספר של נחמן גרשונוביץ
    והשאר זה בעיקר כתיבה שלי - כמובן מבוסס על הספרים
    אני בעצם סוגר כמה פינות בעלילה
    כי כמי שמכיר את גרשונוביץ
    ההמשך שהובטח לספר
    ככל הנראה לא יצא בשנים הקרובות...

    לתשומת לב
    מי שלא קרא לאחרונה את הספר המדובר - לא יבין את הסיפור
    עדיף לקרוא קודם כל את הספר המדובר.
    ואז תבינו מה אני בא לסגור כאן.

    פרולוג
    סטאניסלב סקולוב טיפס במעלה החבל, מתנשף, רשרוש קל מעליו, המפקד
    בלוב בחן את פניו רגע ארוך, עיניו הכחולות בוהקות מתוך הבור האפל,
    מבע של תימהון משתקף בהם, המפקד בלוב הגה בלא קול "מצטער"...
    ודוקרן זעיר צץ בין בתי האצבעות בכפפה שלו.
    החבל נקרע.
    מתוך הבור נשמעה צעקה מתמשכת.
    הוא התאמץ לקום, כאב מצמית תקף את רגלו, הוא גרר את רגלו על גבי
    הקרקע, מותיר בה חריץ ארוך לא אנושי.
    ●●●
    שנים רבות הוא כאן, מצייר על הקיר, כמעט השלים את הציור.
    הוא עומד על דרגרג הברזל המוכתם בכתמי צבע רבים מספור, בגוונים
    רבים עוד יותר.
    הוא שמע פסיעות, הרבה קטפיליסטים עברו כאן מאז, אבל הפעם...
    דיבורים, הוא התרכז, הקול נשמע לו מוכר.
    למרות שהיה מודע לנוכחותם הוא לא הסתובב אליהם, אף לא הראה סימן
    של התעניינות, פניו כמעט צמודות לקיר, ידו מעל ראשו, מכחול זעיר נע
    בתנועה איטית, בלתי-מורגשת, כאלו עומד על מקומו.
    הוא מעתיק מזכרונו את קומפוזיציה שבע מאת ואסילי קנדינסקי, זו היצירה
    הכי מורכבת שלו, הוא ראה אותה כשביקר עם בתו לודה בגלריית
    טרטיאקוב במוסקבה.
    הקולות התחזקו, "את באמת זוכרת כל דבר שאת רואה וקוראת"?
    "את האיור הזה ראיתי עוד לפני שהיו לי כישורי צילום מנטלי" קולה התגבר
    "הייתי ילדה... ביקרתי עם אבא בגלריית טרטיאקוב במוסקבה..."
    רגע האם אני מדמיין? או שזה אמיתי? אני שומע אותה, את לודה, לודה
    בתי המקסימה...
    הוא הציץ בהם במבטו, כן, זאת היא, אני בטוח.
    אבל אסור לי להתגלות, שלא יתפסו אותי, ההוראה היא לחסל את כל חברי
    פרויקט 'זהב אדום', עד שימצאו את האוצר ובו מוצפנים שמות כל חברי
    הקג"ב ויעצרו אותם, אני חייב להישאר כאן.
    ●●●
    ירפולק עבר שוב על פני אולם קומפוזיציה שבע, האמן הפרוע עדיין נמצא
    באותו מקום, כמו בובה על חוטים, זז בקושי.
    האמן השמיע קול שיעול קצר כאשר נעצר ירפולק בפתח האולם...
    הוא פנה ללכת משם, ואז נעצר שוב, מסתובב, מחזיק את הנר רחוק מגופו,
    כמה פעמים ראה כאן את האולם, ואת האיור הזה, מעולם לא החליף מילה
    עם האמן, מעולם לא ראה את פניו...
    כנראה עוד פליט מן החיים...
    זו קומפוזיציה שבע של קנדינסקי, המורכבת שביצירותיו, וכאן מדובר
    בהעתקה, אבל האם זו העתקה מן הזכרון?
    ירפולק נטה מעט הצידה, מנסה לראות אם יש בידיו של האמן תמונה או
    דפים, לא הצליח לראות.
    לפתע נרעד כולו, האמן מוכר לו מעט, הוא מיקד את מבטו שוב, והביט
    בריכוז בפניו העצובות של האמן.
    הוא מאוד דומה לאבא שלי, "מוי פאפא..." (אבא שלי - ברוסית)
    "פאפא..." הוא לחש, ספק לעצמו, ספק לקירות המנהרה.
    "פאפא..." הלחישה כמעט הפכה לצעקה.
    האמן הפנה את מבטו לעברו, ואז עצר נדהם...
    "אתה טי ירפולק?" (זה אתה ירפולק? - ברוסית) שאל בלא קול.
    "דה פאפא" (כן אבא - ברוסית) קולו רעד.
    הם נפלו זה על צווארי זה, גועים בבכי, בכי של התרגשות.

    1
    הנר שבידו הבהב הבהוב גסיסה.
    באחת הכל הפך שחור.
    ירפולק שלף מכיסו פנס, אלומת אור לבנבנה האירה במעט את החושך.
    סולם נראה כמה מטרים לפניהם.
    "בא אבא, נצא מכאן, לפני שהכל יתמוטט".
    "לא, לא... לפני שיוצאים..." ענן אבק התקדם לכיוונם "אאטטששיי" הזקן
    השתנק "יש עוד אוצר"...
    "מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר עם כל מילה שהוציא מפיו.
    שנים רבות חיפש את האוצר וחקר אחריו ואף פעם לא שמע על אוצר נוסף...
    הזקן לא הצליח לענות, רק הצביע לכיוון כלשהו ובקושי מלמל "לשם".
    הם התקדמו באיטיות תוך כדי סדרת שיעולים עזה שהופקה בצורה מעוררת
    השתאות מפיו של הזקן, סדרת שיעולים שהיתה מנצחת בתחרות על שיא
    גינס, אם רק היה מתמודד עליו.
    הזקן גורר את רגלו, מותיר בקרקע חריץ ארוך...
    ●●●
    רעש עמום נשמע מתקרת המנהרה, "הכל הולך לקרוס!!!" צעק ירפולק.
    הם התחילו לרוץ, ירפולק תומך באביו, תקרת המנהרה החלה להתמוטט
    מאחוריהם.
    הזקן התנשף בקושי רב "לא. אני. לא. יכול. יותר!"
    "אבא רוץ, הכל מתמוטט!!!!!!!!" שאג ירפולק.
    "לא, אני לא יכול!!" צרח הזקן בהחלטיות. "תעזוב אותי, תציל את עצמך!!!"
    "לא. לא אבא, אתה-לא-עוזב-אותי. נשימה. תמשיך בשביל לודה, כבר
    שנים אתה מחכה לרגע הזה".
    נשמע רעש אדיר.
    תקרת המנהרה קרסה.
    "איייייייייייייי!!!!"
    ירפולק התכופף "פאפא שתו סלוצ'ילס סתבוי???" (אבא מה קרה איתך? - ברוסית)
    "האבן..." הוא נאנח בכאב "היא... נפלה לי על... הרגל".
    ירפולק הרים את אביו על כתפיו, ורץ לכיוון היציאה מהמנהרה.
    "לא... רגע... אבל... האוצר?.." התחנן הזקן "לא, אני לא יכול לצאת מכאן
    לפני שנמצא אותו..."
    "אבל אבא..."
    "אתה לא תבין..."
    ירפולק לא הגיב.
    "יש כאן מימין פניה שדרכה ניתן להגיע לאוצר."
    הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זר

    2
    הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זרועת מכשולים,
    סלעי ענק התנשאו בכל פינה. וענני אבק כיתרו אותם מכל עבר...
    פינג דה הופיע מולם "הי, לאיפה אתם הולכים??".
    "מה השאלה? אנחנו הולכים הביתה".
    "לא כל כך מהר..." הרהר לעצמו פינג דה תוך שהוא משחק בקצוות שרווליו
    בצורה מוכרת.
    "אל תנסו לעבוד עלי" סינן, "אתם מחפשים את האוצר השני?!" ספק שאל
    ספק קבע, נותן להם את ההרגשה שהוא יודע הכל...
    "לא... זאת אומרת כן, אבל זה, לא מה שאתה חושב..." אמר הזקן.
    פינג דה הביט בזקן במבט בוחן "אז איפה האוצר??" שאל.
    "תשמע רגע, אתה לא מבין... אין לך מה לעשות עם האוצר הזה, זה משהו
    אישי..."
    רעש מהיר של חיתוך באוויר...
    מטח מחטים...
    "לא, לא, בבקשה!" זעק נואשות הזקן "תקשיב רגע... האוצר הזה הוא משהו
    אישי, אתה..." לא מספיק להשלים את המשפט, נופל על הקרקע, כשכמות
    לא מבוטלת של מחטים מקשטת חלקים נרחבים ביותר מגופו.
    ירפולק התנפל, מנחית אגרופים, פינג מסתובב בתנועות מהירות רגועות
    משהו.
    אגרוף, חסימה, נעילה, השתחררות מהירה, בעיטה, חדירה.
    ירפולק היה מאומן היטב באומנות ה'טו קאן דו', הוא למד אותה בעת
    שהותו בצרפת, בנסיונותיו למצוא את זהב אדום, בין ניסיון אחד למשנהו,
    והגיע לדרגות גבוהות ביותר.
    הוא זכר את שאמר לו המאסטר באימון הראשון... "תזכור... שמה של
    אומנות הלחימה הוא 'טו קאן דו' שתרגומו 'רגליים וגם ידיים', מה שאומר
    שהקובע באומנות זו הם הרגליים הרבה יותר מהידיים, אני יודע שיותר
    קשה לתרגל תנועות מדויקות ורכות עם הרגליים, אבל זהו הסוד... האויב
    בדרך כלל לא יהיה מאומן כמוך ברגליים, כיוון שבשאר האומנויות נותנים
    פחות מקום לרגליים, וזהו היתרון שלך על פני אויבך..."
    הוא אכן זכר זאת.
    גם פינג היה מאומן, הוא בלם את המכות אחת לאחת בצורה מעוררת
    השתאות, כך שנראה שהוא בכלל עומד ברוגע על מקומו באמצע איזושהי
    מדיטציה, ובסך הכל מנסה לגרש עם ידו האחת זבוב טרדן.
    הקרב היה קשה...
    פינג כמעט וניצח, אך בעיטותיו של ירפולק עמדו לפינג בעוכריו, באומנות
    שבה לחם לא נתנו משקל כה רב לרגליים כמו ב'טו קאן דו'...
    דריכת אקדח.
    הם היו עסוקים בקרב, כל אחד ידע שזהו קרב לחיים ולמוות, מי שמאבד את
    הריכוז אפילו לשנייה נופל שדוד, לא שמים לב לכלום מחוץ לטווח גופו של
    היריב...
    יריה.
    פינג דה נפל מדמם בראשו.
    ●●●
    "איזו סייעתא דשמיא שפגעתי בו" אמר הזקן.
    "סטול-טיש ריבה-פיש נוזק-מסר לוצה-בסר" לחש ירפולק.
    "פיענחתם כבר את המשפט הזה??" שאל בחיוך הזקן.
    ירפולק הנהן.
    "טוב אבא, אעזור לך לשלוף את המחטים".
    כעבור שמונה דקות ושלושים וחמש שניות, ארבעים ושש מחטים, וכמות
    לא מבוטלת בעליל של אנחות כאב, הם המשיכו בדרכם לאוצר.
    "אבא, אולי תספר לי קצת על האוצר, במה בדיוק מדובר".
    "זהו סיפור ארוך..." אמר הזקן באקסטזה... והתחיל לספר...
    הם המשיכו ללכת לאורך המנהרה, ערמות אבנים, סלעים, אבק, חול,
    מתקדמים באיטיות לכיוון בלתי נודע...

    אפילוג
    הזקן הפנה את אצבעו לנקודה כלשהי ברחבי רצפת המנהרה, "הנה כאן
    הנחתי בזמנו את האוצר".
    הם חפרו בידיהם החשופות בעפר, מחפשים...
    פתאום חש ירפולק במשהו, הוא חפר במרץ מוגבר.
    מעלה בידיו דף נייר לבן חלק...
    הוא שלף אותו באיטיות והגיש לאביו "זה מה שחיפשנו?" הוא שאל.
    "כן", אמר הזקן בחיוך דומע, "שנים חיכיתי לרגע הזה..."


    אשמח לתגובות
    נ.ב. תנסו להיות עדינים עם ביקורות
    זה שיתוף ראשון שלי בפורום
    כתבתי את זה לפני שנים
    וזה הדבר הראשון שכתבתי...

