ביקורת ספרות לחיות וחצי / ביקורת

[Sparrow Bird]

ביקורת מעולה,
מדויקת חריפית ואלגנטית כרגיל.

אני מודה שהראת לי את הנושא באור שלא חשבתי עליו.
ואני חוזרת ואומרת כמו אמרתי לך בעבר -
אני חושבת שעבור הסופרת עצמה הוא הכי לא שיפוטי והכי לא גזעני שיכל להיות,
כלומר, ביחס לעצמה לחברה שלה (כנראה) היא כבר עשתה צעד כ"כ גדול
בלסכים לבנות אפרת כזאת ושורי כזאת,
שהיא לא רואה כמה זה עצוב שזה המירב והמיטב שהיא מיקרת,
שהיא באמת חושבת שבעיניה היא פרצה גדר והעלתה על נס.
אני זוכרת שככה דברו על הספר בזמנו - 'שוחטת פרות קדושות'.

אבל אל תפולי לאותה מלכודת.

הא כתבה על ספרדים בציבור החסידי.
ולא לך ולא לי יש מושג איך זה.
אני מאמינה שבאמת אין להם מושג על סגנונות כמו אבוחצירא ואברג'ל
ולא על נשים חרדיות עורכי דין (גם לא בצד הנכון אתנית)
היא כתבה מציאות שאין לנו דרך להביע עליה דעה
בלי ללקות בשיפטיות בעצמנו.

ואם יש לי ביקורת קטנה על הביקורת
זה שהיא עסקה המון בנושא הזה,והזניחה נושאים אחרים שגם הם לב הספר.

מקבלת.
בייחוד את השורות בסוף.

תודה רבה !

 

[ליליאן]

המשך דעתי על ספר

לא כתבת כמעט מילה על יענקל.

אמרתי את זה בדיונים אחרים על הספר -
בעיניי הדמות לא אמינה.
אני לא מאמינה שאדם לא יכול לתקשר
וכל מה שהוא חושב
זה תיאורים עזים, תובנות, זכרונות, חשבון נפש.
אין תסכול, אין חרדה, אין נואשות, אין שום דחף השרדותי לפרוץ את החומה, לפחות נפשית.
הייתי במצב דומה, לוויתי אנשם במצבים דומים,
זה פשוט לא ככה.
לשם ההגינות אצין שאני לא מרשה לאף סופר שלא עבר מצב של הכרה מינימלית לתאר מחשבות מתוך הכלא הזה


אבל למה להרוס את הכיף עם מציאות.
הבה נזכור מה התתפקיד היחודי והמאוד חשובשל יענקל
מעבר להיותו יענקל, הפותח צוהר לעולמו של מנהל מיוסר ורב לחצים ואדיאלים.
המתגעגע לאשתו שנמצאת לידו ממש.

יענק'ל הוא מספר הסיפור.
והוא מספר סיפור נהדר.
הוא נותן לקוראים את המבט מהצד של המאורעות
של מערכות היחסים
של תגובות האנשים ותקלים הקטנים והגדולים
לא כסיפור בגוף שלישי - היש משעמם מזה? -
אלא כתאורים מלאי רגש ותובנה.

 

[ליליאן]

אנ חושב על מה שכתבה קפלר עצמה
שלחיות וחצי הוא אוקסימורון,
בדיוק כמו שניה לפני האור.
אי אפשר לחיות וחצי.
או לחיות, או לא.
ונראה שהספר מלא אוקסימורונים בכל מקום.

להיות מנהל שאלפי משפחות ושאות אליו עיניים
בעל השפעה אדירה,
שאין לו אפשרות להשפיע אפילו על מה ילבש ומה יאכל ומי יראה מול העי ניים.

להיות בעל אינטלגנט, מצליח, נבון ונחשב,
אבל לא לראות מה יש לך בתוך הבית.
לא להכיר בפניה האחרות של התבונה.
במסירות. מהתמסרות.
לא להות שום תהליך של עיבוד השלמה וקקבלה,
שום תהליך של טיפול משותף.
כמה לא חכם זה.
ויותר מזה.
ביענקל אתה מטפל ומבקר ומסור ונוכח
שנים על גבי שנים
הוא לא מוציא הגה ולא מניע שריר
ולא נמאס לך, ולא משעמם לך.
ומאשתך?...

להיות אשה שמשגעת את העולם
את הצופים בכוכבים, בגלגל חמה ובכריך נבטים
אבל לא להלחם פעם בשנה על מה שאני צרחתי לה (בקול!) כל הספר
FMRI! FMRI! FMRI!


להאמין בציפורים שחורות
שנפרעות ממך ביון דין
אבל לא להאמין שיש מי שקורא כל רגע
ולא להקשיב לחוש הבריא שמאותת
את זה לא עושים!

להיות לוחמת צדק
נגד גזענות ואפליה מבית
אבל לזלזל במי שמאותו מוצא
ובתפקוד פחות מעודן

להיות רעיה ביתית כזאת
שרק רוצה שבעלה ישמח בה
שזה מחמיר לב, באמת.
אבל לא חשוב לרגע
לעשות משהו בשבילו.
אם היא אמא כ"כ טובה לילדים,
היא בטוח יודעת לדבר. ולווסת. ולזהות מה מפריע.
דברי איתו!
את יודעת שהוא רוצה אותך אינטלגטית יותר?
אז למה לא לצאת ללמוד ולהרחיב את המידע?
ליצור תחומי ענין חדשים.
ליצור לעצמך מעגל לא נגיש ומסתורי
ליצור ענין וחידוש
זה בדיוק מה שמוישה היה יכול להתענין בו עד שיכרון חושים.
(אני מודעת שזה שהם מציגים דפוס מוכר וקיים
הבעל יוצא והולך ומתפתח
האשה נשארת ועולמה הפנימי נשאר באותם עולמות מהם הוא מתרחק.
אבל תבוא האינטלגציה שלו, וחכמת החיים שלה,
ותשברו את המעגל הזה כבר!)

להיות הגוד גיי בסיפור
המאיר שלקח את אפרת,
החזקי שלק את שורי,
הפריבילג שירד את העם
אבל במפורש כתוב שהוא עשה את זה מסיבות נחותות שלו
שהוא קיבל יחסי משפחה מעוררי קנאה
וגם קבע שכל הבית ילך בפי ב הוריו בלי שום שילוב
למה הוא עדיין מוצג כדמות נפלאה ורבת השראה?

להיות אפרת כזאת
גם יפה וגם אופה
גם מרוחה גם אצילית וגם צדיקה גם רעיה לדוגמא
כמעט כבתי אותה דמו יוצאת דופן שאין בה פגם
אבל ברור שיש,
הרי, הבעיה הא לא מה שנכתב בביקורת,
שהיא קוראת לשורי נחיתית.
הבעיה היא שהיא ילדה ילדים לתוך מציאות כזאת
בלי לחשוב, להתעמק, לשער מה הם ירגישו.
הוא להכין מענה.
למה בחרה בסמינר ליטאי לוקחת חסיד בכלל?
וכשהם חווים משברי זהות
הם לבד בזה.

(יש פה עוד משהו,
מחיקה של התרבות שלה לתוך הנישואים האלו,
אבל אם זה כבר שלה.
היא קצת אנטי תזה למוישה.
חיבור של שניהם היה מביא התיחסות מאוזנת ליחסי הנכחה שלי והנכחה של סביבתי.
אני מבינה למה מוישה חשב שהוא היה צריך להתחתן איתה
הם דומים מאוד. ושונים מאוד.
ויש כאן אמירה שחוזרת על עצמה שאני אוהבת אותה
מה צריכים חיי זוגיות טובים.
בטח לא אנטלגציה.
מה יש למאיר, שהופך אותו בעל טוב יותר ממוישה.
מה יש בגיטא, שהופך אותה אשה טובה יותר מאיידי.
למה אני אוהבת את הנישואין של חזקי ושורי.
כי הם אמיתיים בחוסר מולמות שלהם.
רגע פה, רגע שם, תומכים ומתעצבנים.)

בטח יש עוד.
תכתבו גם.

 

[shira bira]

בתור אחותה של כותבת הביקורת אולי איני בעלת שיפוט אובייקטיבי אבל אני בהחלט יכולה לומר שכך היא מתנסחת גם במציאות ובכתיבה חופשית ובכתיבה במסגרת עבודה.
המומה מהקלות שבה מסיקים מסקנות רק כי אדם בעל יכולת ניסוח מצוינת ואפילו יוצאת מן הכלל ואוצר מילים עשיר מאד.

 

[מהללו]

קראתי את רוב הדיון, את הספר והביקורת עצמה לא.

אני כן חושבת שזה פוגע להצהיר "התוכן הזה נכתב בעזרת AI"

אמת.
כי ישנם לא מעט אנשים שחושבים כי ברגע שנתתי לבינה המלאכותית לעשות משהו עבורי, הבינה שלי עצמי הלכה לישון.
וזה לא נכון! ממש ממש לא!
כתבתי את זה פעם, ועכשיו שוב-
מאחורי כל בינה מלאכותית עומדת בינה אנושית.
ומי שלא הבין- כנראה לא התנסה.

כל פעם שבא אני אעלה ביקורת (יש לי עוד כמה בקנה)
אני אציין אם היא עברה פיסוק ותיקון ע"י בינה וכולם יהיו מרוצים.

אין צורך.
הביקורות שלך מעולות.
את הדימויים, החרוזים, הציניות וההקצנה- שום בינה לא תוכל להחליף : )
עריכה ופיסוק- לא ידעתי שהיא עושה כל כך טוב.
ותני לי לנחש-
את הביקורת המסכמת של ממלכה לא נתת לבינה לערוך...
ולגבי שלוואן- לא מצאתי את הציטוט.
גם לי הפריע שהוא נתן לך דווקא את בני עקיבא. לפי דעתי מתאים לו יותר אריאל : )

 

[Sparrow Bird]

אין צורך.
הביקורות שלך מעולות.

תודה רבה.

את הדימויים, החרוזים, הציניות וההקצנה- שום בינה לא תוכל להחליף : )
עריכה ופיסוק- לא ידעתי שהיא עושה כל כך טוב.
ותני לי לנחש-
את הביקורת המסכמת של ממלכה לא נתת לבינה לערוך...

כן. ציינתי שזו הסיבה שהפסקאות שם עושות שחור בעיניים - צפופות, עמוסות, ארוכות ולא מחולקות לפסקאות בצורה סבירה יותר.
כל הבעיה עם בינה היא שגם בעריכה לשונית היא לפעמים מפשלת וחותכת קטעים או שורות
ואז צריך לעבור אחריה....

ולגבי שלוואן- לא מצאתי את הציטוט.
גם לי הפריע שהוא נתן לך דווקא את בני עקיבא. לפי דעתי מתאים לו יותר אריאל : )

צודקת ! אריאל בנים.

 

[ליליאן]

צודקת ! אריאל בנים.

שומו שמים בת באריאל בנים

 

[ת.עקבי]

שומו שמים בת באריאל בנים

דיברו על שלוואן, לא?

 

[Sparrow Bird]

דיברו על שלוואן, לא?

נכון. אם כי הילדה הראשונה באריאל בנות שלו תהיה דיאן.
כזה בזבוז של כישרון רטורי וחינוכי על ייצור חוטים וניהול אחוזות

 

[Sparrow Bird]

להיות רעיה ביתית כזאת
שרק רוצה שבעלה ישמח בה
שזה מחמיר לב, באמת.

תקין ונורמלי ומה שכל אישה רוצה.

אבל לא חשוב לרגע
לעשות משהו בשבילו.

מה איידי לא עושה ? היא אישה כל כך רגילה וסטנדרטית ומסורה.
היא מנסה לדבר איתו כמו כל אישה לבעלה והוא מגלגל עליה עיניים.
הא רוצה אישה שתדבר איתו על עניינים שברומו של עולם (לכאורה) ?
שייקח בחשבון שגם יהיה לה הרבה מה להגיד לו על דברים אחרים חוץ מתורת היחסות או אייזק ניוטון....
הדבר הראשון שאישה אינטליגנטית (כמו אפרת, עוד חוצפה של מוישה) היתה מבחינה בו זה לא נושא השיח המורכב הבא לרתק בו את מוישה, אלא העובדה שהיא נשואה לאדם חסר הערכה והכרת הטוב, שמאשים אותה במה שהיא לא אשמה בו.
חיתנו אותם בשידוך בלי בחירה לדעתו והוא ממורמר ?
אם הוא כזה חכם, הוא אמור להבין שגם היא לא אשמה בדיוק באותה מידה.

אם היא אמא כ"כ טובה לילדים,
היא בטוח יודעת לדבר. ולווסת. ולזהות מה מפריע.
דברי איתו!
את יודעת שהוא רוצה אותך אינטלגטית יותר?

סליחה ?!

אז למה לא לצאת ללמוד ולהרחיב את המידע?
ליצור תחומי ענין חדשים.
ליצור לעצמך מעגל לא נגיש ומסתורי
ליצור ענין וחידוש
זה בדיוק מה שמוישה היה יכול להתענין בו עד שיכרון חושים.
(אני מודעת שזה שהם מציגים דפוס מוכר וקיים
הבעל יוצא והולך ומתפתח
האשה נשארת ועולמה הפנימי נשאר באותם עולמות מהם הוא מתרחק.
אבל תבוא האינטלגציה שלו, וחכמת החיים שלה,
ותשברו את המעגל הזה כבר!)

היא אמורה לערוך את עצמה וליצור גרסת-איידי משופרת בגלל שמוישה סובל מבעיות אמונה ?

ועל סמך ההיגיון הזה - אם היא באמת לא אינטליגנטית איך היא בכלל אמורה לזהות את כל זה ?

 

[ליליאן]

תקין ונורמלי ומה שכל אישה רוצה.

מה איידי לא עושה ? היא אישה כל כך רגילה וסטנדרטית ומסורה.
היא מנסה לדבר איתו כמו כל אישה לבעלה והוא מגלגל עליה עיניים.
הא רוצה אישה שתדבר איתו על עניינים שברומו של עולם (לכאורה) ?
שייקח בחשבון שגם יהיה לה הרבה מה להגיד לו על דברים אחרים חוץ מתורת היחסות או אייזק ניוטון....
הדבר הראשון שאישה אינטליגנטית (כמו אפרת, עוד חוצפה של מוישה) היתה מבחינה בו זה לא נושא השיח המורכב הבא לרתק בו את מוישה, אלא העובדה שהיא נשואה לאדם חסר הערכה והכרת הטוב, שמאשים אותה במה שהיא לא אשמה בו.
חיתנו אותם בשידוך בלי בחירה לדעתו והוא ממורמר ?
אם הוא כזה חכם, הוא אמור להבין שגם היא לא אשמה בדיוק באותה מידה.

סליחה ?!

היא אמורה לערוך את עצמה וליצור גרסת-איידי משופרת בגלל שמוישה סובל מבעיות אמונה ?

ועל סמך ההיגיון הזה - אם היא באמת לא אינטליגנטית איך היא בכלל אמורה לזהות את כל זה ?

בעיני הם בורחים מהבעיה.
הוא ליענקל, היא לבית ולילדיהם.
אפשר להלחם על כל דבר.
אנשים גשרו על פערים יותר גדולים מאילו.
זה נכון שהוא לא ספר אותה הרבה.
אבל כמה היא נסתה להכנס לעולם שלו,
ולא רק לדבר על העולם שלה?
כמה היא לחצה על טיפול,
או כמה היא נסתה להיות קצת כמוהו - להתענין בתחומי ענין שלו, להרחיב ידע -
כדי ליצור שיח משותף?
(כדי ש, נגיד, כשהוא מחליט להפסיק למאוס בה,
לא יהיה כ"כ מעט דברים לדבר עליהם)

אולי אם בעלך לא סטנדרטי,
להשאר אשה סטנדרטית זה לא הפיתרון.

 

[קשת החיים]

בעיני הם בורחים מהבעיה.
הוא ליענקל, היא לבית ולילדיהם.
אפשר להלחם על כל דבר.
אנשים גשרו על פערים יותר גדולים מאילו.
זה נכון שהוא לא ספר אותה הרבה.
אבל כמה היא נסתה להכנס לעולם שלו,
ולא רק לדבר על העולם שלה?
כמה היא לחצה על טיפול,
או כמה היא נסתה להיות קצת כמוהו - להתענין בתחומי ענין שלו, להרחיב ידע -
כדי ליצור שיח משותף?
(כדי ש, נגיד, כשהוא מחליט להפסיק למאוס בה,
לא יהיה כ"כ מעט דברים לדבר עליהם)

אולי אם בעלך לא סטנדרטי,
להשאר אשה סטנדרטית זה לא הפיתרון.

אני הבנתי מהסיפור שהיא לא באמת קלטה למה הוא לא מתייחס אליה יפה, מהצד שלה היא עשתה הכל כדי שיהיה מרוצה וניסתה לדובב אותו לשוחח איתה על הנושאים היחידים שעלו על דעתה, היא לא ממש הבינה שהוא בז לה בגלל זה.

 

[Sparrow Bird]

אני הבנתי מהסיפור שהיא לא באמת קלטה למה הוא לא מתייחס אליה יפה, מהצד שלה היא עשתה הכל כדי שיהיה מרוצה וניסתה לדובב אותו לשוחח איתה על הנושאים היחידים שעלו על דעתה, היא לא ממש הבינה שהוא בז לה בגלל זה.

אני הבנתי גם דברים דומים

 

[Ruti Kepler]

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

תודה על ביקורת חדה וחכמה.

לגבי הפסקה המצוטטת והכשל הלוגי שתיארת, אני לא מסכימה בכלל.
הספר בא בדיוק לתאר את הפרדוקס. לא לפתור אותו. לא נכתב בשום מקום שזה ’הפתרון’. תוארה בעיה. נשארה בעיה. עד הסוף.
אאלט, גם על הכריכה צויין באופן ברור שהספר הזה לא יפתור את כל הבעיות, גם לא את חלקן...
אבל לא באנו לפתור בעיות, באנו לספר סיפורים.

הספר מציג בדיוק את המורכבות עליה דיברת, שכל בני משפחת מינץ מרגישים עליונות על אפרת וילדיה (אגב תנוח דעתך, זה היה קורה גם לו היא הייתה מגיעה ממשפחת אצולה ספרדית.)
הוא לא פותר אותה בשום אמירה. הוא משאיר אותה כך.
הספר מציג בדיוק את המורכבות בכך ש’כל המנהגים נשארו של מאיר’. נכון. אפרת זאת שביצעה את ההגירה, לא הוא.
האמירות של אפרת לשורי על קבלת המציאות, באות ממקום כואב ואוהב, של אמא שרוצה שהבת שלה תפסיק לתקן עולם, תתחיל לחיות. הן לא סותרות את המורכבות, לא מנסות לפתור אותה, אלא מוסיפות עליה רובד.

לגבי השידוך עם פריידי ביליץ, שוב, מורכבות. שורי מביאה את קול הזעם הצודק. הרי אם היא הייתה בריאה, לא היו חולמים לקחת לה את הרשי. זה מפוצץ. כפשוטו. הרשי מביא צד שני - אני בן מהגרים, רוצה להשאר כאן. שווה לי. (אגב הרשי הוא בחור חסידי לכל דבר, כתוצאה מהמורכבויות הקודמות. נער חיוור פנים ומסולסל פאות. זה לא שבחוץ מחכה לו משהו טוב יותר).

הדילמה הזאת לא ’נפתרת’ בסיפור על הבייגל. הוא עוד רובד בה.

בקיצור: כל הזעם שהובע בביקורת, הוא בדיוק מה שהספר בא לומר, רק עשה את זה בסיפור, לא באמירות ישירות.
וקצת מוזר לי לענות על ביקורת - כשזה בדיוק מה שנכתב בספר, למעשה.
במקום לומר ’הגזענות מגעילה’, אני מתארת את זה, מספרת את ולא על.
ואז באים הקוראים וכועסים - הי, אבל לא כתבת שהגזענות מגעילה!
כתבתי, נשמות, אבל בסיפור. לא באמירה. ולראיה, שכולכם קראתם את זה היטב היטב.

כך גם לגבי האפליה במוסדות ולחימת הצדק.
הספר מציג דילמה בין הרצון העז ללחום על הצדק, ובין הרצון לחיות כמו בן אדם בלי מאבקים.
העובדה ששורי בחרה בסופו של דבר בשקט ובחיים הפרטיים על פני מאבקים הרואיים, לא משלימה עם העוולות, לא מתעלמת מהן, רק מציעה הסבר אחד מיני רבים, למה ואיך הן ממשיכות להתקיים. כי בסוף רוב האנשים לא מוכנים לשלם מחיר אישי על מאבקי צדק ציבוריים (ובצדק!)
זה לא אומר שצריך או נכון להפלות, זה לא אומר שאפליה היא ראויה, זה לא אומר שהמוסדות מתנהגים בהגינות.

 

[Sparrow Bird]

תודה על ביקורת חדה וחכמה.

קודם כל אני חייבת להגיד שאני מעריכה מאוד מאוד את זה זה שאת מגיבה על הטקסט שלי.
זה בכלל לא מובן מאליו. תודה
וכאן המקום שלי להגיד שדווקא מהמקום של כתיבה ועריכה אקדמית עפתי על הספר הזה, כי לא הפסקתי להתפעל מהמבנה הסדור והשיטתי שלו, שלא פגם לרגע בחווית קריאה נעימה ומעמיקה גם יחד.

לגבי הפסקה המצוטטת והכשל הלוגי שתיארת, אני לא מסכימה בכלל.
הספר בא בדיוק לתאר את הפרדוקס. לא לפתור אותו. לא נכתב בשום מקום שזה ’הפתרון’. תוארה בעיה. נשארה בעיה. עד הסוף.
אאלט, גם על הכריכה צויין באופן ברור שהספר הזה לא יפתור את כל הבעיות, גם לא את חלקן...
אבל לא באנו לפתור בעיות, באנו לספר סיפורים.

עם זה אני יכולה להסכים בכל לב. בייחוד שאני נוטה לטעון שאנחנו, כציבור חרדי, נוטים להשלים עודף אחריות על הספרות שלנו ועל המסרים שהיא נושאת על כתפיה. לא שאין אחריות, אבל בהחלט יש עודף.

הספר מציג בדיוק את המורכבות עליה דיברת, שכל בני משפחת מינץ מרגישים עליונות על אפרת וילדיה (אגב תנוח דעתך, זה היה קורה גם לו היא הייתה מגיעה ממשפחת אצולה ספרדית.)
הוא לא פותר אותה בשום אמירה. הוא משאיר אותה כך.
הספר מציג בדיוק את המורכבות בכך ש’כל המנהגים נשארו של מאיר’. נכון. אפרת זאת שביצעה את ההגירה, לא הוא.

אני חושבת שככה זה אמור להיות על פי ההלכה. ללכת לפי הבעל.
בכל מקרה, זה אפילו לא חצה לי את סף ההכרה.

האמירות של אפרת לשורי על קבלת המציאות, באות ממקום כואב ואוהב, של אמא שרוצה שהבת שלה תפסיק לתקן עולם, תתחיל לחיות. הן לא סותרות את המורכבות, לא מנסות לפתור אותה, אלא מוסיפות עליה רובד.

לגבי השידוך עם פריידי ביליץ, שוב, מורכבות. שורי מביאה את קול הזעם הצודק. הרי אם היא הייתה בריאה, לא היו חולמים לקחת לה את הרשי. זה מפוצץ. כפשוטו. הרשי מביא צד שני - אני בן מהגרים, רוצה להשאר כאן. שווה לי. (אגב הרשי הוא בחור חסידי לכל דבר, כתוצאה מהמורכבויות הקודמות. נער חיוור פנים ומסולסל פאות. זה לא שבחוץ מחכה לו משהו טוב יותר).

הדילמה הזאת לא ’נפתרת’ בסיפור על הבייגל. הוא עוד רובד בה.

בקיצור: כל הזעם שהובע בביקורת, הוא בדיוק מה שהספר בא לומר, רק עשה את זה בסיפור, לא באמירות ישירות.
וקצת מוזר לי לענות על ביקורת - כשזה בדיוק מה שנכתב בספר, למעשה.
במקום לומר ’הגזענות מגעילה’, אני מתארת את זה, מספרת את ולא על.
ואז באים הקוראים וכועסים - הי, אבל לא כתבת שהגזענות מגעילה!
כתבתי, נשמות, אבל בסיפור. לא באמירה. ולראיה, שכולכם קראתם את זה היטב היטב.

כך גם לגבי האפליה במוסדות ולחימת הצדק.
הספר מציג דילמה בין הרצון העז ללחום על הצדק, ובין הרצון לחיות כמו בן אדם בלי מאבקים.
העובדה ששורי בחרה בסופו של דבר בשקט ובחיים הפרטיים על פני מאבקים הרואיים, לא משלימה עם העוולות, לא מתעלמת מהן, רק מציעה הסבר אחד מיני רבים, למה ואיך הן ממשיכות להתקיים. כי בסוף רוב האנשים לא מוכנים לשלם מחיר אישי על מאבקי צדק ציבוריים (ובצדק!)
זה לא אומר שצריך או נכון להפלות, זה לא אומר שאפליה היא ראויה, זה לא אומר שהמוסדות מתנהגים בהגינות.

אני מקבלת את ההסבר שלך שהספר בא לתאר מצב, כי הוא מספר סיפור - ואת זה הוא עושה היטב.

אם את מתארת בספר פרדוקס (גזענות, התייחסות לאדם אחר כאילו הוא שווה ערך אליך, רק כי הוא שונה ממך) אז למה הוא לא מוצג כפרדוקס ?

אני לא בטוחה שאוטומטית, כל מה שמתרחש במציאות אמור לעשות מעבר לטקסט (עיתונאי/ספרותי/אקדמי) ללא פרשנות או קונטרה רגשית הולמת. לפחות עבור חלק מקהל הקוראים.
ככה מתרחשת סיטואציה בה סבא ספרדי אומר בחיבה שמהשידוך המעורב הזה יצאו לו "נכדים שיכנוזים יפים". זו אמירה שייתכן שכן וייתכן שלא היתה נשמעת במציאות, אבל היא לא מקבלת שום קונטרה הולמת בספר.
לפי מה שאת אומרת כאן, לא אמורה להיות קונטרה מוסרית כי זה המצב העקום - ואת זה אני מקבלת.
אבל איפה הקונטרה הספרותית של עיקום פרצוף מצידה של שורי נניח ?
חלק מקהל הקוראים נזקק לקתרזיס (אולי הספרדים שבהם, אבל לא רק).

ולכן, גם אם הכוונה היא לתאר מצב עקום כמות שהוא (וזו בחירה אומנותית אישית ולגיטימית כמובן ומי אני שאתן לגיטימציה?), אז איך זה שהספר לא רק מתאר (כמו שאת כותבת שעשית) אלא משחזר ומשעתק את המצב ואפילו מיישב אותו לוגית ?

אם אחדד את זה,
את טוענת - אני מתארת גזענות ואת המורכבות סביבה. ואת ההתמודדות של הגיבורה כשברקע הגזענות.
אני טוענת - לתאר גזענות מתוך נקודת מוצא תרבותית מוטית מלכתחילה היא לא רק תיאור, היא גם שחזור של הגזענות עצמה.

 

[ת.עקבי]

אם אחדד את זה,
את טוענת - אני מתארת גזענות ואת המורכבות סביבה. ואת ההתמודדות של הגיבורה כשברקע הגזענות.
אני טוענת - לתאר גזענות מתוך נקודת מוצא תרבותית מוטית מלכתחילה היא לא רק תיאור, היא גם שחזור של הגזענות עצמה.

מזכיר לי. קראתי ספר שמעולם לא הייתי לוקחת אם לא חברה כתבה אותו (פחות הסגנון שלי). בפועל היה נחמד, כתיבה יפה וזורמת והצלחתי, על אף הז'אנר, להגיע לסופו בלי בעיה. בפועל, היה משהו בו שהרגיז אותי, ולא ידעתי היכן להתמקד. מאוחר יותר התברר לי בעקבות הערה כלשהי של בעלי על סיפור קצר שתמצתתי לו (לא מאותו ספר, אחר), שדווקא העובדה כי הזאנר התמקד בעדה מסוימת - גרמה לי להרגשה הזו. מבחינה מסוימת ובאופן הגיוני למדי - העלילה הותאמה למציאות שהכירה הכותבת, ואני, כשונה ממנה לחלוטין, לא מצאתי את המניע לפעולת הדמויות כאמינה.
ספרוו, איני יודעת מה העדה שלך והשיוך המגזרי, אבל אולי מה שלדעתך היה צריך יותר הדגשה - לא מצריך הדגשה לאלו שבשל הכותבת?
מסכימה עם העובדה שבגלל שאת ציפית לתיקון של הבעיה - אז את לא רואה את העלילה כפותרת. אבל אם רותי מתכוונת להציג מצג, לא דווקא לפתור אותו - והיא רואה אותו כך - האם נכון שהיא תגיש אותו בצורה שאת תראי כאמינה או בצורה שאלו היוצאים מנקודת המוצא שלה ייראו כאמינה?

 

[Ruti Kepler]

אז למה הוא לא מוצג כפרדוקס ?

בהרגשה שלי זה הוצג היטב כפרדוקס. זה הספר! זה הסיפור!
ברור שמאיר הוא זה שהרוויח בשידוך שלו, ולא אפרת, ולמרות זאת מתייחסים אליה כפחות.

ככה מתרחשת סיטואציה בה סבא ספרדי אומר בחיבה שמהשידוך המעורב הזה יצאו לו "נכדים שיכנוזים יפים".

בראיה שלי האמירה של הסבא גבאי היא בדיוק חלק מהפרדוקס. סבא גבאי מסוגל להנות מילדי החצי-חצי החמודים והיפים שנולדו לבת שלו, לראות את מעלותיהם מכל הצדדים.

לא בטוח שסבתא מינץ הכבודה, המפקחת החשובה, מסוגלת להישיר ככה מבט אל שורי ואחיה ולהגיד: וואלה, יצאתם מוצלחים, השילוב עם הגנים של גבאי עשה לכם רק טוב.
וזה כמובן לא ייאמר לשבחה ^

 

[חיה❤]

ספרוו, איני יודעת מה העדה שלך והשיוך המגזרי, אבל אולי מה שלדעתך היה צריך יותר הדגשה - לא מצריך הדגשה לאלו שבשל הכותבת?

מסכימה איתך, אני חושבת שאותי זה גם שיגע כי אני מגיעה ממקום כל כך אחר ביחס שלו לשיוך עדתי והמציאות הזאת פשוט מופרעת לי.
כנראה שהסביבה והרקע של כל אחד ייצר ציפיות שונות מספר שבא לדבר על אפלייה.
והי, @Ruti Kepler איזה כיף שאת פה להבהיר הבהרות!

 

[Sparrow Bird]

בהרגשה שלי זה הוצג היטב כפרדוקס. זה הספר! זה הסיפור!

זה לא מוצג נרטיבית כפרדוקס. הקורא יכול לזהות פרדוקס כי הוא מתעורר בתוכו (אם בכלל)
את מסבירה את זה עכשיו כפרדוקס. זה לא מרגיש ככה, זה לא נקרא ככה בהכרח.

ברור שמאיר הוא זה שהרוויח בשידוך שלו, ולא אפרת, ולמרות זאת מתייחסים אליה כפחות.

האמת, גם על זה מעולם לא חשבתי. על מאיר ואפרת עצמם.
שניהם זכו כי נראה שהם מאושרים יחד. סוף פסוק.

בראיה שלי האמירה של הסבא גבאי היא בדיוק חלק מהפרדוקס. סבא גבאי מסוגל להנות מילדי החצי-חצי החמודים והיפים שנולדו לבת שלו, לראות את מעלותיהם מכל הצדדים.
לא בטוח שסבתא מינץ הכבודה, המפקחת החשובה, מסוגלת להישיר ככה מבט אל שורי ואחיה ולהגיד: וואלה, יצאתם מוצלחים, השילוב עם הגנים של גבאי עשה לכם רק טוב.
וזה כמובן לא ייאמר לשבחה ^

את מתארת את הסבא כמי שעושה בחירה ראויה יותר לכאורה, כי הוא מתבונן באהבה בנכדים שלו, ולא מעניין אותו שהם חצי-חצי, בעוד הסבתא מהצד השני הפוכה ממנו. אבל בצורה בה המילים נאמרות ע"י הדמות שלו הוא לא נשמע כמי שמכיל שונות, אלא כמי שהפנים גזענות, ומתיישר לפיה באמצעות היטמעות.
תגידי שגם זה חלק מהפרדוקס ? מותר לך. אבל זו בחירה ספרותית שיש לה משמעות עבור קוראים - כי מעבר לכל ההסברים הנפתלים כאן - כשהקורא רואה את זה מול העיניים, כל שנותר לו לחשוב זה "נקודת מוצא הכרחית: עירבוב גנטי - עליה בדרגה כולל בונוס אסתטי".

אני מבינה ומקבלת את הסברייך שאת באמת ניגשת לטקסט, בהתבסס על תגובתך, כ"מספרת סיפור".
וזו באמת נקודה שאני לא לקחתי בחשבון, עד שלא העיור לי על כך (בתגובה אחרת),
ולכן אם זה מרגיש לך פרדוקס אז זה פרדוקס אותו את מתארת במיטב כלייך הספרותיים.

אבל הביקורת שלי משתמשת, ובכוונת מכוון, בטיעונים לוגיים בלבד. ללא הרגשות וללא תפיסות אבסטרקטיות הנתונות לשינוי בתלות בעיני המתבונן (וכנראה גם מוצאו העדתי).

ועל כן, בתגובה שלך, את בעצם משחזרת את מה שכתבתי - שמי שכותב מתוך נקודת מוצא תרבותית מוטית עלול, בלא כוונה, לשחזר את אותה הטיה.

 

[Ruti Kepler]

הקורא יכול לזהות פרדוקס כי הוא מתעורר בתוכו

אבל זה בדיוק הספץ בכתיבה אמנותית
לא לזעוק 'תראו איזה עוול נורא'
אלא לספר מה קרה, עד שהקורא באיזה שהוא שלב יגיד - 'תראו איזה עוול נורא'.