סיפור בהמשכים בית ספר גבוה למשפטים.

[בואו נעצב את זה ביחד]

@בואו נעצב את זה ביחד
סיפור מרתק, קראתי בשלוק אחד ארוך...
אני אישית מאוד אוהב סיפורים בסגנון כזה וצר לי שבציבור שלנו אין הרבה ספרים כאלו..
אגב, למה לסיפור קוראים 'בית ספר גבוה למשפטים'?

תודה!
אולי הגיע הזמן באמת להתעכב על זה

לסיפור בעצם יש שם אחר.
אבל הוא קצת שקוף, אז לכן בינתיים משאירה
את השם הזה, שהקשר שלו יותר עקיף.

ואת הקשר הזה תבינו בהמשך..

 

[אליש:)]

אחרי כמה רגעי שקט הוא אמר ''אני כמובן חושב שמומלץ לנו לסגור היום, להיות כבר אחרי החלטה וההודעה הרשמית'' הוא המשיך לתופף בקצב עדין ונעים לאוזן.

אני תוהה מה כזה מניפולטיבי רוצה מדבוירי??
מה הוא רוצה ממנה?

 

[סבתא חביבה]

אני תוהה מה כזה מניפולטיבי רוצה מדבוירי??
מה הוא רוצה ממנה?

מה שכל גבר מניפולטיבי רוצה מאשתו. וכמה שיותר תמימה ככה יותר טוב.

 

[חיה כל רגע מחדש]

וואו וואו וואו...
הפרק הזה חידד לי עוד יותר את המניפולציות של שלוימי על דבורה.
אני מאחלת לה שהאושר יימשך לנצח.

 

[לוטם]

כתיבה ממש יפה, סיפור מעניין.
מחכה להמשך (:

 

[חיפושיתוש]

אמאלהה שלוימי הזה מפחיד אותי
הקלילות שהוא שואל: מתאים לך וורט היום נשמעת כמו הקלילות של חברה לחברתה: מתאים לך גלידה עכשיו?
זה באמת הולך ככה אחרי 2 פגישות? אוף תעלי הרגע עוד פרק!!!!!!!!!!!!!

 

[פרפרזה]

@בואו נעצב את זה ביחד - סיפור אנושי, מרגש, פשוט ונוגע כל כך. מרתק ומגרה. יישר כוח גדול!

 

[מגבת]

לגבי זה,

בחור חסידי ממשפחה שמורה זה דבר אחד. מניפולטיבי מקצוען בכזה גיל צעיר זה דבר אחר לגמרי.
בחור חסידי שמור מניפולטיבי מקצוען בפגישה (כנראה ראשונה בחייו) עם בת זוג מהמין השני... זה קצת איך לומר?
לא מסתדר לי בראש.

אז זו התשובה.

'בן כמה הוא?'' ניסיתי לדלות כמה שיותר פרטים על ההצעה החדשה, אמא רכנה למקרר והתבוננה בריכוז בשתי עגבניות ''בן עשרים ושלוש'' מלפפון עבה נשלף מהמגירה וזכה לבדיקה מדוקדקת גם הוא. רק נדמה לי שאמא מנסה לא להישיר אלי מבט?

''בן עשרים ושלוש? זה לא גדול קצת? אני רק בת תשעה עשרה!'' האמת שלא מאוד הפריע לי הגיל, גם לא מספיק הבנתי מה זה אומר,

כלומר הוא כבר עתיר ניסיון בשוק השידוכים,
וכל השנים האלו לא מצא עדיין תמימה כמוה

 

[חיפושיתוש]

אני תוהה מה כזה מניפולטיבי רוצה מדבוירי??
מה הוא רוצה ממנה?

זו בדיוק התשובה:
הסמקתי, חוץ מהמראה שלי, לא היה בי שום דבר שיזמין מחמאות בחיים שלי. וגם המראה שלי, שמצא חן בעיני חברות מאוד מסוימות בכיתה, היה הגורם העיקרי לחיכוכים ביני לבין הצוות, האחים והאחיות, המשפחה המרוחבת, ומי לא?

 

[סבתא חביבה]

זו בדיוק התשובה:
הסמקתי, חוץ מהמראה שלי, לא היה בי שום דבר שיזמין מחמאות בחיים שלי. וגם המראה שלי, שמצא חן בעיני חברות מאוד מסוימות בכיתה, היה הגורם העיקרי לחיכוכים ביני לבין הצוות, האחים והאחיות, המשפחה המרוחבת, ומי לא?

לא רק. יתכן שזה צורך בשליטה, והוא מחפש את התמימה שתוקסם מכל מילה ותנועה שלו ולא תתנגד. ויש עוד סיבות למניפולציות גבריות, כולל הפרעות אישיות.

 

[חיפושיתוש]

זו בדיוק התשובה:
הסמקתי, חוץ מהמראה שלי, לא היה בי שום דבר שיזמין מחמאות בחיים שלי. וגם המראה שלי, שמצא חן בעיני חברות מאוד מסוימות בכיתה, היה הגורם העיקרי לחיכוכים ביני לבין הצוות, האחים והאחיות, המשפחה המרוחבת, ומי לא?

היא בסמינר חסידי?

 

[Sara led]

אוף, פעם ראשונה בחיים שעצוב לי לשמוע על אירוסין.

 

[ציפור גן עדן]

תודה!
אולי הגיע הזמן באמת להתעכב על זה

לסיפור בעצם יש שם אחר.
אבל הוא קצת שקוף, אז לכן בינתיים משאירה
את השם הזה, שהקשר שלו יותר עקיף.

ואת הקשר הזה תבינו בהמשך..

איזה אלופה, אין דברים כאלה!

 

[בואו נעצב את זה ביחד]

היא בסמינר חסידי?

דבורה ליפמן.

בת 19, גובה ממוצע, לומדת בסמינר אזורי באשדוד.

 

[חיפושיתוש]

כי בד"כ בחורות ממוצעות [לא חסידות] לא נפגשות 2 פגישות, וכתבת שבכיתה שלהן זה היה הנורמה

 

[בואו נעצב את זה ביחד]

הווארט היה אצל הרב'ה ממיסטקוב.

שלוימי סיפר לי שהוא מאוד מחובר לרב'ה שלו, כי בזמן שכולם כעסו עליו שהוא החליף את הלבוש ואח אחד אפילו לא דיבר איתו תקופה כשהוא התחיל לעבוד בערבים, רק הרב'ה התייחס אליו כאילו לא קרה כלום.

יש להם חסידות קטנה כזו, הרב'ה מכיר את כל הבחורים ואפשר להכנס בקלות. לא כמו אצלינו שצריך לחכות שלושה חודשים אם אין לך קשרים או משהו.

היה מרגש בווארט, למרות שלא הבנתי כלום כי הכל היה באידיש.

אני שונאת את השפה הזו, זה הצחיק אותי לראות את שלוימי מדבר בה בשטף עם המשפחה שלו.
אבל לא אכפת לי יותר מדי, הוא אמר שבבית שלנו תהיה רק עברית.

כשהגענו, הגבאי הכניס אותנו לחדר של הרב'ה. אבא ואמא היו מרוגשים ואבא אמר לי שהרב'ה ממיסטקוב הוא אישיות מיוחדת ועדיין עומד לו הזכרון של הווארט של לאהלה ושרוליק.

אף פעם לא ראיתי חדר של רב'ה מבפנים, הסתכלתי סביב בסקרנות.

המשפחה של שלוימי כבר הגיעה. אמא שלו עמדה שם עם כמה נשים שהיו ניראות בדיוק כמוה, אבל בגרסאות שונות, כולן נמוכות עם כובעים שחורים, לפחות לשלוש מהן היו תינוקות לא חמודים בידיים.

אחת מהן נופפה לי בתנועות ידים גדולות וחייכה חיוך ענק לכיווני, מרמזת לי להגיע לעמוד לידן.

ממש, אבל ממש לא רציתי.

לפני שהספקתי לעשות כאילו מישהו מתקשר אלי, הרב'ה התחיל לדבר.

קיויתי שאף אחד לא רואה שבמקום לנסות להקשיב לרב'ה, אני מסתכלת רק על שלוימי כל הזמן.

אני אוהבת כל דבר שקשור אליו, יש לו זקן קטן כזה ומסודר, עינים ירוקות ועור קצת שחום, הוא גבוה וחסון מאוד, וההבעות והחיוכים שלו מגניבים לגמרי.

מדי פעם שלוימי העיף לכיווני מבטים קורצים, כל פעם כזו הלב שלי החסיר פעימה.
היה לי ברור שכל מי שנמצא שם מקנא בי שיש לי כזה חתן מדהים.

אחרי שהווארט נגמר וכולם התחילו לצאת מהחדר אמא של שלוימי התקרבה אלינו עם כל האחיות שלה.

''דבוירי, מזל טויב'' היא הסתכלה עלי בחיוך קמוץ ואז האירה פנים לאמא שלי ''מזל טויב חוה, מזל טויב''!

הרגשתי כעס בתוכי, אבל התגברתי ורק אמרתי לה, ''מזל טוב, ואגב, קוראים לי דבורה, לא דבוירי''

היא הפנתה אלי מבט ארוך, ואז אמרה לי ''בסדר, נקרא לך דבורה'' בקול מעצבן של מורות, כאילו דבורה זה שם שעבירה להגיד אותו.

הסתובבתי קצת עצבנית לכיוון הדלת ופלטתי קריאה חנוקה, שלוימי עמד ממש לידי, זה היה נראה שהוא האזין ברתק לכל השיח.

בשניה אחת שכחתי מהכל, הרגשתי שבא לי להעיף את כולם וללכת לדבר איתו לבד.

''מה דעתך שנלך לטייל קצת?'' הוא הציע לי, אגב מבטים מעדכנים לאבא שלי. חייכתי בהתרגשות, דעתי היתה חיובית בהחלט.

השארתי מאחורי את כל ההתלחשויות של דודות של שלוימי.

זה לא שלא הספקתי לשמוע אותן מרכלות 'פתוחה..' 'יש לה חצאית קצרה...' 'היא מתאפרת מוגזם'

חוץ מההיא עם החיוך הענק שכמעט לא דיברה ורק היתה עסוקה בלנגב את האף של התינוק שלה, כולן היו ניראות כמו כאלו שיש להן הרבה מה לומר.

אבל זה ממש לא אכפת לי, אני צריכה רק את שלוימי בחיים שלי.

וגם את אבא ואמא, כי אותם אני אוהבת.

 

[בואו נעצב את זה ביחד]

כי בד"כ בחורות ממוצעות [לא חסידות] לא נפגשות 2 פגישות, וכתבת שבכיתה שלהן זה היה הנורמה

הן כיתה חסידית בסמינר אזורי.

 

[בואו נעצב את זה ביחד]

יצאנו לטייל, בירושלים יש אויר משכר בלילה.

הלכנו לנו וחייכנו אחד לשני.

''זה מדהים שהתארסנו, נכון?'' שלוימי נצנץ אלי בעינים שמחות.

''זה הדבר הכי מדהים שקרה לי אי פעם'' עניתי לו, נזהרת לא ליפול עם העקב הדק לחורים במדרכה.

שלוימי שם לב להליכה העקומה שלי, הוא הצביע על ספסל אבן צר והציע לי לשבת ''עוד יהיו לנו הרבה הליכות בחיים, עם נעלי ספורט נוחות יותר'' צחקתי, אני אוהבת איך ששלוימי מדבר על החיים שמחכים לנו.

ישבנו על ספסל אבן שצפה לנוף חשוך ומלא בחלונות זוהרים.

''איזו אוירה פסטורלית'' שלוימי נאנח בעונג, ושאף בריכוז מהסיגריה החשמלית שלו.

זו היתה פעם ראשונה שראיתי את הסיגריה שלו, הסתכלתי עליה בעניין, אין לי שום אח או גיס שיש לו סיגריה.
''זה טעים הסיגריה?'' שאלתי אותו, לי זה לא היה נראה טעים, אבל אם שלוימי אוהב, אולי שווה לנסות.

שלוימי נשף את האדים בערפיליות איטית ''סגריה זה לא עניין של טעם'' הוא אמר ושאף שוב ''זה ענין של יישוב הדעת'' הסביר, מכוון את האדים מעלה. עקבתי אחריהם, נמוגים אט אט בהילת האור של מנורת רחוב עתיקה.

''טוב,'' אמרתי לו ''אולי יום אחד יהיה לי אומץ לנסות'' שלוימי הפנה אלי את ראשו, הוא ישב בתנוחה מרושלת, מעלה רגל על רגל, ''למה יום אחד?'' שאל והגיש לי את הסיגריה ''תנסי עכשיו''.

צחקתי ושלחתי יד כדי לקבל ממנו את הסיגריה.

ואז זה קרה.

בדיוק בשניה הזו, בה התחלתי לתפוס את הסיגריה, ושלוימי התחיל לעזוב – אבא שלו הגיע לקרוא לנו.

אני חושבת שהסמקתי מאוד, הרגשתי שמשהו לא היה בסדר.

אבל אבא שלו לא אמר כלום, הוא רק הביט ממושכות על הסיגריה שהיתה עדיין אצל שלוימי ואז הסתכל רק עליו ואמר לו ''כבר מאוחר שלוימי, הכלה צריכה עוד לחזור לאשדוד היום''

שלוימי הכניס את הסיגריה לכיס וסובב את הראש לכיוון אבא שלו, ראיתי שהוא חושב מה להגיד.

''בסדר,'' הוא הפטיר לבסוף ''עוד שלוש דקות אנחנו חוזרים''
אבא שלו הסתכל בשעון שלו ואז הנהן, הסתובב והלך.

עדין הסתכלתי על הדמות של אבא שלו שהלכה וקטנה כששלוימי הזדקף פתאום ואמר בקול חד ''דבורה, זהו''

הפנתי אליו מבט תוהה, ''זהו מה?'' שאלתי אותו. הוא היה נראה קצת נסער.

''זהו, מה שהיה עד היום – נגמר. אם עד היום היינו ילדים שגרים אצל אבא ואמא וצריכים לעשות מה שהם אומרים, מעכשיו זה נגמר.'' הוא התנשם.

הבנתי למה הוא מתכוון, אמא שלי הולכת עם מטפחת ואני רוצה לעשות פאה. עם לייס.

ותכלס גם לאהלה וגם דודי לא נפגשו בכלל בין הארוסים לחתונה. ממש כלום.
וברור שאנחנו נפגש הרבה.

חשבתי על מה ששלוימי אמר וזה היה נשמע לי נכון מאוד.

''ברור'' אמרתי לו ''אנחנו מספיק גדולים בשביל להחליט מה טוב לנו''

שלוימי חייך אלי בסיפוק. ראיתי שאמרתי בדיוק מה שהוא רצה לשמוע.

הרגשתי בוגרת וחכמה מאוד.

איזה כיף שהתארסתי.

 

[אא-אסתר]

זה פשוט מטורף!
יש משהו בכתיבה שלך מהפנט - היא כתובה בשפה פשוטה מאד בלי הרבה מלל ותיאורים, אבל כל תיאור שכן נכתב, וכל חצי משפט -מדויק וחשוב לסיפור ...
זה יפה איך בלי 500 מילים בפרק, את מצליחה לצקת המון תוכן, להכניס אותנו לאוירה עד לפרט הקטן, התיאורים שלך מלאים בחיות עם הרבה ניאונסים מתוקים, זה כ״כ אמיתי עד שברור לי שהיום בערב בהליכה אני פוגשת את הזוג הזה על הספסל...

כתיבה פשוט סוחפת!! ממש הצלחת לחבר אותנו עמוק לדמויות! ואני רק במתח ודאגה עמוקה לדעת מה אתם הלאה....


אגב היה כאן בעבר עוד סיפור בהמשכים יפה שנקטע באמצע על בחורה תמימה וחסודה שהשתדכה עם בחור עם בעיות תקשורת קשות - משהו בצורת הסיפור מזכיר את זה.... - יצא לך לקרוא אותו ??

 

[בואו נעצב את זה ביחד]

זה פשוט מטורף!
יש משהו בכתיבה שלך מהפנט - היא כתובה בשפה פשוטה מאד בלי הרבה מלל ותיאורים, אבל כל תיאור שכן נכתב, וכל חצי משפט -מדויק וחשוב לסיפור ...
זה יפה איך בלי 500 מילים בפרק, את מצליחה לצקת המון תוכן, להכניס אותנו לאוירה עד לפרט הקטן, התיאורים שלך מלאים בחיות עם הרבה ניאונסים מתוקים, זה כ״כ אמיתי עד שברור לי שהיום בערב בהליכה אני פוגשת את הזוג הזה על הספסל...

כתיבה פשוט סוחפת!! ממש הצלחת לחבר אותנו עמוק לדמויות! ואני רק במתח ודאגה עמוקה לדעת מה אתם הלאה....


אגב היה כאן בעבר עוד סיפור בהמשכים יפה שנקטע באמצע על בחורה תמימה וחסודה שהשתדכה עם בחור עם בעיות תקשורת קשות - משהו בצורת הסיפור מזכיר את זה.... - יצא לך לקרוא אותו ??

תודה!!
זו ממש תגובה כיפית מהסוג שלהם כל סופר מחכה...
יצא לי לקרוא על מה שהזכרת, וחייבת לציין ששם התחלתי להחשף לז'אנר של כתיבת סיפורים בפרוג..
אז ממש, אבל ממש צדקת