    אשמח לשתף עוד עם יש רצון בכך...
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בובה בובה, אוראל סולטן ו-Chaya Lea3 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    משה פפירוב
    משה פפירוב
    תודה רבה תוקן!
  • 2 1K
    • R
    שיתוף - לביקורת כוס של מלאכים (שיתוף ראשון, אשמח שתבקרו! כיבוד קל במקום.)
  • rrrrrrrrrrrrrr //
    • ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו.
    עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך.
    לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס חד פעמית, פשוטה. כמוה זרוקות היו לאינסוף לאורך הרחוב.
    ובכל אופן, בראשי הצעיר תהיתי אינספור פעמים: למה דווקא ליד הכוס הזאת נעצרים האנשים? למה דווקא לתוכה הם זורקים מטבעות? ומי בכלל מניח אותה כאן, מדי בוקר?
    כשנעשה מאוחר, ממש רגע לפני שחשתי ברעב, את היית קמה ממקומך, אוספת לידייך את הכוס, וסופרת.
    ראיתי את השפתיים שלך נעות באיטיות: אחד, שתיים, חמש עשרה ארבעים...
    אח"כ היית שולחת אלי חיוך מהיר, תמיד. "חכי לי, אהובה. טוב? אני הולכת לקנות לנו אוכל..."
    ואני קפצתי עליך, ולחשתי לך, לתוך האוזן: "תודה אמאלה. את האמא הכייייי טובה בעולם!"
    וכשהלכת, בצעדים כפופים כאלו, עייפים, עקב אחריך מבטי. רך, תמים, שלם.
    חיכיתי לך, בטח שחיכיתי. לאן יכולתי ללכת??
    ובזמן שחיכיתי לך, ולא אכחיש- גם ללחמניות ולבורקס, הייתי מנסה במלוא יכולתי לפתור את החידה.
    במה זכתה הכוס? למה דווקא היא מתמלאת מדי יום במטבעות, עד חציה?
    הייתי לוקחת את הכוס, שכעת שכבה קמוטה על המדרכה המלוכלכת, מרימה כוס נוספת, זהה ממש- ומנסה להבין.
    מה ההבדל, בכל זאת?
    מעולם לא מצאתי תשובה, כי כשהיית חוזרת, שקית נייר חומה בידייך, הייתי שוכחת הכל. שוב לא עניינה אותי הכוס, וסודות היקום לא הטרידו אותי עוד. בלהט הייתי נוגסת בלחמניה, לא מוותרת על השומשום שהתקבץ בתחתית השקית.
    וכשתחבת בידי שקית נוספת, ולחשת בעיניים נוצצות: הפתעה!! – לא היתה מאושרת ממני.
    בהתלהבות הייתי פותחת את השקית, נהנית לגלות בה- פעם בורקס גבינה, פעם פיציה...
    היתה הפעם שבפנים הסתתרה סופגניה שחומה. כמה צחקת כשנגסתי בה, וב"פלופ" אחד התמלאתי כולי אבקת סוכר...
    כמה צחקתי אני, כשגיליתי ששפתיי מכוסות ריבה מתוקה. כמה צחקנו שתינו כשמיהרתי להצמיד לך נשיקה, מטביעה בלחייך חותמת אדמדמה, אוהבת.
    והיה הלילה ההוא, בו הייתי נחושה להבין. הייתי כבר ילדה גדולה, אולי בת 8, או 9. וחכמה נורא. את אמרת, זוכרת?
    ועדיין, הרגיזה אותי חידת הכוס. אולי בגלל שבכל פעם שהייתי שואלת עליה, היית מביטה עמוק לתוך עיני, ושפתייך מחייכות. והיה בו, במבט שלך, המון. אהבה, דאגה, רחמים, פחד. וחיוך לא היה בו. אולי אותו מבט, הוא שגרם לי לעסוק בחידה, בסקרנות שהתחלפה עם הזמן בנואשות.
    הייתי שואלת שוב ושוב, מנסה להוציא ממך את הסוד בעקשנות שלא הכרת.
    מה זאת הכוס הזאת, אמא? ומי זה שמניח אותה מדי יום על האבן? ולמה דווקא על האבן הזאת, הקרובה אלינו? ולמה מניחים האנשים מטבעות? ולמה האיש לא מגיע לקחת את הכוס שלו בלילה? הייתי שואלת שוב. ושוב. ושוב. ואת? מעולם לא נזפת. מעולם לא כעסת. רק אותו מבט שרט אותי. דוחק בי להרפות, דוחק בי שלא.
    כך היה, עד אותו הלילה. אותו לילה שבו הייתי נחושה להבין. חיכיתי לך, רעבה. ליקקתי שפתיים, וניסיתי לנחש. איזו הפתעה תביא לי אמאלה היום? פיציה? מממ... אולי בורקס נוטף גבינה?
    בצומת נפתחה דלת המאפיה. שני ילדים יצאו ממנה, מרוצים. הגבוה אחז בידו שקית נייר חומה, מוכרת. השני הושיט יד מבקשת. אחיו נענע נמרצות בראשו, לא נכנע ליללות שנשמעו עד לספסל. הצטערתי בשביל הילד שלא הכרתי; שחלק איתי רעב. רכב לבן הסתיר ממני לרגע את הילדים, וכשחלף ראיתי את השקית מחליפה ידיים, נותרת סגורה. כשחצו את הכביש, בסמוך אלי, שמעתי את הקטן מפזם בהנאה: "בורקס, בורקס היום יש לי בורקס..." אה? צחקקתי. מבוישת, כיסיתי את פי. הבטתי בהם ברחמים. הם המשיכו בדילוגים, אפילו לא שמו לב לילדה שעל הספסל. לצחוק. לנימוס שאחר להופיע. משכתי כתפיים.
    הבטן שלי התכווצה. ידעתי, תכף נאכל והכאב יחלוף. ניסיתי להסיח את דעתה, הסתכלתי סביב. מבטי נפל על הכוס. החלטתי: היום אני אדע. היום אמא תספר לי. לא יכול להיות שלא. נעמדתי, יישרתי יד מראש מתולתל אל עץ, הסתכלתי בהתרגשות בתוצאה: כל כך גבוהה הייתי! כמעט עד הענפים. גאה, נעמדתי שוב. הפעם על קצות האצבעות. שרטטתי קו בלתי נראה מהראש הזקוף, הופ- לעץ. הסתובבתי. היד שלי היתה מונחת בדיוק מעל למסמר העקום. ידעתי, הפעם אמא לא תוכל לסרב. הפעם היא תספר לי הכללל. בהתרגשות ציפיתי לך, מקפצת מרגל אל רגל. כעת, לא הלחמניות עניינו אותי, ולא ההפתעה (פיציה! ניסית להלהיב אותי). חפשתי את המסמר, נלהבת להראות לך עד כמה גבוהה אני. רק אז שמתי לב, בעץ הרחב היו תחובים כמה וכמה מסמרים, בשום אופן לא יכולתי לזהות מי מהם הוא שלי. ויתרתי על ההוכחה לבגרותי, נעולה על המטרה. כרכתי ידיים סביב צווארך, הרכנתי ראש על ליבך, ובקשיחות ילדותית תבעתי: ספרי לי, אמא. ספרי לי הכל. ילדה גדולה אני.
    ראיתי אותך, אותו מבט הבזיק באישונייך, שרט אותי. אבל הפעם הייתי להוטה מכדי לעצור, לפייס. הדקתי את אחיזתי בך, וחיכיתי. ידעתי: הלילה זה יבוא. על פניך הטובות קראתי את ההתלבטות, שפתייך נמתחו וחיוך לא היה בהם עוד. נדרכתי. עדיין לא התחרטתי. אחרי הכל, הייתי ילדה. לא הבנתי, באמת שלא, את הצער הנורא שגרמתי לך. ואז נשמטו השפתיים המתוחות; לרגע הרגשתי את גודל המעמסה שעל כתפייך, וחששתי שתפרצי בבכי. אבל לא. את חייכת. חיוך רך, מלטף, אימהי.
    ותחת רקיע כחול, לאורו החיוור של ריח-סוף-חודש, ספרת לי.
    באותה שעה שאמהות בשכונה כיסו בשמיכות הלו קיטי ילדות רטובות-תלתלים, באותו הטון שסיפרו אגדת-עם לעיניים קטנות עצומות, באותו חיוך שאהבה ולאות משמשים בו בערבוביה, ספרת לי. בהטעמה, כאילו ואת קוראת את המילים מתוך ספר שעיני לא רואות. כאילו לא היה זה סיפור- חיינו. היו שם, בסיפור, אבא צדיק ובנו המתוק בן החודשיים.
    היו שם מלאכים טובים, לבנים, שראו כמה טהורים הם, שניהם, ורצו אותם קרובים אליהם.
    היה שם עולם אחר, מואר, ובו אבא ותינוק שמחים יחד עם כל המלאכים.
    היתה שם גם אמא, בסיפור. אמא שאהבה כ"כ את אבא'לה ואת התינוקי'לה, ומתגעגעת אליהם הכי שאפשר בעולם.
    אמא שנשארה כאן, עם הבת שלה, בת השנה וחצי. ומה לה בעולם חוץ ממנה...
    והאבא דאג מלמעלה, אז היתה גם הכוס שמלאך צחור כנפיים מניח מדי בוקר על האבן, בשליחותו, וכשמלאך מניח כוס חד פעמית על אבן, היא איננה כוס רגילה, ומשכך- החלו העוברים ושבים להניח בה מטבעות.
    והייתי אני, שעצמתי עיניים, הנחתי ראש על כתף רועדת, ונרדמתי.
    באותו לילה, פגשתי לראשונה את אבא, ואת יוני.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: דובי קטן הלך לגן..., ELIZABET, ספרות בנשמה ועוד 86 משתמשים89 //
    27 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל י
    וואו, אחרי ההסבר הקטע הזה ממש מוסיף! אולי כדאי לכתוב עוד איזה משפט שתיים שיבהיר את החלק הזה...
  • 234
    • %
    שיתוף - לביקורת אין מנוחה לגוף.
  • %תמר% //
    • בִּקַּשְׁתִּי מֵהָרוֹפְאָה תְּרוּפָה,
    שֶׁאוּכַל לִישֹׁן בַּלַּיְלָה.
    הִיא לֹא נָתְנָה.
    אָמְרָה שֶׁצָּרִיךְ טִפּוּל יְסוֹדִי.

    קָבְעָה עֻבְדָּה.
    חָתְמָה גּוֹרָל-
    אִי אֶפְשָׁר לִישֹׁן. וְ-

    אֵין מְנוּחָה לַגּוּף
    בַּלַּיְלָה.

    אֵין.

    לַיְלָה שֶׁשֵּׁדִים קָפְצוּ בִּי
    נִדְחַק לַצַּד.
    הָיָה לְיוֹם.
    יוֹם שֶׁשָּׂמִים שְׁחֹרִים,
    יוֹם שֶׁיֶּרַח מֵאִיר בּוֹ. מְרֻקָּן בִּי.

    וְאֵין מְנוּחָה לַגּוּף גַּם בַּיּוֹם שֶׁ-
    שֶׁמֶשׁ.
    כִּי

    יֵשׁ חֹק שֶׁמִּשּׁוּ קָבַע,
    אָסוּר לִישֹׁן בַּיּוֹם,
    אַחֶרֶת אֵין לַיְלָה.

    אֶתְמוֹל שֵׁדִים גָּלְשׁוּ לִי לַמִּטָּה
    כְּשֶׁעָבַרְתִּי עַל הַחֹק.

    וְאֵין מְנוּחָה לַגּוּף.

    לֹא בְּיוֹם.
    לֹא בַּלַּיְלָה.

    אֵין מְנוּחָה לַגּוּף.


    --
    תמר.


    מקווה שהכונה בשיר מובנת כי שיחקתי ממש הרבה עם ענין היום והלילה. יש כאן עומק שימו לב.
    אוף שלא הצלחתי לכתוב את זה ברור יותר. לא נורא...
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: רחל רבין, מוריופ, אל תעזבי ידיים ועוד 21 משתמשים24 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל אגסי
    שיר מקסים
  • 57
    • י
    שיתוף - לביקורת לֶאֱהֹב, מֵחָדָשׁ
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • חָלְפוּ הַשָּׁנִים, הַיָּמִים
    דָּבַק בָּנוּ אֲבַק דְּרָכִים


    עָבַרְנוּ מַעֲבָרִים, כְּאֵבִים
    מְעַטְּרִים פָּנֵינוּ קְּמָטִים


    נָמוֹגוּ רִגּוּשִׁים, בְּרֵאשִׁיתִיִּים
    וְאוּלַי זֶה הַזְּמַן לֶאֱהֹב מֵחָדָשׁ?​
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: רבקהנ, הספרן, מוריופ ועוד 9 משתמשים12 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    יפה, חד, מיוחד ועוצמתי!
  • 6
    • י
    שיתוף - לביקורת בֵּין מִשְׁעוֹלֵי הַכְּאֵב
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • בּוֹעֲרוֹת הַלֶּהָבוֹת


    טוֹבוֹת אוֹ רָעוֹת

    פּוֹרְצוֹת אוֹ מְפוֹצְצוֹת

    שׂוֹרְפוֹת אוֹ מַדְלִיקוֹת

    מְחַמְּמוֹת אוֹ מְכַלּוֹת



    מְלַטְּפוֹת אוֹ חוֹרְכוֹת

    לוֹחֲשׁוֹת אוֹ מַחְרִישׁוֹת



    חֲבוּיוֹת אֵי שָׁם

    בֵּין מִשְׁעוֹלֵי הַכְּאֵב
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מכון באר שלמה, ח.ד. וחלק, אוראל סולטן ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 328
    • י
    שיתוף - לביקורת תְּפִלַּת טַל | טור פרידה מהקדוש טל מובשוביץ הי"ד | אגרוף בלב
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • לא אדע מה היה לי.

    זה היה לכאורה רפרוף מהיר, אפילו שגרתי, בחדשות.
    אבל לפתע פתאום אגרוף בלב.
    הכי עמוק, הכי חזק.

    התמונה שלך, טל הקדוש.

    לא הכרתי אותך,
    לא שמעתי עליך.
    אבל בעטת בתוכי.

    לא אדע מה היה זאת, טל.

    וכשראיתי את האנרגיה שלך,
    את ה'ראבק' היהודי, השמחה העוצמתית.
    הבנתי.

    טל, טלטלת אותי.

    בתחנונים,
    אל תוותר שם למעלה.
    שיוציא את חנוניו ממסגרים.

    תביא את ה'ראבק' שלך.
    להאיר בנו מתוך החשכה.
    גאולה. ישועה. רחמים.

    השם יקום דמך.    ​
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: פנטה, ג'יחניק, מכון באר שלמה ועוד 39 משתמשים42 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יהלום-יצירות מלוטשות
    תודה על הפדבוק.
  • 291
    • ש
    שיתוף - לביקורת ביקורת ספרות (סיפור, לא ביקורת)
  • שמואל י //
    • בס"ד

    אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
    אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

    אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

    האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

    "צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

    "לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

    הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
    אני.
    לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

    משכתי בכתפיי באדישות.
    "מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

    "הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

    אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
    רק הרמתי גבה:
    "קראת אותו?"

    "בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

    "גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

    "אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

    היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
    "קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

    "ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

    שתקתי, אבל האדון המשיך.

    "והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

    תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
    "זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
    "...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

    "דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

    עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

    "אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

    הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
    ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

    הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

    משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
    "אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

    האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

    "נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

    האדון הביט בי בריכוז.

    "אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

    לרגע שררה דממה.
    "אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

    סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
    "לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

    גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

    שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
    יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

    סוף.​
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: הים הגדול, אנונימי5, רעיוניסט בסדר גודל ועוד 48 משתמשים51 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל י
    חששתי שיותר מידי כינויים שונים עלולים לבלבל את הקורא (בהתחלה הוא מוזכר גם בתור הלקוח, ואולי היה...
  • 131
    • %
    שיתוף - לביקורת וְרַק בְּסַךְ הַכֹּל.
  • %תמר% //
    • יָדַעְתִּי
    שֶׁגַּם לָךְ יֵשׁ
    וְלֹא
    שֶׁלֹּא
    אָמַרְתְּ לִי
    שֶׁהַכֹּל אִתָּךְ
    בְּסֵדֶר,
    שֶׁהַגּוּף שֶׁלָּךְ
    אוֹהֵב.

    וְהָיָה גּוּפֵךְ
    פָּצוּעַ,
    חוֹתֶמֶת
    שֶׁל
    יָדַיִם.
    עֵדוּת
    לְאוֹתוֹ
    רֶצַח
    שֶׁרָצְחוּ לָךְ
    אֶת הַלֵּב.

    וְרָצִיתִי אָז
    אֵימָה
    לְגַלּוֹת שֶׁאַתְּ
    בְּסֵדֶר.
    שֶׁגּוּף שֶׁלָּךְ
    נוֹשֵׁם טוֹב,
    וְרַק
    בְּסַךְ
    הַכֹּל.

    וְרָצִיתִי
    לְחַבֵּק בָּךְ.
    בְּלִי
    גּוּף
    שֶׁעוֹד
    יִצְרַח לִי,
    שַׁדַּי
    וְשֶׁאַפְסִיק.

    שֶׁהוּא
    זוֹכֵר
    הַכֹּל.


    --
    תמר.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: אדריכלית מתחילה, אני לא בוכה, ללי99 ועוד 21 משתמשים24 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    וואו! כמו קודמיי, לא מעזה להגיב. @%תמר% השירים שלך מציפים, ים של רגשות פועמים. אפשר להזמין שיר...
  • 2 1K
    • %
    שיתוף - לביקורת 'אַיָּה'
  • %תמר% //
    • אֶתְמוֹל הִיא לָקְחָה סַכִּין
    וְחָתְכָה בְּנַפְשִׁי.
    שָׁלוֹשׁ חֲתָכִים לָרֹחַב,
    שָׁלוֹשׁ לְאֹרֶךְ.

    אַחֲרֵי שֶׁדִּמַּמְתִּי מַסְפִּיק
    הִיא סָגְרָה עַל נַפְשִׁי.
    לֹא נָתְנָה לָהּ לְהַשְׁמִיעַ
    'אַיָּה'.

    נַפְשִׁי שָׁתְקָה כְּאֵב.

    לְבַסּוֹף הִיא נִגְּבָה סַכִּין בְּבַד חֻלְצָתָה
    וְתָחֲבָה אוֹתוֹ בְּיָדִי.

    עוֹלָם הִבִּיט בָּנוּ.

    הִיא פָּרְסָה לְפָנָיו דַּף,
    צִיְּרָה צִיּוּר מַרְשִׁים, עַז,
    צֶבַע אָדֹם שַׁלָּט.

    הִיא:
    כֶּתֶם דָּם בַּחֻלְצָה.
    חֲתָכֵי עָבָר שֶׁפָּעֲרוּ בָּהּ הַחַיִּים.

    אֲנִי:
    סַכִּין בַּיָּד.

    וְנַפְשִׁי גָּסְסָה תַּחַת עוֹלָם שֶׁתָּבַע,
    שֶׁהֻלֵּךְ שׁוֹלָל,
    תַּחַת צִיּוּר.
    וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם.

    הִיא דָּאֲגָה לָצֵאת
    בְּסֵדֶר.

    לֹא סְתָם בְּסֵדֶר-
    מֵאָה אָחוּז.

    לֹא סְתָם מֵאָה אָחוּז-
    מֵאָה אָחוּז שֶׁסּוֹבֵל.

    וְיָדַעְתִּי
    שֶׁנַּפְשִׁי חֲתוּכָה שְׁתִי וָעֵרֶב.

    וְרָאִיתִי סַכִּין בְּיָדִי.

    וְאוּלַי אֲנִי זוֹ שֶׁחָתַכְתִּי.

    'אַיָּה'.


    ---
    תמר.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: רחל רבין, מיהי, ספיידרמן ועוד 59 משתמשים62 //
    28 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    rrrrrrrrrrrrrr
    @%תמר% איך מגיבים על שיר כזה? תיאור שורף! אבל השורות האחרונות...😢 גזלייטינג?! אני אנצל את...
  • 123
    • א
    שיתוף - לביקורת מיין קינד. אל תוותר.
  • אייסקפה הפוך //
    • תקופת הקנטוניסטים.
    שנת .1827

    "מאמעעעע!!!!" קולו הצרוד של דויד'ל הקטן קרע את השלווה בעיירה. עוד קריאות כמין אלו עלו בזעקה. אבות יצאו מבית המדרש בבהלה, אימהות מבועתות רצו ברחובות. בית המלמד הוא מטרתן.
    סוסים גדולים נראו עומדים בחצר החיידר הקטן. זנבם מתנפנף בקוצר רוח הולך וגובר.
    "מאמעע!! טאטעע!!! געוואלדד!!"
    קולות של בכי וכאב התערבבו זה בזה. הילדים נלקחו בצורה ברוטלית, כשהשוטרים גסי הרוח מעלים אותם על העגלה, כבולים, זועקים את נשמתם ומחכים לפגוש שוב בחיבוקם האוהב של הוריהם.
    דמעות רותחות זלגו על לחייו של מנחם מענדל, אביו של דוידל.
    "מיין קינד!!!" הוא זעק אל בנו. "גיב נישט אויף דיין גלויבן!! צוזָאג מיר!!"*
    דוידל, פניו שטופות בבכי, רעד. "איך.. איך צוזאג טאטע!!" הוא התפרק.
    הדלת השחורה הכבדה נסגרה על פניו.
    "טאאטעעעעעעעעע ! !"
    *
    הם כבר שבועיים כאן. דוידל ישב על מיטתו המתכתית. מחבק את גופו.
    כל כך קשה לו כאן, עיניו צרבו, דמעות עולות בהן. הרשעים גזרו לו את הפאות, הם- הם- הם לקחו לו הכל!! הוא בכה בלי קול. ליבו נשבר.
    הם רוצים שהוא יתנצר. הוא לא יכול. זה כל כך ברור לו שהוא לא יכול.
    הוא הבטיח לאבא. הוא הבטיח לו. הוא. הבטיח.
    דוידל השעין את ראשו לאחור, עוצם את עיניו.
    אבא ביקש ממנו לא לוותר על האמונה שלו.
    הוא חייב להישאר חזק.
    גם אם אין לו ציצית, וכיפה, ופאות. הם לא יקחו ממנו את האמונה שלו בקב"ה.
    *
    השוט הצליף בו, ודוידל נאנק.
    "או שתתנצר, או שנהרוג אותך כך!!!" הקצין הרוסי צרח.
    "אתם יכולים לעשות לי מה שאתם רוצים", אמר הילד בקושי, גופו מרוסק. "הקדוש ברוך הוא איתי, ואתם
    לא יכולים לקחת אותו ממני!" הוא ענה להם בחזרה, אש בוערת בעיניו.
    צליפה נוספת.
    *
    נשמה גבוהה עלתה אל על. מתקבלת בברכה. מתיישבת ליד כסא הכבוד.

    *אל תוותר על האמונה שלך!! תבטיח לי!!
    • וואו!
    • תודה
    Reactions: משיח נאוווו!, עמשא בן יתר, CHAYA A ועוד 11 משתמשים14 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אייסקפה הפוך
    תודה!
  • 42
    • ח
    שיתוף - לביקורת צדק צדק תרדוף
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    ממשלה נבחרת, סמכות מושאלת

    מאמר דעה

    במדינה דמוקרטית, הציבור בוחר ממשלה, אבל בישראל, נדמה שגוף אחד שאינו נבחר קובע את כללי המשחק: היועצת המשפטית לממשלה. מה שהתחיל כתפקיד מייעץ, הפך עם השנים לתפקיד של בלימה, פסילה והכוונה. והכל בשם החוק.

    הטענה המובילה: "צריך לשמור על שלטון החוק, על איזונים ובלמים".
    אבל מי שיתעמק במנגנון יגלה שמדובר לא באיזון, אלא בריכוז כוח מוחלט בידי דרג אחד, בלתי נבחר, בלתי ניתן להחלפה, ובלתי ניתן לריסון.

    הכשל המערכתי, לפי ההיגיון המשפטי עצמו:

    חוות דעת של היועמ"ש מחייבת, אבל הוא לא מחוקק, לא שופט, ולא נבחר ציבור.
    זה הופך את "היועץ" לגוף שפועל כרשות רביעית, בלי שום בסיס חוקתי שמסדיר את סמכותו המחייבת.

    שופטי בג"ץ פוסלים חוקים – אך אין חוקה.
    הם משתמשים ב"חוקי יסוד" שנחקקו כהסדרים זמניים בשנות ה־90, ומכריזים עליהם כעל על־חוקתיים, למרות שאין לכך עיגון פורמלי.

    בג"ץ פוסל חוקים שמגבילים את כוחו שלו, בטענה שהם פוגעים ב"דמוקרטיה".
    כלומר: בית המשפט קובע את גבולות סמכותו לפי דעתו, ואז מונע כל שינוי, אפילו כשזה נעשה באמצעות חוק יסוד.

    היועמ"שית טוענת שהיא "שומרת על החוק" – אבל בפועל היא מחליטה מה החוק אומר.
    כך נוצר מצב שבו פרשנות אחת בלבד נחשבת חוקית, וכל פרשנות אחרת, לא סבירה, לא תקפה, ולא ניתנת למימוש.

    דוגמאות מהשטח:
    • עצירת מינוי זיני, בשם "ניגוד עניינים", מבלי להוכיחו משפטית.
    • בלימת הרפורמה המשפטית, תוך הצגת עמדת המדינה נגד עמדת הממשלה.
    • סיכול ועדות חקירה, כשהן נוגעות לגופי אכיפה.
    • עיכוב מינויים חוקיים, בשם "אי סבירות", מבלי מבחן פורמלי.

    אם הכלי הוא משפטי, נבחן אותו משפטית:
    • אין חוק שמקנה ליועמ"שית סמכות לפסול מדיניות.
    • אין חוקה שמכוחה ניתן לפסול חוקי יסוד.
    • אין פרשנות אחת מוסמכת לחוק, ודאי לא כזו שאוסרת כל פרשנות חלופית.
    • אין איזון, אם צד אחד מחזיק בכוח לשפוט, לבלום, לפרש ולהפעיל מדיניות, בלי אחריות ציבורית
    ומה נשאר?

    שיטה שבה נבחרי ציבור מתמנים, אבל לא יכולים למנות.
    שבה ממשלה נבחרת, אבל לא יכולה למשול.
    שבה מתקיימת "דמוקרטיה חוקתית", בלי חוקה, בלי בחירה, ובלי יכולת לשנות דבר.

    וכאשר יועץ מונע ממשלה לבצע מדיניות, עוצר מינויים, קובע מה "סביר" ומה לא, הוא פועל כסמכות עליונה.
    כך הפכה היועמ"שית ממפרשת החוק, למי שמנסחת אותו מחדש בפועל.
    זוהי סמכות שאין לה מקור בחוק, ואין עליה בקרה, רק פרשנות עצמית וצידוק מוסרי.
    וזהו בדיוק ההיפך מדמוקרטיה.

    והנזק? כפול:

    מצד אחד, שיתוק של ממשלה נבחרת:
    • ממשלה לא יכולה למנות את מי שהיא בוטחת בו.
    • רפורמות נבלמות לפני שהתחילו.
    • עמדת המדינה בבתי המשפט מוכתבת על ידי גוף שנמצא מעל לדרג הנבחר.
    מצד שני, שחיקה יסודית בעקרון הריבונות של העם:
    • הציבור שואל: אם אין טעם בבחירות, למה להצביע?
    • ואם אין דרך לשנות כלום, מי באמת שולט כאן?
    כשסמכות הופכת לשלטון, בלי אחריות ובלי איזון, זה כבר לא "שומר סף".

    זה מושל בפועל.

    עיוות הממשל בישראל איננו תוצאה של טעות תמימה, אלא תוצר של מהלך עקבי, מכוון ומתוחכם מצד גורמים במערכת המשפט והפקידות הבכירה. במשך שנים נבנתה שכבת כוח שאינה נבחרת, אך שולטת בפועל, באמצעות פרשנות מרחיבה, שלילת ריבונות המחוקק, והפיכת יועצים משפטיים לבעלי סמכות מכרעת. מדובר באסטרטגיה של ריכוז כוח מחוץ להישג ידם של האזרחים, באופן שמנטרל את עקרון הבחירה החופשית. תפקידנו כציבור הוא להצביע על העיוות הזה, להתריע עליו בבהירות, ולעמוד מולו בעקשנות, כדי לשקם את יסודות השלטון הדמוקרטי בישראל.

    בשם שמירה על החוק, נמנעת אפשרות לשנות את החוק.
    בשם הדמוקרטיה, נחסמת דרכה של ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות

    ומי שאינו מוכן לוותר על דמוקרטיה אמיתית, חייב לשאול:
    איך הגענו למצב שבו יועץ אחד, מונע מעם שלם לקבוע את דרכו?

    ואם אי־אפשר לשנות האם זה לא מודה, למעשה, שיש כאן כשל שלטוני עמוק?

    ואם לא ניתן לשנות, זו כבר לא רק בעיה משפטית. זו הודאה שקטה בכך שהשלטון עבר לידי מי שאיש לא בחר, ואיש לא יכול להחליף, וגם לא לבקר.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: תמרוז, אוראל סולטן ו-יועץמשפטי3 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    חנה ש.
    ב"ה הדיון המשפטי שהתנהל היום בבג"ץ לא נשאר בגבולות המשפט. הוא גלש מזמן אל תוך ליבו החשוף של...
  • 12
    • ח
    שיתוף - לביקורת חזית כפולה
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    חזית ביטחונית, וחזית משפטית

    (לפעמים עצם הפרסום הוא המסר, ברגע שהדברים נאמרו באמת, הם כבר בדרך למקום הנכון.)

    יש לי שאלות קשות.
    אני שואלת שוב ושוב, ועדיין לא מצאתי תשובה אחת שתיישב את הלב.
    לא תשובה משפטית, לא מוסרית, ולא ציבורית.
    רק תחושת אי־צדק שמעמיקה, ככל שאני מנסה להבין.

    איך ייתכן שמי שאינם בשלטון, הם אלו שמסוגלים לשבש אותו?

    איך קורה, שמערכת שלטונית נבחרת בקולות רוב העם, אך מוצאת את עצמה נרדפת על ידי שלוחות שאינן נבחרות, אך חזקות דיו כדי לשתק מהלך מדיני, משפטי וביטחוני?

    מהיכן שואבת האופוזיציה לשעבר, שאיבדה את אמון הציבור, את הכוח להמשיך ולהחזיק בידיה את ההגה מאחורי הקלעים? האם מדובר בהמשך לגיטימי של ביקורת, או בתופעה עמוקה בהרבה, שבה מוסדות שאינם כפופים לבחירה דמוקרטית קובעים בפועל את סדר היום של מדינה שלמה?

    ואיך מתאפשר כל זה, תחת הכותרת הרחבה והאלסטית כל כך של "עניין ציבורי"?
    האם אפשר עוד לקרוא ל"עניין ציבורי" דבר שציבור בוחר אחר בחר בו שוב ושוב, למרות, ואולי בגלל, מה שמייחסים לו?

    וכיצד ייתכן, שבמדינות מערביות רבות העבירות המיוחסות לראש הממשלה אינן נחשבות כלל לפליליות, ואילו אצלנו, הן משמשות עילה לטלטל מדינה, לעצור מהלכים אסטרטגיים, ולפרק הנהגה נבחרת?

    כמה אפשר לטלטל ראש ממשלה שנמצא בעיצומה של מלחמה על חיי אזרחי ישראל?
    כמה אפשר לדרוש ממנו לחלק את זמנו בין חדרי החקירה לאיומים בטחוניים, ובו בזמן לדרוש ממנו לתפקד כמבוגר האחראי של המערכת?

    ואיפה אותם כללים שנועדו להסדיר מדינה במצבי חירום?
    האם אין מנגנונים חוקיים שמכירים בכך שמלחמה משנה את פני השלטון, ומצריכה אחריות מערכתית, לא חיכוך פנימי?

    ואולי חשוב מכול,
    למה הגורמים המשפטיים מתעקשים לפעול כאילו שום דבר לא השתנה?
    איך הם מסוגלים לנתק את עצמם מהנסיבות, מההקשר, מההיסטוריה ומהאחריות הלאומית?
    האם בעיניהם צדק הוא ערך מוחלט, שמנותק מכל מציאות? או שמא זוהי עיוורון שמתחפש לנייטרליות?

    ומתי, אם בכלל, תתעורר תחושת האחריות הלאומית, לא לשם שמירה על החוק כנוסח, אלא לשם שמירה על העם?

    יש כאן אבסורד שקשה להכיל.
    ראש ממשלה נבחר, בעיצומה של מלחמה, מתייצב מדי שבוע באולם בית המשפט, בעוד אויבים מבחוץ מאיימים והעם מצפה להנהגה.
    והמערכת, במקום להתכנס לאחריות, ממשיכה לדרוש ממנו לפצל את עצמו: להיות גם לוחם, גם נאשם, גם קורבן, גם מנהיג.

    מול המציאות הזו, יש מי שעדיין חוזרים על מנטרות ריקות, כאילו אין מלחמה, כאילו אין עם, כאילו החוק מתקיים ברִיק.
    הם מדברים על "שוויון בפני החוק", בזמן שהם משתמשים בו ככלי פוליטי.
    הם מדברים על "טוהר מידות", בזמן שהם מבזים את מוסר האחריות.
    הם מבקשים צדק, אבל מונעים אותו מהציבור.

    ובשלב הזה, כבר אי אפשר שלא לראות:
    העמדה הזו לא רק מנותקת, היא מגוחכת.
    היא ממשיכה להיאחז בציפורניים בטיעונים שהתפוררו, בשם עקרונות שהושחתו, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות עצמה.

    האבסורד כל כך גדול, עד שהוא שוחק את מי שממשיך לטעון אותו.
    הוא הופך את הצד השני לנלעג, כי הוא חושף לא את עמדתו, אלא את ניתוקו.

    יש נקודה שצריך לומר ביושר:
    הכוח של מערכת המשפט לא תמיד מצדיק את התואר "מערכת שופטת".
    כשהמערכת הזו אינה יודעת לרסן את עצמה, כשהיא פועלת מתוך עיוורון הקונספט ולא מתוך ראיית האדם, היא כבר לא מגִנה על הצדק, היא חותרת תחתיו.

    במקום להיות משקל מאזֵן, היא הופכת לגורם שמטה את הכף.
    במקום לתקן עיוותים, היא יוצרת אותם.
    ואז, כשהביקורת גוברת, מנפנפים במילה "צדק" כאילו היא כלב השמירה האחרון של הדמוקרטיה –
    אבל הכלב הזה כבר שינן את הפקודות, שכח את המצפן, והוא נובח לא כי יש סכנה – אלא כי לימדו אותו.

    צדק אמיתי לא נולד מתוך עודף סמכות, אלא מתוך גבולות.
    וכשאין גבולות למערכת המשפט, אין גבול גם לעוול שהיא עלולה להסב.

    כשיש עוול שצועק, לא די לגנות אותו, צריך לבחון מחדש את הפרמטרים שאִפשרו לו להתקיים.
    כי לעיתים, העוול אינו תקלה, אלא תוצאה של מבנה מעוות.
    ואז, המאבק האמיתי אינו רק על צדק, אלא על חשיפת מוקדי כוח שתפסו לעצמם מקום לא הוגן בתוך משמרת הצדק.
    ואת זה, מוכרחים לומר בקול.

    פעם, גם כשלא הסכמת עם המחאה, יכולת לפחות להעריך את עומק הטיעון.
    הייתה אידיאולוגיה. הייתה השקפת עולם. הייתה תחושת אחריות.
    היום? נותר רק קומץ קולני של מפגינים אלימים, שמרעישים בשם הדמוקרטיה, אך פועלים נגדה.
    מי ששולח אותם מתעלם במפגיע מזעקת העם, מתעלם מהבחירה הדמוקרטית, מתעלם מהשכל הישר.
    והציבור, כבר לא מתרשם. לא מהחסימות. לא מהתחפושות. לא מההיסטריה.
    כשאין דרך, אין עומק. כשאין אמת, נשאר רק הרעש, והאלימות שהולכת ומתפשטת סביבו.

    והנה העובדות.
    בלי סיסמאות, בלי פרשנויות מוגזמות, רק התבוננות ישירה במציאות:
    מהם החשדות? מה המשקל האמיתי שלהם? מה נחשב לעבירה, ומה לא?
    ומה קורה במדינות אחרות, כשמנהיג נמצא בעיצומה של מלחמה?

    למען הבהירות, הנה פירוט החשדות, אך חשוב להדגיש: אף אחד מהם אינו כולל מעשה פלילי מובהק כפי שמקובל במקרים דומים במדינות דמוקרטיות.

    1. מהן החשדות נגד נתניהו?​

    על פי מקורות מוסמכים, נתניהו עומד למשפט בשלוש פרשיות עיקריות :
    • תיק 1000 – קבלת טובות הנאה: קבב ובקבוקי שמפניה בשווי כ‑700,000 ש״ח ממילצ'ן ופאקר, allegedly בקשר להטבות לעסקים שלהם.
    • תיק 2000 – הטבות לתקשורת: הסכם עם עורכי Yedioth Ahronoth לכאורה – בתמורה לכיסוי אוהד.
    • תיק 4000 – הפרת אמון ושוחד: הטבות רגולטוריות לחברת בזק ואז כיסוי תקשורתי חיובי.
    ביחד, החשדות מחזיקים קיימים פלילית (שוחד, מרמה והפרת אמונים), ונאשמים כי המדינה הושפעה לטובתו האישית או של מקורביו.

    2. מה משמעות המשפט בזמן מלחמה?​

    • בית המשפט הישראלי עצמו עיכב את הדיונים השבוע, בעקבות בקשות הנוגעות לשיקולי בטחון ודיפלומטיה
    • זאת למרות שארה״ב ועוד מדינות רגישות מורידות משמעותית את תביעת מנהיגים בזמן מלחמה, נוהגים להתפשר עם מצב חירום על מגבלות משפטיות מסוימות .
    • הדיון סביב "גישור פלילי", שהוצע גם על ידי שופטים בכירים (כמו אהרן ברק), מודגם כדרך חוקית לאפשר למשפט להתנהל בלי לקרוע את השלטון במקביל למלחמה .

    3. האם עוד מדינות נדרשות לתצהיר מנהיגים בזמן משברים?​

    • בארה״ב ובליטיגציה בינלאומית, גם במלחמות העולם ובמלחמת האזרחים, מערכת המשפט ניגשה במשנה זהירות לפגיעה בזכויות במהלך חירום .
    • בתי דין בינלאומיים אף דנו בעבר באיזונים בין שלטון עריצי ובין הגנה על משפט הוגן, אך לא ניווטו הפגנת כוח בזהירות כפי שדורשים מחזיקים באינטרס לאומי.

    4. שלילת יתר של סמכויות בזמן מלחמה​

    • התערבות הצבא והממשל מלווה לרוב בהגבלות זמניות על זכויות, אך לרוב זה מותיר את המנהיג בתוך מערכת גמישה, לא תקיפה.
    • נכונות לפתוח משפט מנהיג בזמן מלחמה, בלי התאמות או פשרות, מהווה חריגה מכללי המשחק המקובלים בגזרה משטרית או דמוקרטית.

    5. מה אומרות חוויות מארה"ב על ניהול שלטון ומשפט בזמן חירום?​

    • תקדימים שופטים אמריקאים קיבלו חלק לחלוטין את המצב, וזאת מתוך הבנה שמצב מלחמה דורש איזונים מותאמים ולא הקשחת יתר של סמכות שיפוטית .
    • זו מדיניות שהתבססה אחרי וורלד וור 1 ו־2, החשיבה היא שעל מערכת המשפט לא להקריב את המנהיגות בטלות כהגנה על צדק שהיא מטילה עליו.

    מסקנה ואינטרפרטציה​

    המצב בישראל מוסיף עומס כפול:
    ראש ממשלה בוחר, מנהיג סיכונים ביטחוניים, נדרש למלחמה ולו בזמן שהוא עצמאי במשפט.
    זאת בזמן שמדינות ושלטונות אחרים בחרו בפתרונות גמישים: גישור, מעצורים משפטיים זמניים, ודיאלוג מוסדי.

    העובדה שישראל ממשיכה במשפט הזה דווקא עכשיו מעלה שאלות קשות:
    • האם מעגלי הכוח המשפטי שלנו מודעים לאיזון הנדרש בזמן חירום?
    • האם אינם פועלים מתוך ניתוק מהמציאות הלאומית?
    • ומתי, אם בכלל, נחזור ולזכור שמשפט ותביעה אינם מטרה, אלא אמצעי ליצור צדק, גם אם לא מוחלט?
    הטיעון לקידום "צדק" באמצעות המשך ניהול משפט נתניהו, בטל מעיקרו.
    לא משום שנתניהו מעל החוק, אלא מפני שהשימוש בחוק נעשה כאן בניגוד למהות החוק עצמו.

    כאשר מנהיג נבחר, המצוי בעיצומה של מלחמה קיומית, נדרש להתייצב תדיר בבית המשפט, תוך פגיעה ישירה ביכולתו למשול, אין זה קידום צדק.
    זה שיבוש צדק.

    המשפט לא מנותק מהקשר. הוא פועל בתוך מציאות.
    והמציאות הזו ברורה: אין כאן סכנה של בריחה, אין שיבוש הליכים, ואין דחיפות אמיתית.
    יש רק אובססיה מוסדית שמתחזה לחובה מוסרית.

    לכן, ההתעקשות להמשיך את ההליך אינה אקט של טוהר – אלא אובדן שיקול דעת במסווה של נאמנות לערכים.

    הטענה לפגיעה בטוהר המידות מחייבת לבחון את המשקל הממשי של הרווח הנטען, מול הנזק הממשי שמסב ניהול המשפט, לשלטון עצמו.

    הבה נשווה.

    לפי כתב האישום, נתניהו "לכאורה" פעל כדי לשפר את תדמיתו בתקשורת או קיבל טובות הנאה בדמות סיגרים ושמפניה, כל זאת בלי ראיה חד־משמעית לפעולה שלטונית בתמורה.

    עכשיו נשאל ברצינות:
    מה הוא היה יכול להשיג בפועל?
    כתבה מפרגנת? כיסוי נוח במהדורת ערב? מערכת יחסים תקשורתית חמה עם אתר מסוים?
    האם זהו רווח אישי ממשי שמצדיק רדיפה שלטונית כה חסרת פרופורציה?
    לכאורה, הרווח של נתניהו, תדמית חיובית או סיקור אוהד, מוצג כפגיעה בעקרונות הדמוקרטיה.
    אבל כדי שטענה כזו תעמוד, יש להוכיח שהרווח הזה השפיע בפועל על מהות הבחירה הציבורית.

    אלא שזה בדיוק מה שלא קרה.
    הסיקור לא היה אוהד, ולאורך מרבית הזמן, אף היה עוין.
    ובכל זאת, הציבור בחר בו. שוב. ושוב.
    לא בגלל כתבה, אלא למרות הקמפיין. לא בזכות תקשורת, אלא למרות ההטיה.

    כך שהתיאוריה כאילו סיקור חיובי שיבש את רצון העם, אינה רק מופרכת, אלא הפוכה מהמציאות.
    ולכן, גם אם יוכח רווח, הוא לא היה רווח פוליטי אפקטיבי.
    ואם אין רווח אמיתי, אין גם עילה לפגיעה באמון הציבורי.

    הטענה הזו, שאמורה להגן על הדמוקרטיה, עושה בדיוק את ההפך:
    היא מבקשת לערער על בחירת העם, בטענה שהוא הוטעה, בזמן שהוא דווקא הבחין, שקל, ובחר.

    ובנוסף, במקום שהחוק ישמש מגן לדמוקרטיה, נעשה בו שימוש כדי לחתור תחת הכרעת הרוב.
    זהו מצב שבו הכלי שנועד להבטיח שלטון תקין, מופנה נגד עצם רצון הציבור.
    וכך, גם אם נניח שהטענות המשפטיות מבוססות, ההליך כולו סוטה ממטרתו:
    החוק כבר לא משרת את הצדק, הוא פועל נגדו.
    זו הפיכת היוצרות, שבה אמצעי הפך למטרה, ומשפט הפך לכלי פוליטי במסווה של טוהר מידות.

    ומנגד, מה עומד היום על כף המאזניים?
    ראש ממשלה בעיצומה של מלחמה.
    אחריות לשלום אזרחי ישראל.
    ניהול קואליציה סבוכה.
    מאבק בזירה הבינלאומית.
    מערכה אסטרטגית מול איראן.
    קידום הסכמי אזוריים.
    איחוי השסע החברתי.

    אז האם ניהול משפט סביב תדמיתו בתקשורת או מתנות אישיות, תוך כדי פגיעה שיטתית ביכולת ההנהגה, באמת נועד לשמור על איכות השלטון?

    או שמא מדובר בפגיעה חמורה הרבה יותר בעצם תפקודו של השלטון, בשם טענות שאפילו אם יוכחו, אינן נוגעות למהות הכוח השלטוני, אלא לשוליים שלו?

    ועד שההליך יוכרע בערכאות, לצד השאלות הקשות, זכות הציבור לדעת, אם בכלל נשארה לו זכות.
    • כועס
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן ו-מצפה לישועת ה׳2 //
    0 תגובות
  • 27
    • ח
    שיתוף - לביקורת לפחות
  • חנה ש. //
    • ב"ה

    לפעמים הקב"ה שולח לנו הארה פשוטה, אבל מלאה עוצמה.
    וכך נולדה בי תובנה:

    לא פעם, כשקשה לנו, אנחנו צריכים להרים את עצמנו מהשפל והשפלות, ולהמשיך הלאה.
    כמובן שיש דרגות של קושי, ויש קושי שמערער לגמרי.
    אבל שמתי לב לדבר מעניין:
    הקושי כמעט מבקש שנתלונן עליו. שנסכים להצטער איתו, ללכת שבי אחריו.

    ואז, דווקא שם, אפשר לשאול שאלה אחרת:
    מה כן יש לי בתוך הקושי?
    לא רק למרות הקושי, אלא גם בגלל.

    למשל, אם יש לכם שכנים בעייתיים שמציקים, אולי תוכלו לומר: לפחות הם גרים שלוש קומות מעלינו, ולא ממש מעל הראש.
    אם ילד לא דיבר בכבוד, אולי אפשר לומר: ברוך ה' שיש בינינו תקשורת. הוא עוד ילמד את הדרך.
    ואם יש קושי כלכלי, אפשר להתבונן במה שיש, לא רק במה שחסר.
    ולפעמים, בקצה האחרון של הקושי, נותר רק לומר: לפחות אני נושם.

    התובנה הזו מזכירה לי את הסיפור על אליהו הנביא שבא לבית רבי עקיבא וביקש מעט קש ליולדת.
    ורבי עקיבא אמר לאשתו: יש עניים יותר מאיתנו.

    לראות את הנקודה הטובה, זו משנתו של אליהו הנביא.
    וזה דיבור שמעלה אותנו מתוך השפל.
    כי ברגע שאתה בוחר לראות מה כן,
    אתה כבר לא שקוע באותו עומק של מה שאין.

    כשאנחנו בוחרים לראות את נקודת האור,
    אנחנו לא בורחים מהמציאות, אנחנו יוצרים בתוכה מקום נשימה.
    אנחנו לא מבטלים את הכאב, אבל גם לא נותנים לו לסגור עלינו מכל כיוון.

    כי לפעמים המציאות נהיית צרה מדי מבפנים,
    והמבט החיובי, הקטן, הכנה
    הוא כמו פתח קטן בחלון סגור,
    שדרכו נכנס אוויר, ואיתו גם תחושת תמיכה.

    ברגע שאנחנו אומרים "אבל לפחות...",
    אנחנו כבר לא לבד עם הקושי.
    אנחנו נוגעים באפשרות.
    והמקום הזה, נפתח.

    אליהו הנביא לא רק מבשר את הגאולה.
    לפעמים הוא בא בתוך רגע של חסר, ואומר:
    'תסתכל שוב. יש יותר ממה שנדמה לך.'

    תמצא את ה"לפחות", ותראה שיש לך לא פחות על מה להודות.
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: TzipiR, 160 איי קיו, קשת החיים ומשתמש 1 נוסף4 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קשת החיים
    מאוד יפה, תודה!
  • 63
    • י
    שיתוף - לביקורת הָלַכְתִּי לְעִבּוּד | דמעות של יובש
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • עַל לֵב סָגוּר

    יָם שֶׁל יֹבֶשׁ

    וּכְאֵב לֹא מָדוּד



    עַל חָמוּד

    צָמֵא, קָטָן

    שֶׁהָלַךְ לְאִבּוּד



    עַל שִׁעְבּוּד

    חֻלְשָׁה

    וְנֶפֶשׁ שֶׁעוֹבֶרֶת עִבּוּד
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: מכון באר שלמה, כותבת הפחדים, צלולה ועוד 9 משתמשים12 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יהלום-יצירות מלוטשות
    "פחד" ו"צריך" - הם אינם מילים קשורות. פחד הוא חוויה. באמת יש להתגבר על הפחד ולגדול ממנו, אבל...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה