דיון מה קשר חנויות סגורות??????????

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #41

זכויות עובדים במועדי ישראל: יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות​

זכויות עובדים בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה וערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות איבה וטרור

  • ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה וערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הינם ימי עבודה רגילים במשק .
  • מועדי ערב יום השואה וערב יום הזיכרון אינם נחשבים לימי בחירה. העובד רשאי להיעדר בימים אלה במסגרת מכסת החופשה השנתית הצבורה לו.
  • כל עובד, בהתאם לבחירתו, רשאי להיעדר ביום השואה והגבורה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה וישולמו לו עבור ימים אלה דמי חופשה בגובה השכר הרגיל ללא הוצאות נסיעה. עם זאת, ימים אלה יקוזזו כימי חופשה מיתרת ימי החופשה השנתית הצבורים לזכותו.
זכויות עובדים ביום השואה

  • יום השואה והגבורה הינו יום עבודה רגיל במשק.
  • חוק חופשה שנתית, תשי״א - 1951, מגדיר את יום השואה כ ״יום בחירה״. המשמעות היא כי העובד רשאי לבחור ביום זה כיום חופשה על חשבון ימי החופשה השנתית וישולמו לו דמי חופשה בגובה השכר הרגיל (ללא הוצאות נסיעה).
זכויות עובדים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות איבה וטרור

  • יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות איבה וטרור הינו יום עבודה ואינו נחשב ליום מנוחה.
  • יום הזיכרון נחשב לערב חג (ערב יום העצמאות), ועל כן זהו יום עבודה מקוצר. במקום עבודה שבו עובדים 6 ימים בשבוע (8 שעות ביום) יום העבודה יעמוד על 7 שעות, ובמקומות עבודה שבהם 5 ימים בשבוע (9 שעות ביום) יום העבודה בערב החג יעמוד על 8 שעות. ככל שנהוג אחרת, או ככל שקבוע אחרת בהסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי, צו הרחבה או הסכם עבודה, יש לפעול על פי ההוראה המיטיבה.
  • יום הזיכרון נחשב ליום בחירה, שבו לעובד זכות לצאת לחופש על חשבון ימי החופשה השנתית. אם העובד מימש זכותו ליום בחירה במועדים קודמים, רשאי לצאת לחופשה רגילה על חשבון מכסת החופשה השנתית הצבורה לו ויקבל דמי חופשה בגובה השכר הרגיל (ללא הוצאות נסיעה).
  • מעביד רשאי לקבוע כי במהלך יו□ הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות איבה וטרור ייסגר מקום העבודה והעובדים יהיו בחופשה על חשבון החופשה השנתית.
  • עובד אשר יש לו קרוב משפחה שמוגדר כחלל מערכות ישראל או נפגע פעולות איבה רשאי להיעדר ממקום העבודה ביום זה בשכר על חשבון המעסיק. כלומר, עובד כזה ייחשב כמי שעבד באותו יום, יקבל שכר רגיל ולא ינכו את היעדרותו ממכסת ימי החופשה או משכרו. ולמעסיק אסור לחייב את העובד להתייצב לעבודה באותו יום.
  • זכות זו חלה רק על קרובי משפחה בדרגות קרבה אלה: הורים, הורי הורים, בן/בת זוג, ילדים, אחים ואחיות.
  • בכל מקום שבו יש הסכם אישי או קיבוצי או נוהג המיטיב עם העובד יותר מאשר החוק, יש לנהוג לפיו ולא על פי החוק! ישנם מקומות עבודה בהם חלים הסדרים קיבוציים כמו התקשי״ר והסכמים קיבוציים הקובעים כי ימים אלה הינם ימי בחירה וניתן להיעדר ממקום העבודה תוך תשלום שכר בגין יום עבודה בנוסף למכסת ימי החופשה השנתית. כלומר, מבלי שיקוזז לעובד יום חופשה מיתרת ימי החופשה הצבורים לזכותו במקום העבודה.
זכויות העובדים – יום העצמאות

  • יום העצמאות הוא יום חג ושבתון ולא על חשבון מכסת ימי החופשה של העובד! ככלל, לפי חוק יום העצמאות, תש׳״ט- 1949, זהו יום שבתון בתשלום, אשר אינו מנוכה ממכסת ימי החופשה.
  • במקום עבודה שאינו מופיע ברשימת המקומות שיש להפעילם בחג, המעסיק אינו רשאי לכפות על עובדיו לעבוד אלא אם הדבר הותר על פי הוראת ראש הממשלה לגבי עבודה ושירותים מסוימים שלדעתו אין להפסיקם ביום העצמאות.
  • עובד אשר מקום עבודתו כלול ברשימת מקומות העבודה המפורסמת על ידי משרד ראש הממשלה והוא עובד ביום העצמאות, זכאי לגמול בגין עבודתו, ובנוסף ליום חופשה חלופי(או תשלום של 200% בגין העבודה בפועל ובגין השבתון).
  • אם העובד הועסק במקום שלא הותר על ידי ראש הממשלה, יש לראות ביום העבודה כעבודה ביום המנוחה ולשלם לעובד גמול של 150% משכרו וכן יום חופש חלופי בנוסף.
  • בנוסף, אם אתם עובדים ביום העצמאות, בדקו במקום העבודה אם לפי הסדר קיבוצי, הסכם קיבוצי או חוזה העבודה האישי אינכם זכאים לשכר המיטיב יותר מהוראות החוק.
  • בשונה משבת או חג דתי, תחילתו של יום העצמאות היא בחצות. לכן תעריף החג ישולם על עבודה החל משעה 24:00 בערב יום העצמאות ועד שעה 24:00 ביום העצמאות.
  • שיעור התשלום לעובד שאינו עובד ביום העצמאות:
  • עובד חודשי המקבל את משכורתו על בסיס תקופה של חודש או יותר, זכאי לתשלום משכורתו החודשית המלאה, גם אם היה בחופשה במהלך החג.
  • עובד שעתי/יומי- זכאי לתשלום שכר רגיל בגין ימים שבהם היה בחופשת חג וזאת לאחר שלושה חודשי עבודה במקום העבודה, ובתנאי שלא נעדר מהעבודה בערב החג וביום שלאחר החג.
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
אף לא אחד מהם התימר לקבוע את אופיה של היהדות
בסך הכל העם שלנו עבר אירוע טרגי מאין כמותו ואין שום בעיה הלכתית או השקפתית
לקחת יום אחד בשנה ולזכור ולהזכיר מה היה לנו
גדולי ישראל קובעים לנו איזה יום לקחת כיום אבל, וגדולי ישראל החליטו שתשעה באב זה יום הקדיש הכללי
בתור חרדים אנחנו נשמעים לגדולי ישראל ולא קבוצת אנשים שהכי לא מנציחים את זכר קדושי השואה יכולים להחליט בשבילינו איך להנציח את זכר אבותינו הקדושים שנספו בשואה.
מדרכי שלום אם נמצאים ברחוב אין ענין להכעיס ולא לעמוד
למרות שאין בזה שום משמעות תועלת וענין בעמידה הזו שהיא מחוקות הגויים
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
המנהג לעמוד דקה דומיה לזכר הנספים החל בשנת 1919 במדינות חבר העמים הבריטי, בצרפת ובארצות הברית. באותה תקופה, לאחר אבידות רבות שהיו במלחמת העולם הראשונה והשנייה, נקבע יום 11 בנובמבר כיום זיכרון לאומי עבור הנספים במלחמות אלו. אבל אפילו הם ביטלו כבר את הצפירה, כאשר ממשיכים להשמיע אותה רק בכנסיות ובבנייני משרדים. בהולנד קבעו יום זיכרון ב-4 במאי, לזכר פלישת גרמניה להולנד ב-1940, והיו עומדים בצפירה בשמונה בבוקר. נמצא שמנהג זה של עמידה בצפירה לדקה דומיה אינו אלא מנהג מובהק של הגויים. המדינה החליטה לזכור את הנספים באמצעות טקס גויי לחלוטין ואין בו שום ערך מוסף שמוסיף או מעלה לנספים עצמם, ובדור הקודם שרוב הציבור החילוני היה מורכב מאנשים דתיים שירדו מהדרך הורו גדולי ישראל לא לעמוד בצפירה וגם לא ברשות הרבים כי כולם הבינו שזה מנהג של גויים ומבחינת ההלכה אסור לנו כיהודים מאמינים לנהוג במנהגי הגויים. אין בזה שום זיכרון אמיתי לאנשים היקרים והקדושים הללו שנפלו בקרב על המדינה היהודית, ואדרבה זיכרון אמיתי הוא לימוד תורה או אמירת פרקי תהילים לעילוי נשמתם כי זה באמת מועיל, מעלה ומשמח את נשמתם הטהורה.

עם השנים, כאשר הדור הצעיר גדל לתוך ההוויה הישראלית ואינו מודע לכך שהסיבה שהחרדים אינם עומדים בצפירה היא מטעמי דת שאין אנו רוצים לנהוג במנהגי הגויים, הורו הרבנים לעמוד בצפירה כאשר אנו נמצאים ברשות הרבים כדי לכבד את הסובבים. אבל העיקר הוא לומר באותו זמן (אפשר להתחיל גם לפני ולהמשיך אחרי) פרקי תהילים או משניות, כי זה הזיכרון האמיתי והתועלת האמיתית. אנו, כיהודים מאמינים בני מאמינים, יודעים בבירור שיש לנו יכולת "לפעול" ולשמח את הנפטרים להעלות את נשמתם ולא רק לזכור אותם או את מעשיהם, ואדרבה זו הנחמה וזו צוואתם ש"במותם ציוו לנו את החיים", ואנו כהכרת הטוב על מסירות נפשם שולחים להם דברים רוחניים שישמחו ויעלו את נשמתם.

יש להוסיף שהרבנות הראשית לישראל קבעה את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, וביום זה רבים מהציבור הדתי והחרדי אומרים קדיש לעילוי נשמת הנספים בשואה ובמערכות ישראל.

לסיכום – גם הציבור החרדי שותף מלא לזיכרון גם ביום השואה וגם ביום הזיכרון, כואב את הצעירים שנפלו, הפרחים שנגדעו באיבם, אבל כציבור מאמין אנו מסמלים את הזיכרון בצורה שונה ומועילה יותר, על ידי אמירת תהילים ולימוד תורה לעילוי נשמתם של אותם הקדושים שבמותם ציוו לנו את החיים ורצונם שנמשיך כאן לחיות על פי התורה הקדושה כי מטעם זה הם זכו לתואר "מתים על קידוש ה'".
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
עם השנים, כאשר הדור הצעיר גדל לתוך ההוויה הישראלית ואינו מודע לכך שהסיבה שהחרדים אינם עומדים בצפירה היא מטעמי דת שאין אנו רוצים לנהוג במנהגי הגויים, הורו הרבנים לעמוד בצפירה כאשר אנו נמצאים ברשות הרבים כדי לכבד את הסובבים. אבל העיקר הוא לומר באותו זמן (אפשר להתחיל גם לפני ולהמשיך אחרי) פרקי תהילים או משניות, כי זה הזיכרון האמיתי והתועלת האמיתית. אנו, כיהודים מאמינים בני מאמינים, יודעים בבירור שיש לנו יכולת "לפעול" ולשמח את הנפטרים להעלות את נשמתם ולא רק לזכור אותם או את מעשיהם, ואדרבה זו הנחמה וזו צוואתם ש"במותם ציוו לנו את החיים", ואנו כהכרת הטוב על מסירות נפשם שולחים להם דברים רוחניים שישמחו ויעלו את נשמתם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
הרבנים שלי לא אומרים לעמוד בצפירה
הם גם לא אומרים לא לעמוד
פשוט אין שום ענין בצפירה, ככה לא מנציחים על פי היהדות,
צטטתי את זה מאיזה אתר
את הכול שמעתי פעמים רבות מרבנים שונים חוץ מאת ההוראה לעמוד בצפירה שמענין איזה רבנים הורו כך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
בכל מדינה שחוותה אירוע שכזה זה הזיכרון שעושים
האם אנחנו החכמים הגדולים כנראה שלא
מבחינת מדינה זה צודק אבל פה מדובר מבחינת הלכה.
אף לא אחד מהם התימר לקבוע את אופיה של היהדות
בסך הכל העם שלנו עבר אירוע טרגי מאין כמותו ואין שום בעיה הלכתית או השקפתית
לקחת יום אחד בשנה ולזכור ולהזכיר מה היה לנו
ממש אבל ממש לא נכון איסור גמור לידמות לגויים והעמידה בצפירה יתכן שאסורה מצד הדין.
לקחת יום על דעת עצמינו ולקבוע יש רק בידי חז"ל וודאי ובוודאי לקבוע לציבור ולדורות כך שגם הלכתית וגם השקפתית זה לא נכון.
בשם החזון איש אמרו אחרי השואה שאין כח לקבוע על זה.
משה שברור שט'באב זה סוג של יום זיכרון על השואה ועל הגלות.בתקווה לגאולה האמיתית במהרה בימינו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
שוב נזכרתי שבלוח דבר בעיתו מביא מקור לעמידה בישיבת מועצת גדולי התורה שנפטר אחד החברים אמר אחד מציע לקום לזיכרו לא יום השואה ולא לעמוד אבל בכל זאת משהו מי שיודע מה מקורו אשמח שיכתוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
וסתם ככה
בידי ראשי הציונות היה דרך להציל יהודים רבים מהשואה ובחרו שלא להציל
הם כינו את קדושי השואה שהלכו כצאן לטבח
לאנשים אלו יש זכות לומר לנו איך להנציח את אבותינו?
אנחנו שהיחידים שיודעים איך לעלות את נשמתם, ואיך צריך להנציח
ואנחנו שומעים לגדולי ישראל שהורו לנו על יום תשעה באב
שאת תשעה באב יום הקדיש הלאומי, יום האבלות, מחללים ברגל גסה אלו שלא שומרים תו"מ, לא צמים, ולא נוהגים מנהגי אבלות
להם יש זכות מוסרית כלשהיא לבקש ממנו לעמוד ביום שהם החליטו??
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
לבאר קצת את הענין
כשהחילונים באים וקובעים יום כזה הם לא באים בשם הדת שהרי את ט באב הם לא שומרים
כשמם כן הם חופשיים מהדת וכל ענינם הוא לזכור ולהזכיר לבל יכחישו מכחישי השואה את מעשי הזוועה שנעשו לעמינו
הבעיה מתחילה שקבוצת אנשים תבוא ובשם הדת תכלית על דעתה לקבוע יום מסוים לכך שתכלול תענית וסליחות וכדומה וזה היתה טענתו של החזו"א שאין לנו כח לקבוע ימים המחייבים משמעות הלכתית
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
כל הטיעונים למה לא צריך לעמוד בצפירה נכונים,
אבל לדעתי אם נמצאים באזור חילוני אין שום עניין לא לעמוד בזמן הצפירה.
אין שום עניין להכעיס אנשים לחינם
הצפירה היא בזמן ידוע מראש, ומי שממש חשוב לו יכול לתכנן את צעדיו כך שלא ימצא באזור כזה
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
כל הטיעונים למה לא צריך לעמוד בצפירה נכונים,
אבל לדעתי אם נמצאים באזור חילוני אין שום עניין לא לעמוד בזמן הצפירה.
אין שום עניין להכעיס אנשים לחינם
הצפירה היא בזמן ידוע מראש, ומי שממש חשוב לו יכול לתכנן את צעדיו כך שלא ימצא באזור כזה
וודאי וודאי לא מדובר על זה כמובן זה סתם להתגרות באיזורים חילוניים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
לבאר קצת את הענין
כשהחילונים באים וקובעים יום כזה הם לא באים בשם הדת שהרי את ט באב הם לא שומרים
כשמם כן הם חופשיים מהדת וכל ענינם הוא לזכור ולהזכיר לבל יכחישו מכחישי השואה את מעשי הזוועה שנעשו לעמינו
הבעיה מתחילה שקבוצת אנשים תבוא ובשם הדת תכלית על דעתה לקבוע יום מסוים לכך שתכלול תענית וסליחות וכדומה וזה היתה טענתו של החזו"א שאין לנו כח לקבוע ימים המחייבים משמעות הלכתית
גם יום כזה לכאורה.(בכלל איסור החזון איש)ולכאורה זה גם חוקות הגויים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
כמו שאין ציון מיוחד לפרעות תח ותט, לתקופת האינקויזיציה, למסעות הצלבנים ועוד.
נשמע קצת זלזול,
כאילו אין אלו אירועים מספיק חשובים ועצובים...
אבל לכל בר דעת ברור שהשואה היא אירוע אחר ושונה מכל מה שהכרנו קודם...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #57
סליחה נפטרו להם שם סבא וסבתא בשביל שהם יספרו לי מהו התאריך האמיתי,
האדמור שלהם נהרג שם??
סבונים הם קראו לאבותינו שהגיעו מהשואה.
כן!
למה אתם חושבים שהם לא הגיעו משם?
ובבקשה לא להכליל את כל מי שאינו שומר תורה ומצוות כ"קוראי סבונים" ומגדפי ניצולים....
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #58
אני חושב שאנחנו צריכים לשמוח שאחינו התועים התוהים והמנותקים עדיין מקדישים יום להיזכר בשורשים שלנו,
ולהתחבר קצת חזרה להיסטוריה של העם היהודי...
מה עדיף שיחגגו את יום העצמאות בלי יום השואה?
ברור שאם כבר עדיף שיציינו גם טרגדיות יהודיות שיזכרו בכלל שהם חלק מהעם היהודי!!!
ואם דרכם זה לסגור חנויות ולא ערבי שירה או פסטיבלים למיניהם דיינו ואני מוכן לספוג א"ז...
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
ההשוואה בין שבת ליום השואה לגמרי אינה במקומה על אף שלא היה כוונה ממש להשוות.
א.החילונים אם הם יהודים מחויבים בשמירת שבת ולא יכולים לומר מה זה קשור אלינו התחייבתם אתם בהר סיני נא לקיים התחייבויותיכם זה שאינם מאמינים זה נושא אחר אבל לנו יש מסורת מאב לבן וכו שהכל אמת ואכמ"ל.
ב.אם אני פותח חנות ביום השואה נניח שזה טיפה זלזול אבל לא גרמתי הפסד ממש לחילוני ,פתיחת חניות בשבת זה הפסד בל יתואר רק להזכירכם אם היו ישראל משמרים שתי רק שתי שבתות מיד היו נגאלים זה כמו אחד שקודח בספינה ואומר אל תתערב לי בחיים האישיים זהו שזה לא ככה זה מיקשה אחת וזה גם אחריות שלנו על הכלל.(זה בנוסף לענין של מדינה יהודית)זה הטעות בהשוואה ההשפעה שיש לכל יהודי שעושה עבירה היא על הכלל לאין ערוך!!!
ןלכן יש מצוות הוכח תוכיח ויש להאריך עוד והדברים ידועים.(רק אומרים שלפאמים עדיף לא להגיד)
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
ההשוואה בין שבת ליום השואה לגמרי אינה במקומה על אף שלא היה כוונה ממש להשוות.
א.החילונים אם הם יהודים מחויבים בשמירת שבת ולא יכולים לומר מה זה קשור אלינו התחייבתם אתם בהר סיני נא לקיים התחייבויותיכם זה שאינם מאמינים זה נושא אחר אבל לנו יש מסורת מאב לבן וכו שהכל אמת ואכמ"ל.
ב.אם אני פותח חנות ביום השואה נניח שזה טיפה זלזול אבל לא גרמתי הפסד ממש לחילוני ,פתיחת חניות בשבת זה הפסד בל יתואר רק להזכירכם אם היו ישראל משמרים שתי רק שתי שבתות מיד היו נגאלים זה כמו אחד שקודח בספינה ואומר אל תתערב לי בחיים האישיים זהו שזה לא ככה זה מיקשה אחת וזה גם אחריות שלנו על הכלל.(זה בנוסף לענין של מדינה יהודית)זה הטעות בהשוואה ההשפעה שיש לכל יהודי שעושה עבירה היא על הכלל לאין ערוך!!!
ןלכן יש מצוות הוכח תוכיח ויש להאריך עוד והדברים ידועים.(רק אומרים שלפאמים עדיף לא להגיד)
אף אחד לא אמר שיום השואה חשוב מבחינה דתית כמו שבת...
רק הביאו דוגמא איך אחינו התועים מרגישים כשאנו "מחללים" את יום השואה...
ולגבי זה זו דוגמא מצויינת...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

בין אבחון לרצון

תשמע, חשוב לי לפני שאספר לך את הסיפור האישי שלי להבהיר לך משהו: אני לא רופא ולא מומחה בכלל, איש רגיל, עם סיפור רגיל. המידע הרפואי שיוזכר כאן, זה מה שהיה איתי, ולכל אחד הסיפור שלו, ואין לראות בדברים מידע רפואי, ובכלל, אף פעם סיפורים הם לא סמך למידע רפואי, רק בכל דבר להתייעץ עם הגורמים המוסמכים לכך.

והאמת שאם אתה חושב על זה, זה הסיפור הגדול של החיים שלי: שהמידע הרפואי עליו הסתמכו לא היה מדויק ומספיק רחב מבחינה מקצועית. אצלי זה עלה ביוקר, בהפסד של הרבה שנים ובחוויית כישלון שהותירה רושם לא פשוט. אז אתה לפחות אל תסמוך על סיפור בשביל להחליט משהו.

הייתי ילד מלא חן ועוד יותר מלא מרץ. אבא שלי תמיד אמר שהוא ישכיר אותי לתחנת הכח בחדרה. מטבע הדברים את אבא זה הצחיק, את המחנכים שלי פחות.

אז תצרף את המרץ שלי בשיעורים בתוספת חוסר היציבות במבחנים, פעם חמישים, פעם מאה, קח עם זה גם את כל המכות שחילקתי, ותקבל מסקנה: ככה אי אפשר להמשיך.

המלמד צלצל איפוא להורי: "נראה לי שלילד שלכם יש הפרעת קשב וריכוז, לא צריך להיבהל, כמוהו יש עוד שישה - שבעה בכיתה, הוא יקח ריטלין לא קרה כלום". והפנה אותנו לרופאת קשב וריכוז לבדיקה.

באנו לרופאה. לכבוד הרופאה לא היה זמן, והיא גם כעסה קצת שאיחרנו. אז היא הביאה לאבא מהר כמה מסמכים שבראשם כתוב "טופס סולם הערכה ע"ש NICHQ ונדרבליט".

למחרת, לקראת סופו של עוד יום מתיש לי ולמחנך, הבאתי ברגע האחרון את המסמך למחנך, הוא סימן מה שסימן בזריזות, והחזיר לי במעטפה סגורה. אחר כך גם אמא ואבא מלאו משהו וחזרנו עם המסמכים לדוקטור 'קשב וריכוז' שהפכה למורה לחשבון וספרה נקודות מהמסמכים שמלאנו ובסוף פסקה: הילד ADHD. הוא צריך סיוע תרופתי.

מאז התחלתי שנים מתמשכות ובלתי נסבלות של ניסוי וטעיה, התחלנו ב'ריטלין', עברנו ל'וויואנט', משם ל'אטנט', אחרי זה 'קונצרטה' ובחזרה ל'ריטלין'- אבל 'אל אי' (שחרור מושהה). כאן זה כתוב בשתי שורות אבל בכל פעם זה תהליך מתמשך של חודשים. ניסיון הסתגלות, עוד ניסיון אחד, הבנה שזה לא טוב ומעבר לתכשיר הרפואי הבא.

וכל החודשים - ואחר כך גם השנים הללו – היו סבל מתמשך לי ולמחנכים שלי, כי לא באמת חדלתי להפריע, כן סבלתי משינויים במצבי הרוח, עצבנות יתר, ומריבות בלתי פוסקות עם כל מי שסבב אותי. המון התפרצויות. זה היה נורא. ולמלמדים לא היה אפילו זכות טענה כי הרי אנחנו בתוך התהליך ועושים את המוטל עלינו.

שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתנגד לריטלין, אני ממש בעד, אבל בעד שזה יעזור, אצלי זה לא עזר. ובעיקר אני בעד מודעות לכך שיש בעיות אחרות ייחודיות שיכולות להראות כמו קשב וריכוז אבל הן לא. וריטלין יכול להזיק ולהחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, חרדה, שגורמת להתפרצויות, שיכולות להיראות כמו קשב וריכוז, רופאת הקשב לא תדע זאת וריטלין עלול להחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, אוטיזם קל, רק פסיכולוג מומחה לאוטיזם ידע לבדוק זאת, אנו עלולים לסגור את העניין עם ריטלין ולחיות שנים עם טעות נוראה.

אז אני ממש תומך בריטלין למי שיש לו הפרעת קשב. פשוט אני יותר תומך בבדיקה יסודית.

נחזור אלי. התגלגלתי משנה לשנה, תוך כדי ניסוי וטעיה של כדורים, סיימתי כיתה ח', התחלתי ישיבה קטנה כשאני הולך על רגל שמאל. אחר כך הפסקתי ללכת. הישיבה פנתה לארגון ביישוב שלנו שעוזר לבחורים, בקשו מהם למצוא לי מקום אחר.

איזה אברך צעיר ונחמד פגש אותי וביקש לפני הכל לשמוע עלי. אמרתי לו שיש לי הפרעת קש"ר, ושאנחנו בודקים מהי התרופה המדויקת עבורי. הוא שאל אותי: מי אמר שאתה 'הפרעת קשב'? אמרתי לו: מה זאת אומרת? אתה לא רואה שאני קופץ? אבל הוא חזר על השאלה: מי אמר? אמרתי לו שהמלמד בכיתה ה' מילא שאלון, והרופאה ספרה.

האמת? הוא היה קצת צעיר וחוצפן. מה אתה ככה מערער על מוסכמות? אבל יש משהו חזק בניצוץ שהיה לו בעיניים שזה שכנע.

בערב הוא צלצל להורים שלי וביקש מהם לנסוע לרחוב הרב שר 3 בבני ברק, שם יושב אדם בשם הרב מיכאל בונצל. ולהתייעץ איתו. הם נסעו, כנראה ידעו למה. אני ידעתי רק כשבאתי. כתוב שם שהוא דוקטור, לא סתם דוקטור אלא פ ס י כ י א ט ר. אותי? הבחור השנון של השיעור? לפסיכיאטר? מה אני קוקו?

אבל אבא ואמא הסבירו לי בסבלנות, שפסיכיאטר זה לא ל"קוקואים" אלא לכל מי שרוצה לעזור לעצמו ברצינות, ואני בהחלט רוצה לעזור לעצמי ברצינות וזקוק לעזרה.

ד"ר בונצל שוחח איתי ועם הורי שעה ארוכה ואחר כך ביקש ממני לכתוב ולצייר ואפילו לשחק. בלב חשבתי "מה, אני בכיתה א'?" אבל התביישתי מאדון בונצל. הוא רק הביט בי ואז פסק: "לבן שלכם אין הפרעת קשב וריכוז".

בום. היינו בהלם. ארבע שנות סבל שהסתיימו פתאום.

הוא הסביר לי שיש לי אימפולסיביות (חוסר יכולת איפוק) קשה מאוד, אבל לא כרוכה בהפרעת קשב וריכוז. נתן לי תרופה זמנית (אוטומקסטין), והמליץ להורים שלי למצוא לי מומחה לאימון אישי בשיטת CBT. שיעזור לי ללמוד להתאפק, ולהפסיק את התרופה.

ההורים שלי הפגישו אותי עם מישהו צדיק, הוא נראה לי גם משגיח או עומד בראשותה של ישיבה, הוא לא למד את השיטה הנ"ל (הוא למד משהו שנקרא "שפר" או מילה דומה), הוא היה בעיקר עם לב גדול והמון ניסיון.

התחלתי להיפגש איתו, הוא לימד אותי עולם שלם שקשור להסתכלות שלי על עצמי, לסטיגמות שהדבקתי לעצמי במשך השנים סתם, ועכשיו הפכתי את הדימיון הזה למציאות עכורה, להפרדה בין בעיות אמיתיות שיש לי לבין בעיות מלאכותיות שאני או אחרים במשך השנים שכנעו אותי שיש לי, ומהם צריך להיפרד בזריזות ובקלילות.

הוא מאוד הפתיע אותי: הוא אמר לי ''אם הבעיה היתה קש"ר, לא הייתי אומר זאת, אבל מאחר שיש אבחון מוסמך שהבעיה שלך היא רק יכולת האיפוק, נוכל יחד לגמור את זה ומהר עם תרופה שנקראת: כח הרצון".

נ.ב. זה רק סיפור. לכותב אין שום מידע מקצועי, לידע מקצועי יש לפנות לגורם מוסמך בלבד.
קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה