פרק ל"ו/ נחמה
פרק נוסף, הייתי רוצה להודות להקב"ה שפשוט עוזר לי לכתוב את המילים המדויקות כל פעם מחדש. מרגישה את זה בכל פרק ובמיוחד בפרק הזה. אשמח לתגובות שלכם ולביקורת כמובן.
חודשיים וחצי בפנימייה לימדו אותי מהי בדידות. גם כשהייתי מוקפת באנשים ידעתי שאני לבד. לו רק הייתי מספרת לאם הבית על התחושות שמשחקות בי, היא הייתה מבטלת את דבריי בהינף יד ולא שוכחת להעניק לי חיבוק חם, חונק. ואני שוב הייתי מרגישה כלואה. ולא היה בי די מילים להסביר לה מהי אהבה.
כשניסיתי לומר שמשהו אצלי לא בסדר, תמיד הסבירו לי למה אני טועה. הכל תלוי במשקפיים שלך. לו רק תחליפי צבע, תשני עדשה. תיראי איך הכל זורח וורוד. החיים יפים בסך הכל, ילדה.
כשניסיתי להבין למה אני לא חלק מהמעגל בכיתה, אמרו את שקטה. ולא ידעתי איך לשנות אותי.
רק מול העיניים החומות של המורה חיה, הבנתי שאולי כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לקבל. לקבל את עצמי חסרה.
"איך הכרת את הבנות ההן?", היא שאלה. ואני הרגשתי איך הרוח נושאת את מילותיה ומחזירה אותי לרגע ההוא בכותל. כמה תמימה הייתי כשתפסתי כל הזדמנות בידיים רועדות, ואיך כל פעם מחדש חשבתי שעכשיו נגמר המסע שלי, מתחילים החיים מההתחלה.
"זה קרה באיזה יום אחד, לא זוכרת את התאריך", ניסיתי להעלות זיכרונות. "לא היה לי איפה לישון באותו הלילה, ושוב ברחתי אל הכותל. ברגעים שאף אחד לא היה לי, האמנתי שהוא שם, מחכה לאסוף את הדמעות שלי. הן הופיעו משום מקום, הבנות ההן. שלוש נשים צעירות. ואני האמנתי שה' שלח אותן אליי, ושמחתי לגלות שהתפילה שלי התקבלה כל כך מהר, אבל אז -", קולי נסדק, הרגשתי אותו לפני צונאמי. "זוכרת את הרגע ההוא שהבנתי שהן לא. הן לא מלאכיות מן השמיים, והן לא באו לבשר לי שום בשורת גאולה. זה קרה רק אחרי שבועיים. רק אז התחלתי טיפה להבין. זו לא התפילה שלי, לא מה שביקשתי. רציתי אחרת".
הבטתי על המורה חיה, חיכיתי שתענה. דווקא עכשיו הייתי צריכה אותה יותר מתמיד. התפללתי, בכיתי, קיוותי. איך זה??
"איך זה?", העזתי לתרגם מחשבה לדיבור. "איך זה שהתפילות שלי לא הביאו את בשורת הגאולה. למה דווקא שם, בכותל, חוויתי שוב גלות?".
"אפרת", המורה חיה נשכה את שפתיה. "אני מבינה אותך. אבל רוצה שנדבר על זה אחר כך? אולי כדאי עכשיו להמשיך?".
"הבנות ההן הכירו לי את הפנימייה", המשכתי, "שם הכרתי את הרב ואם הבית. יותר מדי תחושות היו במקום הזה, פעם הרגשתי טובה ופעם רעה. פעם חשבתי שמצאתי בית, ופעם הרגשתי שהפנימייה הזו... היא החיקוי הלא מוצלח של הרחוב. אחרי תקופה שהייתי שם, הרב הציע לי מישהו".
המורה חיה מצמצה בהפתעה, נראה היה שהיא חיכתה לרגע הזה כל השיחה.
"ציון אפרים", עניתי למבטה המופתע. "זה השם של החתן שלי".
"אז איך הכל התחיל", היא שברה את שתיקתה. "ספרי לי על הפגישות, על התחושות ביניהן".
"אין לי יותר מדי מה לספר", אכזבתי. "כי אם תשאלי אותי מה היה שם, אני לא אדע לענות לך. לא באמת הרגשתי משהו אז, אני לא באמת מרגישה משהו עכשיו".
"זה לא תקין", היא מצמצה, מנסה להבין את ההיגיון שעומד מאחורי מילותיי.
הצחוק שלי בכה כשאמרתי: "אבל מה כן תקין אצלי?"
המורה חיה לא ענתה לשאלה שלי, למרות שהיה נראה שיש תשובה באמתחתה. היא ביקשה שאמשיך ואני נעניתי לבקשה.
"פגישה ראשונה הוא סיפר על עצמו, על המשפחה. אני הייתי שם, אבל לא באמת. רק רציתי לעשות בסוף יום וי על עוד מטלה ביומן הדהוי שלי. הפגישה הסתיימה אחרי שעה, ואני התפללתי שהתשובה תהיה שלילית", השפלתי את מבטי אל החול, נתתי לרוח לקחת את אכזבותיי. "זה לא קרה", הרמתי את מבטי חזרה, "ציון חזר נלהב מהפגישה ההיא, אני לא יודעת איך, לא יודעת למה".
שוב הבטתי במורה חיה, והעיניים שלי שוב שאלו את אותה שאלה. 'התפללתי, המורה. התפללתי מעומק הלב. רק תגידי לי איך, תסבירי לי למה זה לא קרה'.
"אפרת, אנחנו עוד נדבר על הכל", היא קראה את המילים שלא אמרתי. "מה קרה בפגישה השנייה?"
"שום דבר", אמרתי בכנות. "הוא שוב סיפר על עצמו, איך נזרק מישיבה אחת לישיבה אחרת. מצא את עצמו עולה על הרכבת רק בשביל לרדת בתחנה הבאה".
"הוא היה נוער מתמודד?", נראה היה שהמורה חיה מתלבטת על ההגדרה.
"משהו כזה", עניתי. "ואם תשאלי אותי מה קרה בפגישה השלישית - סביר להניח שהתשובה שלי תהיה זהה. הייתי כל כך לחוצה מהשיחה שהייתה לי עם הרב - עד שבאמת הרגשתי שאני פשוט לא שם".
"איזו שיחה הייתה לך עם הרב?", גבותיה התרוממו בפליאה.
"יומיים לפני הפגישה, הרב קרא לי לשיחה, אמר שכאן בפנימייה לא נהוג לעשות יותר משלוש פגישות, ושהפגישה הבאה שלנו...תהיה הפגישה האחרונה".
"אפרת זה נורא", זו הייתה התגובה הראשונה הנחרצת של המורה חיה. זה קצת הפתיע אותי.
"מה נורא?" ניסיתי לרדת לסוף דעתה. "שנפגשתי עם אדם שלא מתאים לי? שאנחנו עומדים להתחתן?".
"לא", היא ביטלה את דבריי בהינף יד. "זה גם נורא. אבל לא נורא כמו העובדה שיש מישהו שמחליט מה יהיה הצעד הבא שלך".
"הרב?" התפלאתי. "לא יודעת אם הוא הבעיה בכל הסיפור הזה. יש לי בעיות, תמיד היו. הבטחתי לעצמי לא להשליך אותן על אף אחד".
"אפרת", המורה חיה לא התרשמה מהקבלה שלי. "את לא יכולה לאפשר למישהו לייצר לך בעיות, ואז לקבל אותן באהבה. זו לא ההשתדלות שלך. זה לא מה שריבונו של עולם רוצה ממך".
"אז מה הוא כן רוצה ממני?", קולי התנפץ על הגלים. וראיתי איך חיי חולפים מולי. בבית הספר, בבית, ברחוב, בפנימייה. אף פעם לא העזתי לשאול שאלות, לא היה לי את מי. בצד, ליד החלון בכיתה. על הספסל ברחוב, על המיטה בפנימייה - הבנתי שהוא כתב לי מסלול אחר, שונה מכולם. ואינספור פעמיים דמיינתי את עצמי ילדה רגילה, ושאלתי אותו: מה אתה רוצה ממני, רק תגיד לי מה. והשמיים שתקו והלב צרח. ותמיד הרגשתי חסרת אמונה.
"אפרת", נראה היה שהמורה חיה שוקלת את מילותיה היטב. "קודם כל, אני רוצה שתדעי - מותר לך לשאול שאלות. אני מבטיחה לנסות לענות לך על כולן. אבל אני שמחה שאת שואלת, ובבקשה אל תרגישי קטנת אמונה. אם לא תשאלי, לא תקבלי תשובות. ואם לא תקבלי תשובות, לעד תישארי ככה, כלואה".
"אז מה הוא רוצה ממני?", העזתי שוב לשאול. "למה לא נולדתי במשפחה רגילה? הוא יכול הכל, נכון? איך זה שאני, בת של מלך, ישנתי ברחוב יחפה ואיך זה שהתפללתי מעומק הלב, הרטבתי את הסידור פעם אחר פעם ולא ראיתי את הישועה?".
"אני יכולה לענות לך בשאלה רטורית?", היא מצמצה לעברי ולא חיכתה לתשובה. "אפשר לשאול אותך מהי בשבילך אמונה?".
"אמונה...זרקתי את מבטי אל החוף. "זה... להאמין שיש מישהו מעלינו, ושהוא אחראי לכל מה שקורה כאן?".
"זה גם נכון", היא חייכה. "ויש עוד משהו שהייתי רוצה שתדעי שאולי יצליח לענות לך על חלק מהשאלות: בטח שאלת את עצמך אינספור פעמיים, למה לא הכינו לך מסלול רגיל: בית ספר, סמינר, לימודים, חתונה. בטח שאלת את עצמך למה דווקא אצלך משהו בתוכנית הזו נתקעה - אבל כן הייתי רוצה שתדעי, וזו לא קלישאה יש מישהו שעוקב אחר הצעדים שלך, יש מי ששרטט את השביל שלך - ואם את מאמינה בו, את חייבת להאמין שמה שהוא תכנן בשבילך זה לטובה".
הבטתי בה, פשוטה, צנועה. מלאת אמונה. וכמה יפות היו המילים שאמרה, וכמה הייתי רוצה לעטוף אותן בשתי ידיים ולהעביר אותן לדור הבא. וכשפסעתי לידה, חלפה בי מחשבה מהירה שהייתי רוצה עכשיו להיות במקומה, להעביר לילדת רחוב את המסר הבא. אבל לא להיות שם, במקומה. לא לחוות את הגשם, רק להסביר שהוא ברכה.
שתקתי. מאז ומתמיד זו הייתה הדרך שלי לעכל ערבוב של מציאות ומילים. המשכתי לפסוע לצד החוף, מנסה שוב להיזכר איך הכל התחיל. ולא מצאתי, לא מצאתי אור בכל פינה. אבל אז נזכרתי באישה הזו, שפוסעת לידיי.
הכתובת היחידה בעולם שיכולתי לפנות אליה בשלב ההוא של החיים - היא המורה שהכרתי בארבע השנים הקשות ההן, שנים שסחבתי את עצמי מהפסקה להפסקה, הסתובבתי, צל של עצמי, לפעמים בחצר, לפעמים בכיתה. דווקא שם היא נולדה. מבלי שאכיר בה, מבלי שאדע שאזדקק לה אי פעם. היא פשוט הייתה שם, נחמה.



Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //