התייעצות חרם...

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #43
בהחלט ראוי להצפה אבל קודם כל אצל המורות.
מעריכה מאוד את עבודת הקודש שלהן אבל כמו שכתבו פה בהרבה מהמקרים התערבות נכונה של מורה יכולה להציל תלמידה מסבל של שנים (אני לא מגזימה!) מהכרות אישית עם תלמידות שעברו שנים קשות מבחינה חברתית ולקח להן הרבה זמן להשתקם ממה שנשאר להן מזה (חברות לא היו להן כ"כ גם בשנות הנערות- אחרי שהכל נגמר... ולא כי הן נולדו ככה...)
רק מה? שקשה מאוד לתפוס את זה ולתת מענה נכון. אני עצמי לא חושבת שהייתי יכולה להגיב יותר טוב מהמורות במקרים שאני מכירה.
למרות שמהצד שלי אני לא יכולה להבין איך מורה לא רואה דברים שקורים לה (ממש) מול העיניים.
אבל יש מקרים שבאמת בנות אחרות באותה כיתה לא הרגישו כמה הבת הדחויה נפגעה.
בקיצור זה מצב מורכב שדורש תוכנית שלמה ומעמיקה קודם כל בהכשרת מורות לטיפול בכאלו מקרים בצורה שבאמת תועיל ולא תזיק (כי לפעמים גם התערבות לטובת הבת הדחויה יכול לעשות 'בלגן' לרעתה).
בנוסף לא חושבת שיזיק להציף גם את הנזקים שזה גורם לטווח הרחוק כגון חרדה חברתית למשל (דוגמא מאוד נפוצה במקרים כאלה) שהרבה פעמים "מאובחנת" על ידי מורות בצורה לא נכונה או מתפרשת כחוסר השתדלות מצד התלמידה (ומשפיעה לעיתים גם על המצב הלימודי של התלמידה).
גם בשביל העברת תוכנית לתלמידות חשוב קודם כל שלמורות יהיה את הידע בנושא הזה כך הן ידעו לאן הן בעצם חותרות, מה הן מנסות למנוע ואיך מזהים מקרים כאלו.
כמובן, כל הידע שלי מבוסס על היכרות אישית עם מספר מקרים ככה שאני לא באמת יכולה לתת חוות דעת מקצועית וצריך למצוא את האנשים שיוכלו לעשות זאת.
בנוגע לתלמידים עצמם, מה שכן יעזור הוא הקניית ערכים בסיסיים של כבוד לזולת וביטחון עצמי שלא תלוי ב'לדרוך על אחרים' (שזו הסיבה להרבה חרמות- מצד המחרימים).
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #44
התופעה קיימת לצערנו
בדיוק היום סיפרה לי מכרה על ביתה בתיכון! שהיתה מוחרמת לגמרי והיה "אסור" לדבר איתה או כמובן להתחבר איתה והיתה ממש ממש אומללה. בשנה הבאה בשעה טובה עברה כיתה והבעיה נפתרה, אבל נותרה עם משקעים ןדימוי עצמי ירוד

בזמני זכור לי שביסודי היו בנות דחויות שהיו יכולים לצחוק עליהן וכו', אבל לא ברמה של להציק פיזית. המורות ממש לא היו מעורבות כלל.

שמעתי מהגננת( של הצהרון) של הבן שלי שבגן יש "מלך" והוא מחליט את מי להכניס ל"חבורה" שלו ואת מי לא ועם מי מותר לשחק ועם מי לא..
ואגב כששאלתי על כך את הגננת של הבוקר אמרה שלא שמה לב למשהו מיוחד...
והבן שלי גם סיפר על החבורות והילד שמחליט עליהן.
עצוב..
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
בהחלט ראוי להצפה אבל קודם כל אצל המורות.
מעריכה מאוד את עבודת הקודש שלהן אבל כמו שכתבו פה בהרבה מהמקרים התערבות נכונה של מורה יכולה להציל תלמידה מסבל של שנים (אני לא מגזימה!) מהכרות אישית עם תלמידות שעברו שנים קשות מבחינה חברתית ולקח להן הרבה זמן להשתקם ממה שנשאר להן מזה (חברות לא היו להן כ"כ גם בשנות הנערות- אחרי שהכל נגמר... ולא כי הן נולדו ככה...)
רק מה? שקשה מאוד לתפוס את זה ולתת מענה נכון. אני עצמי לא חושבת שהייתי יכולה להגיב יותר טוב מהמורות במקרים שאני מכירה.
למרות שמהצד שלי אני לא יכולה להבין איך מורה לא רואה דברים שקורים לה (ממש) מול העיניים.
אבל יש מקרים שבאמת בנות אחרות באותה כיתה לא הרגישו כמה הבת הדחויה נפגעה.
בקיצור זה מצב מורכב שדורש תוכנית שלמה ומעמיקה קודם כל בהכשרת מורות לטיפול בכאלו מקרים בצורה שבאמת תועיל ולא תזיק (כי לפעמים גם התערבות לטובת הבת הדחויה יכול לעשות 'בלגן' לרעתה).
בנוסף לא חושבת שיזיק להציף גם את הנזקים שזה גורם לטווח הרחוק כגון חרדה חברתית למשל (דוגמא מאוד נפוצה במקרים כאלה) שהרבה פעמים "מאובחנת" על ידי מורות בצורה לא נכונה או מתפרשת כחוסר השתדלות מצד התלמידה (ומשפיעה לעיתים גם על המצב הלימודי של התלמידה).
גם בשביל העברת תוכנית לתלמידות חשוב קודם כל שלמורות יהיה את הידע בנושא הזה כך הן ידעו לאן הן בעצם חותרות, מה הן מנסות למנוע ואיך מזהים מקרים כאלו.
כמובן, כל הידע שלי מבוסס על היכרות אישית עם מספר מקרים ככה שאני לא באמת יכולה לתת חוות דעת מקצועית וצריך למצוא את האנשים שיוכלו לעשות זאת.
בנוגע לתלמידים עצמם, מה שכן יעזור הוא הקניית ערכים בסיסיים של כבוד לזולת וביטחון עצמי שלא תלוי ב'לדרוך על אחרים' (שזו הסיבה להרבה חרמות- מצד המחרימים).
כל מילה!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
צריך להעלות למודעות.
למורו יש כח אדיר בכל הנושא של בנ"א לחברו.
מורה, שלא תעריך בת שמתנהגת לא יפה לחברות שלה, תוריד את רמת ההצקות מאד!
הצרה היא שלפעמים מורות מתחברות לבנות המציקות.
עצוב!
בדרך כלל הבנות המציקות הם הבנות השולטות בכיתה!
ובדרך כלל גם מאלה המבריקות שעונות למורה את כל התשובות...
והמורות אוהבות כאלה תלמידות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
לצורך הפקה אני מעלה דיון -
עד כמה הנושא והמודעות לחרמות בבית יעקב ראוי להצפה?
(למורות - גישה למקרה ולתלמידות - החוות בעצמן ומניעה...)
אשמח גם לדוגמאות....
תודה רבה!
אני אישית חושבת שגם אם יש וגם אם אין(ואגב יכל להיות בכל מגזר תדבר הזה) צריך שלפחות יהיה מודעות ולפעמים מרב שפוחדים לדבר על זה או בוחרים להתעלם מזה, אז אין מודעות למורים או מורות ולכן הם לא שמים לב כשזה קורה
ולדעתי זה ממש חבלללל!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
מה השאלה? זה נושא שצריך הסברה כמו כל נושא רגשי/ חברתי אחר! לא כל מורה מודעת ויש לה כלים להתמודד עם בעיה כזו או אחרת, כל נושא שהוא עניין של תקשורת/חברה/רגשות/הכלה/קבלה- צריך כלים!!!!
זה כמו שתשאלו אם אמא צריכה ללכת לשיעור העוסק בחינוך ילדים... ברור שיש לה בייסיק בתור אמא אבל גם בטוח יש רבדים/נושאים בהם היא תשמח לקבל כלים!
מורה שמתחת לאף שלה מתנהל חרם לא בטוח שהיא שמה לב או יודעת להתמודד עם תופעה מהסוג הזה... וכנ"ל תלמידות, וכנ"ל אמהות! וברור לי שיש אמהות לבנות מתוסכלות שגם לא יודעות איך להגיב לבעיות החברתיות של בתן.
זה שצריך בציבור שלנו תכנית/הסברה והקניית כלים להתמודדות זה ברור!
השאלה אם מי שמפיקה תכנית כזו יש לה את הכלים הנכונים להקנות דרכי טיפול/ דרכי מניעה/ העלאת מודעות וחשיבות הנושא?!?
צריך לשתף בזה אנשי מקצוע, ואדרבה, הרמת הכפפה לנושא מסוג זה לא אמורה להיות גם המקור המקצועי, ניתן להשתמש באנשי מקצוע מהציבור שלנו שעוסקים בזה וכך להפיק משו שיתן מענה אמיתי!
אם מישהי יכולה להפיק את התכנית ולהביא משו מקצועי ונותן מענה וכלים- תבורך!
ומספיק להציל אפילו נפש אחת מישראל!
לא עברתי חרם בילדותי, להיפך! גדלתי בצל הורים חזקים ובנויים שלימדו אותי איך לעזור לילדות שעושים עליהם חרם, ונתנו לי כוחות לעמוד גם מול ילדות חזקות ולהעמיד במקום את מי שצריך...
בהצלחה
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
אם למורה אין כלים להתמודד עם דבר שקורה בכל כיתה סטנדרטית, אז שתתפטר
לא מסכימה עם זה בכלל!!!
מורה לא רגישה צריכה להתפטר
אבל מורה רגישה שמנסה בכל יכולתה להגיע בנעימות לפשרה בין הבנות, כשזה נראה לה רק מריבה קטנה בהפסקה והיא לא מעלה על דעתה שזה ברמה של לירוק אחת על השניה או במקרה הנ"ל לזרוק בקבוקי קרח אחת על השניה, לא!, היא ממש לא צריכה להתפטר.
ולכן צריך להעלות את המודעות גם אצל המורות.
גם אצל התלמידות (המחרימות והמוחרמות ואילו שבתווך)
וגם כמובן אצל ההורים וההנהלה....
אין קשר בין זה לבין להתפטר (רק במקרים קיצוניים ממש! וד"ל)
סליחה על ההתבטאות ככה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
ממבט של מישהי שעברה חרם קשה בילדותה - אני יכולה להעיד שלא תמיד הצוות מודע לבעיות והחברה עצמה מנצלת מאוד ילדים בעלי ביטחון עצמי נמוך וכדו' חברה שבה ילדים היא אינה חברה רעה. היא רעה מבלי דעת. לחברה כזו שבה ילדים שעינם צרה מלראות דברים שמבוגרים מהם רואים - קשה לקבל אליהם חברה שונה.
אין ספק שחרם הוא דבר אכזרי שצריך ללהטט בזהירות בין דקויות כדי לא לפגוע ולהיכשל בנקודות קריטיות.
אך לעולם אין לזלזל בקושי של ילד.
לא להתעלם.
הרי חרם הוא שבא כביכול לומר בבוטות לילד - אנחנו לא רוצים אותך. ברגע שמורה \ הורה מתעלמים מכך - הם מעצימים את התחושה. התחושה מוכרת לי. לצערי
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #54
  • הוסף לסימניות
  • #55
אין טענות על המורות ,יש טענות באופן כללי על גישת המערכת
מספר פעמים פניתי בבקשות עזרה בקשיים חברתיים למחנכות
פעם אחת קבלתי מענה מהמחנכת שהיא באמת לא יודעת מה לעשות
ופעם אחרת קבלתי מענה שהיא לא מתעסקת בנושאים חברתיים.
בת נוספת שלי סבלה תקופה ארוכה יחד עם עוד בנות נוספות מהצקות והשפלות ולא הייתי מודעת כלל לחומרת העניין המורה גם לא הייתה מודעת לכך ,יאמר לשבחה שבמקרה הזה כשזה נודע היא טיפלה בצורה יסודית
הגיע הזמן שיבינו שבית ספר לא מיועד רק להקניית ידע
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
מה הסימנים לחרם כיתתי שאם מורה/מלמד ישימו לב לזה, הם יוכלו למנוע ולהציל את הילד ?
כי לפעמים זה נראה מריבה נקודתית כמו ש @אנילימילי כתבה
אבל מורה רגישה שמנסה בכל יכולתה להגיע בנעימות לפשרה בין הבנות, כשזה נראה לה רק מריבה קטנה בהפסקה והיא לא מעלה על דעתה שזה ברמה של לירוק אחת על השניה או במקרה הנ"ל לזרוק בקבוקי קרח אחת על השניה
והם לא מודעים שזה באמת חרם
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
בתור בן אדם בוגר עדין קשה להשתחרר מההרגשה של ילד מוחרם ומנודה. כשנזכרים. חייבים לנסות להשים לב. זה הוא תפקידה של מורה. לאו דוקא להקנות ידע
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

הי לכולם, אני לא יודעת אם פה זה המקום המתאים.
אשמח באמת אם יש למישהו תשובה בשבילי, אשמח לקבל אותה.
אני כותבת את זה והידיים שלי קצת רועדות. אני באמצע ההכנות לשבת, הבית מסביב רוחש, סירים, לחץ של ערב שבת... אבל הלב שלי? הלב שלי נזרק אחורה, למקום חשוך שחשבתי שסגרתי בו את הדלת.
קראתי כאן על הנער הזה, בן 14, על המילים המדממות שהוא כתב כשהיה לבד. ואני פשוט עצרתי הכול. כי אני לא רואה מילים על מסך – אני רואה את הילדה שהייתי. אני מריחה את הפחד של המסדרונות בבית הספר, אני מרגישה את המחנק הזה בגרון, את התקופה שבה את מבינה שהפכת לאוויר. שכולם החליטו, בשתיקה אכזרית, שאת פשוט לא קיימת.
עברתי חרם. שנה שלמה. שנה שבה כל בוקר היה קרב הישרדות ביכתה. ביני לבין עצמי. שנה שבה הנשמה שלי נסדקה לאלפי רסיסים, וגם הגוף שלי נושא עד היום סימנים של הכאב הזה, עדות שקטה למה שעברתי. הייתי בת 13, וביקשתי רק שמישהו יסתכל לי בעיניים. במקום זה נתקלתי בקיר של קרח.
גם כשזה נגמר, כש"ניצחתי", זה לא באמת נגמר. לקח לי שנה פלוס ללמוד איך לנשום שוב בלי פחד. ועד היום, כשאני כבר רחוקה משם, בוגרת, חזקה – הצלקות האלו מתעוררות לפעמים. הן צורבות. הן מזכירות לי שמתחת לעור, הילדה שהייתי עדיין פצועה. לא משנה כמה גדלתי.

נכון, עליתי מהתהום. כי כשאת בקרקעית של הבור, כשאין לך יותר לאן ליפול, הדבר היחיד שנשאר זה לנסות לטפס למעלה עם ציפורניים מדממות.
והיום בבוקר כשקראתי את המאמר הזה. עלתה לי שאלה כואבת.
למה?! למה בכלל הייתי צריכה להיות שם?!

אני פונה אליכם, אנשי החינוך, בזעקה שבאה מהמקום הכי עמוק שבי: איך יכול להיות שהעולם התהפך, שהטכנולוגיה שינתה את חיינו, אבל הלב של הילדים נשאר מופקר באותה צורה? למה לפני עשרים שנה ילד בכה במיטה בגלל חרם, וגם היום, ב-2026, ילד בן 14 צריך להרגיש שאין לו מקום בעולם הזה? למה?! תאמרו לי! אני באמת רוצה לדעת! אני רוצה להתחיל את השבוע הזה עם תשובה!

למה ילדה קטנה צריכה להתכווץ מתחת לשמיכה ולתהות מה לא בסדר בה, למה כולם שונאים אותה, למה היא שקופה? למה אף אחד לא עוצר את הרכבת הזאת לפני שהיא דורסת עוד נשמה, ולתמיד! אני זוכרת, שגם שנה -שנתיים אחרי, כשהייתי בנויה, בוגרת, כביכול עברתי את זה, סבלתי מחרדות חברתיות. וזאת רק דוגמא קטנטונת לדברים שסבלתי מהם אחר כך.
למה?! מה מניע ילדי/נער/בחור לעשות דבר כזה? למה?!

פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה