נולדת ככה? איך אמא שלך התייחסה לזה?
היו רעשים "שהוציאו אותי מדעתי" עד שלמדתי לחיות איתם (טוב נו, ת’אמת, רק עם
רובם לא כולם). אבל זה
לא מנהל אותי.
אתן לך דוגמא:
משהו דברה על רשרושים של אריזות ממתקים, אותי מחרפן גם הרעש של הצ'יפס שזז בשקית. נו אז? אני באמצע תפילה בבית כנסת ביום כיפור, שעכשיו אתייחס לרעש מציק ומטריד של אריזות / לעיסות / ליקלוקים וכו (והריחות... אוי ריח של צ'יפס או ביסלי או אפילו מסטיק מנטה שאני שונאת, הריח הזה בצום

).
אז
מתרגזים דקה, מצטמררים שתיים, ואז אני
מכריחה את עצמי להתעלם. נכון, יש רעש מציק (זה כמו זבוב בתוך המוח הרעשים האלה), אבל משכנעת את עצמי: תסתכלי על מוקד הרעש - הילד, תראי איך הוא מתענג על כל רשרוש... תראי איך הוא מאושר מכל ליקוק. בלי להשים לב 3 דקות אחרי שהמטרד התחיל
וצמרמורות גועל הופכות פחות, כי אני במקום זה מרוכזת בהנאה של הילד/ה שמאושר/ת.
תנסי להתמקד בצד השני, זה קודם כל יוריד את החרדה (אצלי זה צמרמורת ולא חרדה, כי אני לא
מפחדת מזה שיש פה מטרד). אני משתדלת
להסתכל על מקור הרעש, לפעמים גם להתעמק בו.
[על מבוגרים, כמו בעלי, זה לא עובד לי, אני שמה אוזניות על פול ווליום, מבקשת שיפצח גרעינים כשאני לא בבית וכו. אצלי זה גם ריחות - מותר לו לאכול x רק כשאני לא בבית...]
ובהריון? מותר לאכול אוכל מבושל רק כשאני לא בבית, מותר לאכול אוכל מפצפץ כמו ביסלי וכו’ רק כשאני לא בבית, אסור ללכת עם
נעלים מרעישות כשאני בבית. כל הקיצוני קורה רק בהריון, לכן ברור לי שאפשר לנסות לשלוט בזה, אולי בעזרת טיפול רגשי [אני די אדם ששולט ברגשות שלו, אולי לכן זה ברור לי. אני יכולה לקצוב לעצמי: יש לך בדיוק 3 דקות לבכות ואת ממשיכה את החיים--- יכול להיות שלכן עם השנים, ואני לא צעירה, למדתי להכריח את עצמי להמשיך לתפקד כאילו אין זבוב במוח]