סיפור בהמשכים סודות מן החדר

פרק מעולה!!!
אהבתי את זה שהמורה חיה לא קוסמת ולא פותרת בעיות בשניה והשיחה השאירה את אפרת מסובבת במחשבות.

אני מאד מקווה שהיא לא השאירה אותה ככה.

כלה שמבקשת שלא יאחלו לה מזל טוב, זה קצת הפקרות להשאיר אותה עם רעיונות נשגבים ולא לטפל בעניין עצמו.
 
תודה לכולם על ההערות וההארות. כיף לקרוא.
אני מאד מקווה שהיא לא השאירה אותה ככה.

כלה שמבקשת שלא יאחלו לה מזל טוב, זה קצת הפקרות להשאיר אותה עם רעיונות נשגבים ולא לטפל בעניין עצמו.
קצת הפריע לי שהמורה לא נסתה להציל אותה מהכת...
בחורה במצב שלה לא בהכרח יכולה להבין בעצמה כמה היא מסתכנת
לגבי זה - כמובן שאתן צודקות בהערה שלכן, הפרק הסתיים בתחושה של סוף השיחה אבל למעשה תכננתי להמשיך בפרק הבא את השיחה עם המורה חיה, כך שהשיחה טרם הסתיימה.

ווואו עכשיו ראיתי את הסיפור הזהומצאתי את עצמי יום שישית בין סידור לבישול ושטיפה קוראת את זה ;)
סיפור מטורף ואני כותבת את זה למרות שאני פחות מתחברת לסגנון סיפורים הזהלדרמה ולרגש ועדיין קראתי את הכול זה מטורףףף כישרון מדהיםםם.
יש משהו בסגנון כתיבה שמאוד מזכיר את דבורי רנד ובמיוחד את הספר דואט (זה מחמאה אדירה אני חושבת)
אם תוציאי את הספר הזה לדעתי יהיה לו ביקוש אדיר כי זה סגנון דיי אהוב ונקרא...
מחכה להמשך...
תודה רבה. כיף לקרוא הודעות כאלו מדי פעם שמגיעות מקוראים חדשים: )

פרק מעולה!!!
אהבתי את זה שהמורה חיה לא קוסמת ולא פותרת בעיות בשניה והשיחה השאירה את אפרת מסובבת במחשבות.
איזה תיאור קסום!
תודה רבה.
הלחיץ אותי שהיא הופיעה פתאום. למרות שהוספת שזה מגיע מצניעות. אולי כדאי לספר איך אפרת רואה אותה מתקרבת בעדינות ובביטחון, משהו כזה.
לוקחת לתשומת ליבי.

אגב, אם למישהי יש את המקור למה שכתבתי בפרק הנ"ל בעניין הבחירה - אשמח לקבל.
 
אני קוראת את הפרקים שלך בנשימה עצורה, כמה רגש ומתח...
כתיבה זורמת ומרתקת, באמת שכיף לקרוא!

איזה יופי שבפרק האחרון היא מתחילה סוף סוף לזוז, למרות ששוב זה לא מגיע ממנה, אלא ממישהו חיצוני... (אם כי היא זאת שיזמה ראשונה את השיחה)

אפשר ביקורת קטנה?
דווקא כי את כותבת כל כך יפה - הפריע לי בפרק האחרון הקטע שבו היא מספרת למורה מה עבר עליה, זה היה קצת לא אותנטי והרגיש מעט כמו מחזה-הצגה.
 
הייתי רוצה להתחיל דווקא מהאותיות המטושטשות, תודה עליהן. האמת שאני יודעת בדיוק על מה את מדברת. אחת לתקופה אני נעזרת בשירותיה האדיבים של הבינה לצורך העריכה של הדברים. זה אומנם מקצר את התהליך הארוך של הכתיבה והעריכה שיכולה לקחת שעות ארוכות ואפילו ימים - אבל זה אף פעם לא יהיה דומה לעריכה עצמית. אז תודה רבה על ההערה, לוקחת לתשומת ליבי כמובן. ותודה גם על המחמאות.
איזה יופי שבפרק האחרון היא מתחילה סוף סוף לזוז, למרות ששוב זה לא מגיע ממנה, אלא ממישהו חיצוני... (אם כי היא זאת שיזמה ראשונה את השיחה)
לגבי זה, אני רק אציין שאני זוכרת שכשלמדתי כתיבה המרצה דיברה על רגע מכונן. היא ציינה שזה לאו דווקא חייב להיות משהו דרסטי אלא אפילו משהו לכאורה קטן כמו בקשת עזרה. כבר אז ידעתי שאצל אפרת אני אעדיף לבחור ברגע הזה, ולכן מבחינתי החלק היותר משמעותי הוא לא בפרק הזה אלא דווקא ברגע שהיא מחייגת למורה חיה ומבקשת עזרה.
 
פרק ל"ו/ נחמה

פרק נוסף, הייתי רוצה להודות להקב"ה שפשוט עוזר לי לכתוב את המילים המדויקות כל פעם מחדש. מרגישה את זה בכל פרק ובמיוחד בפרק הזה. אשמח לתגובות שלכם ולביקורת כמובן.

חודשיים וחצי בפנימייה לימדו אותי מהי בדידות. גם כשהייתי מוקפת באנשים ידעתי שאני לבד. לו רק הייתי מספרת לאם הבית על התחושות שמשחקות בי, היא הייתה מבטלת את דבריי בהינף יד ולא שוכחת להעניק לי חיבוק חם, חונק. ואני שוב הייתי מרגישה כלואה. ולא היה בי די מילים להסביר לה מהי אהבה.

כשניסיתי לומר שמשהו אצלי לא בסדר, תמיד הסבירו לי למה אני טועה. הכל תלוי במשקפיים שלך. לו רק תחליפי צבע, תשני עדשה. תיראי איך הכל זורח וורוד. החיים יפים בסך הכל, ילדה.

כשניסיתי להבין למה אני לא חלק מהמעגל בכיתה, אמרו את שקטה. ולא ידעתי איך לשנות אותי.

רק מול העיניים החומות של המורה חיה, הבנתי שאולי כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לקבל. לקבל את עצמי חסרה.

"איך הכרת את הבנות ההן?", היא שאלה. ואני הרגשתי איך הרוח נושאת את מילותיה ומחזירה אותי לרגע ההוא בכותל. כמה תמימה הייתי כשתפסתי כל הזדמנות בידיים רועדות, ואיך כל פעם מחדש חשבתי שעכשיו נגמר המסע שלי, מתחילים החיים מההתחלה.

"זה קרה באיזה יום אחד, לא זוכרת את התאריך", ניסיתי להעלות זיכרונות. "לא היה לי איפה לישון באותו הלילה, ושוב ברחתי אל הכותל. ברגעים שאף אחד לא היה לי, האמנתי שהוא שם, מחכה לאסוף את הדמעות שלי. הן הופיעו משום מקום, הבנות ההן. שלוש נשים צעירות. ואני האמנתי שה' שלח אותן אליי, ושמחתי לגלות שהתפילה שלי התקבלה כל כך מהר, אבל אז -", קולי נסדק, הרגשתי אותו לפני צונאמי. "זוכרת את הרגע ההוא שהבנתי שהן לא. הן לא מלאכיות מן השמיים, והן לא באו לבשר לי שום בשורת גאולה. זה קרה רק אחרי שבועיים. רק אז התחלתי טיפה להבין. זו לא התפילה שלי, לא מה שביקשתי. רציתי אחרת".

הבטתי על המורה חיה, חיכיתי שתענה. דווקא עכשיו הייתי צריכה אותה יותר מתמיד. התפללתי, בכיתי, קיוותי. איך זה??

"איך זה?", העזתי לתרגם מחשבה לדיבור. "איך זה שהתפילות שלי לא הביאו את בשורת הגאולה. למה דווקא שם, בכותל, חוויתי שוב גלות?".

"אפרת", המורה חיה נשכה את שפתיה. "אני מבינה אותך. אבל רוצה שנדבר על זה אחר כך? אולי כדאי עכשיו להמשיך?".

"הבנות ההן הכירו לי את הפנימייה", המשכתי, "שם הכרתי את הרב ואם הבית. יותר מדי תחושות היו במקום הזה, פעם הרגשתי טובה ופעם רעה. פעם חשבתי שמצאתי בית, ופעם הרגשתי שהפנימייה הזו... היא החיקוי הלא מוצלח של הרחוב. אחרי תקופה שהייתי שם, הרב הציע לי מישהו".

המורה חיה מצמצה בהפתעה, נראה היה שהיא חיכתה לרגע הזה כל השיחה.

"ציון אפרים", עניתי למבטה המופתע. "זה השם של החתן שלי".

"אז איך הכל התחיל", היא שברה את שתיקתה. "ספרי לי על הפגישות, על התחושות ביניהן".

"אין לי יותר מדי מה לספר", אכזבתי. "כי אם תשאלי אותי מה היה שם, אני לא אדע לענות לך. לא באמת הרגשתי משהו אז, אני לא באמת מרגישה משהו עכשיו".

"זה לא תקין", היא מצמצה, מנסה להבין את ההיגיון שעומד מאחורי מילותיי.

הצחוק שלי בכה כשאמרתי: "אבל מה כן תקין אצלי?"

המורה חיה לא ענתה לשאלה שלי, למרות שהיה נראה שיש תשובה באמתחתה. היא ביקשה שאמשיך ואני נעניתי לבקשה.

"פגישה ראשונה הוא סיפר על עצמו, על המשפחה. אני הייתי שם, אבל לא באמת. רק רציתי לעשות בסוף יום וי על עוד מטלה ביומן הדהוי שלי. הפגישה הסתיימה אחרי שעה, ואני התפללתי שהתשובה תהיה שלילית", השפלתי את מבטי אל החול, נתתי לרוח לקחת את אכזבותיי. "זה לא קרה", הרמתי את מבטי חזרה, "ציון חזר נלהב מהפגישה ההיא, אני לא יודעת איך, לא יודעת למה".

שוב הבטתי במורה חיה, והעיניים שלי שוב שאלו את אותה שאלה. 'התפללתי, המורה. התפללתי מעומק הלב. רק תגידי לי איך, תסבירי לי למה זה לא קרה'.

"אפרת, אנחנו עוד נדבר על הכל", היא קראה את המילים שלא אמרתי. "מה קרה בפגישה השנייה?"

"שום דבר", אמרתי בכנות. "הוא שוב סיפר על עצמו, איך נזרק מישיבה אחת לישיבה אחרת. מצא את עצמו עולה על הרכבת רק בשביל לרדת בתחנה הבאה".

"הוא היה נוער מתמודד?", נראה היה שהמורה חיה מתלבטת על ההגדרה.

"משהו כזה", עניתי. "ואם תשאלי אותי מה קרה בפגישה השלישית - סביר להניח שהתשובה שלי תהיה זהה. הייתי כל כך לחוצה מהשיחה שהייתה לי עם הרב - עד שבאמת הרגשתי שאני פשוט לא שם".

"איזו שיחה הייתה לך עם הרב?", גבותיה התרוממו בפליאה.

"יומיים לפני הפגישה, הרב קרא לי לשיחה, אמר שכאן בפנימייה לא נהוג לעשות יותר משלוש פגישות, ושהפגישה הבאה שלנו...תהיה הפגישה האחרונה".

"אפרת זה נורא", זו הייתה התגובה הראשונה הנחרצת של המורה חיה. זה קצת הפתיע אותי.

"מה נורא?" ניסיתי לרדת לסוף דעתה. "שנפגשתי עם אדם שלא מתאים לי? שאנחנו עומדים להתחתן?".

"לא", היא ביטלה את דבריי בהינף יד. "זה גם נורא. אבל לא נורא כמו העובדה שיש מישהו שמחליט מה יהיה הצעד הבא שלך".

"הרב?" התפלאתי. "לא יודעת אם הוא הבעיה בכל הסיפור הזה. יש לי בעיות, תמיד היו. הבטחתי לעצמי לא להשליך אותן על אף אחד".

"אפרת", המורה חיה לא התרשמה מהקבלה שלי. "את לא יכולה לאפשר למישהו לייצר לך בעיות, ואז לקבל אותן באהבה. זו לא ההשתדלות שלך. זה לא מה שריבונו של עולם רוצה ממך".

"אז מה הוא כן רוצה ממני?", קולי התנפץ על הגלים. וראיתי איך חיי חולפים מולי. בבית הספר, בבית, ברחוב, בפנימייה. אף פעם לא העזתי לשאול שאלות, לא היה לי את מי. בצד, ליד החלון בכיתה. על הספסל ברחוב, על המיטה בפנימייה - הבנתי שהוא כתב לי מסלול אחר, שונה מכולם. ואינספור פעמיים דמיינתי את עצמי ילדה רגילה, ושאלתי אותו: מה אתה רוצה ממני, רק תגיד לי מה. והשמיים שתקו והלב צרח. ותמיד הרגשתי חסרת אמונה.

"אפרת", נראה היה שהמורה חיה שוקלת את מילותיה היטב. "קודם כל, אני רוצה שתדעי - מותר לך לשאול שאלות. אני מבטיחה לנסות לענות לך על כולן. אבל אני שמחה שאת שואלת, ובבקשה אל תרגישי קטנת אמונה. אם לא תשאלי, לא תקבלי תשובות. ואם לא תקבלי תשובות, לעד תישארי ככה, כלואה".

"אז מה הוא רוצה ממני?", העזתי שוב לשאול. "למה לא נולדתי במשפחה רגילה? הוא יכול הכל, נכון? איך זה שאני, בת של מלך, ישנתי ברחוב יחפה ואיך זה שהתפללתי מעומק הלב, הרטבתי את הסידור פעם אחר פעם ולא ראיתי את הישועה?".

"אני יכולה לענות לך בשאלה רטורית?", היא מצמצה לעברי ולא חיכתה לתשובה. "אפשר לשאול אותך מהי בשבילך אמונה?".

"אמונה...זרקתי את מבטי אל החוף. "זה... להאמין שיש מישהו מעלינו, ושהוא אחראי לכל מה שקורה כאן?".

"זה גם נכון", היא חייכה. "ויש עוד משהו שהייתי רוצה שתדעי שאולי יצליח לענות לך על חלק מהשאלות: בטח שאלת את עצמך אינספור פעמיים, למה לא הכינו לך מסלול רגיל: בית ספר, סמינר, לימודים, חתונה. בטח שאלת את עצמך למה דווקא אצלך משהו בתוכנית הזו נתקעה - אבל כן הייתי רוצה שתדעי, וזו לא קלישאה יש מישהו שעוקב אחר הצעדים שלך, יש מי ששרטט את השביל שלך - ואם את מאמינה בו, את חייבת להאמין שמה שהוא תכנן בשבילך זה לטובה".

הבטתי בה, פשוטה, צנועה. מלאת אמונה. וכמה יפות היו המילים שאמרה, וכמה הייתי רוצה לעטוף אותן בשתי ידיים ולהעביר אותן לדור הבא. וכשפסעתי לידה, חלפה בי מחשבה מהירה שהייתי רוצה עכשיו להיות במקומה, להעביר לילדת רחוב את המסר הבא. אבל לא להיות שם, במקומה. לא לחוות את הגשם, רק להסביר שהוא ברכה.

שתקתי. מאז ומתמיד זו הייתה הדרך שלי לעכל ערבוב של מציאות ומילים. המשכתי לפסוע לצד החוף, מנסה שוב להיזכר איך הכל התחיל. ולא מצאתי, לא מצאתי אור בכל פינה. אבל אז נזכרתי באישה הזו, שפוסעת לידיי.
הכתובת היחידה בעולם שיכולתי לפנות אליה בשלב ההוא של החיים - היא המורה שהכרתי בארבע השנים הקשות ההן, שנים שסחבתי את עצמי מהפסקה להפסקה, הסתובבתי, צל של עצמי, לפעמים בחצר, לפעמים בכיתה. דווקא שם היא נולדה. מבלי שאכיר בה, מבלי שאדע שאזדקק לה אי פעם. היא פשוט הייתה שם, נחמה.
 
נערך לאחרונה ב:
תודה על הפרק הודיה!!
פרק עצוב שמעלה לי שביב של תקווה שהעתיד שלה צועד לקראת משהו טוב יותר 🥲

למה דווקא שם, בכותל, חוויתי שוב גלות
המשפט הזה מעלה לי דמעות...
"אמונה...זרקתי
חסר מרכאות
"הרב?" התפלאתי. "לא יודעת אם הוא הבעיה בכל הסיפור הזה. יש לי בעיות, תמיד היו. הבטחתי לעצמי לא להשליך אותן על אף אחד".
אמאלה מה, ככה היא תמימהה?

איך אני אוהבת את המורה חיה, את התגובות שלה, היא נשמעת אישיות ששווה להכיר!!
 
פרק מדהים!
טוב שלקחת את זה למקום שיש מי שמראה לה שמשהו לא תקין קורה פה.
בעצם- מי שנמצא בכת לא מבין כמה המצב שלו לא תקין. צריך מישהו מבחוץ שיאיר את עיניו.
התחלת מעולה, אבל שימי לב שהדרך החוצה מכת לא קל ולא פשוטה. אני ממליצה לך בפרק הבא להביא נסיגה, משיכה של הרב חזרה אליו, חוסר אפשרות לבטל את השידוך, ודברים כאלו. כי יציאה מכת היא אף פעם לא כל כך קלה.
 
אמאלה, הכתיבה שלך פשוט נדירה! אין הגדרה אחרת.
"אני יכולה לענות לך בשאלה רטורית?", היא מצמצה לעברי ולא חיכתה לתשובה. "אפשר לשאול אותך מהי בשבילך אמונה?".
קצת הפריע לי שהשאלה הראשונה של המורה היא שאלה רטורית- היא לא מחכה לתשובה. לדעתי זה נראה כאילו הכוונה שהשאלה הבאה היא הרטורית- והיא לא... (היא בהחלט עשויה להיות כזאת, רק שבפועל אפרת ענתה, ובקול חחח)
אולי הייתי משמיטה את המילה "רטורית" פשוט
 
אבל למה היא ממצמצת כ"כ הרבה??
אם הייתי במקום המורה חיה היו 2 אפשרויות, או שהייתי ממצמצת יותר, או שהייתי אומרת שטויות :)
מצמוץ נובע מבלבול, מהלם וגם ממאמץ מחשבתי, אני מאמינה שהיו לה הרבה סיבות למצמץ, אני דווקא אהבתי את זה :)
 
בבקשה בבקשה בבקשה תוציאי את זה כספר!
שששששששש
אם תגידו לה את זה היא לא תסכים להמשיך לכתוב כדי שנקנה את הספר..
חכו כמוני, כשהיא תסיים את הסיפור 😉
 
וואו.
זה הדבר הראשון והאחרון שיש לי לומר... סיפור מטורף שכתבת בצורה מדהימה, אומנותית... הצלחת להכניס את אפרת ללב של כולנו, לתאר אותה בצורה כזו שנדמה שמכירים אותה לפני ולפנים....

אם אפשר הערה קטנה לגבי הפרק הזה- לדעתי משהו קצת צרם מבחינת האמינות. קשה לי לשים את האצבע על המקום המדויק, אבל נראה לי שאנשים בכללי פחות מדברים ככה ושדו שיח בין מורה מדהימה ככל שתהיה לבת שהתרחקה נשמע קצת... קצת אחרת.
וזה רק המורה חיה מדהימה באמת ואיך שזה נשמע שהיא מורה קלאסית בסמינר קלאסי. ואיך שאפרת מצטיירת לי בדמיון- אז אהמ....
הייתי מצפה שבשניה הראשונה היא תהיה קצת בהלם או בטראומה קלה, ואח"כ שתיתן לה אוזן כתף אבל תכוון אותה הלאה אנשים קצת יותר מנוסים ומקצועיים. בעדינות... או שתקבל הכוונה בעצמה...
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי מספיק טוב, ובסופו של דבר זו דעתי בלבד והסיפור- שלך, ככה שמה שתעשי תמיד בסוף יהיה מקובל.
.
 
וואו. תודה רבה לכל מי שקרא והגיב וביקר ופרגן. מעריכה מאוד.

טוב שלקחת את זה למקום שיש מי שמראה לה שמשהו לא תקין קורה פה.
בעצם- מי שנמצא בכת לא מבין כמה המצב שלו לא תקין. צריך מישהו מבחוץ שיאיר את עיניו.
התחלת מעולה, אבל שימי לב שהדרך החוצה מכת לא קל ולא פשוטה. אני ממליצה לך בפרק הבא להביא נסיגה, משיכה של הרב חזרה אליו, חוסר אפשרות לבטל את השידוך, ודברים כאלו. כי יציאה מכת היא אף פעם לא כל כך קלה.
צודקת לחלוטין. לקחתי בחשבון שלא יהיה הגיוני שהיא תצא מהכת בפרק הבא, גם לא בעוד שניים. תודה על ההערה.

קצת הפריע לי שהשאלה הראשונה של המורה היא שאלה רטורית- היא לא מחכה לתשובה. לדעתי זה נראה כאילו הכוונה שהשאלה הבאה היא הרטורית- והיא לא... (היא בהחלט עשויה להיות כזאת, רק שבפועל אפרת ענתה, ובקול חחח)
אולי הייתי משמיטה את המילה "רטורית" פשוט
תודה רבה על ההערה, לוקחת לתשומת ליבי.
אם אפשר הערה קטנה לגבי הפרק הזה- לדעתי משהו קצת צרם מבחינת האמינות. קשה לי לשים את האצבע על המקום המדויק, אבל נראה לי שאנשים בכללי פחות מדברים ככה ושדו שיח בין מורה מדהימה ככל שתהיה לבת שהתרחקה נשמע קצת... קצת אחרת.
וזה רק המורה חיה מדהימה באמת ואיך שזה נשמע שהיא מורה קלאסית בסמינר קלאסי. ואיך שאפרת מצטיירת לי בדמיון- אז אהמ....
הייתי מצפה שבשניה הראשונה היא תהיה קצת בהלם או בטראומה קלה, ואח"כ שתיתן לה אוזן כתף אבל תכוון אותה הלאה אנשים קצת יותר מנוסים ומקצועיים. בעדינות... או שתקבל הכוונה בעצמה...
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי מספיק טוב, ובסופו של דבר זו דעתי בלבד והסיפור- שלך, ככה שמה שתעשי תמיד בסוף יהיה מקובל.
ההערה חשובה, תודה עליה. אני אעבור שוב על הדיאלוג ביניהן בע"ה ואבדוק מה ניתן לשפר.

אגב, לא יודעת אם זה היה ברור בפרקים האחרונים אבל היה דוח שיח נוסף ביניהן בין הפרקים זו הסיבה שהתחלתי בעצם מהמילים האלו
"איך הכרת את הבנות ההן?
ככה בעצם השיחה מתחילה בפרק הזה, ומכאן ניתן להבין שהיה שיח נוסף. העדפתי לעשות את זה כך כדי שיראה יותר אמין, כי אם אכתוב את כל השיחות מההחלה ועד הסוף זה יהיה ארוךךך אבל בכל אופן, מאמינה שיש מה לשפר מבחינת אמינות.



אמאלה, הכתיבה שלך פשוט נדירה! אין הגדרה אחרת.
ואוו הודיה כל פעם מחדש את משאירה אותי בלי אוויר.
בבקשה בבקשה בבקשה תוציאי את זה כספר!
וואו איזה פרק מיוחד!! ממש אהבתי. פרק חזק.
וואו.
זה הדבר הראשון והאחרון שיש לי לומר... סיפור מטורף שכתבת בצורה מדהימה, אומנותית... הצלחת להכניס את אפרת ללב של כולנו, לתאר אותה בצורה כזו שנדמה שמכירים אותה לפני ולפנים....
תודה רבה גם על הפרגון. כיף לקרוא:)

איך אני אוהבת את המורה חיה, את התגובות שלה, היא נשמעת אישיות ששווה להכיר!!
גילוי נאות: המורה חיה היא המורה של אחותי. מהסיפורים שלה בכיתה, עיצבתי את הדמות והענקתי אותה מתנה לאפרת.

אבל למה היא ממצמצת כ"כ הרבה??
אל תשכחי שהן גם בים😉
 
אני לא מצליחה להבין איך זה הולך הפנימיה הזאת.

היא יכולה לצאת ולחזור איך שבא לה?
אם לא - איך היא פגשה את המורה חיה?
אם כן - למה רדפו אחריה והח\ירה אותה אחרי הפגישה ההיא?
תודה על ההערה.

תיראי, הפנימייה הזו היא לא בית סוהר. זה לא שאי אפשר להיכנס ולצאת, אבל כן הכל מבוקר. אפרת הייתה צריכה לעדכן שהיא יוצאת, אבל זה לא שהיה אסור לה לצאת.

אם כן - למה רדפו אחריה והח\ירה אותה אחרי הפגישה ההיא?
אחרי הפגישה ההיא, אפרת נשארה לישון בחוץ ולא חזרה במהלך לילה שלם - וזו הייתה סיבה מספיק טובה מבחינתם לצאת ולחפש אותה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.
סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.
פרולוג
(חייבת את התגובות שלכם. אז פליזזזזז אל תהססו להקליד)


"לא"

"לא?"

רומי הניעה את ראשה מימין לשמאל.

"וירדן?" תחינה בקולה של גלי.

כל העצב שבעולם נשקף מעיניה. "גם לא"

"מי כן?"

"אף אחד לא באמת יודע"

"מה נשאר לנו?" עיני הפיסטוק של גלי התיזו ניצוצות כאב.

רומי לא ענתה. נעצה את מבטה בנקודה רחוקה.

"כלום" גלי השיבה במקומה.

"נשאר לך אותי" רומי הגתה חרישית את המילים, העבירה יד מלטפת על לחיה.

"ומה נשאר לך?" גלי התרוממה מהמיטה בלהט וניסתה לקרב את ידה אל בקבוק המים המונח על השידה.

"אותך" קולה של רומי רעד.

"אני לא שווה הרבה מדי" גלי הישירה מבט לרומי.

רומי גיחכה במרירות. העצב והיגון היו חשופים מדי, כואבים עד כדי נשיכת שפתיים.

"את שווה המון"

כעת היה תורה של גלי לגחך.

"אל תצחקי גלי, את שווה מלא"

"אני לא צוחקת, שום דבר בחלום המחריד הזה לא מצחיק, אם כבר אני בוכה"

גלי החלה להתייפח. תחילה בשקט. לאחר מכן גבר הבכי.

רומי הצטרפה לבכי. אוספת אליה את גלי לחיבוק אמיץ.

כך מצאה אותן פרופסור שוהם.

אחיות בגילאי העשרה שעולמן הבטוח נקרע לגזרים שהתעופפו בסערה האיומה.

***

בין אזעקה לאזעקה תפס אותה הצלצול.

תוך כדי קילוף הגזר היא לחצה על המקש הירוק, ענתה באגביות.

"אלישבע?" קול רועד בקע מן השפופרת, הרעיד את מיתרי ליבה.

"כן" הגיבה בתמיהה.

"זו רומי, ואני צריכה עזרה" קולה של הדוברת התייצב.

היא עזבה המקלף, נאחזה בשיש. "רומי!"

"אני יכולה לבוא אליך? עם גלי?" היא שידרה מצוקה. מצוקה אמיתית. ובצדק.

היא כל כך רצתה להגיד שכן, ייחלה שהשתיים תהיינה קרובות, תחת עיניה הפקוחות. אבל על הספה המרופטת בסלון ישבה ליידי אמריקאית עטוית תכשיטי יוקרה,

היא בעלת חברת הייטק ענקית.

ויש לה טעם אנין לגברת.

ואסור שהיא תברח, היא חייבת לשים גם עליה עין.

בעצם הרבה יותר מאחת.

***

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה