פרק 4 – ההווה ניסיון
מקווה שלא יצא לכם לחוות פיזיותרפיה.
במבט מן הצד, זה נראה פשוט. על גבול המגוחך.
אדם בוגר מתרגל תנועות פשוטות, שכל ילד בגן-תת-חובה מבצע כלאחר יד, ולמרבה הפלא, גם בכך הוא מתקשה.
אולם האמת היא, שמדובר בסבל עצום וקושי רב.
הן מבחינה פיזית, כשהתחושה היא ש'אין סיכוי בעולם שאני עושה את זה'. והן מבחינה נפשית, התסכול העצום על כך, שאין ביכולתך לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר שקיימות.
אך אם יש משהו יותר מתסכל מפיזיותרפיה, זו הפיזיותרפיה שאני עברתי.
הייתי צריך לבצע את כל התרגילים הפשוטים הללו, כשאני לא מרגיש שום קושי או אתגר.
שכן, מטרת הפיזיותרפיה במקרה שלי הייתה, לשמר את השרירים, על מנת שיוכלו להתמודד עם החמרה במצב, שאולי תתרחש בשלב כלשהו בעתיד.
בפוזיציה כזאת, אתה מרגיש שוטה מושלם.
חרוטה בזכרוני, אחת הפעמים בהן ביקרתי בבית החולים, לצורך התירגול עם הפיזיותרפיסט שלי, אורי.
שוב ושוב אני מבצע תרגיל מטופש בסגנון: 'תרים את היד עד לגובה הכתף, ותוריד', מרגיש שסבלנותי מתקרבת לקצה גבול הסיבולת שלה.
"תגיד אורי, עד מתי אצטרך להמשיך עם הפזיותרפיה המשמימה הזאת"? נשפתי בתסכול.
בתמימותי חשבתי, שמדובר בתרגול קצוב בזמן, כפי שנהוג לאחר תאונת דרכים או פציעה אחרת.
"מה פירוש עד מתי" ענה אורי בפליאה, " זה לכל החיים! כמו לימוד התורה שלכם...".
הוא היה אדם שמח ומצחיק, כך שהייתי בטוח שזה עוד אחת מההלצות הלא-מוצלחות שלו.
אך תדירות הטיפולים שהלכה והתמשכה, גרמה לי במשך הזמן להבין, שהוא אכן התכוון לכך ברצינות.
כאן נולדה ההחלטה, 'לא עוד'.
הפסקתי את התירגול היומיומי, משום שבהווה לא היה בכך שום צורך, ואילו ה'עתיד' לא היה בלקסיקון שלי.
וטוב שכך.
אתם ודאי תמהים, כיצד ניתן להצדיק ולשבח, התכחשות והתעלמות מוחלטת שכזו. אך בהתבוננות מעמיקה, גיליתי שהיה זה חלק מוכרח ובלתי נפרד, מהתהליך שעברתי.
לכל אחד מאיתנו, ישנן דאגות וחששות ביחס לעתיד הקרוב והרחוק, מחשבות ותכנונים, תרחישים ותבחינים.
זה יכול להיות בתחומים כלכליים, כמו "מה יהיה עם יוקר המחיה?", ו"איך נחתן את הילדים?", או ביחס לחינוך ילדינו, "איך אפשר לגדל ילדים שמורים בדור כזה?", ו"מה יהיה עם ישיבה/סמינר לתינוק שזה עתה נולד לנו?", ועוד ועוד תחומים ועניינים, בהם חרדות ופחדים מציפים אותנו, ביחס לעתיד העלום שלפנינו.
על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במחלה נוירולוגית המאובחנת אצל האדם, שכן מחלה כזאת מעצם טיבה, אינה צפויה בעליל. אינך יכול להשוות את עצמך לחולים אחרים באותה המחלה, משום שכל אחד מהם חווה אותה בצורה שונה לחלוטין.
ובפרט מן הפרט, בטרשת נפוצה. זוהי מחלה שהפערים בה בלתי ניתנים לגישור. החל מאנשים, שהרושם היחיד של המחלה הוא דף האבחון, ואורח חייהם בריא לחלוטין, ועד כאלה שמשותקים לחלוטין ל"ע. כשבין הקצוות נמצאים כמובן אנשים רבים, שחווים כל אחד בדרכו, את אותותיה ומגבלותיה של הטרשת.
כך, שאם אתחיל לדאוג לגבי העתיד, ולהעלות במוחי את כל תרחישי האימה האפשריים, שיתכן ויזדמנו לי בהמשך הדרך, סביר להניח שיאחז אותי פחד משתק שאין דרך להשתחרר ממנו.
הניסיון לחזות את העתיד, ולדאוג את דאגת המחר הוא לא רק מפחיד ומיירא, הוא גם לא ריאלי.
משום שהעתיד לא נמצא בתחום האחריות האישית שלנו. לאו דווקא מבחינה אמונית, שה' מנהל את הכל והכל יהיה לטובה – שזה שלב מתקדם יותר בעבודה הפנימית- אלא פשוט מעצם כך, שבהתבוננות מועטה אפשר להבין, ש'כל דבר שאינו בשליטתנו, לא נדרש ממנו לטפל ולעסוק בו'.
החובה המוטלת עלינו, היא ההתמקדות בהווה. לפעול ולעשות את אשר נדרש מאיתנו, בנקודה בה אנחנו עומדים. כשבכך כלולות גם הפעולות הריאליות שעלינו לעשות בהווה לצורך עתידנו.
בחסדיו של הבורא יתברך, לכל אורך התהליך המעצים שעברתי, מעולם לא עמדתי למול השאלה הקיומית המייסרת "מה יהיה בעתיד"? תמיד ההתמקדות שלי הייתה בהווה, ובעתיד הקרוב הנראה לעין.
זה לדעתי ההסבר, מדוע הפסקתי את הפזיותרפיה.
העיסוק התמידי בפזיותרפיה, שמטרתה חששות עתידיים ספקולטיביים, ללא השפעה במציאות העכשווית, הכניסה אותי למסלול מחשבתי ורגשי לא בריא של 'חרדת עתיד', שכפי שהארכתי להסביר, יש בה רק מן הנזק. ועל כן מה שהיה נכון לי באופן אישי, הוא להפסיק את הפיזיותרפיה 'המחלישה' הזאת.
העבר אין, העתיד עדיין, וההווה ניסיון (הגרא"א דסלר).
הנושאים החמים
