דיון האם יש חשש לחיקוי?

  • הוסף לסימניות
  • #1
פרק 4 – ההווה ניסיון

מקווה שלא יצא לכם לחוות פיזיותרפיה.

במבט מן הצד, זה נראה פשוט. על גבול המגוחך.

אדם בוגר מתרגל תנועות פשוטות, שכל ילד בגן-תת-חובה מבצע כלאחר יד, ולמרבה הפלא, גם בכך הוא מתקשה.

אולם האמת היא, שמדובר בסבל עצום וקושי רב.

הן מבחינה פיזית, כשהתחושה היא ש'אין סיכוי בעולם שאני עושה את זה'. והן מבחינה נפשית, התסכול העצום על כך, שאין ביכולתך לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר שקיימות.

אך אם יש משהו יותר מתסכל מפיזיותרפיה, זו הפיזיותרפיה שאני עברתי.

הייתי צריך לבצע את כל התרגילים הפשוטים הללו, כשאני לא מרגיש שום קושי או אתגר.

שכן, מטרת הפיזיותרפיה במקרה שלי הייתה, לשמר את השרירים, על מנת שיוכלו להתמודד עם החמרה במצב, שאולי תתרחש בשלב כלשהו בעתיד.

בפוזיציה כזאת, אתה מרגיש שוטה מושלם.

חרוטה בזכרוני, אחת הפעמים בהן ביקרתי בבית החולים, לצורך התירגול עם הפיזיותרפיסט שלי, אורי.

שוב ושוב אני מבצע תרגיל מטופש בסגנון: 'תרים את היד עד לגובה הכתף, ותוריד', מרגיש שסבלנותי מתקרבת לקצה גבול הסיבולת שלה.

"תגיד אורי, עד מתי אצטרך להמשיך עם הפזיותרפיה המשמימה הזאת"? נשפתי בתסכול.

בתמימותי חשבתי, שמדובר בתרגול קצוב בזמן, כפי שנהוג לאחר תאונת דרכים או פציעה אחרת.

"מה פירוש עד מתי" ענה אורי בפליאה, " זה לכל החיים! כמו לימוד התורה שלכם...".

הוא היה אדם שמח ומצחיק, כך שהייתי בטוח שזה עוד אחת מההלצות הלא-מוצלחות שלו.

אך תדירות הטיפולים שהלכה והתמשכה, גרמה לי במשך הזמן להבין, שהוא אכן התכוון לכך ברצינות.

כאן נולדה ההחלטה, 'לא עוד'.

הפסקתי את התירגול היומיומי, משום שבהווה לא היה בכך שום צורך, ואילו ה'עתיד' לא היה בלקסיקון שלי.


וטוב שכך.

אתם ודאי תמהים, כיצד ניתן להצדיק ולשבח, התכחשות והתעלמות מוחלטת שכזו. אך בהתבוננות מעמיקה, גיליתי שהיה זה חלק מוכרח ובלתי נפרד, מהתהליך שעברתי.

לכל אחד מאיתנו, ישנן דאגות וחששות ביחס לעתיד הקרוב והרחוק, מחשבות ותכנונים, תרחישים ותבחינים.

זה יכול להיות בתחומים כלכליים, כמו "מה יהיה עם יוקר המחיה?", ו"איך נחתן את הילדים?", או ביחס לחינוך ילדינו, "איך אפשר לגדל ילדים שמורים בדור כזה?", ו"מה יהיה עם ישיבה/סמינר לתינוק שזה עתה נולד לנו?", ועוד ועוד תחומים ועניינים, בהם חרדות ופחדים מציפים אותנו, ביחס לעתיד העלום שלפנינו.

על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במחלה נוירולוגית המאובחנת אצל האדם, שכן מחלה כזאת מעצם טיבה, אינה צפויה בעליל. אינך יכול להשוות את עצמך לחולים אחרים באותה המחלה, משום שכל אחד מהם חווה אותה בצורה שונה לחלוטין.

ובפרט מן הפרט, בטרשת נפוצה. זוהי מחלה שהפערים בה בלתי ניתנים לגישור. החל מאנשים, שהרושם היחיד של המחלה הוא דף האבחון, ואורח חייהם בריא לחלוטין, ועד כאלה שמשותקים לחלוטין ל"ע. כשבין הקצוות נמצאים כמובן אנשים רבים, שחווים כל אחד בדרכו, את אותותיה ומגבלותיה של הטרשת.

כך, שאם אתחיל לדאוג לגבי העתיד, ולהעלות במוחי את כל תרחישי האימה האפשריים, שיתכן ויזדמנו לי בהמשך הדרך, סביר להניח שיאחז אותי פחד משתק שאין דרך להשתחרר ממנו.

הניסיון לחזות את העתיד, ולדאוג את דאגת המחר הוא לא רק מפחיד ומיירא, הוא גם לא ריאלי.

משום שהעתיד לא נמצא בתחום האחריות האישית שלנו. לאו דווקא מבחינה אמונית, שה' מנהל את הכל והכל יהיה לטובה – שזה שלב מתקדם יותר בעבודה הפנימית- אלא פשוט מעצם כך, שבהתבוננות מועטה אפשר להבין, ש'כל דבר שאינו בשליטתנו, לא נדרש ממנו לטפל ולעסוק בו'.

החובה המוטלת עלינו, היא ההתמקדות בהווה. לפעול ולעשות את אשר נדרש מאיתנו, בנקודה בה אנחנו עומדים. כשבכך כלולות גם הפעולות הריאליות שעלינו לעשות בהווה לצורך עתידנו.

בחסדיו של הבורא יתברך, לכל אורך התהליך המעצים שעברתי, מעולם לא עמדתי למול השאלה הקיומית המייסרת "מה יהיה בעתיד"? תמיד ההתמקדות שלי הייתה בהווה, ובעתיד הקרוב הנראה לעין.

זה לדעתי ההסבר, מדוע הפסקתי את הפזיותרפיה.

העיסוק התמידי בפזיותרפיה, שמטרתה חששות עתידיים ספקולטיביים, ללא השפעה במציאות העכשווית, הכניסה אותי למסלול מחשבתי ורגשי לא בריא של 'חרדת עתיד', שכפי שהארכתי להסביר, יש בה רק מן הנזק. ועל כן מה שהיה נכון לי באופן אישי, הוא להפסיק את הפיזיותרפיה 'המחלישה' הזאת.

העבר אין, העתיד עדיין, וההווה ניסיון (הגרא"א דסלר).
מישהו העיר את תשומת ליבי, שיתכן ויהיו אנשים שיקשה עליהם לבצע פיזיותרפיה, וכשיראו את הפרק הנוכחי זה ייתן להם תירוץ להפסיק.
לדעתי, הדגשתי מאוד שאין מקום להשוואה,
הן בשל היחודיות של הטרשת שמופיעה אצל כל אחד בצורה אחרת וא"א להקיש מאחד לחבירו.
והן מכיוון, שספציפית זה גרם לו מחשבות על העתיד שהחלישו את רוחו, וזהו דבר סובייקטיבי המשתנה מאדם לאדם.
בנוסף יששנם עוד שני נימוקים להשאיר את הפרק במתכונתו:
1. בעזרת ה' בהקדמה לספר תהיה הבהרה מנומקת שאין להוציא מהספר הנחיות רפואיות מעשיות, והכוונה היא לתאר את התהליך הרעיוני שעבר על הכותב.
2. הספר בנוי בצורה של שלב על גבי שלב, ובשלבים המתקדמים ניתן האיזון הראוי גם בייחס לנושא ההשתדלות הרפואית בכלל והפיזיותרפיה בפרט.
אך בכל זאת יש כאן שאלה, ועל כן אשמח מאוד לשמוע את דעת הכותבים הנכבדים דכאן בנידון.
תודה מראש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
הפרק שציטטת - חלקו הראשון המודגש הרי הוא מנוסח כסיפור. מדובר בדמות, בסיטואציה מאתגרת, שמרגישה דברים, ובעקבות זה מגיעה להחלטה. זה תיאור תהליך סיפורי, דמיוני.

הקוראים מרגישים הזדהות עם הדמות כי הצלחת להציג באופן מוחשי את מה שעובר עליו. אנחנו מתרגשים ובכל זאת מודעים לכך שמדובר בדמיון.

יוצא מזה: אולי אנחנו לא היינו מגיעים להחלטה כמותו, אבל אנחנו משתכנעים שאילו היינו הוא גם היינו מרגישים כך.

לעומת זאת החלק השני הוא מסר, הרצאה, ללא תהליך סיפורי. מטרתו ללמד ולהורות - לכל הפחות על פי אופן הניסוח. אין בטקסט תהליך סיפורי.

כדי ללמד ולהורות דבר - לפי דעתי - יש למורה אחריות כבדה. סופר אינו לוקח על עצמו אחריות כזאת. תמצא דרך לשלב את זה באירועים וברגשות של הדמויות או שתוציא את הטקסט לגמרי.

אם אתה כן מורה ומדריך לנושא - כקורא אני אחפש באיזה רשות אתה מורה לאדם כזה מה לעשות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אולי היה כדאי להוסיף משפט שמסייג מפני המעשה - אפילו לא לציין שזה מה שהיה טוב לחולה, אלא לייחס את חוסר המעשה לאי האכפתיות/מודעות שאפיינה את החולה אז, כך שאין פה שלילי או חיובי, אלא מצב קיים.

יש הרבה היגיון בדעה של מי שאמר לך שזה בעייתי, את הספר לא ייקראו רק אנשים בריאים, ייתכן ואפילו יקראו אותם כאלה שנודעו למחלה הזו מהרופא האישי שלהם, אולי גם הרופאים עצמם. והתגובה לספר יכולה להיות חריפה מאד בעקבות זה..

ובאופן כללי -

בתור אחת שיש לה קרובת משפחה שחולה בזה, מעוניינת לשמוע על ההתמודדות והמשמעויות (מצד בעלי, כך שלא מכירה לעומק והיום ב"ה יש תרופות שמשפרות משמעותית את המצב, שלא כמו לפני עשרים שנה), חושבת שזה ממש חובה להנגיש את המחלה גם למי שלא מכיר. אז תודה רבה לך!

מבחינת הפרקים - בכל פרק יהיה תהליך בתוספת ההבנה שנגזרה ממנו? כי לקרוא בהמשכים זה בסדר, אבל כספר שלם מתלבטת אם מעיק (במיוחד כשהנגזרת תופסת יותר מהתהליך עצמו).
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
@הגיבן (ת) ו- @סיפורים בע"מ תודה על ההודעות המנומקות, אני אתבונן בכך.
אשמח לתגובות נוספות מהחברים, על מנת שאוכל לגבש את דעתי.
מבחינת הפרקים - בכל פרק יהיה תהליך בתוספת ההבנה שנגזרה ממנו? כי לקרוא בהמשכים זה בסדר, אבל כספר שלם מתלבטת אם מעיק (במיוחד כשהנגזרת תופסת יותר מהתהליך עצמו).
גם אני ממש מסתפק בכך.
אבל מכיון שמטרתו העיקרית של הספר, היא גם התובנות שיוצאות ממנו, לא יודע אם יש דרך אחרת להגיש את זה.
אשמח לחוות דעת של שאר החברים בנידון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
@הגיבן (ת) ו- @סיפורים בע"מ תודה על ההודעות המנומקות, אני אתבונן בכך.
אשמח לתגובות נוספות מהחברים, על מנת שאוכל לגבש את דעתי.

גם אני ממש מסתפק בכך.
אבל מכיון שמטרתו העיקרית של הספר, היא גם התובנות שיוצאות ממנו, לא יודע אם יש דרך אחרת להגיש את זה.
אשמח לחוות דעת של שאר החברים בנידון.
לדעתי אם תצמצם את הנגזרת לפסקה אחת המכילה ארבע - חמש שורות יהיה נחמד יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
לדעתי אם תצמצם את הנגזרת לפסקה אחת המכילה ארבע - חמש שורות יהיה נחמד יותר.
בכזה מקרה המסר יהיה מאוד שולי, וחסר מקום.
מה גם, שהמסר נכתב ברוב הפרקים מזווית אישית, בתוספת אירועים וסיפורים נוספים שמתחברים לסיפור המלא.
(נראה לי שב'אתהלך' גם יש משחק דומה, בין קטעי סיפור לתובנות. אך יתכן ששם זה יותר הומוגני, לא קראתי לאחרונה...).
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
גם אני ממש מסתפק בכך.
אבל מכיון שמטרתו העיקרית של הספר, היא גם התובנות שיוצאות ממנו, לא יודע אם יש דרך אחרת להגיש את זה.
אשמח לחוות דעת של שאר החברים בנידון.
בקשר לזה, אם זה יהיה בעימוד שונה לגמרי, כמו שזה כתוב עכשיו, או במסגרת וכדומה - זה ייצור חלוקה ברורה בין הסיפור לתובנות ויאפשר לקורא בחירה, אם לקרוא הכל או לא.
בצורה כזאת, התובנות לא מכבידות על רצף הקריאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לעומת זאת החלק השני הוא מסר, הרצאה, ללא תהליך סיפורי. מטרתו ללמד ולהורות - לכל הפחות על פי אופן הניסוח. אין בטקסט תהליך סיפורי.

כדי ללמד ולהורות דבר - לפי דעתי - יש למורה אחריות כבדה. סופר אינו לוקח על עצמו אחריות כזאת. תמצא דרך לשלב את זה באירועים וברגשות של הדמויות או שתוציא את הטקסט לגמרי.

אם אתה כן מורה ומדריך לנושא - כקורא אני אחפש באיזה רשות אתה מורה לאדם כזה מה לעשות.
זו הערה ספציפית על הפרק הזה? או על כל המבנה עד כה? (אם טרם קראת, אשמח שתציץ באשכול הסיפור כאן, ותאמר לי את דעתך).
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
בקשר לזה, אם זה יהיה בעימוד שונה לגמרי, כמו שזה כתוב עכשיו, או במסגרת וכדומה - זה ייצור חלוקה ברורה בין הסיפור לתובנות ויאפשר לקורא בחירה, אם לקרוא הכל או לא.
בצורה כזאת, התובנות לא מכבידות על רצף הקריאה.
אני גם חושב כך.
אבל עדיין מסתפק אם יש דרך טובה יותר לעשות זאת.

מצרף פרק מהסיפור מעומד (אני גם מעמד... אבל זה עוד לא עימוד סופי), החלוקה ממש בולטת.
 

קבצים מצורפים

  • פרולוג.pdf
    KB 83.6 · צפיות: 23
  • הוסף לסימניות
  • #10
בכזה מקרה המסר יהיה מאוד שולי, וחסר מקום.
מה גם, שהמסר נכתב ברוב הפרקים מזווית אישית, בתוספת אירועים וסיפורים נוספים שמתחברים לסיפור המלא.
(נראה לי שב'אתהלך' גם יש משחק דומה, בין קטעי סיפור לתובנות. אך יתכן ששם זה יותר הומוגני, לא קראתי לאחרונה...).
אין לי מושג על אתהלך - לא קראתי. לי קצת הפריע שהתובנה ארוכה משמעותית מהתהליך (שגם בו מושתלים תובנות קטנות, אם כי בין השורות).
שווה לבדוק מה אכן קורה בז'אנר כתיבה נוסף, אם גם שם מבוצע באותו האופן והצליח - מעולה. רק שים לב שמאחורי אתהלך עומד רב ומרצה דגול בעניין, פה מדובר באדם לא מוכר. ברר אחר דעות נוספות, חבל לפספס ספר כל כך נצרך בגלל הדגשת התובנות (שכמו שאמרתי לעיל - לחלקן עלולות להגיע תגובות חריפות עקב חשש לעידוד אי התייחסות לדברי הרופאים, לא שיש ביכולתם את היכולת לרפא, אלא כי הם דעת מקצועית, אנחנו - לא)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
(שכמו שאמרתי לעיל - לחלקן עלולות להגיע תגובות חריפות עקב חשש לעידוד אי התייחסות לדברי הרופאים, לא שיש ביכולתם את היכולת לרפא, אלא כי הם דעת מקצועית, אנחנו - לא)
החלקים האלה בעזרת ה' יתוקנו, ותוצמד להם הבהרה נחרצת, שאין זו הדרך הנכונה ואין ללמוד מכך כלל!
בפרט שהמבנה הכללי של הספר, מוביל את הקורא למסקנות שונות בתכלית, מסקנות שמלמדות את האדם כיצד לשנות את תחושותיו, אף ללא שהנתונים הסביבתיים ישתנו.

לגבי עצם המבנה אני עדיין מסתפק, רק שאיני רואה דרך אחרת לכתוב את הסיפור.
אשמח לעזרה מהכותבים המוכשרים דכאן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
התובנות שיוצאות ממנו, לא יודע אם יש דרך אחרת להגיש את זה.
תובנה - הבנה שנולדת אצל הקורא.
מאחר והערת את הדמיון וההזדהות שלו - הקורא מגיע למסקנות בעבור עצמו. בעצמו.

זה לא בהכרח יהיה המסר שאתה רוצה למסור לו, אבל כזה הוא סיפור. בחירה של הקורא, האם להתרגש, האם להבין, ובכלל - האם לקרוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
תובנה - הבנה שנולדת אצל הקורא.
מאחר והערת את הדמיון וההזדהות שלו - הקורא מגיע למסקנות בעבור עצמו. בעצמו.

זה לא בהכרח יהיה המסר שאתה רוצה למסור לו, אבל כזה הוא סיפור. בחירה של הקורא, האם להתרגש, האם להבין, ובכלל - האם לקרוא.
ומאידך, כיון שהספר מוביל לתובנה משמעותית מאוד בסופו, שהיא גולת הכותרת, ועצם סיבת כתיבתו של הספר, יש משקל גדול לתהליך שמוביל אליה.
כפי שכתבתי, אשמח אם תוכל להציץ בפרקים הנוספים שנכתבו, ולומר לי אם לדעתך היה עדיף לוותר על החלק של המסר, או שזוהי הייחודיות של הסיפור/הספר הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
ומאידך, כיון שהספר מוביל לתובנה משמעותית מאוד בסופו, שהיא גולת הכותרת, ועצם סיבת כתיבתו של הספר, יש משקל גדול לתהליך שמוביל אליה.
כפי שכתבתי, אשמח אם תוכל להציץ בפרקים הנוספים שנכתבו, ולומר לי אם לדעתך היה עדיף לוותר על החלק של המסר, או שזוהי הייחודיות של הסיפור/הספר הזה.
אני מבינה את הטיעון שלך, לכן אני אציע שתי אפשרויות:

1. לכתוב סיפור.
2. לכתוב שיעור.

כמובן ייתכנו שילובים ביניהם ואני מתנצלת שלא קראתי את הסיפור במלואו - אני מתבססת על הפרק לדוגמא.

עכשיו נדבר על ההבדל המהותי בין שני הדברים.

1. דרך עיני הדמות בוחנים את האתגר, משתדלים להתגבר, נכשלים, לומדים משהו חדש, מנצחים. בגדול זה סיפור. כמו שאמרתי החלק הראשון של הפרק זו דוגמא נהדרת (אפילו מאוד!) לזה.
בסיפור לא מכתיבים לקורא מסר בכלל ולא משנה כמה הוא חשוב. כי ברגע שמכתיבים זה הופך לשיעור וזה כבר אפשרות 2

2. ניתן לכתוב שיעור בצורה מבדרת כדי שיתיישב יותר על הלב, כדי למשוך את התלמידים, כדי לעזור להם להתרכז. אבל - הכותב צריך לציין בתוך השיעור: באיזה זכות הוא מדבר על הנושא. מה המקורות שלו. לצרף הוכחות ולעצב את המסר בצורה הגיונית.

אני אישית מקווה שתבחר את הסוג הראשון כי הסיפור נראה איכותי מאוד מהדוגמא שהבאת. נושא שלא מדובר עליו הרבה, נראה שיש לכותב היכרות מיוחדת עם התחום, ונקודת מבט מעוררת הזדהות במיוחד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אני מבינה את הטיעון שלך, לכן אני אציע שתי אפשרויות:

1. לכתוב סיפור.
2. לכתוב שיעור.

כמובן ייתכנו שילובים ביניהם ואני מתנצלת שלא קראתי את הסיפור במלואו - אני מתבססת על הפרק לדוגמא.

עכשיו נדבר על ההבדל המהותי בין שני הדברים.

1. דרך עיני הדמות בוחנים את האתגר, משתדלים להתגבר, נכשלים, לומדים משהו חדש, מנצחים. בגדול זה סיפור. כמו שאמרתי החלק הראשון של הפרק זו דוגמא נהדרת (אפילו מאוד!) לזה.
בסיפור לא מכתיבים לקורא מסר בכלל ולא משנה כמה הוא חשוב. כי ברגע שמכתיבים זה הופך לשיעור וזה כבר אפשרות 2

2. ניתן לכתוב שיעור בצורה מבדרת כדי שיתיישב יותר על הלב, כדי למשוך את התלמידים, כדי לעזור להם להתרכז. אבל - הכותב צריך לציין בתוך השיעור: באיזה זכות הוא מדבר על הנושא. מה המקורות שלו. לצרף הוכחות ולעצב את המסר בצורה הגיונית.

אני אישית מקווה שתבחר את הסוג הראשון כי הסיפור נראה איכותי מאוד מהדוגמא שהבאת. נושא שלא מדובר עליו הרבה, נראה שיש לכותב היכרות מיוחדת עם התחום, ונקודת מבט מעוררת הזדהות במיוחד.
אתם כותבים דברים נכוחים מאוד!
אבל אני יותר מאשמח אם תואילו להקדיש מספר דקות, לקרוא את הפרקים הקודמים, זה לא יקח הרבה זמן ויהפוך את הדיון להרבה יותר תועלתי.
תודה על הביקורת המעצימה, ותודה מראש אם תבחרו לקרוא ולהגיב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
זה תלוי, בנוסף להבהרה בתחילת הספר, מי קהל היעד. לא ניתן לילד לקרוא דברים שלא בהכרח מתאימים לו.
(אם הוא יגיע לזה לבד, לא בעיה שלנו, ואין לדבר סוף).

הפרק שציטטת - חלקו הראשון המודגש הרי הוא מנוסח כסיפור. מדובר בדמות, בסיטואציה מאתגרת, שמרגישה דברים, ובעקבות זה מגיעה להחלטה. זה תיאור תהליך סיפורי, דמיוני.

הקוראים מרגישים הזדהות עם הדמות כי הצלחת להציג באופן מוחשי את מה שעובר עליו. אנחנו מתרגשים ובכל זאת מודעים לכך שמדובר בדמיון.

יוצא מזה: אולי אנחנו לא היינו מגיעים להחלטה כמותו, אבל אנחנו משתכנעים שאילו היינו הוא גם היינו מרגישים כך.

לעומת זאת החלק השני הוא מסר, הרצאה, ללא תהליך סיפורי. מטרתו ללמד ולהורות - לכל הפחות על פי אופן הניסוח. אין בטקסט תהליך סיפורי.

כדי ללמד ולהורות דבר - לפי דעתי - יש למורה אחריות כבדה. סופר אינו לוקח על עצמו אחריות כזאת. תמצא דרך לשלב את זה באירועים וברגשות של הדמויות או שתוציא את הטקסט לגמרי.

אם אתה כן מורה ומדריך לנושא - כקורא אני אחפש באיזה רשות אתה מורה לאדם כזה מה לעשות.
(לא קראתי שום פרק וכד').

נגיד ויש סיטואציה של חולה במחלה מסוכנת ל"ע ה"י, והוא מתחיל ברצינות לשקול 'המתת חסד' ח"ו.
מקרים שכאלו קורים, ולצערנו יקרו. אני לא שופט ולא רוצה להיות בשום מצב שאפילו קרוב לזה בעז"ה, אבל זה לא 'מדע בדיוני'.
איך אז נתייחס לזה?
(שואל כדי לקבל תשובה, אין לי משהו בראש).
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
(לא קראתי שום פרק וכד').
למה באמת לא?...;)
ועכשיו ברצינות, אשמח שתקרא ותעזור לי בחוות דעתך המקצועית.
השאלות העיקריות הן:
1. האם המבנה של הספר כרגע, ניתן לקריאה ברציפות, או שהוא מתאים רק כסיפור בהמשכים?
2. האם החלוקה בין הסיפור והתובנות נכונה, או שיש דרך נוספת לעשות זאת?
3. כשיתקיימו ההבהרות הנדרשות, האם עדיין יש חשש לחיקוי?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
למעלה