סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[מגבת]

פרק מעולה!!!
אהבתי את זה שהמורה חיה לא קוסמת ולא פותרת בעיות בשניה והשיחה השאירה את אפרת מסובבת במחשבות.

אני מאד מקווה שהיא לא השאירה אותה ככה.

כלה שמבקשת שלא יאחלו לה מזל טוב, זה קצת הפקרות להשאיר אותה עם רעיונות נשגבים ולא לטפל בעניין עצמו.

 

[חיפושיתוש]

קצת הפריע לי שהמורה לא נסתה להציל אותה מהכת...
בחורה במצב שלה לא בהכרח יכולה להבין בעצמה כמה היא מסתכנת

 

[הודיה לוי.]

תודה לכולם על ההערות וההארות. כיף לקרוא.

אני מאד מקווה שהיא לא השאירה אותה ככה.

כלה שמבקשת שלא יאחלו לה מזל טוב, זה קצת הפקרות להשאיר אותה עם רעיונות נשגבים ולא לטפל בעניין עצמו.

קצת הפריע לי שהמורה לא נסתה להציל אותה מהכת...
בחורה במצב שלה לא בהכרח יכולה להבין בעצמה כמה היא מסתכנת

לגבי זה - כמובן שאתן צודקות בהערה שלכן, הפרק הסתיים בתחושה של סוף השיחה אבל למעשה תכננתי להמשיך בפרק הבא את השיחה עם המורה חיה, כך שהשיחה טרם הסתיימה.

ווואו עכשיו ראיתי את הסיפור הזהומצאתי את עצמי יום שישית בין סידור לבישול ושטיפה קוראת את זה
סיפור מטורף ואני כותבת את זה למרות שאני פחות מתחברת לסגנון סיפורים הזהלדרמה ולרגש ועדיין קראתי את הכול זה מטורףףף כישרון מדהיםםם.
יש משהו בסגנון כתיבה שמאוד מזכיר את דבורי רנד ובמיוחד את הספר דואט (זה מחמאה אדירה אני חושבת)
אם תוציאי את הספר הזה לדעתי יהיה לו ביקוש אדיר כי זה סגנון דיי אהוב ונקרא...
מחכה להמשך...

תודה רבה. כיף לקרוא הודעות כאלו מדי פעם שמגיעות מקוראים חדשים: )

פרק מעולה!!!
אהבתי את זה שהמורה חיה לא קוסמת ולא פותרת בעיות בשניה והשיחה השאירה את אפרת מסובבת במחשבות.

איזה תיאור קסום!

תודה רבה.

הלחיץ אותי שהיא הופיעה פתאום. למרות שהוספת שזה מגיע מצניעות. אולי כדאי לספר איך אפרת רואה אותה מתקרבת בעדינות ובביטחון, משהו כזה.

לוקחת לתשומת ליבי.

אגב, אם למישהי יש את המקור למה שכתבתי בפרק הנ"ל בעניין הבחירה - אשמח לקבל.

 

[מיהי]

אני קוראת את הפרקים שלך בנשימה עצורה, כמה רגש ומתח...
כתיבה זורמת ומרתקת, באמת שכיף לקרוא!

איזה יופי שבפרק האחרון היא מתחילה סוף סוף לזוז, למרות ששוב זה לא מגיע ממנה, אלא ממישהו חיצוני... (אם כי היא זאת שיזמה ראשונה את השיחה)

אפשר ביקורת קטנה?
דווקא כי את כותבת כל כך יפה - הפריע לי בפרק האחרון הקטע שבו היא מספרת למורה מה עבר עליה, זה היה קצת לא אותנטי והרגיש מעט כמו מחזה-הצגה.

 

[הודיה לוי.]

הייתי רוצה להתחיל דווקא מהאותיות המטושטשות, תודה עליהן. האמת שאני יודעת בדיוק על מה את מדברת. אחת לתקופה אני נעזרת בשירותיה האדיבים של הבינה לצורך העריכה של הדברים. זה אומנם מקצר את התהליך הארוך של הכתיבה והעריכה שיכולה לקחת שעות ארוכות ואפילו ימים - אבל זה אף פעם לא יהיה דומה לעריכה עצמית. אז תודה רבה על ההערה, לוקחת לתשומת ליבי כמובן. ותודה גם על המחמאות.

איזה יופי שבפרק האחרון היא מתחילה סוף סוף לזוז, למרות ששוב זה לא מגיע ממנה, אלא ממישהו חיצוני... (אם כי היא זאת שיזמה ראשונה את השיחה)

לגבי זה, אני רק אציין שאני זוכרת שכשלמדתי כתיבה המרצה דיברה על רגע מכונן. היא ציינה שזה לאו דווקא חייב להיות משהו דרסטי אלא אפילו משהו לכאורה קטן כמו בקשת עזרה. כבר אז ידעתי שאצל אפרת אני אעדיף לבחור ברגע הזה, ולכן מבחינתי החלק היותר משמעותי הוא לא בפרק הזה אלא דווקא ברגע שהיא מחייגת למורה חיה ומבקשת עזרה.

 

[הודיה לוי.]

פרק ל"ו/ נחמה

פרק נוסף, הייתי רוצה להודות להקב"ה שפשוט עוזר לי לכתוב את המילים המדויקות כל פעם מחדש. מרגישה את זה בכל פרק ובמיוחד בפרק הזה. אשמח לתגובות שלכם ולביקורת כמובן.

חודשיים וחצי בפנימייה לימדו אותי מהי בדידות. גם כשהייתי מוקפת באנשים ידעתי שאני לבד. לו רק הייתי מספרת לאם הבית על התחושות שמשחקות בי, היא הייתה מבטלת את דבריי בהינף יד ולא שוכחת להעניק לי חיבוק חם, חונק. ואני שוב הייתי מרגישה כלואה. ולא היה בי די מילים להסביר לה מהי אהבה.

כשניסיתי לומר שמשהו אצלי לא בסדר, תמיד הסבירו לי למה אני טועה. הכל תלוי במשקפיים שלך. לו רק תחליפי צבע, תשני עדשה. תיראי איך הכל זורח וורוד. החיים יפים בסך הכל, ילדה.

כשניסיתי להבין למה אני לא חלק מהמעגל בכיתה, אמרו את שקטה. ולא ידעתי איך לשנות אותי.

רק מול העיניים החומות של המורה חיה, הבנתי שאולי כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לקבל. לקבל את עצמי חסרה.

"איך הכרת את הבנות ההן?", היא שאלה. ואני הרגשתי איך הרוח נושאת את מילותיה ומחזירה אותי לרגע ההוא בכותל. כמה תמימה הייתי כשתפסתי כל הזדמנות בידיים רועדות, ואיך כל פעם מחדש חשבתי שעכשיו נגמר המסע שלי, מתחילים החיים מההתחלה.

"זה קרה באיזה יום אחד, לא זוכרת את התאריך", ניסיתי להעלות זיכרונות. "לא היה לי איפה לישון באותו הלילה, ושוב ברחתי אל הכותל. ברגעים שאף אחד לא היה לי, האמנתי שהוא שם, מחכה לאסוף את הדמעות שלי. הן הופיעו משום מקום, הבנות ההן. שלוש נשים צעירות. ואני האמנתי שה' שלח אותן אליי, ושמחתי לגלות שהתפילה שלי התקבלה כל כך מהר, אבל אז -", קולי נסדק, הרגשתי אותו לפני צונאמי. "זוכרת את הרגע ההוא שהבנתי שהן לא. הן לא מלאכיות מן השמיים, והן לא באו לבשר לי שום בשורת גאולה. זה קרה רק אחרי שבועיים. רק אז התחלתי טיפה להבין. זו לא התפילה שלי, לא מה שביקשתי. רציתי אחרת".

הבטתי על המורה חיה, חיכיתי שתענה. דווקא עכשיו הייתי צריכה אותה יותר מתמיד. התפללתי, בכיתי, קיוותי. איך זה??

"איך זה?", העזתי לתרגם מחשבה לדיבור. "איך זה שהתפילות שלי לא הביאו את בשורת הגאולה. למה דווקא שם, בכותל, חוויתי שוב גלות?".

"אפרת", המורה חיה נשכה את שפתיה. "אני מבינה אותך. אבל רוצה שנדבר על זה אחר כך? אולי כדאי עכשיו להמשיך?".

"הבנות ההן הכירו לי את הפנימייה", המשכתי, "שם הכרתי את הרב ואם הבית. יותר מדי תחושות היו במקום הזה, פעם הרגשתי טובה ופעם רעה. פעם חשבתי שמצאתי בית, ופעם הרגשתי שהפנימייה הזו... היא החיקוי הלא מוצלח של הרחוב. אחרי תקופה שהייתי שם, הרב הציע לי מישהו".

המורה חיה מצמצה בהפתעה, נראה היה שהיא חיכתה לרגע הזה כל השיחה.

"ציון אפרים", עניתי למבטה המופתע. "זה השם של החתן שלי".

"אז איך הכל התחיל", היא שברה את שתיקתה. "ספרי לי על הפגישות, על התחושות ביניהן".

"אין לי יותר מדי מה לספר", אכזבתי. "כי אם תשאלי אותי מה היה שם, אני לא אדע לענות לך. לא באמת הרגשתי משהו אז, אני לא באמת מרגישה משהו עכשיו".

"זה לא תקין", היא מצמצה, מנסה להבין את ההיגיון שעומד מאחורי מילותיי.

הצחוק שלי בכה כשאמרתי: "אבל מה כן תקין אצלי?"

המורה חיה לא ענתה לשאלה שלי, למרות שהיה נראה שיש תשובה באמתחתה. היא ביקשה שאמשיך ואני נעניתי לבקשה.

"פגישה ראשונה הוא סיפר על עצמו, על המשפחה. אני הייתי שם, אבל לא באמת. רק רציתי לעשות בסוף יום וי על עוד מטלה ביומן הדהוי שלי. הפגישה הסתיימה אחרי שעה, ואני התפללתי שהתשובה תהיה שלילית", השפלתי את מבטי אל החול, נתתי לרוח לקחת את אכזבותיי. "זה לא קרה", הרמתי את מבטי חזרה, "ציון חזר נלהב מהפגישה ההיא, אני לא יודעת איך, לא יודעת למה".

שוב הבטתי במורה חיה, והעיניים שלי שוב שאלו את אותה שאלה. 'התפללתי, המורה. התפללתי מעומק הלב. רק תגידי לי איך, תסבירי לי למה זה לא קרה'.

"אפרת, אנחנו עוד נדבר על הכל", היא קראה את המילים שלא אמרתי. "מה קרה בפגישה השנייה?"

"שום דבר", אמרתי בכנות. "הוא שוב סיפר על עצמו, איך נזרק מישיבה אחת לישיבה אחרת. מצא את עצמו עולה על הרכבת רק בשביל לרדת בתחנה הבאה".

"הוא היה נוער מתמודד?", נראה היה שהמורה חיה מתלבטת על ההגדרה.

"משהו כזה", עניתי. "ואם תשאלי אותי מה קרה בפגישה השלישית - סביר להניח שהתשובה שלי תהיה זהה. הייתי כל כך לחוצה מהשיחה שהייתה לי עם הרב - עד שבאמת הרגשתי שאני פשוט לא שם".

"איזו שיחה הייתה לך עם הרב?", גבותיה התרוממו בפליאה.

"יומיים לפני הפגישה, הרב קרא לי לשיחה, אמר שכאן בפנימייה לא נהוג לעשות יותר משלוש פגישות, ושהפגישה הבאה שלנו...תהיה הפגישה האחרונה".

"אפרת זה נורא", זו הייתה התגובה הראשונה הנחרצת של המורה חיה. זה קצת הפתיע אותי.

"מה נורא?" ניסיתי לרדת לסוף דעתה. "שנפגשתי עם אדם שלא מתאים לי? שאנחנו עומדים להתחתן?".

"לא", היא ביטלה את דבריי בהינף יד. "זה גם נורא. אבל לא נורא כמו העובדה שיש מישהו שמחליט מה יהיה הצעד הבא שלך".

"הרב?" התפלאתי. "לא יודעת אם הוא הבעיה בכל הסיפור הזה. יש לי בעיות, תמיד היו. הבטחתי לעצמי לא להשליך אותן על אף אחד".

"אפרת", המורה חיה לא התרשמה מהקבלה שלי. "את לא יכולה לאפשר למישהו לייצר לך בעיות, ואז לקבל אותן באהבה. זו לא ההשתדלות שלך. זה לא מה שריבונו של עולם רוצה ממך".

"אז מה הוא כן רוצה ממני?", קולי התנפץ על הגלים. וראיתי איך חיי חולפים מולי. בבית הספר, בבית, ברחוב, בפנימייה. אף פעם לא העזתי לשאול שאלות, לא היה לי את מי. בצד, ליד החלון בכיתה. על הספסל ברחוב, על המיטה בפנימייה - הבנתי שהוא כתב לי מסלול אחר, שונה מכולם. ואינספור פעמיים דמיינתי את עצמי ילדה רגילה, ושאלתי אותו: מה אתה רוצה ממני, רק תגיד לי מה. והשמיים שתקו והלב צרח. ותמיד הרגשתי חסרת אמונה.

"אפרת", נראה היה שהמורה חיה שוקלת את מילותיה היטב. "קודם כל, אני רוצה שתדעי - מותר לך לשאול שאלות. אני מבטיחה לנסות לענות לך על כולן. אבל אני שמחה שאת שואלת, ובבקשה אל תרגישי קטנת אמונה. אם לא תשאלי, לא תקבלי תשובות. ואם לא תקבלי תשובות, לעד תישארי ככה, כלואה".

"אז מה הוא רוצה ממני?", העזתי שוב לשאול. "למה לא נולדתי במשפחה רגילה? הוא יכול הכל, נכון? איך זה שאני, בת של מלך, ישנתי ברחוב יחפה ואיך זה שהתפללתי מעומק הלב, הרטבתי את הסידור פעם אחר פעם ולא ראיתי את הישועה?".

"אני יכולה לענות לך בשאלה רטורית?", היא מצמצה לעברי ולא חיכתה לתשובה. "אפשר לשאול אותך מהי בשבילך אמונה?".

"אמונה...זרקתי את מבטי אל החוף. "זה... להאמין שיש מישהו מעלינו, ושהוא אחראי לכל מה שקורה כאן?".

"זה גם נכון", היא חייכה. "ויש עוד משהו שהייתי רוצה שתדעי שאולי יצליח לענות לך על חלק מהשאלות: בטח שאלת את עצמך אינספור פעמיים, למה לא הכינו לך מסלול רגיל: בית ספר, סמינר, לימודים, חתונה. בטח שאלת את עצמך למה דווקא אצלך משהו בתוכנית הזו נתקעה - אבל כן הייתי רוצה שתדעי, וזו לא קלישאה יש מישהו שעוקב אחר הצעדים שלך, יש מי ששרטט את השביל שלך - ואם את מאמינה בו, את חייבת להאמין שמה שהוא תכנן בשבילך זה לטובה".

הבטתי בה, פשוטה, צנועה. מלאת אמונה. וכמה יפות היו המילים שאמרה, וכמה הייתי רוצה לעטוף אותן בשתי ידיים ולהעביר אותן לדור הבא. וכשפסעתי לידה, חלפה בי מחשבה מהירה שהייתי רוצה עכשיו להיות במקומה, להעביר לילדת רחוב את המסר הבא. אבל לא להיות שם, במקומה. לא לחוות את הגשם, רק להסביר שהוא ברכה.

שתקתי. מאז ומתמיד זו הייתה הדרך שלי לעכל ערבוב של מציאות ומילים. המשכתי לפסוע לצד החוף, מנסה שוב להיזכר איך הכל התחיל. ולא מצאתי, לא מצאתי אור בכל פינה. אבל אז נזכרתי באישה הזו, שפוסעת לידיי.
הכתובת היחידה בעולם שיכולתי לפנות אליה בשלב ההוא של החיים - היא המורה שהכרתי בארבע השנים הקשות ההן, שנים שסחבתי את עצמי מהפסקה להפסקה, הסתובבתי, צל של עצמי, לפעמים בחצר, לפעמים בכיתה. דווקא שם היא נולדה. מבלי שאכיר בה, מבלי שאדע שאזדקק לה אי פעם. היא פשוט הייתה שם, נחמה.

 

[הלוחשת לתווים]

תודה על הפרק הודיה!!
פרק עצוב שמעלה לי שביב של תקווה שהעתיד שלה צועד לקראת משהו טוב יותר

למה דווקא שם, בכותל, חוויתי שוב גלות

המשפט הזה מעלה לי דמעות...

"אמונה...זרקתי

חסר מרכאות

"הרב?" התפלאתי. "לא יודעת אם הוא הבעיה בכל הסיפור הזה. יש לי בעיות, תמיד היו. הבטחתי לעצמי לא להשליך אותן על אף אחד".

אמאלה מה, ככה היא תמימהה?

איך אני אוהבת את המורה חיה, את התגובות שלה, היא נשמעת אישיות ששווה להכיר!!

 

[מגבת]

איך אני אוהבת את המורה חיה, את התגובות שלה, היא נשמעת אישיות ששווה להכיר!!

אבל למה היא ממצמצת כ"כ הרבה??

 

[הטעם המושלם]

פרק מדהים!
טוב שלקחת את זה למקום שיש מי שמראה לה שמשהו לא תקין קורה פה.
בעצם- מי שנמצא בכת לא מבין כמה המצב שלו לא תקין. צריך מישהו מבחוץ שיאיר את עיניו.
התחלת מעולה, אבל שימי לב שהדרך החוצה מכת לא קל ולא פשוטה. אני ממליצה לך בפרק הבא להביא נסיגה, משיכה של הרב חזרה אליו, חוסר אפשרות לבטל את השידוך, ודברים כאלו. כי יציאה מכת היא אף פעם לא כל כך קלה.

 

[S.]

אמאלה, הכתיבה שלך פשוט נדירה! אין הגדרה אחרת.

"אני יכולה לענות לך בשאלה רטורית?", היא מצמצה לעברי ולא חיכתה לתשובה. "אפשר לשאול אותך מהי בשבילך אמונה?".

קצת הפריע לי שהשאלה הראשונה של המורה היא שאלה רטורית- היא לא מחכה לתשובה. לדעתי זה נראה כאילו הכוונה שהשאלה הבאה היא הרטורית- והיא לא... (היא בהחלט עשויה להיות כזאת, רק שבפועל אפרת ענתה, ובקול חחח)
אולי הייתי משמיטה את המילה "רטורית" פשוט

 

[ELIZABET]

ואוו הודיה כל פעם מחדש את משאירה אותי בלי אוויר.
בבקשה בבקשה בבקשה תוציאי את זה כספר!

 

[הלוחשת לתווים]

אבל למה היא ממצמצת כ"כ הרבה??

אם הייתי במקום המורה חיה היו 2 אפשרויות, או שהייתי ממצמצת יותר, או שהייתי אומרת שטויות
מצמוץ נובע מבלבול, מהלם וגם ממאמץ מחשבתי, אני מאמינה שהיו לה הרבה סיבות למצמץ, אני דווקא אהבתי את זה

 

[הלוחשת לתווים]

בבקשה בבקשה בבקשה תוציאי את זה כספר!

שששששששש
אם תגידו לה את זה היא לא תסכים להמשיך לכתוב כדי שנקנה את הספר..
חכו כמוני, כשהיא תסיים את הסיפור

 

[ימים טובים יבואו]

וואו איזה פרק מיוחד!! ממש אהבתי. פרק חזק.

 

[קרב]

וואו.
זה הדבר הראשון והאחרון שיש לי לומר... סיפור מטורף שכתבת בצורה מדהימה, אומנותית... הצלחת להכניס את אפרת ללב של כולנו, לתאר אותה בצורה כזו שנדמה שמכירים אותה לפני ולפנים....

אם אפשר הערה קטנה לגבי הפרק הזה- לדעתי משהו קצת צרם מבחינת האמינות. קשה לי לשים את האצבע על המקום המדויק, אבל נראה לי שאנשים בכללי פחות מדברים ככה ושדו שיח בין מורה מדהימה ככל שתהיה לבת שהתרחקה נשמע קצת... קצת אחרת.
וזה רק המורה חיה מדהימה באמת ואיך שזה נשמע שהיא מורה קלאסית בסמינר קלאסי. ואיך שאפרת מצטיירת לי בדמיון- אז אהמ....
הייתי מצפה שבשניה הראשונה היא תהיה קצת בהלם או בטראומה קלה, ואח"כ שתיתן לה אוזן כתף אבל תכוון אותה הלאה אנשים קצת יותר מנוסים ומקצועיים. בעדינות... או שתקבל הכוונה בעצמה...
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי מספיק טוב, ובסופו של דבר זו דעתי בלבד והסיפור- שלך, ככה שמה שתעשי תמיד בסוף יהיה מקובל.
.

 

[הודיה לוי.]

וואו. תודה רבה לכל מי שקרא והגיב וביקר ופרגן. מעריכה מאוד.

טוב שלקחת את זה למקום שיש מי שמראה לה שמשהו לא תקין קורה פה.
בעצם- מי שנמצא בכת לא מבין כמה המצב שלו לא תקין. צריך מישהו מבחוץ שיאיר את עיניו.
התחלת מעולה, אבל שימי לב שהדרך החוצה מכת לא קל ולא פשוטה. אני ממליצה לך בפרק הבא להביא נסיגה, משיכה של הרב חזרה אליו, חוסר אפשרות לבטל את השידוך, ודברים כאלו. כי יציאה מכת היא אף פעם לא כל כך קלה.

צודקת לחלוטין. לקחתי בחשבון שלא יהיה הגיוני שהיא תצא מהכת בפרק הבא, גם לא בעוד שניים. תודה על ההערה.

קצת הפריע לי שהשאלה הראשונה של המורה היא שאלה רטורית- היא לא מחכה לתשובה. לדעתי זה נראה כאילו הכוונה שהשאלה הבאה היא הרטורית- והיא לא... (היא בהחלט עשויה להיות כזאת, רק שבפועל אפרת ענתה, ובקול חחח)
אולי הייתי משמיטה את המילה "רטורית" פשוט

תודה רבה על ההערה, לוקחת לתשומת ליבי.

אם אפשר הערה קטנה לגבי הפרק הזה- לדעתי משהו קצת צרם מבחינת האמינות. קשה לי לשים את האצבע על המקום המדויק, אבל נראה לי שאנשים בכללי פחות מדברים ככה ושדו שיח בין מורה מדהימה ככל שתהיה לבת שהתרחקה נשמע קצת... קצת אחרת.
וזה רק המורה חיה מדהימה באמת ואיך שזה נשמע שהיא מורה קלאסית בסמינר קלאסי. ואיך שאפרת מצטיירת לי בדמיון- אז אהמ....
הייתי מצפה שבשניה הראשונה היא תהיה קצת בהלם או בטראומה קלה, ואח"כ שתיתן לה אוזן כתף אבל תכוון אותה הלאה אנשים קצת יותר מנוסים ומקצועיים. בעדינות... או שתקבל הכוונה בעצמה...
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי מספיק טוב, ובסופו של דבר זו דעתי בלבד והסיפור- שלך, ככה שמה שתעשי תמיד בסוף יהיה מקובל.

ההערה חשובה, תודה עליה. אני אעבור שוב על הדיאלוג ביניהן בע"ה ואבדוק מה ניתן לשפר.

אגב, לא יודעת אם זה היה ברור בפרקים האחרונים אבל היה דוח שיח נוסף ביניהן בין הפרקים זו הסיבה שהתחלתי בעצם מהמילים האלו

"איך הכרת את הבנות ההן?

ככה בעצם השיחה מתחילה בפרק הזה, ומכאן ניתן להבין שהיה שיח נוסף. העדפתי לעשות את זה כך כדי שיראה יותר אמין, כי אם אכתוב את כל השיחות מההחלה ועד הסוף זה יהיה ארוךךך אבל בכל אופן, מאמינה שיש מה לשפר מבחינת אמינות.

פרק מדהים!

אמאלה, הכתיבה שלך פשוט נדירה! אין הגדרה אחרת.

ואוו הודיה כל פעם מחדש את משאירה אותי בלי אוויר.
בבקשה בבקשה בבקשה תוציאי את זה כספר!

וואו איזה פרק מיוחד!! ממש אהבתי. פרק חזק.

וואו.
זה הדבר הראשון והאחרון שיש לי לומר... סיפור מטורף שכתבת בצורה מדהימה, אומנותית... הצלחת להכניס את אפרת ללב של כולנו, לתאר אותה בצורה כזו שנדמה שמכירים אותה לפני ולפנים....

תודה רבה גם על הפרגון. כיף לקרוא

איך אני אוהבת את המורה חיה, את התגובות שלה, היא נשמעת אישיות ששווה להכיר!!

גילוי נאות: המורה חיה היא המורה של אחותי. מהסיפורים שלה בכיתה, עיצבתי את הדמות והענקתי אותה מתנה לאפרת.

אבל למה היא ממצמצת כ"כ הרבה??

אל תשכחי שהן גם בים

 

[ליליאן]

אני לא מצליחה להבין איך זה הולך הפנימיה הזאת.

היא יכולה לצאת ולחזור איך שבא לה?
אם לא - איך היא פגשה את המורה חיה?
אם כן - למה רדפו אחריה והח\ירה אותה אחרי הפגישה ההיא?

 

[הודיה לוי.]

אני לא מצליחה להבין איך זה הולך הפנימיה הזאת.

היא יכולה לצאת ולחזור איך שבא לה?
אם לא - איך היא פגשה את המורה חיה?
אם כן - למה רדפו אחריה והח\ירה אותה אחרי הפגישה ההיא?

תודה על ההערה.

תיראי, הפנימייה הזו היא לא בית סוהר. זה לא שאי אפשר להיכנס ולצאת, אבל כן הכל מבוקר. אפרת הייתה צריכה לעדכן שהיא יוצאת, אבל זה לא שהיה אסור לה לצאת.

אם כן - למה רדפו אחריה והח\ירה אותה אחרי הפגישה ההיא?

אחרי הפגישה ההיא, אפרת נשארה לישון בחוץ ולא חזרה במהלך לילה שלם - וזו הייתה סיבה מספיק טובה מבחינתם לצאת ולחפש אותה.

 

[סבתא חביבה]

@הודיה לוי.
מה שלום אפרת?אני מתגעגעת אליה וחוששת שאם לא תמשיכי את הסיפור היא תפתח חרדת נטישה

 

[Ayala10]

@הודיה לוי
מה שלום אפרת?אני מתגעגעת אליה וחוששת שאם לא תמשיכי את הסיפור היא תפתח חרדת נטישה.

מצטרפת.
זה סיפור כ"כ נוגע שחייב המשך, דחוף!!