ביקורת ספרות לחיות וחצי / ביקורת

  • הוסף לסימניות
  • #81
אבל זה בדיוק הספץ בכתיבה אמנותית
לא לזעוק 'תראו איזה עוול נורא'
אלא לספר מה קרה, עד שהקורא באיזה שהוא שלב יגיד - 'תראו איזה עוול נורא'.
ומי הוא הקורא המזדעק, המפלה או המופלה ?

זו תפיסת עולם ספרותי לגיטימית מן הסתם, אבל היא עוקפת את מרכז הדיון והטיעון השכלתני שלי בביקורת, ועוברת להצגת טיעון חדש וכללי של הרגשה. אני לא שאלתי בביקורת שלי מה הקורא מרגיש מהספר, אלא התייחסתי לתודעה שהוא בונה.

אבל אם אתעלם מכל זה ואלך לשיטתך - אז הנה, הרגשנו. אבל גם חשבנו.
תודה על ההשקעה בתגובות.

נ.ב: מחכה להזדמנות הראשונה לקנות את הספר החדש שלך :)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #82
מזכיר לי. קראתי ספר שמעולם לא הייתי לוקחת אם לא חברה כתבה אותו (פחות הסגנון שלי). בפועל היה נחמד, כתיבה יפה וזורמת והצלחתי, על אף הז'אנר, להגיע לסופו בלי בעיה. בפועל, היה משהו בו שהרגיז אותי, ולא ידעתי היכן להתמקד. מאוחר יותר התברר לי בעקבות הערה כלשהי של בעלי על סיפור קצר שתמצתתי לו (לא מאותו ספר, אחר), שדווקא העובדה כי הזאנר התמקד בעדה מסוימת - גרמה לי להרגשה הזו. מבחינה מסוימת ובאופן הגיוני למדי - העלילה הותאמה למציאות שהכירה הכותבת, ואני, כשונה ממנה לחלוטין, לא מצאתי את המניע לפעולת הדמויות כאמינה.
ספרוו, איני יודעת מה העדה שלך והשיוך המגזרי, אבל אולי מה שלדעתך היה צריך יותר הדגשה - לא מצריך הדגשה לאלו שבשל הכותבת?
מסכימה עם העובדה שבגלל שאת ציפית לתיקון של הבעיה - אז את לא רואה את העלילה כפותרת. אבל אם רותי מתכוונת להציג מצג, לא דווקא לפתור אותו - והיא רואה אותו כך - האם נכון שהיא תגיש אותו בצורה שאת תראי כאמינה או בצורה שאלו היוצאים מנקודת המוצא שלה ייראו כאמינה?
ובמילים אחרות - הספר לא כתוב בעצם עבור כולם, או לא כל אחד יוכל לקבל אותו באופן שהשני יקבל בגלל נקודות המוצא השונות. אם הבנתי אותך נכון.

ושוב, זה טיעון של הרגשה. את מרגישה שהספר לא בשבילך או כן בשבילך וכו'.
ושוב עוקף את הטיעון המרכזי שלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #83
ובמילים אחרות - הספר לא כתוב בעצם עבור כולם, או לא כל אחד יוכל לקבל אותו באופן שהשני יקבל בגלל נקודות המוצא השונות. אם הבנתי אותך נכון.

ושוב, זה טיעון של הרגשה. את מרגישה שהספר לא בשבילך או כן בשבילך וכו'.
ושוב עוקף את הטיעון המרכזי שלי.
ודאי. גם אם ספרדיה הייתה כותבת את הספר מהזווית שלה היא הייתה חוטאת לאמת. כי האמת לא אבסולוטית, יש לה זוויות שונות ואין איש שחי את כולם ביחד. גם לא מעורבבים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #84
ודאי. גם אם ספרדיה הייתה כותבת את הספר מהזווית שלה היא הייתה חוטאת לאמת. כי האמת לא אבסולוטית, יש לה זוויות שונות ואין איש שחי את כולם ביחד. גם לא מעורבבים.

מענין אותי מאוד איך לדעתכן היה הספר עם ספרדיה היתה כותבת אותו.

אם מיהי רותצה לכתוב פרק לדוגמא,
זה יהיה עוד יותר מענין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #85
ברור שמאיר הוא זה שהרוויח בשידוך שלו, ולא אפרת, ולמרות זאת מתייחסים אליה כפחות.
אבל הנקודת הנחה שממנה יצאת...

למה שאפרת תרצה את מאיר?
הרשי רוצה את פריידי, זה הגיוני. הוא שם, הוא כבר חסידי בתרבות, בחיים בנשמה ו"בעל מום" וחייב להתפשר.
אבל אפרת? מה חסר לה שהיא צריכה להתחתן עם בחור חסידי? ועוד בחור עם בעיה רפואית!
למה בחורה מוצלחת רוצה להגר למקום לא שלה, לא מוכר, לא יקר ולא אהוב (ולמה שיהיה אהוב? איזו בחורה ספרדיה רוצה בחור חסידי? מה יש להם משותף בכלל ביחד?)

במציאות יש גזענות אבל לא כזאת
במציאות במשפחות ספרדיות לא רוצים לשמוע על עדות אחרות בדר''כ.
במציאות בנות או בחורים ספרדיים לא היו רוצים להינשא לחסידיים בדיוק כמו שחסידיים לא היו רוצים להינשא להם.

וזה מה שכל כך הציק לי בספר
למה הספר יוצא מנקודת הנחה שזוהי המציאות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #86
מענין אותי מאוד איך לדעתכן היה הספר עם ספרדיה היתה כותבת אותו.

אם מיהי רותצה לכתוב פרק לדוגמא,
זה יהיה עוד יותר מענין.
עריכה: חוזרת בי. ייתכן וישירות עלולה להוציא לעז או להתפרש כך.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #87
אבל הנקודת הנחה שממנה יצאת...

למה שאפרת תרצה את מאיר?
הרשי רוצה את פריידי, זה הגיוני. הוא שם, הוא כבר חסידי בתרבות, בחיים בנשמה ו"בעל מום" וחייב להתפשר.
אבל אפרת? מה חסר לה שהיא צריכה להתחתן עם בחור חסידי? ועוד בחור עם בעיה רפואית!
למה בחורה מוצלחת רוצה להגר למקום לא שלה, לא מוכר, לא יקר ולא אהוב (ולמה שיהיה אהוב? איזו בחורה ספרדיה רוצה בחור חסידי? מה יש להם משותף בכלל ביחד?)

במציאות יש גזענות אבל לא כזאת
במציאות במשפחות ספרדיות לא רוצים לשמוע על עדות אחרות בדר''כ.
במציאות בנות או בחורים ספרדיים לא היו רוצים להינשא לחסידיים בדיוק כמו שחסידיים לא היו רוצים להינשא להם.
חותמת על כל מילה.

ולראיה, אנקדוטה קטנה- כשהציעו לאחותי בחור כלשהו, אמרו לה: יש בעיה קטנה. הוא חצי אשכנזי...
ואכן תשובתה היתה לא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #88
אבל הנקודת הנחה שממנה יצאת...

למה שאפרת תרצה את מאיר?
הרשי רוצה את פריידי, זה הגיוני. הוא שם, הוא כבר חסידי בתרבות, בחיים בנשמה ו"בעל מום" וחייב להתפשר.
אבל אפרת? מה חסר לה שהיא צריכה להתחתן עם בחור חסידי? ועוד בחור עם בעיה רפואית!
למה בחורה מוצלחת רוצה להגר למקום לא שלה, לא מוכר, לא יקר ולא אהוב (ולמה שיהיה אהוב? איזו בחורה ספרדיה רוצה בחור חסידי? מה יש להם משותף בכלל ביחד?)

במציאות יש גזענות אבל לא כזאת
במציאות במשפחות ספרדיות לא רוצים לשמוע על עדות אחרות בדר''כ.
במציאות בנות או בחורים ספרדיים לא היו רוצים להינשא לחסידיים בדיוק כמו שחסידיים לא היו רוצים להינשא להם.

וזה מה שכל כך הציק לי בספר
למה הספר יוצא מנקודת הנחה שזוהי המציאות?
זו לא המציאות הרווחת, אבל כן דבר אפשרי.
אפרת הייתה בחורה מבוגרת יחסית, בת מושב שרצתה בית ברמה רוחנית גבוהה.
(אפשר להניח בעדינות שבני תורה ספרדים מהמעמד הגבוה, סירבו בכלל לשמוע עליה).
היא הייתה בקשר עם מורות וחברות חסידיות מהסמינר, שתיארו לה בצבעים נפלאים את הרעיון, ושכנעו אותה לגשת לשידוכים חסידיים.
בשנותיי בסמינר (החסידי...) היו כמה וכמה בנות של זוגות כאלה. וגם היום יש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #89
זו לא המציאות הרווחת, אבל כן דבר אפשרי.
אפרת הייתה בחורה מבוגרת יחסית, בת מושב שרצתה בית ברמה רוחנית גבוהה.
(אפשר להניח בעדינות שבני תורה ספרדים מהמעמד הגבוה, סירבו בכלל לשמוע עליה).
הנחה לא נכונה. בציבור הספרדי יש המון משפחות חרדיות בפריפריה והרבה פחות חלוקה מעמדית כי הוא לא חסידות סגורה מה גם שבני תורה לא נמצאים רק במשפחות ספרדיות עשירות.... יש לי חברות רבות בנות מושבים לא היה להן קושי מיוחד בשידוכים. לפי התאריכים אליהם מתייחס הספר היו ועודן המון ישיבות ספרדיות בארץ ככה שהיה לה היצע לא קטן ועם משפחה מבוססת כלכלית ההיצע אף גדול יותר.

אפשר להניח בעדינות שאלו שהכרת היו בנות להורים חוזרים בתשובה בערים מסוימות עם סמינרים מסוימים שזה מעורר שאלות אחרות אבל נניח לזה. משפחות ספרדיות רגילות היו מתייחסות בחשדנות להצעה מחוץ למגזר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #90
זו לא המציאות הרווחת, אבל כן דבר אפשרי.
אפרת הייתה בחורה מבוגרת יחסית, בת מושב שרצתה בית ברמה רוחנית גבוהה.
(אפשר להניח בעדינות שבני תורה ספרדים מהמעמד הגבוה, סירבו בכלל לשמוע עליה).
היא הייתה בקשר עם מורות וחברות חסידיות מהסמינר, שתיארו לה בצבעים נפלאים את הרעיון, ושכנעו אותה לגשת לשידוכים חסידיים.
בשנותיי בסמינר (החסידי...) היו כמה וכמה בנות של זוגות כאלה. וגם היום יש.

אבל היא למדה בסמינר ליטאי
הרבה יותר קל למצוא בחור ליטאי.
או ספרדי משתכנז, בכלל.
לא מקבלת את נחה שסרבו למוע עליה
ובעלי חסרונות יש בכל מקום, גם במגזר הזה.

אני מבינה שרצית לכתוב סיפור על חצי חצי במגזר החסידי דווקא
ואני מברכת על זה
כל שינוי היה עושה ספר אחר לגמרי
ואהבנו (אני אוהבת) את הספר כמו שהוא.

אבל כן, זה עדיין מאוד מתמיה
בתוך הסיפור

אלא אם כן היא למדה בסמינר חסידי
וגם זה, איך שהוא, קשה להאמין.

הכי הגיוני זה שצ'רנסקי או משהו כזה
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #91
זו לא המציאות הרווחת, אבל כן דבר אפשרי.
אפרת הייתה בחורה מבוגרת יחסית, בת מושב שרצתה בית ברמה רוחנית גבוהה.
זה הטיעון שעליו נסובה מרבית הביקורת שלי. הנחות היסוד הללו, שהן לא רק שגויות, אלא מסיטות את כל הסיפור לכיוון מסוים, ומשמרות את אותה הטיה עליה דיברתי.
ואם כבר נכנסים לעומק ההנחה, אז למה אפרת מבוגרת, ולמה היא מושבניקית (בהנחה השגויה שזה חסרון בכלל)
(אפשר להניח בעדינות שבני תורה ספרדים מהמעמד הגבוה, סירבו בכלל לשמוע עליה).
בכנות, בחיים שלי לא שמעתי שמסרבים למישהו נטו כי הוא מושבניק.
מעולם בחיי לא חשבתי שמושבניקיות היא חסרון.
מה ההיגיון בכלל ?
ונניח ובחור ירושלמי ספרדי לא היה ניגש להצעה כי "יש פערי מנטליות" בינו לבין אפרת , לא היו חסרים לה "מושבניקים" אחרים או בחורי פריפריה אחרים.
מצחיק אותי אפילו לכתוב את זה, כשרוב מוחלט מהזוגות הספרדים שאני מכירה לפחות מערבים מוצאים מפריפריה-ב"ב-ירושלים-אלעד-מודיעין. הם כנראה לא חשבו על כל זה, כשהתחתנו בכיף עם ספרדים אחרים במרחק 3 שעות נסיעה.
היא הייתה בקשר עם מורות וחברות חסידיות מהסמינר, שתיארו לה בצבעים נפלאים את הרעיון, ושכנעו אותה לגשת לשידוכים חסידיים.
כי בואי נגיד את האמת - המורות שלה היו פשוט גזעניות. אין דרך יפה לומר את זה.
ילדה חמודה, עם מאיות בתעודה, אפשר לסמוך עליה, חייבת לסמינר את חייה אחרי שהוא עשה לה טובה וקיבל אותה. ובמילה אחת "מהגרת" - בוא נסדר את הבחור התורן שבתוך המגזר שלנו אפסו סיכוייו למצוא בחורה נורמלית. ממש ציפור אחת בכמה אחת.

יש לי חברה ספרדיה שרצתה להקים בית עם אברך. קולגה שלה מהעבודה הציעה לה את אחיה האשכנזי ואמרה לה בהתלהבות שנראה לה שהיא ממש תתאים לו. מחמיא, לא ?
הספרדיה רצתה למות מצחוק אבל מתוך חוסר נעימות שאלה דברים בסיסיים על ההצעה. מסתבר שהוא עובד בחו"ל, לבוש צבעוני ועוד כמה דברים שברור מאליו שלא מתאימים לסגנון שלה. אחותו כנראה עד היום מהלכת לה בעולם כשהיא מדמיינת שהיא הציעה לה פיס.
בשנותיי בסמינר (החסידי...) היו כמה וכמה בנות של זוגות כאלה. וגם היום יש.
את אומרת בעצם שיש בנו כמו אפרת במציאות (ומן הסתם שכן, מיעוט שבמיעוט).
הטענה בביקורת אינה על המציאות, אלא על למה העולם בסיפור בנוי כך שאפרת מוצגת כבת מזל ומה הנחות היסוד (המעוותות האלו) משרתות (בסיפור ובכלל).

@-דינה- טוענת שזה מעוות ומוטה מראש שזה חוסר הברירה ומערך קבלת ההחלטות של אפרת
אבל את עונה לה בכלל בטיעון "יש בנות כאלו".
זה לא עונה על השאלות והתהיות על ההנחות שעליהן התבססו הבחירות הספרותיות, זה עונה על הדמות הספציפית הזו, שכאמור, באופן מעגלי לתחילת משפט זה, מבוססת על הנחה שגויה מראש. כשל לוגי ?

ואם נגיד "אבל זו הדמות וזה הסיפור, היה חייב חצי-חצי"
אין בעיה. אבל באותה נשימה נאמר
"הדמות בתוך הסיפור נבנית מראש מתוך הטיה תרבותית. היא לא נבנית על אדני ההיגיון/הדמוגרפיה/הנרטיב. היא נבנית על הטיה שמתחתיה יש דבר אחד - פשוט גזענות".
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #92
הכי הגיוני זה שצ'רנסקי או משהו כזה
כתוב מפורשות שמדובר על שצרנסקי.

י בואי נגיד את האמת - המורות שלה היו פשוט גזעניות. אין דרך יפה לומר את זה.
ילדה חמודה, עם מאיות בתעודה, אפשר לסמוך עליה, חייבת לסמינר את חייה אחרי שהוא עשה לה טובה וקיבל אותה. ובמילה אחת "מהגרת" - בוא נסדר את הבחור התורן
אכן זה מה שכתוב בספר.
הסיפור הוא בין היתר על בחירתה של אפרת לגשת לשידוך הזה, (בחירה שקיימת במציאות, גם אם במקרים לא רבים), והשלכותיה על המשפחה שהקימה.
למה בחרתי לכתוב עליהם ולא על משפחה ממוצא אחיד? כדי שיהיה סיפור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #93
קודם כל מעריכה את המענה
כבוד גדול לדון עם היוצרת של היצירה האומנותית הזאת
ועם כל ההסתייגות, הספר הזה (וכמובן אחיו) מקבל מקום של כבוד במדף הספרים שלי.

בשנותיי בסמינר (החסידי...) היו כמה וכמה בנות של זוגות כאלה. וגם היום יש.
ואותן בחורות לקחו מישהו לא בריא?

הזוגות המעורבים קיימים זה אין חולק
בעיקר ליטאים וספרדיים, פחות חסידיים, אבל גם זה קיים
אני עצמי מכירה מאד מקרוב זוג כזה
מכירה משפחה כזאת בדיוק. ממש בדיוק.
הם בשום אופן לא מוכנים להינשא לספרדים, רק רק חסידיים, אבל הם חצי-חצי, והשידוכים בהתאם.
שידוך כזה בדרך כלל לא בא על ריק, זה בא מהיכרות או משו דומה לא שסתם מורה משכנעת בחורה.
המשפחה הספרדית גרה במאה שערים, הבחור והבחורה היו צעירים מאד ושכנים. וכך קרה השידוך.
ושניהם היו בריאים.
הדוגמא שתארת יותר מאפיינת שידוכים של חוזרים בתשובה
מאשר של בת ממשפחה מבוססת נורמטיבית ובריאה בנפשה
למה שהאבא של אפרת יסכים לשידוך הזה?
שידוך הוא קצת כמו עסק, כל צד רוצה להשיג את התמורה הטובה ביותרלמה שהוא מציע, כמובן שזה רק בהשאלה אבל זה קצת דומה
ניקח לדוגמא משפחה דלת אמצעים, אבל עם בת מאד מוצלחת עם מקצוע מכניס, הם ינופפו בזה, וככה יקטינו את ה"מינוס" שלהם כביכול.
ואם לא, ואם המשפחה דלת אמצעים עם ילדה מוצלחת פחות הם יגשו לשידוך נניח ממשפחה פשוטה יותר, או ווטאבר מה שיבחרו להתפשר.
אז השאלה פה על אפרת היא חריפה- למה היא הרגישה במינוס?
ושוב, האם יש כמה בנות ספרדיות שמסתובבות בעולם הזה ויכולות לבחור כמו אפרת? סביר להניח שכן
האם זה הופך לתופעה? האם זה הופך להיות "המציאות האובייקטיבית שמוצגת בלחיות וחצי" ? לדעתי כלל וכלל לא.

למה בחרתי לכתוב עליהם ולא על משפחה ממוצא אחיד? כדי שיהיה סיפור.
בעיני השאלה היא למה בחרת לכתוב על אפרת שהתחתנה עם בחור לא בריא.
היא יכלה להתחתן עם בחור חסידי כן בריא שהתחתן איתה מסיבה כלשהי והיא מסיבה כלשהי ואז גם היה סיפור וגם הוא היה תואם מציאות.
(דוגמא לסיבה- ובכן אם מדברים על מציאות אז הנישואים המעורבים הכי פופולאריים זה בגילים גבוהים, אפשר היה לעשות את שניהם רווקים מתבגרים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #95
  • הוסף לסימניות
  • #96
כתוב מפורשות שמדובר על שצרנסקי.

אז ואי תגיד שאם היא היתה שואלת אותי,
הייתי ממליצה לה על סמינר ליטאי.

הרבה פחות פרצופים,
בכל שלב של החיים.
ושידוכים לא חוצי תרבויות.
זו תגובה לתגובות ששל אחרים.

ולך -
הספר שלך או אחר,
והוא חשוב לכשלעצמו.


אני חושבת,
מתי יבוא ספר
שיספר את הפער התרבותי הבלתי נתפס
בין חסידים לשאינם.

זה לב רוב התגובות כאן.


רק
אם את כותבת לכוווולם
צריכ לקחת בחשבון, אולי, את התפיסה של כווווולם.

או שאת לא כותבת לכולם.
או שאת לא מודעת לפער.
או שאת אומרת מה אכפת לי,
אני כתבתי, מי שיאהב יאהב.

העיקר אני הצלחתי לפצח מה קרה פה :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #97
  • הוסף לסימניות
  • #98
  • הוסף לסימניות
  • #99
בלי קשר לסיפור עצמו, בסמינר של גור בחצור למשל, לומדות ספרדיות לצד חסידיות. אני מאמינה שזה קשור לרמה של הסמינר מבחינה רוחנית (מהצד של הספרדיות) ולעובדה שאין מספיק בנות חסידיות למלא תיכון וסמינר לבד (מהצד החסידי). לא מכירה את צ'רנסקי כל כך, אבל מעניין אם גם שם זה אותו קונצפט. כי אז זה מסביר למה אפרת בחרה ללמוד שם דווקא (כי הרמה הרוחנית גבוהה ואולי חסרות בנות חסידיות למלא את הסמינר?).
כך או כך, לא יכולה לדמיין מורה חסידית מנסה לשכנע בת ספרדיה להתחתן עם אחד מבחורי גור...
 
שרנסקי זה סמינר חסידי במקור.
תכלס יש שם הכל- סמינר 'מעורב'. יכולות להיות כתות עם רוב חסידי\רוב ספרדי\רוב ליטאי.
סמינר מאוד מאוד מאוד לא גזען. הפוך.
הבנות לומדות עם כל העדות מעורבב. בשונה מסמינרים אחרים ששם לא נחשפים למישהי מחוץ לקהילה השמורה שלך.
ואגב לא חסר לשרנסקי בנות חסידות למלא את הסמינר- (ממתי 'ממלאים' סמינר?)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!
@מיכל פרץ יהודה את פה?
בואי בואי,
את חייבת לשמוע איזה ספר קראתי!

פעם פעם,
כשלנעה היתה רק תינוקת,
היא הסתובבה בטבריה,
בין קברי צדיקים לבתי כנסיות,
ובקשה מרחל אשתו של ר' עקיבא
למצוא איש שלא מפחד מכלום.

טייםקאט, 5 שנים קדימה,
היא בקרית שמונה של מעלה,
קונה קישואים אצל עזיזה,
מלמדת יהדות את אורנה זית,
מקטרת לשירה
וסופגת בגבורה את השקיות של רחלי.
וגם, כן,
מגדלת עם הצדיק מהנגריה,
שאמר לה 'בואי לא נפחד',
את פצפצת, פלפלון, רביבו ומרגרינה.

הענין של הפחד שלא מקרי.
לכאורה
ספר שמדבר על נישואים שניים,
על סודות,
על בריחה ועיקופים ותצפיות על הגן,
ועל אשה עם חרדות יום יומיות שמדוברות ונוכחות,
אמור להיות ספר מלחיץ, מטריד, דרוך.
כבד.

לא מצאתי מי שאומר על הספר הזה שהוא כבד.
הוא מצחיק, הוא מענין, הוא מסקרן והוא אמיתי ועממי,
והרוחות של הצפון מביאות איתן סוג של רוגע, של נחת.


אז איך באמת?
האם זה באמת בגלל איתמר,
שמיצב את כל המשפחה,
נרתם לכל מבצע עבור כולם וכלום לא קשה לו מדי?
או שזו רוחה של הסופרת, שהרוגע שהיא כותבת בו?

ויותר לעומק.
בקריאה שניה ושלישית שמים לב
שכל מה שנעה פוחדת ממנו
מגיע לתוך החיים שלה. ממש הביתה.
אם זה רביבו התוכי שנקרא על שם הבת ששרטה את נפשה אולי לנצח,
אם זו סבתא של אפרת שנעה עזבה בטבריה, אבל היא פתאום מפטרלת בקרית שמונה בחנות ירקות ובגן ואיפה לא,
אם זה פחד מהנסיעות המסוכנות - ודווקא השותף בנגריה מנקב כרטיסיה בקברי צדיקים,
ואם זה הרתיעה מהגיסה הלא הגיינית, שנוחתת לה בבית לתקופה לא מוגדרת,
ובעיקר, אחרי הבית שנשבר, שוב קורים דברים מתחת לאפה, מאחורי גבה, בסוד,
ועל ידי שתי הנפשות הקרובות והתומכות של חייה.

וכל חשיפה כזאת בונה בה משהו, ומקדמת אותה עוד שלב בהתמודדות.
ממש טיפול CBT בחשיפות.
זה תמיד מתחיל בהסטריה,
ממשיך באיתמר שמסרב לברוח ומזכיר את מי ואת מה אנחנו עובדים,
(ואולי לכן הסעיף נאחרון כ"כ קשה)
מלווה בחברה שכל אשה צריכה,
ונגמר ממש בסדר. ממש בהצלחה רבתי.

לכן, לא יודעת,
כתוב שיש לנעה חרדות.
אני לא חווה אותה חרדתית.
אולי נבהלת בקלות.
כן, היא נבהלת.
אבל היא מתמודדת נפלא עם כל מה שמגיע אל פתחה

או שהסופרת ב"ה לא יודעת איך חרדה נחוות...

חוץ מזה נשארה לי עוד תמיהה אחת:
למה לאיתמר סגרון, בחור בריא ובנפשו ובגופו,
חכם איכותי ובלי ילדים (גרוש? רווק? לא כתוב),
לקחת גרושה עם ילדה וחרדות?
חייבת להגיד שקשה מאוד לא לאהוב את הדמות של איתמר.
אפילו רק על הצורה שהוא מדבר, מחנך ומגדל את הילדה שלו שנולדה לאב אחר.

ועוד משהו שאהבתי:
זה הספר היחיד שמדבר על הקושי העצום של אמהות בתחילתם של הסדרי ראיה
לתת למי שפגע בי מגע עם הילדים שלי,
לא רק לאפשר - להביא ולהסיע ולתווך ולפעמים גם לשכנע.
ולאפשר את הפגישה הזאת -- בלי שאני נוכחת שם, לשמור.

אבל די אמרנו לא ספר כבד.
קליל, מרגש, זורם, מלא אויר ואוירה.
ויראת שמים אמיתית פנימית בלתי מתפשרת.

בין לבין יהיו סליחות,
תוכים וקרוקודיל.
גיטרה סלטים וילקוט,
טקס ביכורים בקיבוץ,
נדנדה בחצר,
וסיום ענק בסלון


זה סיפור על סיפורי חיים לא פשוטים,
ועל חיים פשוטים בכל היופי שלהם.
על .פירוק בית
ועל בית יציב כל כך.
הורים רחוקים,
גיסות קרובות מדי,
וחברה קרובה בדיוק במידה הנכונה


לגבי השם של הספר:
יש הסבר בכריכה האחורית.
לא יכולה להגיד לירדתי לסוף דעתה של הכותבת.
למה דווקא השם הזה.
איך דווקא הוא הא מדבר על נעה. על כל מה שהיא עוברת, ברוגע אופיני (למרות ועל אף)
אם הסופרת תגיע לפה,
אנ אשמח להרחבה על זה.

לגבי הכריכה:
נדירה.
האיורים, הצבעים, המרקמים.
המפה!
כרגע הכי טובה שראיתי בשנה האחרונה.

ואיך שכחתי:
לפני כל פרק יש שיר קטן.
חמשיר.
שירים משובחים מקצועית,
נוגעים בנשמה,
מעוררי מחשבה.
עם פאנצ'ים חזקים :)
ממש חבל שהספר לא לידי לכתוב אחד לדוגמא.

עוד לא קראתם?
רוצו.
מיכל תודה על הספר הזה.
 תגובה אחרונה 

פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה