אתגר נספח לאתגר - הרוב קובע

[M . A]

@הי! @אתיס @לא @נאה להעתיק - @רעיונות של אחרים

ולפתע 'הבריק' במוחי רעיון כ"כ לא רעיוני וכ"כ לא חדשני
שרבים וטובים ממני השתמשו בו לפני.

 

[יוסף יצחק פ.]

שמתי לב, וציטטתי את התגובה הנ"ל..

 

[Sara led]

כדרכם של משוררים, אני אמור להגיד, שזה העומק המצוי בחיים השיטחיים.

בפועל, זה נכנס בשביל החרוז, אבל השתלב די יפה.

אה, זה?
זה היה ברור שזה הגיע בשביל החרוז.

ועדיין, כל פעם מחדש קפצה לי האמת הזו. שיש אנשים, שגם שהם מגיעים למסקנה- הם לא משתנים.
מסיקים מסקנה נקודתית (צריך לחפש אנשים) וממשיכים בדרך הקלוקלת.
כך שחרוז אקראי יצר מסר חזק ומהדהד.

 

[אתיס]

@הי! @אתיס @לא @נאה להעתיק - @רעיונות של אחרים

לפחות קרדיט..

דיון - סיפורו של ניק

תודות ל @אריאלל34 , שכתב באשכולו: ברגע של שיעמום הבטתי בארון בספרים והתחלתי ליצור משפטים. שמות מוזרים יש היום. חשבתי לעצמי: "טוב, אם כבר בשעמום עסקינן, שיהיה.." (סתם ניסיתי להרכיב סיפורון משמות הניקים.. חלום ישן.. אגב, ניסו פעם לעשות את זה כאן...

www.prog.co.il

@יוסף יצחק פ.
התנצלותי הכנה.
אכן זכרתי שראיתי/קראתי קטע כזה.
אך לא זכרתי מי היוצר, לא טרחתי לחפש, ועל כך סליחה.

 

[לבי]

בס'ד
שאלה
אפשרי להעלות מספר 2 ולבטל את 1

 

[קוביד]

גְּרוּשִׁים / ה. מקלדת

@הנף מקלדת אני מוצא את עצמי מתחבט שוב ושוב. אשטח לפניך:
האם הכותר במלרע, וכוונתו על הזוג, או במלעיל וכוונתו על 'כמה גרושים'.

 

[שועל ספרות.]

זו אימא של @רודיום .
אל תתנו לו לנצח בוויכוח ביננו,
שימו לו לייק!
"זהו, עכשיו תעלה את זה, אני אלחץ על מה? לא על אנטר? על כתוב תגובה איפה זה, אה הנה אוקיי."

 

[קוביד]

זו אימא של @רודיום .
אל תתנו לו לנצח בוויכוח ביננו,
שימו לו לייק!
"זהו, עכשיו תעלה את זה, אני ילחץ על מה? על אנטר, על כתוב תגובה איפה זה, אה הנה אוקיי."

היי @רודיום. אמא השתלטה לך על המקלדת.
הפעם זה טוב, אבל לך תדע איך זה יגמר...

 

[לבי]

בס'ד
שאלה
אפשרי להעלות מספר 2 ולבטל את 1

לשופט העליון מר מסוגל
אפשר
עפ סעיף 4 לחוקה שיתוף 1 בלבד
מה התשובה?

 

[הנף מקלדת]

@הנף מקלדת אני מוצא את עצמי מתחבט שוב ושוב. אשטח לפניך:
האם הכותר במלרע, וכוונתו על הזוג, או במלעיל וכוונתו על 'כמה גרושים'.

אחחח...
כוחה של המילה הכתובה.

 

[לבי]

בס'ד
תחנת בית המשפט אינה עונה
עושה דין לעצמי
מעלה את 2 מבטל את 1

 

[ifatrosh]

אתם יודעים מה הכי מפריע לי בשיר הגאוני הזה שאני פשוט נהנית לקרוא אותו שוב ושוב?
אחרי שהם הגיעו למסקנה שכל הרושם והצלצולים לא שווים בלי העיקר, הם עדיין תקועים בקיבעון ש"אצלינו רק דה בסט"
גם על סף תהום הגרושין חייב טוען רבני ממשרד נחשב!

כל מילה.
כבר הקראתי אותו למשפחה.

 

[מירער]

אין מה לומר, הוא צודק. הרוב קובע. במדינת ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, רק הרוב קובע. במקרה של טעות והרוב לא נתן את קולו. פשוט לוקחים אותו. בערמה, בשקר, בעבודה בעיניים ובהבטחות שווא.
גם האתגר שלי, הוא פשוט לקחת מכם את הלייקים. בערמה, בשקר, בעבודה בעיניים ובהבטחות שווא.

ובכן, אתחיל.

האם חשבתם מה הגורם לנפילתה של הסוקרת מינה צמח? לא זוכרים? אני אספר.
מינה צמח הייתה הסוקרת הבכירה בישראל, עד לא מזמן. עד לפני ארבע מערכות, שווה ערך לשנתיים. צמח הייתה היחידה שחזתה את עלייתו של מנחם בגין ב77, המהפך שהפתע את כולם. מאז, היא נחשבה ה"סוקרת" בהא הידיעה, וכולם היו מצפים לשמוע את התחזיות ממוצא פיה.
עד לבחירות 2019 מועד א', בה חזתה יתרון משמעותי לבני גנץ ומפלגתו על פני הליכוד. מה שהתברר כטעות, והוביל לפרישתה מעריכת המדגמים.
היכן טעתה? איך יתכן שדווקא היא כשלה?
לאחר חקירות אינסופיות, הגעתי למסקנה. היא טעתה בשפה. מינה צמח היתה סוקרת מעולה לשנות השמונים. לא לדורנו. מאז התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות, החלה נסיגה בהשתמשות במילים, ועלייה הדרגתית בשפת הסימנים. הסמלים קיבלו את השם אימוג'י, ואט אט החלו להיכנס לשפה יותר ויותר סמלילים.
לאור זאת, החלטתי להמשיך את הרעיון, ולבצע כאן, לראשונה, מדגם בחירות בשפה עדכנית. מבוצע ע"פ אסוציאציה אישית ורמזים שגיליתי באותם הסימנים.

קבלו את סקר האימוג'ים הגדול.

שכוייח.
העיגול הירוק, כעצי היער. אם אתם שייכים ל'עץ' ולא תטלו חלק עם אחיכם במערכה, שיערב לכם. יישר כח, ששיברתם.
צפה בקובץ המצורף 1165990 תודה.
אגודל. אם רק תשלשלו את האות ג' למקום הנכון... תקבלו 'אֲגוּדֶּגֶל'. הלחמה של שני הצדדים הנלחמים זה בזה. בוחרי יהדות התורה, הביעו תודה.
כועס.
עם אסוציאציות א"א להתווכח. ק"ו שלא עם סטיגמות. כועס זה מרוקאי. מרוקאי זה דרעי.
מצביעי ש"ס, סמנו באדום.
חחח.
אין צחוק כצחוקו של בן גביר. אין שמחה כשמחה רוטמן. מתחת לאף (מקום שאמור להיות אף...) יש זליגה של קולות מאנ"ש. שלשת החי"תים כשלשת השלימויות של חסידות חבד. או של שלשת הסיעות המרכיבות אותה. תומכי הציונות הדתית, בעוצמה ובנועם. תענו לי בצחוק.
צפה בקובץ המצורף 1165991וואו.
הפה הפעור. אם אתם רוצים להצביע לאותו רשע, הפוער את פיו, השטן ממולדובה. תלחצו וואו.
עצוב.
זו איילת שקד, השרה הבכירה. מצבה בכי רע. אם תממשו עבורה את זכות הבחירה. עבורכם יש אימוג'י של בכייה.

אם ברצונכם לבחור במפלגה שונה, פנו בבקשה אל המנהל המסור, ידידינו החשוב הר"ר @הכלבויניק שליט"א, יאריך ימים על ממלכתו, בבקשה שיעשיר את מגוון הסימנים המוצעים באתרינו.

אנא השתתפו. הצביעו והשפיעו.

הערות חשובות ב'נספח'.

הערות לסקר האימוג'ים:

1. אחינו המרוקאים, הכל נכתב בהומור, אין מה להיפגע. אם בכל אופן, נעלבתם, תוכלו לשגר לי פנים כועסות, זה משרת גם את הסקר.
2. אלה שקראו ונהנו, ורצים כעת להודות ב'שכוייח' או 'חחח', אך נמנעים מפני החשד, והחשש שמא אישיות, כמנהל הת"ת האזורי, מסתובבת כאן. תוכלו להגיב בניק השני שלכם, לא יזהו.
3. ושוב למצביעי ש"ס, שרוצים להשתתף, אך חוששים להיות כאילו עובדי ע"ז. תוכלו להצביע ל'אגודגל' לכתחילה. יש הסכם עודפים.
4. אני מתחייב להגיע הכי קרוב לתוצאות האמת. ולא להקים אתגר פריטטי עם לפיד ועבאס. אני מתחייב גם להפר את ההבטחה. ולכן אין לכם סיבה להצביע באמת, העיקר שתצביעו.
5. אשמח לביקורת.

 

[שועל ספרות.]

.

 

[רחל רבין]

חיכיתי עד אחרי י"ז בתמוז, כדי שבין המצרים כבר יסגור על הקטע שלי.
אני יודעת שהוא מזעזע, כתבתי אותו כשהייתי צעירה ופונדמליסטית יותר בכתיבה שלי ובכל אופן לא מסוגלת למחוק אותו.
הוא נכתב על בסיס פסוק באיכה, ואני חושבת שאנחנו כן צריכים לנסות להכנס לאווירת החורבן כדי לזכות לשמחת הגאולה.

"ידי נשים רחמניּות בשלו ילדיהן". (איכה. ד' י'.)​

הריח המוכר, הישן והטוב הציף את חדר המדרגות בגלים עליזים. מלכיאל בלע את רוקו בקושי והמשיך לשרך את רגליו במעלה. בכיס החליפה היה אוצר יקר, תפוח קטן שהצליח להשיג לאחר וויכוח ארוך ומיגע, התפוח היה אמור להיות מחולק לשנים עשר ילדיו, ולאשתו. אשתו הצדקת והמסכנה. כמה זמן עבר מהימים ההם, שבהם היתה רעייתו אישה טובת מראה, הימים שבהם נסתה דיאטה אחר דיאטה וניסיונות נפל לשמור על גזרתה, והיום, היום מקדמת את פניו אישה צנומה עד להחריד, רעבה בדיוק כמוהו, ומשתדלת שלא לרטון. וילדיו.. אהה, שנים עשר ילדים לו, למלכיאל, כמספר שבטי קה. והגדול, בכורו, מלכישוע, שוכב על מיטתו, מחרחר, פניו, היפות והעגולות, שתמיד קרנו בחכמת ילדי ירושלים, כחושות עכשיו. אבל משפחתו היא אחת הבודדות שנותרה שלמה. אב, אם, ושנים עשר ילדים. כמספר שבטי קה. אבל הריח הזה... כמה זמן חלף מאז שרר בחדר המדרגות הזה ריח בשר, שנה? שנה וחצי? בשבילו היו אלה יובלות. כל יום נצח. למי מהשכנים יש בשר, ואיך? בשר יקר יותר מזהב, אפילו התמיד כבר לא עולה על המזבח. הוא נאנח. אנחות היו המנגינה הכי מוכרת לירושלים העיר בתקופה האחרונה. לאנשים כבר אין כוח לבכות. וגם דמעות אין. אפילו הילדים היו בוכים בלא דמעות. הריח כבש אותו. ממלא כל תא בגופו ומציף את מוחו במעגלים, בשר. בשר טרי. ריח של בשר ממלא את המדרגות. איך זה? פלא שלא מהעולם הזה. למי מהשכנים יש בשר, ואיך? ברכיו פקו. ריר עלה בפיו. בשר. הוא פתח את הדלת, והריח הציף אותו כמו צונאמי. נכנס הביתה. "שלום" הוא אמר, בקושי מצליח לנסח את שאלתו במילים. "איך יש לך בשר?" היא לא ענתה. "רינה"? הוא שואל. חרד. "רינה." הוא כמעט צועק. "ר-י-נ-ה." היא לא מסתובבת מהכיריים. מניחה את הכף על השיש. מנגבת את ידיה בסינר המשובץ. "ילדים," היא קוראת להם, "בואו לאכול". והם לא באים. הוא עובר בין החדרים, זה שוכב כאן, וההוא מחרחר שם. הילדים שלו, הוא סופר אותם. לא יודע ממה הוא חרד. יודע שיש מה לפחד. ולא מבין איך זה אפשרי לחרוד מכזה דבר, זו רינה, אשתו, רינה, שכבר בבירורים אמרו עליה שהיא רחמנית. "רחמנית מידי," הגדירה את עצמה בפגישות ביניהם, "לא נראה לי שאני אהיה מסוגלת, נניח, לנעוץ מחט בילד כדי לחסנו," "אז טוב שאת לא אחות." הוא ענה לה אז, מבודח, אבל עכשיו היא בוחשת בסיר ושותקת, והוא סופר את הילדים, ודניאל חסר. ואשתו לא הסתובבה אליו מן הכיריים. אמרה לו שלום ולא הביטה בעיניו. אלוקים. איך אמר לו שוורץ, בכולל, "כנראה לכן נאמר "כרחמי אב על בנים." אשתי אפילו לא ישבה שבעה, ואין לי דרך לשמור על הילדים שנותרו לי. איפה אני אשים אותם?! אצל השכנה?!" אז הוא הנהן בראשו, משתתף בצער, אבל יש הבדל כביר בין להשתתף לבין לחוות. כנראה. "רינה, איפה דניאל?" הוא שואל. עדיין, עדיין מקווה לשמוע – "אה, הוא הלך לנסות להשיג קליפות תמרים לארוחת צהריים," "הלך ללמוד משהו," עדיין מקווה. אבל אשתו, רעייתו שלו, רק מנידה ראשה בשתיקה לכוון הסיר הגדול שניצב על הלהבות, ובעיניה הוא לא רואה נצוץ של אי – שפיות כפי שחשב, אלא בערה של רעב. רעב אינסופי. והיא נעמדת ליד הסיר, שולה חתיכות בשר ואוכלת. בלי להגיש לשולחן, בלי צלחת, מזלג או סכין, בלי להגיש לו קודם כפי שהיתה עושה בימים הטובים ההם. רק אוכלת. אוכלת את – דניאל - שלהם. הוא יודע שהוא צריך להתאבל על דניאל אבל הוא רק מרגיש איך רחמיו הומים על אשתו. רינה המסכנה שנפלה חלל בפני הרעב. הרעב הנורא. היא הסתובבה מהסיר. לועסת עדיין. תוך כדי אכילה היא הגישה לו צלחת, ונתח בשר. בחלחלה הוא זיהה זרוע. ואצבעות. הוא משך לה כיסא, שבי. אמר. היא התיישבה. שוכחת את הילדים שלא הגיעו לאכול. אהה, עברו הימים שבהם היתה דורשת מכולם לבוא למטבח לאכול. עברו הימים שבהם היתה כועסת על מי שהשאיר בצלחת. עברו. הילדים לא מגיעים לאכול?! שלא יגיעו. "את לא באמת חושבת, רינה, שאני אנעץ מזלג, ואוכל, את.. את הילד שלי, נכון?" הוא שאל אותה. מנסה להכניס לתודעתה את משמעות המעשה. כנראה שהוא לא הצליח כי היא רק נגשה אל הסיר ואכלה בבולמוס חתיכה נוספת. הוא זרק את המזלג לארץ בתסכול. נותן לצליל המתכתי להביע את כל רגשותיו. הוא נעמד. ניגש אליה. "הסתכלי אלי." הוא אמר. "את יודעת שאני יכול להיות עכשיו גואל הדם של הבן הקטן שלי..." הוא לא גמר את המשפט, והוא, בבת אחת, הבין שלא יעזור להוציא ממנה הבטחה שלא תעשה זאת בשנית, כי היא, פשוט לא שולטת בעצמה. ודניאל שלו... בבת אחת הוא הבין שיותר לא ישמע את בנו קורא אליו –"אבי," יותר לא יעיר אותו בבוקר לקום לעבודת הבורא או יזרזו לרוץ להביא לכהן את המעשרות. דניאל. החיוך הפקחי, הקונדסי משהו. עכשיו הוא צריך לשבת שבעה, וגם היא, בעצם. סעודת אבלים הם כבר אכלו. הוא התיישב על הארץ, קרע את בגדיו, והיא בלי מילים התיישבה על ידו. אם שכולה, ורוצחת, גם כן. ירושלים כולה הפכה לעיר מקלט אחת גדולה, אבל מקלט לא היה בה. לא.​

אל תתנו לי לייק, פשוט שבו רגע ותצפו לגאולה, והלוואי שהיא תבוא. עכשיו.

 

[רחל רבין]

התבלבלתי. זה אמור להיות באתגר, ולא בנספח לו.

 

[המלמד מבני ברק]

הכל בסדר, הוא לא היה מוצא שם את מקומו בין קטעי הצחוק, בין דורשי האימוג'י..
קטע כואב. הזלתי דמעה.

 

[Sara led]

חיכיתי עד אחרי י"ז בתמוז, כדי שבין המצרים כבר יסגור על הקטע שלי.
אני יודעת שהוא מזעזע, כתבתי אותו כשהייתי צעירה ופונדמליסטית יותר בכתיבה שלי ובכל אופן לא מסוגלת למחוק אותו.
הוא נכתב על בסיס פסוק באיכה, ואני חושבת שאנחנו כן צריכים לנסות להכנס לאווירת החורבן כדי לזכות לשמחת הגאולה.

"ידי נשים רחמניּות בשלו ילדיהן". (איכה. ד' י'.)​

הריח המוכר, הישן והטוב הציף את חדר המדרגות בגלים עליזים. מלכיאל בלע את רוקו בקושי והמשיך לשרך את רגליו במעלה. בכיס החליפה היה אוצר יקר, תפוח קטן שהצליח להשיג לאחר וויכוח ארוך ומיגע, התפוח היה אמור להיות מחולק לשנים עשר ילדיו, ולאשתו. אשתו הצדקת והמסכנה. כמה זמן עבר מהימים ההם, שבהם היתה רעייתו אישה טובת מראה, הימים שבהם נסתה דיאטה אחר דיאטה וניסיונות נפל לשמור על גזרתה, והיום, היום מקדמת את פניו אישה צנומה עד להחריד, רעבה בדיוק כמוהו, ומשתדלת שלא לרטון. וילדיו.. אהה, שנים עשר ילדים לו, למלכיאל, כמספר שבטי קה. והגדול, בכורו, מלכישוע, שוכב על מיטתו, מחרחר, פניו, היפות והעגולות, שתמיד קרנו בחכמת ילדי ירושלים, כחושות עכשיו. אבל משפחתו היא אחת הבודדות שנותרה שלמה. אב, אם, ושנים עשר ילדים. כמספר שבטי קה. אבל הריח הזה... כמה זמן חלף מאז שרר בחדר המדרגות הזה ריח בשר, שנה? שנה וחצי? בשבילו היו אלה יובלות. כל יום נצח. למי מהשכנים יש בשר, ואיך? בשר יקר יותר מזהב, אפילו התמיד כבר לא עולה על המזבח. הוא נאנח. אנחות היו המנגינה הכי מוכרת לירושלים העיר בתקופה האחרונה. לאנשים כבר אין כוח לבכות. וגם דמעות אין. אפילו הילדים היו בוכים בלא דמעות. הריח כבש אותו. ממלא כל תא בגופו ומציף את מוחו במעגלים, בשר. בשר טרי. ריח של בשר ממלא את המדרגות. איך זה? פלא שלא מהעולם הזה. למי מהשכנים יש בשר, ואיך? ברכיו פקו. ריר עלה בפיו. בשר. הוא פתח את הדלת, והריח הציף אותו כמו צונאמי. נכנס הביתה. "שלום" הוא אמר, בקושי מצליח לנסח את שאלתו במילים. "איך יש לך בשר?" היא לא ענתה. "רינה"? הוא שואל. חרד. "רינה." הוא כמעט צועק. "ר-י-נ-ה." היא לא מסתובבת מהכיריים. מניחה את הכף על השיש. מנגבת את ידיה בסינר המשובץ. "ילדים," היא קוראת להם, "בואו לאכול". והם לא באים. הוא עובר בין החדרים, זה שוכב כאן, וההוא מחרחר שם. הילדים שלו, הוא סופר אותם. לא יודע ממה הוא חרד. יודע שיש מה לפחד. ולא מבין איך זה אפשרי לחרוד מכזה דבר, זו רינה, אשתו, רינה, שכבר בבירורים אמרו עליה שהיא רחמנית. "רחמנית מידי," הגדירה את עצמה בפגישות ביניהם, "לא נראה לי שאני אהיה מסוגלת, נניח, לנעוץ מחט בילד כדי לחסנו," "אז טוב שאת לא אחות." הוא ענה לה אז, מבודח, אבל עכשיו היא בוחשת בסיר ושותקת, והוא סופר את הילדים, ודניאל חסר. ואשתו לא הסתובבה אליו מן הכיריים. אמרה לו שלום ולא הביטה בעיניו. אלוקים. איך אמר לו שוורץ, בכולל, "כנראה לכן נאמר "כרחמי אב על בנים." אשתי אפילו לא ישבה שבעה, ואין לי דרך לשמור על הילדים שנותרו לי. איפה אני אשים אותם?! אצל השכנה?!" אז הוא הנהן בראשו, משתתף בצער, אבל יש הבדל כביר בין להשתתף לבין לחוות. כנראה. "רינה, איפה דניאל?" הוא שואל. עדיין, עדיין מקווה לשמוע – "אה, הוא הלך לנסות להשיג קליפות תמרים לארוחת צהריים," "הלך ללמוד משהו," עדיין מקווה. אבל אשתו, רעייתו שלו, רק מנידה ראשה בשתיקה לכוון הסיר הגדול שניצב על הלהבות, ובעיניה הוא לא רואה נצוץ של אי – שפיות כפי שחשב, אלא בערה של רעב. רעב אינסופי. והיא נעמדת ליד הסיר, שולה חתיכות בשר ואוכלת. בלי להגיש לשולחן, בלי צלחת, מזלג או סכין, בלי להגיש לו קודם כפי שהיתה עושה בימים הטובים ההם. רק אוכלת. אוכלת את – דניאל - שלהם. הוא יודע שהוא צריך להתאבל על דניאל אבל הוא רק מרגיש איך רחמיו הומים על אשתו. רינה המסכנה שנפלה חלל בפני הרעב. הרעב הנורא. היא הסתובבה מהסיר. לועסת עדיין. תוך כדי אכילה היא הגישה לו צלחת, ונתח בשר. בחלחלה הוא זיהה זרוע. ואצבעות. הוא משך לה כיסא, שבי. אמר. היא התיישבה. שוכחת את הילדים שלא הגיעו לאכול. אהה, עברו הימים שבהם היתה דורשת מכולם לבוא למטבח לאכול. עברו הימים שבהם היתה כועסת על מי שהשאיר בצלחת. עברו. הילדים לא מגיעים לאכול?! שלא יגיעו. "את לא באמת חושבת, רינה, שאני אנעץ מזלג, ואוכל, את.. את הילד שלי, נכון?" הוא שאל אותה. מנסה להכניס לתודעתה את משמעות המעשה. כנראה שהוא לא הצליח כי היא רק נגשה אל הסיר ואכלה בבולמוס חתיכה נוספת. הוא זרק את המזלג לארץ בתסכול. נותן לצליל המתכתי להביע את כל רגשותיו. הוא נעמד. ניגש אליה. "הסתכלי אלי." הוא אמר. "את יודעת שאני יכול להיות עכשיו גואל הדם של הבן הקטן שלי..." הוא לא גמר את המשפט, והוא, בבת אחת, הבין שלא יעזור להוציא ממנה הבטחה שלא תעשה זאת בשנית, כי היא, פשוט לא שולטת בעצמה. ודניאל שלו... בבת אחת הוא הבין שיותר לא ישמע את בנו קורא אליו –"אבי," יותר לא יעיר אותו בבוקר לקום לעבודת הבורא או יזרזו לרוץ להביא לכהן את המעשרות. דניאל. החיוך הפקחי, הקונדסי משהו. עכשיו הוא צריך לשבת שבעה, וגם היא, בעצם. סעודת אבלים הם כבר אכלו. הוא התיישב על הארץ, קרע את בגדיו, והיא בלי מילים התיישבה על ידו. אם שכולה, ורוצחת, גם כן. ירושלים כולה הפכה לעיר מקלט אחת גדולה, אבל מקלט לא היה בה. לא.​

אל תתנו לי לייק, פשוט שבו רגע ותצפו לגאולה, והלוואי שהיא תבוא. עכשיו.

סליחה שאני אומרת, באמת לא רוצה לפגוע.
אבל יש הרבה דברים שכתובים בתנ"ך ולא ראוי לכתוב אותם בצורת סיפור עם נופך אישי. מספיק המילים של המקורות בשביל להזדעזע, לא בטוח שכדאי לבנות את זה עם דמויות ועלילה.
הכתיבה מבחינה ספרותית, מעולה.
מבחינת תוכן, כדאי לגנוז.
כך דעתי האישית, יתכן מאד שאני טועה.

 

[-חיה-]

חיכיתי עד אחרי י"ז בתמוז, כדי שבין המצרים כבר יסגור על הקטע שלי.
אני יודעת שהוא מזעזע, כתבתי אותו כשהייתי צעירה ופונדמליסטית יותר בכתיבה שלי ובכל אופן לא מסוגלת למחוק אותו.
הוא נכתב על בסיס פסוק באיכה, ואני חושבת שאנחנו כן צריכים לנסות להכנס לאווירת החורבן כדי לזכות לשמחת הגאולה.

"ידי נשים רחמניּות בשלו ילדיהן". (איכה. ד' י'.)​

הריח המוכר, הישן והטוב הציף את חדר המדרגות בגלים עליזים. מלכיאל בלע את רוקו בקושי והמשיך לשרך את רגליו במעלה. בכיס החליפה היה אוצר יקר, תפוח קטן שהצליח להשיג לאחר וויכוח ארוך ומיגע, התפוח היה אמור להיות מחולק לשנים עשר ילדיו, ולאשתו. אשתו הצדקת והמסכנה. כמה זמן עבר מהימים ההם, שבהם היתה רעייתו אישה טובת מראה, הימים שבהם נסתה דיאטה אחר דיאטה וניסיונות נפל לשמור על גזרתה, והיום, היום מקדמת את פניו אישה צנומה עד להחריד, רעבה בדיוק כמוהו, ומשתדלת שלא לרטון. וילדיו.. אהה, שנים עשר ילדים לו, למלכיאל, כמספר שבטי קה. והגדול, בכורו, מלכישוע, שוכב על מיטתו, מחרחר, פניו, היפות והעגולות, שתמיד קרנו בחכמת ילדי ירושלים, כחושות עכשיו. אבל משפחתו היא אחת הבודדות שנותרה שלמה. אב, אם, ושנים עשר ילדים. כמספר שבטי קה. אבל הריח הזה... כמה זמן חלף מאז שרר בחדר המדרגות הזה ריח בשר, שנה? שנה וחצי? בשבילו היו אלה יובלות. כל יום נצח. למי מהשכנים יש בשר, ואיך? בשר יקר יותר מזהב, אפילו התמיד כבר לא עולה על המזבח. הוא נאנח. אנחות היו המנגינה הכי מוכרת לירושלים העיר בתקופה האחרונה. לאנשים כבר אין כוח לבכות. וגם דמעות אין. אפילו הילדים היו בוכים בלא דמעות. הריח כבש אותו. ממלא כל תא בגופו ומציף את מוחו במעגלים, בשר. בשר טרי. ריח של בשר ממלא את המדרגות. איך זה? פלא שלא מהעולם הזה. למי מהשכנים יש בשר, ואיך? ברכיו פקו. ריר עלה בפיו. בשר. הוא פתח את הדלת, והריח הציף אותו כמו צונאמי. נכנס הביתה. "שלום" הוא אמר, בקושי מצליח לנסח את שאלתו במילים. "איך יש לך בשר?" היא לא ענתה. "רינה"? הוא שואל. חרד. "רינה." הוא כמעט צועק. "ר-י-נ-ה." היא לא מסתובבת מהכיריים. מניחה את הכף על השיש. מנגבת את ידיה בסינר המשובץ. "ילדים," היא קוראת להם, "בואו לאכול". והם לא באים. הוא עובר בין החדרים, זה שוכב כאן, וההוא מחרחר שם. הילדים שלו, הוא סופר אותם. לא יודע ממה הוא חרד. יודע שיש מה לפחד. ולא מבין איך זה אפשרי לחרוד מכזה דבר, זו רינה, אשתו, רינה, שכבר בבירורים אמרו עליה שהיא רחמנית. "רחמנית מידי," הגדירה את עצמה בפגישות ביניהם, "לא נראה לי שאני אהיה מסוגלת, נניח, לנעוץ מחט בילד כדי לחסנו," "אז טוב שאת לא אחות." הוא ענה לה אז, מבודח, אבל עכשיו היא בוחשת בסיר ושותקת, והוא סופר את הילדים, ודניאל חסר. ואשתו לא הסתובבה אליו מן הכיריים. אמרה לו שלום ולא הביטה בעיניו. אלוקים. איך אמר לו שוורץ, בכולל, "כנראה לכן נאמר "כרחמי אב על בנים." אשתי אפילו לא ישבה שבעה, ואין לי דרך לשמור על הילדים שנותרו לי. איפה אני אשים אותם?! אצל השכנה?!" אז הוא הנהן בראשו, משתתף בצער, אבל יש הבדל כביר בין להשתתף לבין לחוות. כנראה. "רינה, איפה דניאל?" הוא שואל. עדיין, עדיין מקווה לשמוע – "אה, הוא הלך לנסות להשיג קליפות תמרים לארוחת צהריים," "הלך ללמוד משהו," עדיין מקווה. אבל אשתו, רעייתו שלו, רק מנידה ראשה בשתיקה לכוון הסיר הגדול שניצב על הלהבות, ובעיניה הוא לא רואה נצוץ של אי – שפיות כפי שחשב, אלא בערה של רעב. רעב אינסופי. והיא נעמדת ליד הסיר, שולה חתיכות בשר ואוכלת. בלי להגיש לשולחן, בלי צלחת, מזלג או סכין, בלי להגיש לו קודם כפי שהיתה עושה בימים הטובים ההם. רק אוכלת. אוכלת את – דניאל - שלהם. הוא יודע שהוא צריך להתאבל על דניאל אבל הוא רק מרגיש איך רחמיו הומים על אשתו. רינה המסכנה שנפלה חלל בפני הרעב. הרעב הנורא. היא הסתובבה מהסיר. לועסת עדיין. תוך כדי אכילה היא הגישה לו צלחת, ונתח בשר. בחלחלה הוא זיהה זרוע. ואצבעות. הוא משך לה כיסא, שבי. אמר. היא התיישבה. שוכחת את הילדים שלא הגיעו לאכול. אהה, עברו הימים שבהם היתה דורשת מכולם לבוא למטבח לאכול. עברו הימים שבהם היתה כועסת על מי שהשאיר בצלחת. עברו. הילדים לא מגיעים לאכול?! שלא יגיעו. "את לא באמת חושבת, רינה, שאני אנעץ מזלג, ואוכל, את.. את הילד שלי, נכון?" הוא שאל אותה. מנסה להכניס לתודעתה את משמעות המעשה. כנראה שהוא לא הצליח כי היא רק נגשה אל הסיר ואכלה בבולמוס חתיכה נוספת. הוא זרק את המזלג לארץ בתסכול. נותן לצליל המתכתי להביע את כל רגשותיו. הוא נעמד. ניגש אליה. "הסתכלי אלי." הוא אמר. "את יודעת שאני יכול להיות עכשיו גואל הדם של הבן הקטן שלי..." הוא לא גמר את המשפט, והוא, בבת אחת, הבין שלא יעזור להוציא ממנה הבטחה שלא תעשה זאת בשנית, כי היא, פשוט לא שולטת בעצמה. ודניאל שלו... בבת אחת הוא הבין שיותר לא ישמע את בנו קורא אליו –"אבי," יותר לא יעיר אותו בבוקר לקום לעבודת הבורא או יזרזו לרוץ להביא לכהן את המעשרות. דניאל. החיוך הפקחי, הקונדסי משהו. עכשיו הוא צריך לשבת שבעה, וגם היא, בעצם. סעודת אבלים הם כבר אכלו. הוא התיישב על הארץ, קרע את בגדיו, והיא בלי מילים התיישבה על ידו. אם שכולה, ורוצחת, גם כן. ירושלים כולה הפכה לעיר מקלט אחת גדולה, אבל מקלט לא היה בה. לא.​

אל תתנו לי לייק, פשוט שבו רגע ותצפו לגאולה, והלוואי שהיא תבוא. עכשיו.

קטע מצמרר!!!
התחלתי לקרוא וכשקלטתי לאן זה הולך עצרתי, זה קשוח ממש.
ועוד משהו, למה את לא מחלקת את הקטע לפסקאות?

 

[מיהי]

לא בטוח שכדאי לבנות את זה עם דמויות ועלילה.

אולי לא כל הסיפורים ראויים, או שלא לכולם זה מתאים, אבל לכאלו שלא מחוברים מספיק לאבל, סיפור כזה מטלטל ומכניס לאווירת הימים.
אם כי באמת צריך לשאול רב מוסמך האם מותר הלכתית, ובאיזה אופן, על מנת למנוע תקלות.

ספוילר: בלי קשר

קשוח ממש

מה שנכון....
פעם הבאה תזהירי מראש