דיון האם יש חשש לחיקוי?

  • הוסף לסימניות
  • #1
פרק 4 – ההווה ניסיון

מקווה שלא יצא לכם לחוות פיזיותרפיה.

במבט מן הצד, זה נראה פשוט. על גבול המגוחך.

אדם בוגר מתרגל תנועות פשוטות, שכל ילד בגן-תת-חובה מבצע כלאחר יד, ולמרבה הפלא, גם בכך הוא מתקשה.

אולם האמת היא, שמדובר בסבל עצום וקושי רב.

הן מבחינה פיזית, כשהתחושה היא ש'אין סיכוי בעולם שאני עושה את זה'. והן מבחינה נפשית, התסכול העצום על כך, שאין ביכולתך לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר שקיימות.

אך אם יש משהו יותר מתסכל מפיזיותרפיה, זו הפיזיותרפיה שאני עברתי.

הייתי צריך לבצע את כל התרגילים הפשוטים הללו, כשאני לא מרגיש שום קושי או אתגר.

שכן, מטרת הפיזיותרפיה במקרה שלי הייתה, לשמר את השרירים, על מנת שיוכלו להתמודד עם החמרה במצב, שאולי תתרחש בשלב כלשהו בעתיד.

בפוזיציה כזאת, אתה מרגיש שוטה מושלם.

חרוטה בזכרוני, אחת הפעמים בהן ביקרתי בבית החולים, לצורך התירגול עם הפיזיותרפיסט שלי, אורי.

שוב ושוב אני מבצע תרגיל מטופש בסגנון: 'תרים את היד עד לגובה הכתף, ותוריד', מרגיש שסבלנותי מתקרבת לקצה גבול הסיבולת שלה.

"תגיד אורי, עד מתי אצטרך להמשיך עם הפזיותרפיה המשמימה הזאת"? נשפתי בתסכול.

בתמימותי חשבתי, שמדובר בתרגול קצוב בזמן, כפי שנהוג לאחר תאונת דרכים או פציעה אחרת.

"מה פירוש עד מתי" ענה אורי בפליאה, " זה לכל החיים! כמו לימוד התורה שלכם...".

הוא היה אדם שמח ומצחיק, כך שהייתי בטוח שזה עוד אחת מההלצות הלא-מוצלחות שלו.

אך תדירות הטיפולים שהלכה והתמשכה, גרמה לי במשך הזמן להבין, שהוא אכן התכוון לכך ברצינות.

כאן נולדה ההחלטה, 'לא עוד'.

הפסקתי את התירגול היומיומי, משום שבהווה לא היה בכך שום צורך, ואילו ה'עתיד' לא היה בלקסיקון שלי.


וטוב שכך.

אתם ודאי תמהים, כיצד ניתן להצדיק ולשבח, התכחשות והתעלמות מוחלטת שכזו. אך בהתבוננות מעמיקה, גיליתי שהיה זה חלק מוכרח ובלתי נפרד, מהתהליך שעברתי.

לכל אחד מאיתנו, ישנן דאגות וחששות ביחס לעתיד הקרוב והרחוק, מחשבות ותכנונים, תרחישים ותבחינים.

זה יכול להיות בתחומים כלכליים, כמו "מה יהיה עם יוקר המחיה?", ו"איך נחתן את הילדים?", או ביחס לחינוך ילדינו, "איך אפשר לגדל ילדים שמורים בדור כזה?", ו"מה יהיה עם ישיבה/סמינר לתינוק שזה עתה נולד לנו?", ועוד ועוד תחומים ועניינים, בהם חרדות ופחדים מציפים אותנו, ביחס לעתיד העלום שלפנינו.

על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במחלה נוירולוגית המאובחנת אצל האדם, שכן מחלה כזאת מעצם טיבה, אינה צפויה בעליל. אינך יכול להשוות את עצמך לחולים אחרים באותה המחלה, משום שכל אחד מהם חווה אותה בצורה שונה לחלוטין.

ובפרט מן הפרט, בטרשת נפוצה. זוהי מחלה שהפערים בה בלתי ניתנים לגישור. החל מאנשים, שהרושם היחיד של המחלה הוא דף האבחון, ואורח חייהם בריא לחלוטין, ועד כאלה שמשותקים לחלוטין ל"ע. כשבין הקצוות נמצאים כמובן אנשים רבים, שחווים כל אחד בדרכו, את אותותיה ומגבלותיה של הטרשת.

כך, שאם אתחיל לדאוג לגבי העתיד, ולהעלות במוחי את כל תרחישי האימה האפשריים, שיתכן ויזדמנו לי בהמשך הדרך, סביר להניח שיאחז אותי פחד משתק שאין דרך להשתחרר ממנו.

הניסיון לחזות את העתיד, ולדאוג את דאגת המחר הוא לא רק מפחיד ומיירא, הוא גם לא ריאלי.

משום שהעתיד לא נמצא בתחום האחריות האישית שלנו. לאו דווקא מבחינה אמונית, שה' מנהל את הכל והכל יהיה לטובה – שזה שלב מתקדם יותר בעבודה הפנימית- אלא פשוט מעצם כך, שבהתבוננות מועטה אפשר להבין, ש'כל דבר שאינו בשליטתנו, לא נדרש ממנו לטפל ולעסוק בו'.

החובה המוטלת עלינו, היא ההתמקדות בהווה. לפעול ולעשות את אשר נדרש מאיתנו, בנקודה בה אנחנו עומדים. כשבכך כלולות גם הפעולות הריאליות שעלינו לעשות בהווה לצורך עתידנו.

בחסדיו של הבורא יתברך, לכל אורך התהליך המעצים שעברתי, מעולם לא עמדתי למול השאלה הקיומית המייסרת "מה יהיה בעתיד"? תמיד ההתמקדות שלי הייתה בהווה, ובעתיד הקרוב הנראה לעין.

זה לדעתי ההסבר, מדוע הפסקתי את הפזיותרפיה.

העיסוק התמידי בפזיותרפיה, שמטרתה חששות עתידיים ספקולטיביים, ללא השפעה במציאות העכשווית, הכניסה אותי למסלול מחשבתי ורגשי לא בריא של 'חרדת עתיד', שכפי שהארכתי להסביר, יש בה רק מן הנזק. ועל כן מה שהיה נכון לי באופן אישי, הוא להפסיק את הפיזיותרפיה 'המחלישה' הזאת.

העבר אין, העתיד עדיין, וההווה ניסיון (הגרא"א דסלר).
מישהו העיר את תשומת ליבי, שיתכן ויהיו אנשים שיקשה עליהם לבצע פיזיותרפיה, וכשיראו את הפרק הנוכחי זה ייתן להם תירוץ להפסיק.
לדעתי, הדגשתי מאוד שאין מקום להשוואה,
הן בשל היחודיות של הטרשת שמופיעה אצל כל אחד בצורה אחרת וא"א להקיש מאחד לחבירו.
והן מכיוון, שספציפית זה גרם לו מחשבות על העתיד שהחלישו את רוחו, וזהו דבר סובייקטיבי המשתנה מאדם לאדם.
בנוסף יששנם עוד שני נימוקים להשאיר את הפרק במתכונתו:
1. בעזרת ה' בהקדמה לספר תהיה הבהרה מנומקת שאין להוציא מהספר הנחיות רפואיות מעשיות, והכוונה היא לתאר את התהליך הרעיוני שעבר על הכותב.
2. הספר בנוי בצורה של שלב על גבי שלב, ובשלבים המתקדמים ניתן האיזון הראוי גם בייחס לנושא ההשתדלות הרפואית בכלל והפיזיותרפיה בפרט.
אך בכל זאת יש כאן שאלה, ועל כן אשמח מאוד לשמוע את דעת הכותבים הנכבדים דכאן בנידון.
תודה מראש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
הפרק שציטטת - חלקו הראשון המודגש הרי הוא מנוסח כסיפור. מדובר בדמות, בסיטואציה מאתגרת, שמרגישה דברים, ובעקבות זה מגיעה להחלטה. זה תיאור תהליך סיפורי, דמיוני.

הקוראים מרגישים הזדהות עם הדמות כי הצלחת להציג באופן מוחשי את מה שעובר עליו. אנחנו מתרגשים ובכל זאת מודעים לכך שמדובר בדמיון.

יוצא מזה: אולי אנחנו לא היינו מגיעים להחלטה כמותו, אבל אנחנו משתכנעים שאילו היינו הוא גם היינו מרגישים כך.

לעומת זאת החלק השני הוא מסר, הרצאה, ללא תהליך סיפורי. מטרתו ללמד ולהורות - לכל הפחות על פי אופן הניסוח. אין בטקסט תהליך סיפורי.

כדי ללמד ולהורות דבר - לפי דעתי - יש למורה אחריות כבדה. סופר אינו לוקח על עצמו אחריות כזאת. תמצא דרך לשלב את זה באירועים וברגשות של הדמויות או שתוציא את הטקסט לגמרי.

אם אתה כן מורה ומדריך לנושא - כקורא אני אחפש באיזה רשות אתה מורה לאדם כזה מה לעשות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אולי היה כדאי להוסיף משפט שמסייג מפני המעשה - אפילו לא לציין שזה מה שהיה טוב לחולה, אלא לייחס את חוסר המעשה לאי האכפתיות/מודעות שאפיינה את החולה אז, כך שאין פה שלילי או חיובי, אלא מצב קיים.

יש הרבה היגיון בדעה של מי שאמר לך שזה בעייתי, את הספר לא ייקראו רק אנשים בריאים, ייתכן ואפילו יקראו אותם כאלה שנודעו למחלה הזו מהרופא האישי שלהם, אולי גם הרופאים עצמם. והתגובה לספר יכולה להיות חריפה מאד בעקבות זה..

ובאופן כללי -

בתור אחת שיש לה קרובת משפחה שחולה בזה, מעוניינת לשמוע על ההתמודדות והמשמעויות (מצד בעלי, כך שלא מכירה לעומק והיום ב"ה יש תרופות שמשפרות משמעותית את המצב, שלא כמו לפני עשרים שנה), חושבת שזה ממש חובה להנגיש את המחלה גם למי שלא מכיר. אז תודה רבה לך!

מבחינת הפרקים - בכל פרק יהיה תהליך בתוספת ההבנה שנגזרה ממנו? כי לקרוא בהמשכים זה בסדר, אבל כספר שלם מתלבטת אם מעיק (במיוחד כשהנגזרת תופסת יותר מהתהליך עצמו).
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
@הגיבן (ת) ו- @סיפורים בע"מ תודה על ההודעות המנומקות, אני אתבונן בכך.
אשמח לתגובות נוספות מהחברים, על מנת שאוכל לגבש את דעתי.
מבחינת הפרקים - בכל פרק יהיה תהליך בתוספת ההבנה שנגזרה ממנו? כי לקרוא בהמשכים זה בסדר, אבל כספר שלם מתלבטת אם מעיק (במיוחד כשהנגזרת תופסת יותר מהתהליך עצמו).
גם אני ממש מסתפק בכך.
אבל מכיון שמטרתו העיקרית של הספר, היא גם התובנות שיוצאות ממנו, לא יודע אם יש דרך אחרת להגיש את זה.
אשמח לחוות דעת של שאר החברים בנידון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
@הגיבן (ת) ו- @סיפורים בע"מ תודה על ההודעות המנומקות, אני אתבונן בכך.
אשמח לתגובות נוספות מהחברים, על מנת שאוכל לגבש את דעתי.

גם אני ממש מסתפק בכך.
אבל מכיון שמטרתו העיקרית של הספר, היא גם התובנות שיוצאות ממנו, לא יודע אם יש דרך אחרת להגיש את זה.
אשמח לחוות דעת של שאר החברים בנידון.
לדעתי אם תצמצם את הנגזרת לפסקה אחת המכילה ארבע - חמש שורות יהיה נחמד יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
לדעתי אם תצמצם את הנגזרת לפסקה אחת המכילה ארבע - חמש שורות יהיה נחמד יותר.
בכזה מקרה המסר יהיה מאוד שולי, וחסר מקום.
מה גם, שהמסר נכתב ברוב הפרקים מזווית אישית, בתוספת אירועים וסיפורים נוספים שמתחברים לסיפור המלא.
(נראה לי שב'אתהלך' גם יש משחק דומה, בין קטעי סיפור לתובנות. אך יתכן ששם זה יותר הומוגני, לא קראתי לאחרונה...).
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
גם אני ממש מסתפק בכך.
אבל מכיון שמטרתו העיקרית של הספר, היא גם התובנות שיוצאות ממנו, לא יודע אם יש דרך אחרת להגיש את זה.
אשמח לחוות דעת של שאר החברים בנידון.
בקשר לזה, אם זה יהיה בעימוד שונה לגמרי, כמו שזה כתוב עכשיו, או במסגרת וכדומה - זה ייצור חלוקה ברורה בין הסיפור לתובנות ויאפשר לקורא בחירה, אם לקרוא הכל או לא.
בצורה כזאת, התובנות לא מכבידות על רצף הקריאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לעומת זאת החלק השני הוא מסר, הרצאה, ללא תהליך סיפורי. מטרתו ללמד ולהורות - לכל הפחות על פי אופן הניסוח. אין בטקסט תהליך סיפורי.

כדי ללמד ולהורות דבר - לפי דעתי - יש למורה אחריות כבדה. סופר אינו לוקח על עצמו אחריות כזאת. תמצא דרך לשלב את זה באירועים וברגשות של הדמויות או שתוציא את הטקסט לגמרי.

אם אתה כן מורה ומדריך לנושא - כקורא אני אחפש באיזה רשות אתה מורה לאדם כזה מה לעשות.
זו הערה ספציפית על הפרק הזה? או על כל המבנה עד כה? (אם טרם קראת, אשמח שתציץ באשכול הסיפור כאן, ותאמר לי את דעתך).
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
בקשר לזה, אם זה יהיה בעימוד שונה לגמרי, כמו שזה כתוב עכשיו, או במסגרת וכדומה - זה ייצור חלוקה ברורה בין הסיפור לתובנות ויאפשר לקורא בחירה, אם לקרוא הכל או לא.
בצורה כזאת, התובנות לא מכבידות על רצף הקריאה.
אני גם חושב כך.
אבל עדיין מסתפק אם יש דרך טובה יותר לעשות זאת.

מצרף פרק מהסיפור מעומד (אני גם מעמד... אבל זה עוד לא עימוד סופי), החלוקה ממש בולטת.
 

קבצים מצורפים

  • פרולוג.pdf
    KB 83.6 · צפיות: 23
  • הוסף לסימניות
  • #10
בכזה מקרה המסר יהיה מאוד שולי, וחסר מקום.
מה גם, שהמסר נכתב ברוב הפרקים מזווית אישית, בתוספת אירועים וסיפורים נוספים שמתחברים לסיפור המלא.
(נראה לי שב'אתהלך' גם יש משחק דומה, בין קטעי סיפור לתובנות. אך יתכן ששם זה יותר הומוגני, לא קראתי לאחרונה...).
אין לי מושג על אתהלך - לא קראתי. לי קצת הפריע שהתובנה ארוכה משמעותית מהתהליך (שגם בו מושתלים תובנות קטנות, אם כי בין השורות).
שווה לבדוק מה אכן קורה בז'אנר כתיבה נוסף, אם גם שם מבוצע באותו האופן והצליח - מעולה. רק שים לב שמאחורי אתהלך עומד רב ומרצה דגול בעניין, פה מדובר באדם לא מוכר. ברר אחר דעות נוספות, חבל לפספס ספר כל כך נצרך בגלל הדגשת התובנות (שכמו שאמרתי לעיל - לחלקן עלולות להגיע תגובות חריפות עקב חשש לעידוד אי התייחסות לדברי הרופאים, לא שיש ביכולתם את היכולת לרפא, אלא כי הם דעת מקצועית, אנחנו - לא)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
(שכמו שאמרתי לעיל - לחלקן עלולות להגיע תגובות חריפות עקב חשש לעידוד אי התייחסות לדברי הרופאים, לא שיש ביכולתם את היכולת לרפא, אלא כי הם דעת מקצועית, אנחנו - לא)
החלקים האלה בעזרת ה' יתוקנו, ותוצמד להם הבהרה נחרצת, שאין זו הדרך הנכונה ואין ללמוד מכך כלל!
בפרט שהמבנה הכללי של הספר, מוביל את הקורא למסקנות שונות בתכלית, מסקנות שמלמדות את האדם כיצד לשנות את תחושותיו, אף ללא שהנתונים הסביבתיים ישתנו.

לגבי עצם המבנה אני עדיין מסתפק, רק שאיני רואה דרך אחרת לכתוב את הסיפור.
אשמח לעזרה מהכותבים המוכשרים דכאן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
התובנות שיוצאות ממנו, לא יודע אם יש דרך אחרת להגיש את זה.
תובנה - הבנה שנולדת אצל הקורא.
מאחר והערת את הדמיון וההזדהות שלו - הקורא מגיע למסקנות בעבור עצמו. בעצמו.

זה לא בהכרח יהיה המסר שאתה רוצה למסור לו, אבל כזה הוא סיפור. בחירה של הקורא, האם להתרגש, האם להבין, ובכלל - האם לקרוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
תובנה - הבנה שנולדת אצל הקורא.
מאחר והערת את הדמיון וההזדהות שלו - הקורא מגיע למסקנות בעבור עצמו. בעצמו.

זה לא בהכרח יהיה המסר שאתה רוצה למסור לו, אבל כזה הוא סיפור. בחירה של הקורא, האם להתרגש, האם להבין, ובכלל - האם לקרוא.
ומאידך, כיון שהספר מוביל לתובנה משמעותית מאוד בסופו, שהיא גולת הכותרת, ועצם סיבת כתיבתו של הספר, יש משקל גדול לתהליך שמוביל אליה.
כפי שכתבתי, אשמח אם תוכל להציץ בפרקים הנוספים שנכתבו, ולומר לי אם לדעתך היה עדיף לוותר על החלק של המסר, או שזוהי הייחודיות של הסיפור/הספר הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
ומאידך, כיון שהספר מוביל לתובנה משמעותית מאוד בסופו, שהיא גולת הכותרת, ועצם סיבת כתיבתו של הספר, יש משקל גדול לתהליך שמוביל אליה.
כפי שכתבתי, אשמח אם תוכל להציץ בפרקים הנוספים שנכתבו, ולומר לי אם לדעתך היה עדיף לוותר על החלק של המסר, או שזוהי הייחודיות של הסיפור/הספר הזה.
אני מבינה את הטיעון שלך, לכן אני אציע שתי אפשרויות:

1. לכתוב סיפור.
2. לכתוב שיעור.

כמובן ייתכנו שילובים ביניהם ואני מתנצלת שלא קראתי את הסיפור במלואו - אני מתבססת על הפרק לדוגמא.

עכשיו נדבר על ההבדל המהותי בין שני הדברים.

1. דרך עיני הדמות בוחנים את האתגר, משתדלים להתגבר, נכשלים, לומדים משהו חדש, מנצחים. בגדול זה סיפור. כמו שאמרתי החלק הראשון של הפרק זו דוגמא נהדרת (אפילו מאוד!) לזה.
בסיפור לא מכתיבים לקורא מסר בכלל ולא משנה כמה הוא חשוב. כי ברגע שמכתיבים זה הופך לשיעור וזה כבר אפשרות 2

2. ניתן לכתוב שיעור בצורה מבדרת כדי שיתיישב יותר על הלב, כדי למשוך את התלמידים, כדי לעזור להם להתרכז. אבל - הכותב צריך לציין בתוך השיעור: באיזה זכות הוא מדבר על הנושא. מה המקורות שלו. לצרף הוכחות ולעצב את המסר בצורה הגיונית.

אני אישית מקווה שתבחר את הסוג הראשון כי הסיפור נראה איכותי מאוד מהדוגמא שהבאת. נושא שלא מדובר עליו הרבה, נראה שיש לכותב היכרות מיוחדת עם התחום, ונקודת מבט מעוררת הזדהות במיוחד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אני מבינה את הטיעון שלך, לכן אני אציע שתי אפשרויות:

1. לכתוב סיפור.
2. לכתוב שיעור.

כמובן ייתכנו שילובים ביניהם ואני מתנצלת שלא קראתי את הסיפור במלואו - אני מתבססת על הפרק לדוגמא.

עכשיו נדבר על ההבדל המהותי בין שני הדברים.

1. דרך עיני הדמות בוחנים את האתגר, משתדלים להתגבר, נכשלים, לומדים משהו חדש, מנצחים. בגדול זה סיפור. כמו שאמרתי החלק הראשון של הפרק זו דוגמא נהדרת (אפילו מאוד!) לזה.
בסיפור לא מכתיבים לקורא מסר בכלל ולא משנה כמה הוא חשוב. כי ברגע שמכתיבים זה הופך לשיעור וזה כבר אפשרות 2

2. ניתן לכתוב שיעור בצורה מבדרת כדי שיתיישב יותר על הלב, כדי למשוך את התלמידים, כדי לעזור להם להתרכז. אבל - הכותב צריך לציין בתוך השיעור: באיזה זכות הוא מדבר על הנושא. מה המקורות שלו. לצרף הוכחות ולעצב את המסר בצורה הגיונית.

אני אישית מקווה שתבחר את הסוג הראשון כי הסיפור נראה איכותי מאוד מהדוגמא שהבאת. נושא שלא מדובר עליו הרבה, נראה שיש לכותב היכרות מיוחדת עם התחום, ונקודת מבט מעוררת הזדהות במיוחד.
אתם כותבים דברים נכוחים מאוד!
אבל אני יותר מאשמח אם תואילו להקדיש מספר דקות, לקרוא את הפרקים הקודמים, זה לא יקח הרבה זמן ויהפוך את הדיון להרבה יותר תועלתי.
תודה על הביקורת המעצימה, ותודה מראש אם תבחרו לקרוא ולהגיב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
זה תלוי, בנוסף להבהרה בתחילת הספר, מי קהל היעד. לא ניתן לילד לקרוא דברים שלא בהכרח מתאימים לו.
(אם הוא יגיע לזה לבד, לא בעיה שלנו, ואין לדבר סוף).

הפרק שציטטת - חלקו הראשון המודגש הרי הוא מנוסח כסיפור. מדובר בדמות, בסיטואציה מאתגרת, שמרגישה דברים, ובעקבות זה מגיעה להחלטה. זה תיאור תהליך סיפורי, דמיוני.

הקוראים מרגישים הזדהות עם הדמות כי הצלחת להציג באופן מוחשי את מה שעובר עליו. אנחנו מתרגשים ובכל זאת מודעים לכך שמדובר בדמיון.

יוצא מזה: אולי אנחנו לא היינו מגיעים להחלטה כמותו, אבל אנחנו משתכנעים שאילו היינו הוא גם היינו מרגישים כך.

לעומת זאת החלק השני הוא מסר, הרצאה, ללא תהליך סיפורי. מטרתו ללמד ולהורות - לכל הפחות על פי אופן הניסוח. אין בטקסט תהליך סיפורי.

כדי ללמד ולהורות דבר - לפי דעתי - יש למורה אחריות כבדה. סופר אינו לוקח על עצמו אחריות כזאת. תמצא דרך לשלב את זה באירועים וברגשות של הדמויות או שתוציא את הטקסט לגמרי.

אם אתה כן מורה ומדריך לנושא - כקורא אני אחפש באיזה רשות אתה מורה לאדם כזה מה לעשות.
(לא קראתי שום פרק וכד').

נגיד ויש סיטואציה של חולה במחלה מסוכנת ל"ע ה"י, והוא מתחיל ברצינות לשקול 'המתת חסד' ח"ו.
מקרים שכאלו קורים, ולצערנו יקרו. אני לא שופט ולא רוצה להיות בשום מצב שאפילו קרוב לזה בעז"ה, אבל זה לא 'מדע בדיוני'.
איך אז נתייחס לזה?
(שואל כדי לקבל תשובה, אין לי משהו בראש).
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
(לא קראתי שום פרק וכד').
למה באמת לא?...;)
ועכשיו ברצינות, אשמח שתקרא ותעזור לי בחוות דעתך המקצועית.
השאלות העיקריות הן:
1. האם המבנה של הספר כרגע, ניתן לקריאה ברציפות, או שהוא מתאים רק כסיפור בהמשכים?
2. האם החלוקה בין הסיפור והתובנות נכונה, או שיש דרך נוספת לעשות זאת?
3. כשיתקיימו ההבהרות הנדרשות, האם עדיין יש חשש לחיקוי?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור היסטורי המשלב מתח ורגש.
ואם אתם אוהבים שילובים (כמוני), אתם מוזמנים לקרוא ולהעיר (אפשר גם להחמיא:)).


פרולוג

החום של סוואנת אפריקה העיק עליי כמשא כבד כמעט כמו הפחד שחלחל כנוזל דביק ומעלה זיעה. מנסה להתחזק, לסגור שפתיים בכוח. להתקרר מן החום הנורא שגורם לפחד מצמית. אפילו שאם הייתי מפחד ממש לא הייתי מרגיש בחום בכלל.

צועד בין בקתות החמר והקש, משקפים מראה לח. עובר תחת מבטיהם השותקים של הלוחמים כהי העור ועזי המבט. משגרים מבטים מקפיאים שבכח קפאונם אפשר לשכוח לרגע מן החום.

אבל רק לרגע.

כמה חדורי מבע עז וחסונים כמו עץ בערבה ליוו אותי אל פתח המבנה הגדול מכולם. ריח חריף של עורות מעובדים ועשן מדורות הכה באפי כשחציתי את סף הדלת החשוך. הפעם לא הרגשתי בחום. מתפלל בלחש להצלחתי. נמס. העיניים עצומות. אני לא צדיק. אני לא.

ראש השבט יושב על כס עץ מגולף, פניו חרושות קמטים עמוקים ועיניו הקרות, נטולות כל שמץ של רחמים, נועצות בי מבט קר כאילו הייתי טרף ולא אורח שהוזמן בדברו.

בולע רוק. מתפלל. רוצה לצאת מזה בשלום. להיות טוב יותר.

נענע קם מכיסא העץ המגולף, תנועותיו איטיות ומדודות כמו של טורף שאינו ממהר. הוא לא הסתכל ישירות אלא נעמד בפתח האוהל, צופה אל האופק המאובק. "התקרב, איש המערב," אמר בקול עמוק שרעד בחלל החדר. "אתה רואה בדרכים מרחב פתוח, אך בעיניי – כל שביל מוביל בסופו של דבר אליי."

הפחד זוחל בתוכי. גוש קרח קפוא שמניס את החום הבוער. מנסה להתחזק. מתפלל.

הוא הסתובב בחדות, גלימתו הכבדה משמיעה רשרוש יבש על רצפת האדמה. "האדמה הזו אינה מקבלת אורחים, היא מקבלת רק שותפים או זרים שאיבדו את דרכם לעד." הוא צעד צעד אחד קדימה, נכנס כמו אל תוך הקיפאון והמורא ממנו, מבטו חודר ומקפיא. "יש לך כישרון שאין לאנשיי, וזה הופך אותך לחלק מהניצחון שלי. הדרך חזרה למערב נסגרה מאחוריך ברגע שנכנסת לכאן."

נענע הניח יד כבדה על שולחן עץ קטן שעליו היו מונחים מספר אבנים צבעוניות, מסודרות במבנה שנראה כמו מפה. הוא הזיז אבן שחורה אחת הצידה בתנועה פסקנית.

"אני רוצה שתחדור אל לב המועצות שלהם," המשיך, והפעם קולו היה נמוך, כמעט לחישה מאיימת. "אנשיי מוכרים מדי; הפנים שלהם צרובות בזיכרון האויב, אבל אתה – אתה דף חלק." הוא הרים את אחת האבנים ובחן אותה מול האור הקלוש. "עבורם, אתה רק נווד שמחפש מסחר, וזהו השריון הטוב ביותר שתוכל לעטות."

הוא הניח את האבן בחוזקה חזרה על השולחן, צליל נקישה עמום הדהד בחדר. "אל תביא לי סיפורי גבורה, הבא לי חולשות. אני צריך לדעת מי מהמנהיגים שלהם חולה, אילו בריתות הן מילים ריקות, ומצא את הנתיב שדרכו הם מעבירים את הבקר. כשנשתלט עליו, הם יתחננו להצטרף אליי כדי לא לגווע ברעב."

הוא חזר והתיישב על כיסאו, נשען לאחור ושלב את ידיו, משאיר שתיקה כבדה.

סמיכה.

הקרח אט אט מפשיר, משאיר לי מראה סדוק. לא יודע מה לומר.


אשמח להערות והארות.
וכן אשמח לדעת האם להמשיך את הסיפור.
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה