הנכדה שלי בת 3 חזרה מהגן עם "פקאלע" ונעלמה מיד, הבת שלי קוראת לה: איפה את?
מה, זה קשור לשמיעה העטלפית
שלי? 
היפראוסמיה
אולי זה רגישות שמיעתית ששונה ממיזופוניה.בלת"ק חלקי.
רק אני היחידה שתמיד השוויצה במזה שיש לי שמיעה עטלפית?
אף פעם לא ראיתי בזה בעיה!
אני יכולה:
לשמוע מקומה שלישית את הפסיעות החרישיות ברחוב ולהתעורר מהן למרות שהחלון סגור,
לשבת בחדר אחד לצטט (בטעות) לשיחה שקטה ב2 חדרים רחוק ממני.
לגרום לתלמידות / אחיינים וכו’ בשנות בחרותי לחשוב שיש לי עיניים בגב (הייתי מזהה את טיב הממתק שנלקח לפי צליל שונה ברעש פתיחת הממתק),
לשמוע מסוף חדר המדרגות שהצ’ופציק שמכבה את הקומקום החשמלי קפץ כשהוא רתח.
טוב, ברור שזה בא עם תופעות לוואי כמו: צמרמורות גועל כשמפצחים לידי גרעינים (שומעת מתי החלק של הלשון מוזיז ומתי הרוק מתערבב ועוד תיאורים דוחים), לא יכולה לעמוד מאחורי דלת של שרותים כשמשהו בפנים, סותמת אוזניים כמשהו מקיא או אפילו משתעל חזק מידי ועוד.
וכשאוכלים לידי... בעינים עצמות אגיד האם הפה פתוח או לא... - אבל על לעיסות הכרחתי את עצמי להתגבר, הרי לא יתכן שלא אתן למשפחתי לאכול לידי?!
אבל, בגלל שראיתי בזה ברכה (שמיעה מיוחדת) וגאווה אז התייחסתי יותר בסלחנות לחלק הדוחה / מבלבל בשמיעת יתר. פשוט לא הכרתי את המילה המפוצצת בכותרת...
אני חושבת שזה עניין של גישה נטו.
נולדת ככה? איך אמא שלך התייחסה לזה?
). לא תמיד יש דרך להתעלם. הזכרת את יום כיפור-אצלי הצרה המרכזית היא פחות עטיפות וביסלי ויותר לחישות ומלמולי תפילה של נשים. ביום כיפור האחרון עברתי ארבע עזרות נשים, ובכל אחת מהן עברתי מקום אינספור פעמים, כולל כל מיני פינות שכוחות אל שלא שומעים מהם את החזן בכלל (ספוילר: בכל אחת מהן אחרי כמה דקות של נחת הגיעה עוד אישה שרצתה קצת פרטיות והגיעה למקום המפלט שלי). אני מבטיחה לך שהייתי מאוד רוצה להתעלם מזה ולא לתת לזה לנהל אותי כמו שאת מתארת, אבל יש דברים שהם לא בשליטה שלנונולדת ככה? איך אמא שלך התייחסה לזה?
היו רעשים "שהוציאו אותי מדעתי" עד שלמדתי לחיות איתם (טוב נו, ת’אמת, רק עם רובם לא כולם). אבל זה לא מנהל אותי.
אתן לך דוגמא:
משהו דברה על רשרושים של אריזות ממתקים, אותי מחרפן גם הרעש של הצ'יפס שזז בשקית. נו אז? אני באמצע תפילה בבית כנסת ביום כיפור, שעכשיו אתייחס לרעש מציק ומטריד של אריזות / לעיסות / ליקלוקים וכו (והריחות... אוי ריח של צ'יפס או ביסלי או אפילו מסטיק מנטה שאני שונאת, הריח הזה בצום
אז מתרגזים דקה, מצטמררים שתיים, ואז אני מכריחה את עצמי להתעלם. נכון, יש רעש מציק (זה כמו זבוב בתוך המוח הרעשים האלה), אבל משכנעת את עצמי: תסתכלי על מוקד הרעש - הילד, תראי איך הוא מתענג על כל רשרוש... תראי איך הוא מאושר מכל ליקוק. בלי להשים לב 3 דקות אחרי שהמטרד התחיל וצמרמורות גועל הופכות פחות, כי אני במקום זה מרוכזת בהנאה של הילד/ה שמאושר/ת.
תנסי להתמקד בצד השני, זה קודם כל יוריד את החרדה (אצלי זה צמרמורת ולא חרדה, כי אני לא מפחדת מזה שיש פה מטרד). אני משתדלת להסתכל על מקור הרעש, לפעמים גם להתעמק בו.
[על מבוגרים, כמו בעלי, זה לא עובד לי, אני שמה אוזניות על פול ווליום, מבקשת שיפצח גרעינים כשאני לא בבית וכו. אצלי זה גם ריחות - מותר לו לאכול x רק כשאני לא בבית...]
ובהריון? מותר לאכול אוכל מבושל רק כשאני לא בבית, מותר לאכול אוכל מפצפץ כמו ביסלי וכו’ רק כשאני לא בבית, אסור ללכת עם נעלים מרעישות כשאני בבית. כל הקיצוני קורה רק בהריון, לכן ברור לי שאפשר לנסות לשלוט בזה, אולי בעזרת טיפול רגשי [אני די אדם ששולט ברגשות שלו, אולי לכן זה ברור לי. אני יכולה לקצוב לעצמי: יש לך בדיוק 3 דקות לבכות ואת ממשיכה את החיים--- יכול להיות שלכן עם השנים, ואני לא צעירה, למדתי להכריח את עצמי להמשיך לתפקד כאילו אין זבוב במוח]
הזכרונות הראשונים שלי מזה הם מגיל 12-13 בערך, ואימא של גם קצת כזאת אז היא מבינה אותי.נולדת ככה? איך אמא שלך התייחסה לזה?
היו רעשים "שהוציאו אותי מדעתי" עד שלמדתי לחיות איתם (טוב נו, ת’אמת, רק עם רובם לא כולם). אבל זה לא מנהל אותי.
אתן לך דוגמא:
משהו דברה על רשרושים של אריזות ממתקים, אותי מחרפן גם הרעש של הצ'יפס שזז בשקית. נו אז? אני באמצע תפילה בבית כנסת ביום כיפור, שעכשיו אתייחס לרעש מציק ומטריד של אריזות / לעיסות / ליקלוקים וכו (והריחות... אוי ריח של צ'יפס או ביסלי או אפילו מסטיק מנטה שאני שונאת, הריח הזה בצום
אז מתרגזים דקה, מצטמררים שתיים, ואז אני מכריחה את עצמי להתעלם. נכון, יש רעש מציק (זה כמו זבוב בתוך המוח הרעשים האלה), אבל משכנעת את עצמי: תסתכלי על מוקד הרעש - הילד, תראי איך הוא מתענג על כל רשרוש... תראי איך הוא מאושר מכל ליקוק. בלי להשים לב 3 דקות אחרי שהמטרד התחיל וצמרמורות גועל הופכות פחות, כי אני במקום זה מרוכזת בהנאה של הילד/ה שמאושר/ת.
תנסי להתמקד בצד השני, זה קודם כל יוריד את החרדה (אצלי זה צמרמורת ולא חרדה, כי אני לא מפחדת מזה שיש פה מטרד). אני משתדלת להסתכל על מקור הרעש, לפעמים גם להתעמק בו.
[על מבוגרים, כמו בעלי, זה לא עובד לי, אני שמה אוזניות על פול ווליום, מבקשת שיפצח גרעינים כשאני לא בבית וכו. אצלי זה גם ריחות - מותר לו לאכול x רק כשאני לא בבית...]
ובהריון? מותר לאכול אוכל מבושל רק כשאני לא בבית, מותר לאכול אוכל מפצפץ כמו ביסלי וכו’ רק כשאני לא בבית, אסור ללכת עם נעלים מרעישות כשאני בבית. כל הקיצוני קורה רק בהריון, לכן ברור לי שאפשר לנסות לשלוט בזה, אולי בעזרת טיפול רגשי [אני די אדם ששולט ברגשות שלו, אולי לכן זה ברור לי. אני יכולה לקצוב לעצמי: יש לך בדיוק 3 דקות לבכות ואת ממשיכה את החיים--- יכול להיות שלכן עם השנים, ואני לא צעירה, למדתי להכריח את עצמי להמשיך לתפקד כאילו אין זבוב במוח]
לא מצפה ממך להיות "משוגעת" כמוני
אלא לקבל ממשהיא עזרה. זה אמור לעשות טיפול ממוקד ולא מאוד ארוך. דווקא בגלל שאני זוכרת את עצמי כמוך, אני מנסה להסביר שאפשר לטפל בזה (ואני יודעת טוב טוב על מה את מדברת, אני קוראת לזה "זבוב במוח" כמו טיטוס שהשתגע מזה 
).אני לא זוכרת זמן שזה לא היה, אני כן זוכרת את אמא מתלהבת שיש לי כזו שמיעה מיוחדת,
יכול להיות שלכל אחד יתאים משהו אחר אני הלכתי לCBT בשילוב של מיינדפולנס ועוד (אם את רוצה יותר פירוט בפרטי)
אני לעומת זאת, ממש לא שומעת את הרוק מתערבב! (מזל!!!!) ההצפה היא מעצם האכילה, לא שאני חווה אותה בעוצמות גבוהות כל כך. התחושה שמתעוררת אצלי היא לא שאני "מתערבבת" באוכל, אלא חרדה. וכן הלאה, מהדוגמאות שנתת אפשר להכין שהחושים שלך מאוד מאוד מפותחים, ומזה נובע הקושי שלך- שאת חווה את העולם בעוצמות גבוהות, @רץ לבן הזכירה "היפראוסמיה", אבל לדעתי זה מעבר לזה, החושים שלך מפותחים ברמה היסטורית כנראה. (מרתק- הסביבה שלך מודעת לזה? במידה מסוימת בוודאי, אבל הם יודעים שעד כדי כך? את מתארת יכולות מדהימות!! ) בקיצור, על פניו זה פחות נשמע מיזופוניה.
טוב, אז אני אמשיך לחפש את ההגדרה שלי
משהו שיהיה קצת יותר יפה מ"משוגעת" 
rhon.co.il
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
הנושאים החמים
