קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כשקראתי את השיר הזה של @צביה ר.
חשתי שהיא הציפה בדיוק את מה שהרגשתי כלפי המערכה הקצרה ועטופת ההילה אך בעלת הקרבנות הקשים מנשוא
הבהרה: אלו התחושות שהיו לי כלפי עצמי, אני לא מתימרת לדעת כיצד כל אחד התאבל על הנרצחים

הפסקה, אש.PNG
מה כל כך מוזר בזה?
אף פעם לא שמעת על איש בן 86 מתחת לאדמה?

נכון. בדרך כלל הוא רק מטר מתחת לאדמה, ולא 40 קומות. ונכון, בדרך כלל הוא כבר לא חי, ובטח שלא טוען לניצחון.

אבל אני – אני לא כל אחד. קורצתי מחומר אחר. איכותי. של מנצחים אמיתיים. ומה שיפה בכישרון הניצחון המולד שלי היא העובדה שאינו תלוי במשתנים חיצוניים קטנוניים.

גם אם כמעט איבדתי את השלטון – עדיין אני מנצח. וגם אם אני מפחד להנכיח את האף שלי מעל פני השטח, אני נפוליאון על סטרואידים.
ולא, אני לא מתכוון לקחת את הכדורים שהצעת לי, פסיכיאטר עלוב, ציוני ובוגד שכמותך. מצבי תקין לחלוטין. מעולם לא הייתי מודע יותר לעצמי מאשר היום.
משהו בעומק האדמה, בניחוח הסלעי המלוחלח, באווירה הבראשיתית ששוררת במעבה האדמה, ובידיעה שאין לי יותר דרג צבאי בכיר, תוכנית גרעינית וטילים בליסטיים – חיזק אצלי את הערך העצמי ואת תודעת הניצחון המוצקה ממילא.

מי שיאכל כדורים זה דווקא אתה, פסיכיאטר עז פנים שכמוך. אתה יודע מה, עזוב אותך מכדורים – זה לא טיפול טוב מספיק בשביל חולה נפש כמוך.
קבל שדרוג: "חבר'ה, קחו אותו לתלייה עכשיו".
ב"ה

טראמפ הקדים אותי.
לא שאני מתחרה עם נשיא ארצות הברית,
אבל את מה שהוא אמר, את האמת הפשוטה,
היינו צריכים לומר כבר מזמן.
ולא, לא היינו צריכים להמתין כל כך הרבה,
עד שמישהו, מישהו חשוב, יעמוד בגלוי לצידו של בנימין נתניהו.

זה זועק לשמיים.
נתניהו, האיש שמנהל מלחמה על עצם קיומנו,
סופג מתקפות חוזרות מגורמים בשמאל ובמערכת המשפט,
שכבר מזמן הפכו לדבר אחד.

זה לא יאומן.
בעיצומו של מאבק הרה גורל,
כשהוא מקבל החלטות של חיים ומוות,
ממשיכים לעסוק בחשדות מגוחכים,
בקטנות שבקטנות,
כאילו מדובר בעניין ציבורי מהותי.

קוראים לזה צדק.
אבל זו לא צדק, זו השפלה, זו כפיות טובה, זו חוצפה.
אין פרופורציות.
העם כולו תלוי באוויר,
והם בודקים חשבונית על סיגרים.

רק מערכת עם גב תקציבי עלום,
יכולה להרשות לעצמה להטריל מדינה שלמה,
מדינה שלא תומכת בזה, לא רוצה בזה, לא מאמינה בזה.

ואז קם נשיא אמריקאי.
הוא לא רק מדבר, הוא מבין.
הוא רואה את המודיעין,
הוא יודע מה קורה באמת,
מתקני גרעין פעילים, העשרה לרמות מסוכנות,
כוונות שלא מוסתרות,
והכול מכוון כלפינו.

הוא מבין את גודל הסיכון,
את גודל המשימה,
את הלילות הרבים ללא שינה,
את הלב שדופק בעוצמה,
ובעיקר, את התפילה,
כי המשימה היא כמעט בלתי אפשרית.
נדרשת כאן עוצמה, שנולדת מהמקום הכי עמוק,
לא רק תכנון, לא רק מודיעין, אלא אמונה.

טראמפ כבר אמר את האמת, כי הוא כבר הבין אותה.
האמת שהוא קלט בשביעי באוקטובר,
האמת שעם ישראל סוחב על גבו אלפי שנים.

ויש עדיין מי שלא מבין,
שהאמת הזאת הייתה צריכה להיאמר בקול, מזמן.

ויש עדיין מי ששותק,
או גרוע מזה, עוטף את השקר במילים נאות,
כמו "התערבות בעניינים פנימיים",
או "תנו למערכת המשפט לעשות את עבודתה".

איזו טעות,
איזו בושה,
ששתקנו,
שלא עצרנו את הרדיפה בעצמנו.

כן, הם צעקו "בושה".
אבל הבושה האמיתית היא שלנו — ששתקנו,
שראינו את השקר עטוף בגלימה ונתנו לו לעבור.
שזו בושה אדירה שלנו שלא צעקנו מספיק.
כן, בושה — לא כקריאת גנאי, אלא כהודאה.

אז אולי הגיע הזמן,
להיות קצת טראמפ,
לצעוק פייק ניוז, כשזה באמת שקר,
לצעוק חמס, על כל מי שחומס את האמת,
לחשוף את החמס שמתחפש לצדק,
ולדאוג לעם ישראל בכנות.

כי מי שנלחם באדם הזה,
לא נלחם בו,
אלא נלחם בשליחות שהוא נושא,
בשליחות לשמור על עם ישראל.

וכל אדם יודע עמוק בלב באיזה צד הוא באמת עומד.
זה הרגע לבחור.
תבחרו להיות בצד של האמת, בצד המנצח,
בצד שבוחר בקיום עם ישראל.

ההיסטוריה של עם ישראל מתכנסת לרגע הזה.
זה הזמן לבחור להיות שותף.


והנה כמה אמיתות שאין עליהן ויכוח:

  • מילים יפות לא מצליחות להסתיר שקר, רק לעכב את התגובה אליו.
  • רדיפה בתחפושת של משפט היא עוול בגלימה שחורה.
  • כשאין פרופורציה מלכתחילה, אין גם צדק שיכול לצמוח ממנה.
  • מערכת שלא רואה את התמונה הגדולה, לא צריכה לחרוץ גורלות לאומיים.
  • אמת לא זקוקה למקהלה של פרשנים, היא פשוט נוכחת.
  • צדק אמיתי לא רודף אדם שפועל למען עמו, הוא מגן עליו.
  • אין דבר יותר מסוכן משקר שמתחפש למוסר.
  • כשמתחילים להתבלבל בין טוב לרע, מישהו מרוויח מהבלבול הזה.
וּבַלַּיְלָה הַהוּא
יָרֵחַ הִתְרוֹקֵן לִי בַּחַלּוֹן.

כּוֹכָבִים נָפְלוּ בִּי,
זָלְגוּ עַל לֶחִי הַשָּׁמַיִם.
וְיָרֵחַ דִּמֵּם אֶת חֶצְיוֹ שֶׁכָּבָה.

וְהַלַּיְלָה שֶׁנִּהְיָה בִּי הַפֶּצַע הַ-הוּא.

וְהַלַּיְלָה הַהוּא,
שֶׁהָיָה חָסֵר
מִן הַשֶּׁקֶט הַזֶּה,
שֶׁהָיָה בּוֹ מִן הַדָּם וּמִן הַחֵצִי.

הַלַּיְלָה הַהוּא שֶׁבָּא לִי בַּלֵּילוֹת,
כָּל אֵימַת יָרֵחַ מִתְרוֹקֵן. מִתְמַלֵּא.
כָּל אֵימַת הַחֵצִי.

וְלֵילוֹת שֶׁהִגִּיעוּ אַחֲרֵי לַיְלָה וְהוּא.
לֵילוֹת שֶׁל יָרֵחַ מִתְרוֹקֵן, מִתְמַלֵּא.
לֵילוֹת שֶׁהָיוּ לִי לְפַחֵד.

וְקִלּוּף גְּלָדַי
שֶׁחֵצִי פָּתַח בִּי
כָּל תְּחִלַּת חֹדֶשׁ,
כָּל סוֹפוֹ.

וּפֶצַע שֶׁדִּמֵּם.

וּכְבָר הָיְתָה בִּי אֵימַת הַלַּיְלָה.

וְיָדַעְתִּי אֶת אֶתְמוֹל שֶׁהִגִּיעַ כָּל פַּעַם.

אֶתְמוֹל שֶׁהִגִּיעַ בֵּין תְּחִלָּה לְסוֹף,
בֵּין חֲצָאֵי מָאוֹר.
אֶתְמוֹל שֶׁהִגִּיעַ בְּיָרֵחַ מָלֵא.

אֶתְמוֹל,
שֶׁהָלַךְ לִי אֶל אֲרוֹן הַתְּרוּפוֹת.
שֶׁחִפֵּשׂ פְּלַסְטֵר בְּצוּרַת יָרֵחַ מָלֵא, לְכַסּוֹת פֶּצַע.
שֶׁלֹּא מָצָא.

וְיָדַעְתִּי אֶת הַיּוֹם שֶׁהִגִּיעַ פִּתְאוֹם.
אֶת הַיּוֹם שֶׁהִזְמַנְתִּי מִ-טֵמוּ.

וּבִקְצוֹת אֶצְבָּעוֹת רַגְלַי עָמַדְתִּי עַל מִטָּה,
הִדְבַּקְתִּי יָרֵחַ מִ-טֵמוּ עַל תִּקְרַת חַדְרִי.
וּשְׁמֵי נַפְשִׁי הֵאִירוּ.

מַדְבֵּקַת יָרֵחַ עָגֹל חִבְּקָה בִּי שָׁמַיִם.

מַדְבֵּקָה דָּחֲקָה יָרֵחַ מִתְרוֹקֵן, מִתְמַלֵּא, מִבַּעַד חַלּוֹן.
כִּסְּתָה לִי פִּצְעֵי הַיָּרֵחַ הַחֲצוּי.

וּמֵעַל מִטָּתִי
הָיָה לִי
עִגּוּל הַמַּדְבֵּקָה.
וּבִשְׁמִי נַפְשִׁי
רָקַד לוֹ
יָרֵחַ מָלֵא.

וְרָאִיתִי פִּתְאוֹם
טֶבַע נוֹתֵן בְּפֶּצַע תָּאֵי עוֹר חֲדָשִׁים.
תָּא.
תָּא.

וְרָאִיתִי גַּם פְּלַסְטֵר מְכַסֶּה,
מְגוֹנֵן מִן הַחֵצִי.

אָז נָתַתִּי לַטֶּבַע
לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ.

וּפֶצַע הָיָה לְצַלֶּקֶת.

--
תמר.


  • 24
  • ב"ה

    הישרדות


    גם לכם זה קורה?

    בזמן לחץ קיצוני, התודעה שלי לא רק מפעילה את מנגנוני ההישרדות, היא גם ממשיכה לחשוב, להבין ולצפות מהלכים קדימה.
    אני לא חווה רק את הרגע, אלא גם את הפוטנציאל הגלום בו, עד הסוף האפשרי.
    גם כשהסכנה חולפת, אני עדיין נשארת בתוכה. לא כי אני לא רוצה לצאת, אלא כי אני מבינה אותה עד תומה.

    זה לא ניתוק, זו דריכות קוגניטיבית רגשית.
    מהצד זה אולי נראה כהקצנה, אבל מבפנים זו הבנה רחבה ומהירה מדי בשביל העולם.

    כולם כבר חזרו לשגרה,
    קונים לחמניות, בודקים שעות פתיחה, מחייכים לחדשות.
    ואני?
    אני עוד בתוך מרחב הישרדות, סורקת שמיים, כאילו האזעקה הבאה תבוא בעוד רגע.

    אולי גם אצלכם הגוף נרגע, אבל הנפש עוד דרוכה.
    אולי גם אתם מזהים מה יקרה, לפני שזה בכלל מתחיל.

    ולפעמים, זה לא אני, זו מישהי אחרת, קרובה.
    חברה אהובה, אולי בת משפחה, שבמשך ימים תפקדה, שתקה, החזיקה מעמד.
    ואז, ברגע שולי, כמעט זניח – כוס חלב שנשפכה, מילה קטנה מדי או שתיקה גדולה מדי, היא התפרצה בבכי שלא נפסק.
    לא בגלל מה שקרה עכשיו, אלא בגלל כל מה שהחזיקה עד עכשיו.

    אז מה בעצם קורה כאן?

    כי בדיוק כמו שעקבתי אחרי ההתפתחויות במלחמה,
    בדקתי גם את זה.
    לא נשארתי רק עם התחושה, חקרתי, קראתי, שאלתי, ניסיתי להבין מה באמת קורה לנו שם בפנים.

    הגוף מפעיל את מערכת הסטרס,
    אבל התודעה, במיוחד אצל רגישים, אינטואיטיביים ובעלי חשיבה מערכתית, לא נעצרת.
    היא ממשיכה לעבד, לפרש, לחזות,
    לא רק מה קורה לי, אלא גם מה זה אומר, לאן זה עלול להתגלגל, ואיך זה ייגמר.

    כך למשל, בזמן המלחמה הרגשתי מוצפת,
    כל פעולה פשוטה נראתה לי מסובכת,
    אפילו להכין שייק, פעולה יומיומית, הרגישה כמו לטפס על הר.
    המוח לא הצליח לבחור פרי, הרגש לא מצא טעם, והגוף פשוט קפא.
    כן, שייק, הדבר הזה שכולם מכינים ב־7 שניות.
    אני? רק ניסיתי להיזכר איך קוראים לבננה.

    אבל כשהאזעקות פסקו, וכאילו חזרנו לשגרה, פתאום הצלחתי.
    בלי לחשוב, פשוט הכנתי את השייק ונהניתי ממנו.
    לא כי משהו השתנה בחוץ, אלא כי בתוכי משהו שוחרר.

    אז לא, אני לא דרמטית,
    המוח שלי פשוט עבד קשה יותר,
    לא כדי לברוח, אלא כדי להבין.

    ואם גם לכם זה קורה, תנשמו רגע.
    אתם לא לבד.
    אתם לא חלשים, אתם פשוט מרגישים יותר, ורואים רחוק יותר.
    אולי זו לא חרדה, אלא הבנה שהקדימה את זמנה,
    וזה, תודו, קצת מתיש לפעמים. אבל גם די מרשים.
    לא קל לחיות ככה. אבל אם כבר מרגישים כל דבר לעומק,
    לפחות לדעת שגם זה אומר משהו טוב עלינו.

    ואולי הכי חשוב להבין,
    זה לא שאתה "לא נורמלי".
    זו לא תקלה, זו רגישות.
    יכולת להרגיש, לזהות, לקלוט, להבין, גם כשאחרים כבר עברו הלאה.
    וברגע שאתה מזהה את זה, אתה כבר לא נבהל מעצמך.

    ואם הבנת בין השורות, בלי שאמרתי,
    שזה לא אומר עליך שאתה חלש או מוזר,
    אלא להפך, שאתה פשוט מרגיש עמוק,
    אז כנראה שזה באמת אתה.
    וברוך הבא.
    ב"ה

    מרוב אופוריה, נדמה שאנשים איבדו שיקול דעת, וההיגיון, כאילו ברח החוצה.
    קשה להתעלם מהתחושה המוזרה שצפה עכשיו.

    תסבירו לי,
    איך ייתכן שעם שדיבר על נקמה בקול גדול,
    פתאום, בפתאומיות מפתיעה, מקבל על עצמו הפסקת אש?
    זו בכלל לא מילה שנמצאת בלכסיקון שלהם,
    אבל כנראה שיש מי שסבור שפשוט הופעל עליהם מספיק כוח,
    הנחה שגויה מיסודה.
    כי האיראנים,
    הם לא מתקפלים, לא בשביל שום מחיר שבעולם,
    והשקט הזה,
    במקום להרגיע אותנו,
    צריך דווקא לעורר שאלות קשות.

    אבל מי שמבין קצת בדינמיקה שמתרחשת, מי שקצת מזהה את המהות,
    לא יכול שלא לשאול את עצמו, מה באמת קורה כאן?
    איך זה שאיראן מסכימה לכניעה, תוך לילה, בלי תגובה משמעותית?
    נרדמנו למלחמה, וקמנו לבוקר של שגרה.
    פיקוד העורף מודיע שהכול חזר למסלול,
    הטילים נעלמו, הכתב"מים התפוגגו, האזעקות שתקו.
    ואנחנו?
    אכלנו שוב את הלוקש, כמו אז.

    זוכרים את ההטעיה ההיא?
    כאילו טראמפ ונתניהו בריב, רק כדי להתקדם מדינית.
    ומי שמכיר את טראמפ, יודע, הוא לא שינה דעה,
    הוא רק מחליף כיוון בשקט,
    לפי הצורך,
    ולפי האצבע הקטנה.

    הוא נוסע לוועידת נאט"ו,
    אירוע חשוב לכל השחקנים הגדולים,
    ובפרט לוולדימיר, הקולגה ממזרח,
    שמנסה לערבב עניינים גם באסיה,
    בצורה שלא ממש נוחה לטראמפ.

    אז מה באמת קורה?
    האם הספונסר הסמוי של איראן שכנע אותם לשתוק זמנית?
    האם מתגבשת עסקה על חשבונו של המזרח התיכון?
    ומה מסתירים מאיתנו באמת?

    וכשארבע מאות קילוגרם של אורניום מועשר נעלמים מהרדאר,
    וכשבעלות הברית של איראן שולחות מסרי תמיכה למנהיג העליון,
    וכשבנסיעת הבכורה של שר החוץ האירני היעד הוא סין
    השאלה כבר איננה אם יש עסקה,
    אלא מה המחיר שאנחנו משלמים עליה,
    ומה בדיוק הן יודעות, שאנחנו לא.

    אז זהו? נגמר?
    האזעקות התפוגגו כמו חלום רע,
    או שהכדור פשוט עבר למגרש אחר,
    כי השקט הזה לא נחת, הוא הונחת.
    והשאלה האחרונה, שאולי הכי חשובה:
    כמה זמן ייקח עד שהשקט הזה יתלקח שוב,
    לכדור אש בוער?

    ובאמת, איך לא לצחוק?
    אנשים ברצינות מאמינים שאיראן חטפה מכה בכור בפורדו,
    והנה, תוך לילה אחד חזרה לשגרה.
    כן, בטח.
    איראן.
    שחזרה לשגרה.
    איזה יופי.
    הפסקת עשרות שנות תוכנית גרעין בגלל מבט עקום מהמערב.

    כי ברצינות, מישהו באמת קונה את הסיפור?
    שאיראן חטפה מכה, עשתה חשבון נפש,
    והחליטה לחזור לשגרה כמו אזרח שומר חוק?

    מצחיק.
    אבל מצחיק מהסוג היבש,
    היבש, רדיו, איראני.

    כי האמת הפשוטה היא זו:
    עד שלא יוכרע הקרב, הוא לא יוכרע.
    ועד שראש הנחש לא ייפגע,
    נמשיך לשלם מחיר כבד,
    לא בגלל חולשה צבאית,
    אלא בגלל מטרה שלא כוונה אל הנקודה הנכונה.

    אז אולי זו לא רק שאלה של כוח,
    אלא של דיוק.
    והמחיר?
    יישאר מונח על השולחן,
    כמו מטרה שפוספסה – שוב.

    ואולי ההחלטה לא להכריע,
    לא לעצור, לא לסיים,
    היא לא תוצאה של חולשה,
    אלא חלק מהשקט הזה,
    שקט שלא מרגיע, אלא מערפל,
    שמטשטש את הקו בין אמת לאשליה.

    כל עוד לא מכוונים אל מי שפוגע, הפגיעה תימשך.
    כל עוד לא מכריעים את ראש הנחש, אין הכרעה.
    רק מטרה מדויקת מביאה סוף אמיתי.
    בהתחלה, פשוט שמחתי שאני כבר מחוץ לבית הכלא, בן אדם חופשי, יכול לקום מאוחר, לא צריך לעמוד במסדר כל בוקר, אני אדון לעצמי: אף אחד לא יחלק לי הוראות, אני לא צריך לישון במיטה נמוכה, לקבל כל היום בדיחות מעליבות משישא, הבוס של התא.
    אני יכול להסתכל על השמיים כמה שבא לי, לא רק בשעת חצר היומית.
    הכיף הזה, אתם לא יכולים לדמיין, לעשות מקלחת במשך יותר משבע דקות, בלי לשמוע צרחות אימים של הסוהרים: "תצא! תצא!" ופתאום המים הופכים לקפואים ואני שומע צחוק מרושע.
    כיף להיות אדם חופשי. ככה חשבתי.
    אלא ש... לצערי, חוויית השחרור לא הייתה כפי שחשבתי, ולמעשה רחוקה מאוד מהחלומות הורודים אותן רקמתי בליבי בשנות כליאתי הארוכות.

    זמן קצר לאחר השחרור התחלתי בעבודה הראשונה שלי. שוטף כלים במסעדת הברון הרזה, בפאתי יפו הערבית. הייתי שומע ניגונים בווליום, מלהתענג על האפשרות ליהנות בפרטיות. בלי ששישא חצוף מתערב לי ומכבה ומדליק לי כמה שבא לו.
    אני שמח בכך שמצאתי עבודה ויש לי אפשרות לשלם על השכירות, ועל השתייה ומתענג על החופש.
    אלא שאז, בערך כשבועיים לאחר תחילת עבודתי, הגיע אליי קוסקוס הרזה, הבעלים של המסעדה. תפס אותי באמצע שטיפת הכלים. ניער לי את הצווארון אפילו יותר מפחיד ממה ששישא היה אוהב לעשות, וצעק עליי:
    מה נראה לך שאתה עושה פה? שמעתי שאתה אסיר משוחרר!

    הסתכלתי עליו בלי לדבר, הידיים שלי עדיין טבולות במים הסבוניים. הלב התחיל לדפוק לי כמו פטיש על סדן. כמו שישא על הכתף שלי אם הוא דמיין שהסתרתי לו את הנוף של הרצפה או משהו. "אני עובד כאן כבר שבועיים," גמגמתי. "לא עשיתי שום דבר רע."

    קוסקוס, מצידו, צחק צחוק קר: "לא עשית שום דבר רע? אתה לא עשית שום דבר רע גם כשישבת בכלא, נכון?" הוא התקרב אליי עוד יותר, והריח של הדיאודורנט הזול שהוא אהב להשתמש בו הכה באפי כמו שריקה: "תקשיב לי טוב, פשעון קטן. אני לא רוצה פה בעיות. לא רוצה משטרה, לא רוצה לקוחות שיברחו, ובטח לא רוצה שאיזה גנב יעבור לי על הקופה..."

    מה יכולתי להגיד? אוקיי, הייתי בכלא, אני אסיר משוחרר - הנה אמרתי את המילים האלו! - אבל... אבל... "אבל אני לא גנב!!" ניסיתי להגן על עצמי. נראה לכם שהוא התרשם? פחח.

    "כולם אומרים ככה," הוא ירק על רצפת המטבח שגם ככה לא הייתה שיא הנקיון. "שמע, יש לי משפחה לפרנס ועסק לנהל. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתכן איתך. ביי"

    וזהו. הרגשתי איך הקרקע נמסה מתחת לרגליי. שוב הייתי הופך למישהו שאף אחד לא רוצה, מישהו שכולם פוחדים ממנו, מישהו שלא מגיע לו הזדמנות שנייה. א-ס-י-ר מ-ש-ו-ח-ר-ר. מילים צורבות כל כך.

    "בבקשה," לחשתי. "אני צריך את העבודה הזאת. אני לא אעשה בעיות, מבטיח לך. וגם... אני... אני... לא גנב...".
    מזל שלא יצא כלום מהעיניים, נס.

    אבל קוסקוס לא התרגש, פנה ללכת, גבו מדבר אליי: "תקח את השכר עד היום ותיעלם מפה. אל תחזור."

    *
    ועכשיו אני יושב כאן, בחדר השכור הזה שמריח כמו פחית בירה מעוכה בוואדי, כותב. בחוץ יורד גשם, והטיפות על החלון נשמעות כמו מחיאות כפיים איטיות, לעגניות.

    אכן, כבר חמישה חודשים עברו מאז קוסקוס זרק אותי. חמישה חודשים של דלתות שנטרקות בפנים, של מבטים חשדניים, של המילה "אסיר משוחרר" שהופכת אותי לאדם בלתי נראה. לא, זה לא נכון. אני נראה מאוד טוב. יותר מידי. אמהות רצות לשמור ילדותיהן לצידן, קשישים ממהרים להניח יד על ארנקם כשאני עובר. הקופאי השכונתי שמחייך לכולם מביט בי במבט קפוא.

    אתמול קיבלתי עוד תשובה שלילית לבקשת עבודה. הפעם מחברת ניקיון. אפילו לא רצו שאבוא לראיון. "בגלל הרקע הפלילי," הסבירה לי המזכירה בקול מנומנם, כאילו היא מספרת על מזג האוויר. "מצטער, ובהצלחה".

    הרקע הפלילי. זה מה שאני עכשיו. לא בן אדם, לא אדם שטעה ושילם על הטעות שלו. רק שתי מילים מעורפלות. רקע פלילי.

    אני חושב לפעמים על שישא מהכלא. איך הוא אמר לי יום אחד: "תראה, לוזר, בחוץ זה לא מחכה לך פיקניק. הם לא מחכים לך עם פרחים ונשיקות. הם מחכים לך עם פטיש, מסמר וסדן".

    צחקתי עליו אז. חשבתי שהוא שישא. עכשיו אני מבין שהוא אמר לי את האמת הכי כנה שמישהו אמר לי אי פעם.

    החופש שלי זה לא חופש. זה כלא אחר, גדול יותר, עם חומות בלתי נראות. הפרק שבין הסורגים לחוץ לא קיים. השחרור הוא אשליה. האמת היא שהחברה ממשיכה להעניש אותך גם אחרי שסיימת את הזמן שלך. היא מסמנת אותך בחותמת בלתי נמחקת ואומרת לכולם: "הנה, זה המסוכן. תיזהרו ממנו."

    מחר אני חוזר לביקור אצל הקצין מבחן. אגיד לו שהכל בסדר, שאני מחפש עבודה, שאני משתדל להשתלב. כמובן. כל מה שהוא צריך לשמוע ולרשום בטפסים הארורים שלו. לא אגיד לו שאתמול חשבתי לרגע אחד, רק לרגע קטן, שאולי שישא צדק כשאמר שכדאי לחזור פנימה. לפחות שם יודעים מי אתה. ואם אתה לא דורך בטעות על הבוהן הלא נכונה, אתה גם זוכה ביחס די סביר מהחברה סביבך. אתה לא שקוף, לפחות. גם משהו, לא?

    אז אני מבקש ממכם, ההגונים, שוחרי החופש. אם תיתקלו בי פעם, או באחד מחבריי למעמד הלא מכובד, תנו לנו צ'אנס, זה הכל.
    לא ויתורים, לא הטבות, לא יחס מועדף, לא שאלות מטופשות, רק צ'אנס.

    אהלן, ביי. תודה.
    ב"ה

    אמא למתבגרים בתקופת מלחמת העולם השלישית


    פעם אמרו שזה אתגר לגדל מתבגרים.
    היום זה כבר לא אתגר, זה פשוט לא בידיים שלנו.
    (לפי דעתם, כן?)

    ההתמודדות כולה שלהם.
    תנסי לבקש שייכנסו לממ"ד, הם יסבירו שאין בזה שום צורך.

    אני אומרת להם: "יש אזעקה, תיכנסו לממ"ד."
    והם עונים: "אמא, זה צבע אדום רק באזורים הפנימיים של אזור ג'.
    אנחנו באזור ג'-מערב, וזה ממש לא אותו דבר."
    ואני, רק רציתי שהם ייכנסו לחדר בלי לצעוק.

    לא פלא שהם מעדיפים לא להישאר בבית.
    בבית יש אזעקות.
    ובית זה מקום שבו עוד חושבים שצריך להיכנס כשיש אזעקה.

    פעם עוד האשימו אותנו בשקט, היום הם פשוט אומרים לנו.
    ותוך כדי מלחמה את שואלת איפה הם,
    "הלכתי לקנות פיצה. בעיר אחרת.
    כי פה סגור.
    אבל אל תדאגי אמא, אני עובר עוד מעט לעיר אחרת, שם יש מקלט".

    חושבים לבד, הולכים לבד, שוכחים לעדכן,
    אבל תמיד נזכרים לשלוח רשימת דרישות מהסופר.
    "מים בטעם ענבים, לא אפרסק",
    "ולקנות שוב את הסבון הזה שהיה פעם בירוק זוהר",
    "ולמה אין שוקולד קפוא?"

    אזעקה? לא דחוף.
    אבל שנגמרו הצ’יפס בטעם ברביקיו?
    זה כבר מקרה חירום.

    וכמובן, תמיד יש תזמון מושלם:
    דווקא כשאני רצה למקלט,
    הטלפון רוטט עם הודעה דחופה:
    "אמאאא, את יכולה לבדוק אם יש לי חולצה לבנה בחדר כביסה?
    יש לי עכשיו משהו חשוב!"

    ואני לא יודעת מה יותר מלחיץ,
    אזעקה באמצע הבית,
    או חולצה לבנה שאיננה.

    ובדיוק אז יש אזעקה נוספת.
    ואני לא בטוחה אם לרוץ למקלט או לארון.

    ולמה אני לא מבינה שהעולם ממשיך, שיש אוטובוסים, שיש סטטיסטיקות,
    ובסטטיסטיקה, דווקא העיר שלי לא מועדת לפורענות.

    תוך כדי הטילים, גם בירורים על שידוכים.
    טוב שלאנשים יש זמן לענות.
    ואז החקירה שלי על "המועמד" מצטרפת לחקירות הכלליות על "מה קורה בעולם".

    רק שעכשיו צריך גם למצוא מקום מוגן לפגישה.
    צריך לדעת איך מגיעים, איך חוזרים, מי בדיוק עם מי,
    ומי כבר אכל פיצה.

    אה, ומה ענו לי על הטיל המיועד,
    סליחה, המועמד המדובר.
    הכול מתערבב כשאת הורה למתבגרים בימי לחימה.
    טילים, שידוכים, אזעקות, בירורים,
    העיקר לא להתבלבל ולשלוח את הבן לפגישה עם קסדה.
    הגיוני להתבלבל כשאת אמא למתבגרים, לא?

    אני עדיין לא יודעת מה בדיוק המשמעות של מלחמת העולם השלישית.
    אולי תכף אדע.
    ודיי לי במלחמות העולם הקטנות שאני מנסה להרגיע.
    ודיי לי באווירה טובה,
    ואולי, אולי זה כל מה שהעולם מבקש.
    אִמָּא הִצְלִיחָה לְהָסִיר מִמֶּנִּי הַכֹּל.

    הַשְּׁלִיטָה מִמֶּנָּה
    וָהָלְאָה.

    רַק אֶתְמוֹל,
    בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אַחֲרֵי הַשְּׁקִילָה הַיּוֹמִית שֶׁלִּי יָדַעְתִּי -
    מָחָר מְחַכֶּה לִי יוֹם צוֹם.
    אֶצְטָרֵךְ לַעֲמֹד בּוֹ בִּגְבוּרָה.
    אָסוּר לְוַתֵּר.

    אֲבָל שֶׁאִמָּא לֹא תֵּדַע.
    דָּבָר.

    וְאֵיךְ שֶׁהִיא יָדְעָה.
    אֲנִי לֹא יוֹדַעַת, רַק
    אוֹמְרִים שֶׁאִמָּהוֹת יוֹדְעוֹת הַכֹּל עַל יְלָדִים.

    אָז הִיא בָּאָה וְחָתְכָה.

    חוּט אָדֹם שֶׁהֶחְזִיק אֶת הַיָּדַיִם.
    דֶּבֶק מַגָּע שֶׁקִּעְקֵעַ בִּי רַגְלַיִם.
    וְסֵלוֹטֵיְפּ עָבֶה שֶׁלָּחַץ לִי אֶת הַשְּׂפָתַיִם.

    מִסְפָּרַי בַּרְזֶל עָשׂוּ לָהּ אֶת הָעֲבוֹדָה.
    לָקְחָה לִי הַכֹּל.
    קָרְעָה
    תָּאק.
    תָּאק.

    בּוּם.

    שְׁיָרֵי חוּט אָדֹם קִשְּׁטוּ אֶת הָרִצְפָּה.
    דֶּבֶק לָבָן
    וַחֲתִיכַת סֵלוֹטֵיְפּ שְׁקוּפָה.

    וְאֵין יוֹם. וְאֵין צוֹם.

    אֶת הַכֹּל דָּאֲגָה אִמָּא לְטַאֲטֵא.

    וּלְהַכְנִיס לִי לַפֶּה -
    לַחְמָנִיָּה.

    וּבּוּם.
    הַקֵּבָה שֶׁלִּי דּוֹפֶקֶת.
    בּוּם בּוּם.
    תָּאק.

    הַכֹּל נִקְרַע.

    וְעַכְשָׁו אֵין לִי דֶּבֶק לְהַדְבִּיק אֶת הַכֹּל
    חָזְרָה.
    בהקשר לדיון שנכתב על השיר :'איה'
    --

    כְּשֶׁמְּקַבְּלִים מַתָּנָה
    חַד פַּעֲמִית,
    בְּלִי יְכֹלֶת שִׁחְזוּר,
    צָרִיךְ

    כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר לְהִזָּהֵר.

    כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר לְהִזָּהֵר.

    חָשַׁבְתִּי
    עַל מִלִּים.

    כַּמָּה לִפְעָמִים אֲנִי נוֹגַעַת בָּהֶם,
    טוֹבֶלֶת עָמֹק
    מִדַּי. וְזֶה לֹא קַל.

    וּכְדַאי לִהְיוֹת עֲדִינִים
    כְּשֶׁנּוֹגְעִים.

    פַּעֲמוֹן
    הוּא כְּלִי הַקָּשָׁה אִידְיוֹפוֹנִי.

    כְּשֶׁמַּקִּישִׁים עָלָיו
    הַמּוֹט שֶׁתָּלוּי בְּתוֹכוֹ
    רוֹטֵט
    וְכָךְ נוֹצָר קוֹל.

    רַעַשׁ שֶׁעָצְמָתוֹ מֵעַל שִׁבְעִים דֵּצִיבֵּלִים-
    נֶחֱשָׁב רַעַשׁ מַזִּיק.

    אִם נַקִּישׁ חָזָק,
    מוֹט מַתֶּכֶת יִצֹּר רַעַשׁ חָזָק.
    אָזְנֵנוּ יִנָּזְקוּ. וְ-
    שְׁמִיעָה תֵּרֵד בָּאֵיכוּת.

    בֹּרַכְנוּ בְּחוּשׁ שְׁמִיעָה עָדִין,
    לֹא כְּדַאי לְקַלְקֵל.

    אִם מְנַדְנְדִים חָזָק מִדַּי מִלִּים,
    אִם דּוֹקְרִים מְצִיאוּת
    חָזָק. וְדוֹחֲפִים.
    בִּבְרוּטָלִיּוּת.
    מוֹט יִצֹּר שִׁבְעִים,
    יְקַלְקֵל חוּשׁ שֶׁבֹּרַכְנוּ בּוֹ.

    זְהִירוּת זֶה דָּבָר בָּרִיא.

    כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר לְהִזָּהֵר.

    כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר.

    וְאִם
    מִלִּים יְכוֹלוֹת לַהֲרֹג.

    אָז
    מִלִּים גַּם דּוֹקְרוֹת רְגִישׁוֹת.
    פּוֹעֲרוֹת בָּהּ חֹרִים.

    סַכִּין חוֹתֵךְ בַּבָּשָׂר.
    זוֹ מְצִיאוּת.
    פֶּצַע נוֹצַר אִם מָשׁוּ חַד פּוֹגֵעַ.
    זוֹ מְצִיאוּת.

    וְ-
    צָרִיךְ

    כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר לְהִזָּהֵר.

    כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר.


    --
    @חנה ש. צודקת.
    צריך להיזהר.
    להיזהר!!!
    לא סותר שזה לא קל לדקור מציאות.
    לא סותר שלפעמים צריך לפגוע בשמיעה כדי להציל את הלב.
    לא סותר שבטוח לא כדאי לפגוע בשמיעה של 10 איש בשביל להציל לאיש אחד תלב. ושלא ירגיש אשם.
    למגירה אני אכתוב הכי הרבה 'איה' שצריך. כי צריך. כשיש 'איה' לא מדחיקים אותו.
    אבל בפורום צריך זהירות.
    זהירות סותרת בהחלט את העלאת השיר בפורום.
    צריך לשמור קצת על רגישויות.
    בכל זאת, תודה לך חנה.
    כי צריך כמה שיותר
    להיזהר.

    --
    תמר.
    זה התחיל, כמו כל רעידת אדמה עולמית, ברגע אחד קטן.
    ידיעה שולית במדור הרפואה שבעיתון המקומי, הכריזה בתמימות:
    "חוקרים גילו - השמנת יתר אינה מזיקה לבריאות".

    מתחת הכותרת, נחשפה תגלית רפואית פורצת דרך, שתביא אל קיצו עוול בן דורות.
    פרופסור שמעון בורגר מאוניברסיטת בר מינן, גילה כי ההשמנה היא תופעה מבורכת ובריאה, בעוד שהירידה במשקל מסוכנת והרסנית.
    לפצצה שהנחית הפרופסור, הובאו הוכחות מדעיות, והוצגו הגורמים שהובילו את האנושות אט אט להכחדה אנורקטית אכזרית.

    מערכת העיתון התקשתה להכיל את מבול התגובות הנסערות.
    בכל שבוע, נחשפו פרטים נוספים על השערורייה העולמית. הציבור גילה עניין רב, והפרסום התפשט במהירות.
    האצבע המאשימה הופנתה אל המנהיגים שהעדיפו לדאוג לאינטרסים שלהם, על חשבון האזרח הקטן והשדוף.
    זה היה בלתי נתפס.
    קשה לעכל שהעולם סובל מאנורקסיה כפויה, רק בגלל כמה צרי עין וגוף שמצאו פתרון קל ואכזרי למניעת צפיפות אוכלוסין.

    הם פעלו בסדיסטיות מתחסדת. כך הפחיתו משמעותית את כמויות המזון שצרכו האזרחים. ייצרו בגדים במידות קטנות וחסכו בטקסטיל. ייצרו כלי רכב קטנים יותר, וחסכו בדלק ובנפט. הבטיחו לספקים קנייה מהירה של פירות וירקות, שחיי המדף שלהם קצרים.

    המשמעות הייתה נוראה: דילול אוכלוסין, פשוטו כמשמעו.

    התושבים התמימים בכדור הארץ, שלא היו מודעים להנדוס התודעה המתוחכם שבצעו בהם כוחות אופל עלומים, שיתפו פעולה בשמחה וברזון. בשם הטרנד הבריאותי, הם לעסו בחיוך חסה, נבטים ושלל עשבים מרים המיועדים למאכל בהמות, וחשו פושעים כשהעזו להתפנק על שווארמה עסיסית.

    אף אחד לא העלה על דעתו שהמחלות שמייסרות רבים ואף גורמות למותם, נובעות מתת תזונה כרוני. זו הייתה דרך קלה להיפטר באלגנטיות מנתח גדול מהאוכלוסייה, לפרנס דיאטנים חסרי לב, ולהעניק לרופאים תשובה ניצחת לכל מחלה שלא ידעו לאבחן: השמנת יתר.
    האמת שגילה החוקר האמיץ, הייתה שונה בתכלית: ההשמנה היא חיצונית ואין לה כל קשר למחלות פנימיות. להיפך: השומן מייצר שכבת הגנה שמבודדת את האיברים הפנימיים הרגישים ושומרת עליהם מנזקים.

    כדי לגבור על אינסטינקט האכילה האנושי, נעשה שימוש בכלים פסיכולוגיים מתוחכמים. המילה "רזית!" נעשתה לפסגת חלומותיה של כל אישה, והצליחה לגרום לה להביט בתיעוב על עוגת קצפת, ולכרסם פריכיות קלקר בשכנוע עצמי שאין מאכל טעים מהן.

    מכחישי השומן ניסו לטשטש את ההיסטוריה. להשכיח שבימים כתיקונם, שילמו חתנים את משקל כלותיהם בזהב.
    הם לא ציפו שפרופסור שמעון בורגר יחשוף את התרמית.
    "אכלו משמנים ושתו ממתקים!" זעקו הכותרות הראשיות.
    "סולת ודבש ושמן אכלת - ותיפי במאוד מאוד!" הבריק קופירייטר בעיתון המתחרה.

    גם מאמרים פסיכולוגיים נכתבו בנושא. הוכח כי השעבוד התזונתי מביא את הקרבן לתהליך הצטמקות נפשית, והובהר כי על מנת לרכוש ביטחון עצמי, צריך קודם כל ליצור "עצמי" רחב.
    "תשמינו, וכל הבעיות יהיו קטנות עליכם!" הובטח.

    אבל פרופסור בורגר ידע שההתנגדות תבוא. אינטרסנטים אינם מוותרים בקלות על טרפם.
    "וישמן ישורון - ויבעט!" ניסו מתנגדיו להשיב מלחמה שערה בכותרת משלהם.
    הפרופסור לא התרשם. "שמנה לחמו - והוא ייתן מעדני מלך". ציטט למחרת בנונשלנטיות בעיתון המקומי שזכה לרייטינג מטורף.

    כוחות האופל לא נכנעו בקלות. הם שמו את כל כובד משקלם למען המטרה. חזרו בהיסטריה על המנטרות הישנות, התריעו על הנזק העצום שעלול להיגרם מהקונספירציה המסוכנת, וגייסו לטובתם את כל עולם המדע. אבל בורגר כבר הפך לכוכב ציבורי, והמשקל שנתנו לדבריו היה רב.

    כשניסו הפושעים בצווארון הלבן להוכיח כי פרופסור בורגר הוא אינטרסנט מושחת בעצמו - נכשלו.
    לפרופסור לא היה קשר ליצרני המזון המתועש, לא מניות באף חברת ממתקים, ולא יריבות עם חברות טבע. גם הפרופיל הפסיכולוגי שבנו, לא התאים למשועמם שמטריל אנשים להנאתו. הוא היה רצני ושקול, וקיים בעצמו את המסרים שהפיץ. משקלו הרב היווה דוגמה אישית למעריציו שהלכו וגדלו בכל המובנים. הוא גם לא נחשב אדם שמזלזל בבריאות, בכל חודש היה עורך בקפדנות בדיקות מקיפות בקופת החולים.

    הציבור, בעיקר הרחב, קרא את המידע המהפכני בצמא ובלע אותו ברעבתנות.
    כנראה נמאס לאנשים להשפיל את כבודם המרוסק על משקל רעוע, מול דיאטן חמור סבר שמביט בזעזוע בספרות המטפסות, כאילו היו עדות לפשע פלילי שביצעו.
    המוצרים שעד לאחרונה נשאו אות קלון: "מכיל שומן רווי בכמות גבוהה" - החלו לחוש גאווה על נקודת החן האדומה והחיננית שקישטה אותם. האזרחים שקלו את המידע והחליטו להפסיק להיכנע לטרור הפסיכולוגי ולאבד את משקלם ואת שמחת חייהם. המונים הסתערו על חנויות המזון המהיר, ירקות התעפשו לאיטם בירקנים, חדרי כושר ננעלו, ודיאטנים מובטלים התהלכו חפויי ראש.

    תוך חודשים בודדים, השתנה העולם לבלי הכר.
    המציאות קיבלה נפח אחר. בעלי הבשר צעדו בגאווה ברחובות, והרזים פסעו מהוססים ומכווצים וחישבו להיעלם.
    אינספור בדיחות שחוקות עברו עדכון גרסה.
    "רזה עלה על משקל, וראה שכתוב בצג: נא להעלות את כל האיברים, ולא אחד אחד", סיפרו השמנים בעיניים בורקות ופרצו בצחוק בריא.

    בבדיקות התקופתיות הבאות שערך פרופסור בורגר, הוא הביט בסיפוק בספרות שבצג המשקל, ואז הציץ מעבר לכתפה של האחות שהזינה במחשב את ערכי ה-BMI שלו.
    הוא לא ירד אפילו גרם אחד מהשקילה הקודמת, אבל ערכי ה-BMI היו מצוינים. הוא חייך בסיפוק והחל לכרסם שוקולד משובח ששלף מכיסו.
    זו הדיאטה הראשונה שהצליחה לו. כמה אפשר להיאבק במשקל?! הרבה יותר קל להזיז את העקומה לטובתך ולהשמין את כל האנושות.

    אחלה דיאטה שבעולם.
    "מרחב מוגן", נו שוין.
    ראיתי כבר מרחבים מוגנים מאלה.


    מה מוגן בדפנות סוכה מטות לקרוס, שפוגשות רגליים מרושלות של אנשים — שני שלישים רדומים, ושליש בהתקף חרדה?


    מדובר במקרה נדיר בו הזרת פוגשת ברהיט, ובניגוד למקובל במקרה מסוג זה, בעל הזרת לא מצליח ללהטט עם פה מעוות.
    בכל זאת, קשה לזוז כשמודבקים לרצפה הלא שטופה מזה עידן ועידנים, עם ערימה של 22 דפנות סוכה על הגב.

    ועד כמה יכול להיות המרחב מוגן, כאשר גברת מרקוביץ פוגשת עדת מקקים שעדיין לא יודעים איך להתמודד עם הפלישה האנושית לתחומי מחייתם?
    היא מסירה את כפכפה כדי לרמוס את הגושים השחורים התנודתיים, ותוך כדי השתוללותה מסטירה לי עם כפכף מגואל בדם ג'וקים שלא טעמו טעם K300

    יש לי שכן שכבר ארבעה ימים ב"מרחב המוגן", מלופף בחוטי החשמל של הרדיאטור שבורנשטיין קיבלו בירושה, ושל הפטיפון של טננבאום.
    אנחנו מנסים מאז לשחרר אותו — אך לשווא. אפילו אחי מנחם, שתמיד פורם לי את האוזניות שמסתבכות בכיסי, הרים ידיו בייאוש.

    "פעם הבאה, אולי לא כדאי לרוץ בהיסטריה בתוך אזור מרובה בחוטים", אמר אחי לאסיר הבליסטי הראשון בהיסטוריה, תוך שהוא מפגין אמפתיה יוצאת מגדר הרגיל.
    "אל דאגה, מנחם", הרגיע אותו אח אחר שלי, גם הוא מלא טקט כרימון, "בכל מקרה לא נראה שיצליח לרוץ בזמן הקרוב"

    ואני סוקר במבט נוגה את האיש שמתחת לדפנות, ואת השכן הכבול.
    מלטף קלות את לחיי המרוחות ברסק מקקים, ונשבע שבאזעקה הבאה — אני רץ להתחבק עם טיל בליסטי, ולא חוזר למרחב מוגן שכזה.
  • 12
  • ב"ה

    אנחנו עדים לנסים ללא הרף, ואולי לנס אחד מתמשך.
    כל מה שקורה, נס.
    רק שלעתים אין בעל הנס מכיר בניסו.

    וכשהנס דופק בדלת, אם בקצה הרחוב ואם מעבר לים,
    אתה מרגיש, הוא כאן, חי, נוכח.
    "מלא כל הארץ כבודו."

    כשהלב מחסיר פעימה, אזעקה בוקעת את האוויר,
    ואנחנו לא יודעים מה יביא הרגע הבא.
    כשהוא מחסיר שתיים,
    אנחנו כבר רואים את כוונות האויב,
    את המנהרות, את המכתבים שצועקים כוונה,
    להשמיד, להרוג ולאבד.

    וכל בית ריק שטיל נפל בו, עדות להשגחה פרטית.
    וכל מבנה ציבורי שפונה רגע קודם, פלא גלוי.
    וכל פעולה מוצלחת של הצבא, שליחות של הבורא.

    וככל שהפעולה גדולה יותר, כך גם הנס.
    וכגודל העוצמה, כך גם הסיפור שהיא מספרת,
    על השנאה הקמה עלינו,
    ועל האהבה הגדולה שמגוננת עלינו.

    כי לא בדרך הטבע להינצל שוב ושוב מתכנוני רוע,
    ולא בדרך הטבע שארץ קטנה, מוקפת זאבים,
    תקום ותשבור, בשם ה', את מעגל ההשמדה.

    כמו שאמר ידיד ישראל, הנשיא טראמפ,
    לקחנו את הפצצה מידם.

    ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו,
    והקדוש ברוך הוא, עומד,
    ומתפלל על עמו.
    עומד הוא, ואנו עומדים עִמו בתפילה,
    קמים כלביא, שחרית וערבית.

    ותפילתנו, תפילה של נס,
    של חיבור, של התרוממות רוח,
    כל כולה נס.

    כי אם קיומנו הוא נס,
    גם גלותנו, גם גאולתנו, נס.
    נס – מלשון להתנשא,
    לקום, להתרומם.
    היום נדבר על מחלת העייפת-JLMS(Just Le'Me Sleep). כאשר אנו מדברים על מחלת העייפת, כמובן שאין הכוונה לפגם הטבעי בערנות לאחר מאמץ כלשהו אלא על המחלה הכרונית שתוקפת לרוב בני אנוש בגילאי העשרה, בעקבות מצבים ותקופות שונות.

    נסקור תחילה את המוטציה השכיחה ביותר- עייפת נפוצה-JLMSM(Just Le'Me Sleep More).

    עייפת נפוצה מתפשטת בגוף בעיקר לאחר שנת 'בייגלה' מתוקה שנותנת לאדם תחושה של עוד, אך כמובן שהיא מסוגלת לפגוע גם אם בן/בת העשרה קמו משינה קטועה ו/ או קצרה ו/או בלתי מספקת ו/או רווית חלומות מזעזעים ו/או רווית חלומות מתוקים.

    העייפת הנפוצה גורמת לאדם לתחושת אהבה בלתי נשלטת למיטתו ולכלים הנלווים לה כגון כרית, שמיכה, כרבולית, כרבולית מס' 2, כרבולית מס' 3, דובי אהוב, בובה ועוד, וחוסר שליטה ביכולת להיפרד מהנ"ל.

    מחקרים גילו כי ההישארות האוטומטית במיטה גורמת להחמרת התסמינים והשתלטות מוחלטת של המחלה על הגוף עד כדי שינה תמידית.

    עייפת קולוסאלית-JCFA(Just Can't Fall Asleep) היא זן נוסף של מחלת העייפת, הגורם לעייפות כרונית המונעת מהאדם לישון. חוקרים אינם מסוגלים להסביר את התופעה, והם תמימי דעים לגבי חוסר תמימות הדעים בנוגע לגורמים לתופעה ההזויה.

    כאשר העייפת הקולוסאלית תוקפת את האדם, בעיקר בשעות שרוב בני האדם אינם שוזפים בהם את השעון, הוא אינו מסוגל לשקוע בשינה מרפאת, והוא נשאר ער למשך שעות ארוכות ומייגעות ללא אפשרות למלא את מצבריו.

    התסמין המרכזי למוטציה זו הוא פיהוקים קורעי שפתיים ולב ואמירות נבובות כגון "אני לא עייף" ו/או "אני כן עייף" ו/או "אני לא נרדם" וכו'.

    מין זה נצפה בעיקר אצל צעירים בראשית שנות העשרה המתקשים להירדם כאשר מבוגרים באזורם חוגגים בקרבתם.

    עייפת מכוונת- IATYIAT (I Am Tired Yes I Am Tired) מאובחנים מקטגוריה זו נוטים ללקות בעייפת מכוונת בעיקר בעת שמטילים עליהם משימות בלתי אהובות או רצויות או סתם בעת שיעמום קל.

    בעת ההתפשטות המהירה של החיידק, גופו של החולה נוטה להימרח קלות עד קשות בכל פוזה מקום וזמן בהם הוא ממוקם, לשפשופי עיניים נמרצים וקול חלוש עד מנומנם.

    הטיפול האידיאלי במקרה זה הוא הכרזה שקרית על פעילות אהובה על החולה. הצפי הוא להחלמה מיידית ומהירה.

    הרשות לטיפול בעייפת- WATOTCOTG(We Are Tired Of Taking Care Of Tired Guys) מדווחת על עליה דרסטית בחולי העייפת לצורותיה השונות בקרב כלל שכבות הגיל בכל האוכלוסיות אולם בעיקר בחולים בסיכון, כלומר בני נוער בגילאי העשרה.

    "אמצעי הטיפול העומדים לרשות הרשות מוגבלים ומצומצמים בהחלט", דיווח לנו מר אפי סהרורי, סגן מנהל הרשות לטיפול בעייפת- WATOTCOTG. "בנוסף, מתגלה חוסר שיתוף פעולה מצד הציבור שמתמכר למחלה בחוסר אחריות משווע. אני צופה עתיד שחור בו הדור הבא לא ידע ערנות מהי".

    אנו חותמים את המדור בתקווה נואשת לימים מעייפים(סליחה, יפים) וערניים יותר ובתפילה ליושב במרומים שיגאלנו מעייפותנו.
    __

    הקטע נכתב כחלק מפעילותה של העמותה למיגור שיעמום בקרב אוכלוסיות קצה כגון תלמידים מטורללים. לתרומות לעמותה ניתן ליצור קשר
    כאן

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה