אז למה זה קרה ?
התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.
תודה על ביקורת חדה וחכמה.
לגבי הפסקה המצוטטת והכשל הלוגי שתיארת, אני לא מסכימה בכלל.
הספר בא בדיוק לתאר את הפרדוקס. לא לפתור אותו. לא נכתב בשום מקום שזה ’הפתרון’. תוארה בעיה. נשארה בעיה. עד הסוף.
אאלט, גם על הכריכה צויין באופן ברור שהספר הזה לא יפתור את כל הבעיות, גם לא את חלקן...
אבל לא באנו לפתור בעיות, באנו לספר סיפורים.
הספר מציג בדיוק את המורכבות עליה דיברת, שכל בני משפחת מינץ מרגישים עליונות על אפרת וילדיה (אגב תנוח דעתך, זה היה קורה גם לו היא הייתה מגיעה ממשפחת אצולה ספרדית.)
הוא לא פותר אותה בשום אמירה. הוא משאיר אותה כך.
הספר מציג בדיוק את המורכבות בכך ש’כל המנהגים נשארו של מאיר’. נכון. אפרת זאת שביצעה את ההגירה, לא הוא.
האמירות של אפרת לשורי על קבלת המציאות, באות ממקום כואב ואוהב, של אמא שרוצה שהבת שלה תפסיק לתקן עולם, תתחיל לחיות. הן לא סותרות את המורכבות, לא מנסות לפתור אותה, אלא מוסיפות עליה רובד.
לגבי השידוך עם פריידי ביליץ, שוב, מורכבות. שורי מביאה את קול הזעם הצודק. הרי אם היא הייתה בריאה, לא היו חולמים לקחת לה את הרשי. זה מפוצץ. כפשוטו. הרשי מביא צד שני - אני בן מהגרים, רוצה להשאר כאן. שווה לי. (אגב הרשי הוא בחור חסידי לכל דבר, כתוצאה מהמורכבויות הקודמות. נער חיוור פנים ומסולסל פאות. זה לא שבחוץ מחכה לו משהו טוב יותר).
הדילמה הזאת לא ’נפתרת’ בסיפור על הבייגל. הוא עוד רובד בה.
בקיצור: כל הזעם שהובע בביקורת, הוא בדיוק מה שהספר בא לומר, רק עשה את זה בסיפור, לא באמירות ישירות.
וקצת מוזר לי לענות על ביקורת - כשזה בדיוק מה שנכתב בספר, למעשה.
במקום לומר ’הגזענות מגעילה’, אני מתארת את זה, מספרת את ולא על.
ואז באים הקוראים וכועסים - הי, אבל לא כתבת שהגזענות מגעילה!
כתבתי, נשמות, אבל בסיפור. לא באמירה. ולראיה, שכולכם קראתם את זה היטב היטב.
כך גם לגבי האפליה במוסדות ולחימת הצדק.
הספר מציג דילמה בין הרצון העז ללחום על הצדק, ובין הרצון לחיות כמו בן אדם בלי מאבקים.
העובדה ששורי בחרה בסופו של דבר בשקט ובחיים הפרטיים על פני מאבקים הרואיים, לא משלימה עם העוולות, לא מתעלמת מהן, רק מציעה הסבר אחד מיני רבים, למה ואיך הן ממשיכות להתקיים. כי בסוף רוב האנשים לא מוכנים לשלם מחיר אישי על מאבקי צדק ציבוריים (ובצדק!)
זה לא אומר שצריך או נכון להפלות, זה לא אומר שאפליה היא ראויה, זה לא אומר שהמוסדות מתנהגים בהגינות.


Reactions: שלום טולדנו, rrrrrrrrrrrrrr, טוב ועוד יותר טוב ועוד 3 משתמשים6 //