סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

[שמואל אגסי]

ממש לא התכוונתי שזה מציק מסיבות אדאולוגיות.
זה מציק כי זה נראה כמו העתקה וחוסר מקצועיות.
(שוב, אני לא מדבר על מה שזה באמת, אלא איך זה נראה לקורא.)

 

[אינדה]

ממש לא התכוונתי שזה מציק מסיבות אדאולוגיות.
זה מציק כי זה נראה כמו העתקה וחוסר מקצועיות.
(שוב, אני לא מדבר על מה שזה באמת, אלא איך זה נראה לקורא.)

במידה ויתחלף השם למסדר הפניקס זה עדיין יהיה דומה?

 

[ת.עקבי]

ממש לא התכוונתי שזה מציק מסיבות אדאולוגיות.
זה מציק כי זה נראה כמו העתקה וחוסר מקצועיות.
(שוב, אני לא מדבר על מה שזה באמת, אלא איך זה נראה לקורא.)

לכן הקדמתי לשאול - ההעתקה המדוברת היא העתקת אופי הפעולות של המסדר או שמות בלבד? אם מסדר עוף החול ההוא עוסק בגינון והנוכחי מקים תיאטרונים - לא רואה בעיה.
כמובן שזו דעתי, לא כופה אותה על איש.

 

[ת.עקבי]

במידה ויתחלף השם למסדר הפניקס זה עדיין יהיה דומה?

לא חושבת שיתן משהו כאשר שפת כתיבת הספרים היא באנגלית. אולי תחפש במדרשים את שם העוף ההוא, ידוע לי שקראו לו חול, אבל אולי יש שם נוסף, בארמית וכו'

 

[אינדה]

לכן הקדמתי לשאול - ההעתקה המדוברת היא העתקת אופי הפעולות של המסדר או שמות בלבד? אם מסדר עוף החול ההוא עוסק בגינון והנוכחי מקים תיאטרונים - לא רואה בעיה.
כמובן שזו דעתי, לא כופה אותה על איש.

מסדר עוף החול בספרי הארי פוטר נקרא על שם עוף החול (Fawkes) – עוף החול של אלבוס דמבלדור, מנהיג המסדר.
עוף החול הוא יצור אגדי שמסמל לידה מחדש, נאמנות וריפוי – והוא משמש כסמל לתקווה ולמאבק באופל, גם כשנדמה שהכול אבוד. פה זה בדיוק הפוך מסדר עוף החול הוא מציר הרשע.

לא חושבת שיתן משהו כאשר שפת כתיבת הספרים היא באנגלית. אולי תחפש במדרשים את שם העוף ההוא, ידוע לי שקראו לו חול, אבל אולי יש שם נוסף, בארמית וכו'

זה לא באמת משנה לי. אני יכול להחליף. זה לא באמת חלק מהעלילה. המסדר הזה בעיקרון תופס חלק נכבד בספר הבא.

 

[שמואל אגסי]

פה זה בדיוק הפוך מסדר עוף החול הוא מציר הרשע

אז תקרא לזה "מסדר ההידרה" (מפלצת מים כלשהי).

לכן הקדמתי לשאול - ההעתקה המדוברת היא העתקת אופי הפעולות של המסדר או שמות בלבד? אם מסדר עוף החול ההוא עוסק בגינון והנוכחי מקים תיאטרונים - לא רואה בעיה.
כמובן שזו דעתי, לא כופה אותה על איש.

זה לא משנה. הספר המדובר כל כך מפורסם ומוכר, ברמה בינלאומית, וכל דבר שמתחיל להיות דומה אליו, מיד מזוהה כהעתקה. העתקה זה לא רק גוף הסיפור, אלא גם שמות ומושגים בעיניי הם העתקה. (מי שרוצה המחשה לזה, מוזמן לחפש כאן בפרוג את האשכולות שטחנו עד דק את הדופליקטים, בדיוק על הנושא הזה, ועל הספר הזה. אגב, הרבה פעמים הביקורת לא הייתה מוצדקת)

 

[צלולה]

פה זה בדיוק הפוך מסדר עוף החול הוא מציר הרשע.

זה דוקא יפריעה יותר לקוראי הארי פוטר (לדעתי) כי יקשה עליהם לקשר בין מסדר עוף החול לציר הרשע...

 

[אינדה]

פרק 15
​

הסעודה נגמרה והאורחים קמו מהשולחן באלגנטיות שלא אופיינית להם. "תודה לכם על הכול", אמר מורזן. "אין לנו איך להודות לכם", נראה שהוא מתבייש לעזוב את המשפחה טובת הלב הזו בידיים ריקות.

"אינכם חייבים לנו דבר", מיכאל חייך אליהם בחביבות. "רק תקנו את דרככם המעוותת", כמו מנסה לשנות את נתיב חייהם.

פירנן ומורזן זירזו את חבריהם ומיהרו לצאת מהבית, ומיכאל מיהר אחריהם. נריה יצא אף הוא. "רגע", קרא לעברם מיכאל. החמישה הסתובבו לכיוונו.

"כן?" היה זה מורזן שפתח את פיו ראשון. כאילו ציפה לרגע הזה.

"היכן תעבירו את הלילה?"

"אין לנו לאן ללכת, אולם איננו יכולים להישאר כאן ולסכן איתם", פירנן התערב מהר כמו חושש שאחד מחביו יעוט על ההצעה. "הרי אנחנו שודדי ים אין לנו מקום בממלכת ארצי'בל".

"זה לא משנה לי", קולו של מיכאל היה החלטי.

נריה שעמד אחרי אביו לא הצליח להבין את עקשנותו בנושא השודדים, אולם החליט להשאיר את דעותיו לעצמו. גם ככה אבא לא מקשיב לי.

"לא", חזר מורזן לדבר וגוון קולו החלטי. "אנחנו לא נסכן אתכם, מספיק הזקנו".

"ואני לא מתכוון לשחרר אתכם", מיכאל קרב אליהם ואחז בזרועו של מורזן. "תבינו. אם תצאו עכשיו לדרך תיתפסו בקלות", טפח על גבו של פירנן ומשך בידו השניה את אורומיס שהיה הנמוך מבין חבריו השודדים.

"יש עכשיו עוצר בממלכה. מאחרי השעה תשע אסור להסתובב בחוץ, ועוד עכשיו כשהמלך טלה עור של נחש, השמירה בממלכה מאוד קפדנית", הסביר נריה את דבריו של אביו. הוא לא הבין מדוע הוא עוזר מרצונו לשודדים שתקפו אותו ואת עירו, אולם כיוון שאביו עזר להם ניסה גם הוא לשתף פעולה.

"בואו חברים", מיהר אותם מיכאל חזרה אל ביתו. "אצלי תישנו הלילה, ומחר בבוקר תצאו לדרככם".

בלילה נרדמו חמשת שודדי הים. ונריה התגנב לחדרם על מנת לפשפש בחפציהם. הוא רצה לראות שלא שדדו כלום מביתו.

בשקט בשקט עשה את צעדיו בין שקי הבד שהניחו השודדים לצד מיטותיהם, והחל לפתוח אחד אחד.

הוא החל בשקו של אורומיס שנחר בקול רעש גדול. השק היה כבד מאוד ותכולותיו היו גדולות ממשקל גופו הבריא של נריה. הוא פתח את השק, והחל להוציא את תכולתו החוצה.

תכולת השק נראתה כי היא אינה שייכת לשודד הים אורומיס. הדברים שהוציא נריה היו ספרי קודש ישנים, גביע קידוש ונר הבדלה. עוד כמה דברים שלא ידע נריה את שמם הופיעו בשק.

כשראה כי אין חפצים השייכים לאביו או לאימו, מיהר להחזיר את התכולה חזרה לשק.

נריה עבר לשק חדש. הפעם היה זה שקו גליידר. גליידר היה שודד קשוח שבכל זמן היכרותו עם נריה לא הוציא מילה מפיו, נריה חשב שהוא אינו יכול לדבר.

בשקו של גליידר לא מצא נריה דבר מלבד שתי חליפות בגדים ושק מטבעות נחושת. הוא האמין שמטבעות הכסף אינם שייכים לו, אך שוב החזיר את הפריטים לשק.

אחר ניגש לשקו של מורזן ששכב לצד גליידר. שקו של מורזן היה נתון בין ידיו, ונריה ידע כי החיטוט בו יהיה קשה. הוא הרים בעדינות ידו של מורזן שהונחה על השק, והניחה בצד הגוף.

מורזן הסתובב לצידו השני, ושוב חבק את השק בשתי ידיו.

נריה לא אמר נואש וניסה שוב. הוא הרים את ידו של מורזן והניחה בצד הגוף, אך שוב הסתובב מורזן על צידו השני וליפף את שקו בין ידיו. נריה כבר חישב להישבר, הוא סובב את גופו ועבר לשק הרביעי, שקו של פירנן.

השק הרביעי היה קל מדי לנשיאה, ונריה הבין כי אין בתוכו דבר. אך בכל אופן החליט לפתוח את השק. השק כמובן היה ריק.

השק החמישי היה שייך לשרוקיין. רעמת שיערו הארוך הונחה על שקו כדי למנוע מאדם זר לנגוע בשק.

נריה התקרב בצעדי חתול לעבר השק, פתח אותו ונדהם לראות שהוא מכיל חמישה אבנים גדולות. 'למה אדם סוחב אבנים?' שאל את עצמו נריה. ככל שחשב לא הצליח להגיע לתשובה.

אחר שסיים לעבור על כל השקים החליט לחזור לשק שלא הצליח לבדוק. הוא הרים את ידו של מורזן, אך זה בתגובה סבב את ידו של נריה אל מאחורי גבו. "אתה באמת חושב שתצליח לגבור עלינו?" לחש לתוך אוזנו של נריה.

"אתה ער?" נחרד נריה. הוא חשב שבטח עכשיו יתנקמו בו השודדים, הוא ידע כי אסור לאביו לרחם עליהם אך כעת אינו יכול להזהיר את אביו מפניהם.

"ידעתי שאסור לסמוך עליכם", לחש גם הוא. "אמרתי לאבא שלי שלא כדאי לו לסמוך עליכם, אך הוא חשב אחרת ממני. ואני שמח לראות שצדקתי".

"אתה טועה. הנה תבדוק בשק שלי לא תמצא בו דבר". הוא הגיש את השק לנריה אך זה התבייש לפתע לקחת את השק ולפשפש בו.

"נו", דרש מורזן, אולם נריה לא זז. הוא שפך את תכולת השק על הקרקע והביט בפניו המבויישות של נריה. "תבין ילד", אמר אחרי מספר רגעים של שקט. "כולם כאן ערים", קולו נעשה עבה כשדיבר.

כל השודדים התעוררו באחת, מלבד גליידר שהיה שקוע בשינה עמוקה ובנחירות קולניות. נריה פקח את עיניו בהשתהות. הבושה שחש הלכה וגברה מרגע לרגע.

"זה לא...", ניסה להסביר את עצמו נריה.

"זה בסדר, גם אנחנו היינו עושים כמוך", מורזן עבר לישיבה מזרחית. "אתה יכול לחשוד בנו, הרי אחרי הכול אנחנו שודדי ים. זה לא משנה עם אנחנו בים או ביבשה". הוא ראה שנריה נבוך מתוכן השיחה, והחליט לקום יחד עם נריה ולצאת אל החושך שבחוץ.

"אני מצטער", נריה קיווה בליבו שהאדמה תפתח את פיה ותעלים אותו. "לא הייתי צריך לחטט לכם בדברים". לא יאמן שעכשיו אני זה שמתנצל...

"היית, היית", מורזן קם והניח יד על כתפו של נריה. "זה בסדר גמור, כפי שכבר אמרתי קודם, אנחנו שודדי ים. ואסור לך לעולם לסמוך עלינו. יש לך אבא מדהים תשמור עליו".

משהו בנריה התרכך. "תגיד האבנים ששרוקיין מחזיק בשק, זה כי ידעתם שאחפש בשקים?" החשד שהרגיש נריה מתחיל להעלם ממנו. "כלומר שמתם אותם בכוונה?" הסביר את דבריו.

"לא. לשרוקיין יש אוסף של כל מיני אבנים. וחוץ מזה ידענו שתחפש בשקים שלנו, ראינו שקשה לך עם הימצאותנו בשטח ביתך".

"שוב אני מתנצל".

"שוב. כבר אמרתי לך אין לך על מה להתנצל".

נריה עזב בבושת פנים ונכנס לחדרו.

הלילה היה קריר, ציוצי ציפורים ראשונים של שחר נשמע מאשנב החלון. נריה הבין כי את שנת הלילה יצטרך לדחות לזמן אחר. עליו לחזור לקרחת היער ולשוב להתאמן בחרב.

מי יודע מתי אזדקק לחרבי שוב.

*****​

 

[אינדה]

פרק 16
​

נריה יצא לקרחת היער, כשהוא מצויד בחרב העץ הישנה שלו. הצליל הרך של השלכת תחת רגליו נשמע בכל צעד, הוא התכונן לקרב המדומה שלו. אוחז בחרב בחוזקה, חש את משקלה המוכר בידו, והחל לנוע במהירות בין העצים.

אחרי שבחר לו עץ גבוה וחזק, סימן אותו כמטרה ראשונה. בתנופה מהירה הניף את חרבו, מכה בעץ פעם אחר פעם. הקול העמוק של חרב העץ הפוגעת בלב העץ הדהד בקרחת היער.

נריה לא נותר במקום אחד. במהירות סובב את גופו, מכה בעץ נוסף בזווית אחרת, פעם מלמעלה ופעם מלמטה, מתאמן על תנועות חדות ומהירות.

החרב נעה באוויר כשלוחה של רצונו, נריה תקף והגן על עצמו בעוצמה ובקצב אחיד. הוא ידע שעל מנת לשרוד בממלכת ארצי'בל, עליו להיות לא רק חזק, אלא גם מיומן וזריז. כל מכה שהניף הייתה מדויקת ומחושבת, כשהוא מנסה לדמיין את מתנגדיו עומדים מולו.

העץ שימש עבורו לא רק כמטרה, אלא כשותף לקרב, שותף שממנו הוא לומד ומשתפר. כל מכה, כל תנועה, הובילו אותו לצעד הבא, עד שלא נותר עץ בקרחת היער שלא חווה את כוחו של נריה וחרבו.

נריה עצר לרגע ושמע קול רחש מבין העצים. ליבו פעם בפראות, והחרב שבידו רעדה קלות. אולי אני עדיין לא מוכן? הוא הביט סביבו, מנסה לאתר את מקור הרעש. זו יכולה להיות חיה מסוכנת. תחושת הבטן שלו אמרה לו שאין מדובר בכך..

הוא נשם עמוקות, מנסה להרגיע את עצמו ולהתרכז.

הרחש המשיך, מתקרב.. לא הייתה לו ברירה אלא לבדוק. נריה התקדם בצעדים זהירים לעבר הצליל, עיניו פקוחות לרווחה, דרוכות לכל סכנה אפשרית.

בין הצללים, הבחין בדמות מתקרבת במהירות. הוא עצר והכין את חרבו לקרב, מוכן להכות בכל רגע.

הדמות החלה לרוץ לכיוונו.

נריה אוחז בחרב העץ שלו, רועד מפחד. החרב אינה חרב שמסוגלת להגן עליו באמת. בסך הכול עץ שהמכה הכי חזקה שיצליח נריה להפיק ממנו, הוא כאב חזק, ותו לו. אין הגנה אמיתית.

הדמות כבר עמדה קרוב אליו. נריה עצם את עיניו בחוזקה, נושא תפילה לאלוקיו.

"אתה לא חושב שכדי ללמוד גם אומנות לחימה, באמצעות הידיים?" קולו של מורזן נשמע לצידו, מניח יד על חרב העץ הרועדת בידיו.

"מה אתה עושה פה?" הפחד נעלם ממנו באחת. "איך הגעת לכאן? עקבת אחריי?" כעס נשמע בקולו.

"כן", מורזן לא התייחס לכעסו של נריה. "אתה צריך לעבוד על אומנויות לחימה". הוא שלח את ידיו קדימה והעיף מידיו של נריה את החרב. "מה תעשה בשעת לחימה כשמישהו יצליח להעיף ממך את החרב? או למשל מה תעשה ברגע כמו עכשיו, שרץ אליך משהו וחרב עץ בין ידיך".

נריה חשב טרם ענה. השאלה של מורזן אכן נכונה, הרי אין לו מושג מה עליו לעשות כשמישהו יניף מולו חרב, או יצליח להעיף ממנו את חרבו שלו. "אתה רוצה ללמד אותי?" בושה עדינה ננסחה על פניו בשעה ששאל. האדם שעד לפני שעות ספורות חשד בו, וניסה לגרש מביתו, יהפוך ברגע למורה ללחימה עבורו. אם הוא לא היה חושב שהדבר נצרך לעולם לא היה נריה מבקש זאת ממורזן.

"וזאת למה לי?"

נריה רצה לענות ולהגיד שאחרי כל הטובה שהרעיף עליהם אביו, מין הראוי שלפחות יעזור לבנו ללמוד כמה תנועות טובות. אך בחר לשתוק ולהמשיך להתאמן על חרבו, רק שהפעם המטרה לא הייתה עץ אלא מורזן בעצמו.

החרב הונפה באוויר וכוונה לעבר הצוואר של האובייקט, ומורזן בתנועה מהירה זז והותיר את נריה בהלם. "איך...? אבל..." תמה. "מניין המהירות הזו?"

"שנים של התאמנות". חייך מורזן.

נריה לא וויתר. הוא הרים שוב את חרבו, והפעם רץ ישר לכיוון מרכז ביטנו של מורזן. לא היה קשה להבין מה מנסה נריה להשיג, ומורזן היה מוכן גם לזה.

שניה לפני שעמדה החרב לפגוע בו, הסתובב מורזן סיבוב חד, אחר תפס בידו של נריה ישר וקיפל אותה במהירות כלפי מטה ומיד משך את כל הזרוע כלפי מעלה.

צעקת כאב נפלטה מפיו של נריה, והחרב נשמטה מידיו ונחבטה בקרקע הקשה של היער. "תעזוב, תעזוב", התחנן נריה. "זה כואב לי", צעק.

מורזן הביט בפניו של נריה ובבת צחוק נפלטה מפיו. "אתה התחלת", חייך שוב. "תעזוב, תעזוב, זה כואב לי", חיכה אותו מורזן בלעג. "אולי כדאי שתתחיל לבחור את המלחמות שלך, אני רואה שאתה אוהב להתחיל דברים שאתה לא יודע איך הם יגמרו".

"למה אתה מתכוון?" נריה השתחרר ממורזן. הוא היטה את ידו ימינה ושמאלה בתנועות מעגליות, מנסה בכך להרגיע את הכאב שחש. "הה", הבין לפתע נריה על מה בן שיחו מדבר. מדוע כדאי לו להתאמן בלי חרב. "אתה עדיין פגוע מהאירוע שקרה בבית הכנסת?"

"זאת רק עצה, אתה כמובן לא חייב להקשיב לה", נראה שמורזן בחר לא להתייחס לדבריו האחרונים של נריה.

"אז מה אתה אומר?" ניסה שוב נריה את מזלו. "אתה מוכן ללמד אותי?"

"לא".

השמש החלה להציץ מהמזרח וזמן תפילת שחרית הגיע, מה שגרם לנריה לעזוב את החרב במקום מחבואה שבין עצי היער ולהזדרז לשוב לביתו.

את הוויכוח עם מורזן החליט ישמור לעת אחרת. כעת עליו להכין עצמו לעמוד מול אביו, ולענות על השאלה שוודאי תישאל. להיכן אתה יוצא בשעות המאוד מוקדמות של הבוקר?

מה יגיד לאביו... אני יוצא ללמוד לשלוט בחרב? וכי למה צריך הוא לשלוט בחרב, כדי להילחם בחיילי הממלכה? הרי זו בגידה!. אלא מה הוא לא צריך לשלוט בחרב, אז למה לצאת מוקדם מהבית?

המחשבות הטרידו אותו מאוד, כל הדרך עד לבית הכנסת המקומי. מאחוריו התהלך מורזן עם מחשבות משל עצמו. "אתה פשוט יכול לספר את האמת", אמר לפתע כאילו קרא את מחשבותיו של נריה.

"מה?" תמה נריה על תזמון המשפט.

"תגיד לאביך את האמת, הוא אדם טוב אני בטוח שהוא יבין אותך", מורזן חיוך שגילה כי שני שיניו הקדמיות חסרות.

"אבל איך..."

"הדרך עד לפה מעט ארוכה, ותנועות הפנים שעשית הן אלו שהסגירו אותך", חיוכו של מורזן התרחב מעט, מגלה על כמה שיניים חסרות.

"אולי אתה צודק, היום בלי נדר אני אדבר איתו". מקווה שאספיק.

מתפללים רבים החלו להתאסף מסביב לבית הכנסת, וקולותיהם קטעו את שיחתם של נריה ומורזן. משהו קרה! "תמתין רגע, אני חייב לבדוק מה מתרחש. אם אלו חיילים של המלך חייך יהיו בסכנה".

נריה ניגש לאדם הראשון שראה. היה זה ראובן הגבאי. "קרה משהו? מדוע כולם מתאספים בחוץ".

הגבאי הביט בפניו של נריה ודמעות החלו ליפול במורד לחיו. "מה אתה עושה פה? אתה צריך למהר הבייתה. חיילי הממלכה מכתרים את בית אביך".

"מה?!!" צעקה נפלטה מפיו.

"אביך מואשם בבגידה".

שאלות רבות רצו בראשו של נריה, אולם ידע כי אין זה המקום והזמן.

בריצה תפס את ידו של מורזן ומיהר אתו לעבר בית אביו. "אבא מואשם בבגידה, חייבים למהר לעזור לו".

הם רצו במהירות, רצו כאילו חייהם נתונים בכך. רצו כאילו זה הדבר האחרון שהם עתידים לעשות.

*****​

 

[אינדה]

פרק 17
​

דפיקה קלה על דלת החדר, ומיד הכריז אלפונסו על בואו של נסיך הכתר.

"הכנס אותו", קולו של המלך תקיף.

בחדר נכחו המלך אזמרגד והנסיך אינדה לבדם. "אבא, קראת לי?" הרשה הנסיך אינדה לקרוא לאביו 'אבא' ולא 'המלך'.

"היכן היית היום?"

אינדה לא הבין את פשר שאלתו של אביו. "בבוקר הייתי בחדרי, מאז שמסיבת יום הולדתך נדחתה אני מנסה לחשוב מי מנסה לפגוע בנו, וכעת אני מגיע מאולם הלימודים".

"למה שמישהו ינסה לפגוע בי?" שאל המלך בעורמה.

"האם אבי הספיק לשכוח את מה שקרה פה בחדר אתמול בערב?" מה קורה כאן?

"לא, לא שכחתי". המלך אזמרגד נעמד לפתע. "אינדה יש לי משהו חשוב לשאול אותך".

"כן אבא", אביו התהלך בחדר במעגלים, והדבר גרם לאינדה לחשוש. הוא לא זכר את אביו מתנהג כך.

"אתה מעוניין למלוך?" המלך אזמרגד נעצר כשעיניו מביטות בעיניו הכחולות של הנסיך.

"בוודאי, אחרי מאה ועשרים שלך, כמובן". אינדה לא התבלבל.

המלך אזמרגד הרים לרגע את קולו. "יכול להיות שאתה מעוניין להקדים את מותי?" פניו של המלך האדימו בחמה.

"חס ושלום", נרעד אינדה על מקומו. "מניין נכנסו הרעיונות האלה לראשו של אבי המלך?" בהלה בקולו.

רגע ארוך השתררה שתיקה בין המלך לבנו. שניהם הביטו אחד לשני עמוק בתוך לובן העניים, השתיקה נדמתה כנצח.

"אז איך אתה מסביר את זה?" המלך זרק על הקרקע את הקופסה הקטנה שמצא. "היום ניסו להתנקש בחיי, וכשהפושע נעלם זה היה הדבר היחיד שנשאר במקום", המלך חזר להלך בחדר כארי בסורג.

"אין לי מושג, זה לא שייך לי". אינדה רדף בעיניו אחרי סיבוביו של אביו. "אבא אתה חייב להאמין לי, למה שאני ירצה לפגוע בך?"

"כי אתה מעוניין בכס המלכות? אולי למדת קצת היסטוריה, וגילית שאחי ארטמיס בגד כך בדיוק במלך מלטאזר, רק על מנת למלוך?".

"ממש לא!!", נחרד אינדה. "אני יוכיח שזה לא שלי". אינדה יצא מהחדר.

הנסיך אינדה חזר אחרי כמחצית שעה לחדרו של אביו. "אתה רואה הוד מעלתך", הפעם החליט להשתמש בתואר שנשא אביו. אבא לא היה חושד בבנו בדברים מעין אלו, רק מלך יחשוד בכל דבר זז.

הוא שלף מכיסו קופסת עץ מלבנית מעוטרת בעיטורים מיוחדים, בדיוק כמו זאת שהראה לו אביו. "זאת הקופסה שלי". הנסיך חייך כמנצח. "ואם תביט בתחתית הקופסה לצד מקום פתיחתה חרוטה האות הראשונה של שמי", הנסיך הראה לאביו על הוא מדבר.

אביו התרשם מהראיה, ומיד לקח את הקופסה שמצא וניסה לראות האם גם בה חרוטה אותה האות. ולמרבה פליאתו הייתה חרוטה אותה האות.

"הנה תביט", קרב המלך את הקופסה לאינדה. "גם כאן מופיעה אותה האות, אז זה רק מוכיח את הטענה שהקופסה הזו שייכת לך".

"לא אבא", התחנן הנסיך. "זה חפץ שנשלח אליי במתנה מאחיך המלך ארטמיס בזמן שניסתם להשכין שלום בין שני הממלכות".

"אני יודע זאת, הייתי במעמד הזה", קטע אותו המלך.

"אז איך בדיוק יהיה לי שניים?", ניסה אינדה להבין. אך מה שהוא לא הבין שזאת בדיוק הייתה הטעות שלו.

"אלפונסו", קרא המלך בזעם לסריסו. "מזה בדיוק חששתי", אמר המלך. "מה בדיוק הבטיח לך אחי, שתשלוט פה? את זה גם אני נתתי לך". פניו של המלך אזמרגד התמלאו חמה, פניו הלכו והאדימו, ליבו כאב בעוצמה. "אלפונסו!!" קרא שוב המלך בקול.

"אבא אני מתחנן", הנסיך לא וויתר, הוא היה חייב לשכנע את אביו. "למה אתה לא מאמין לי?" זה לא אני.

אלפונסו נכנס אל החדר במהירות.

"קח מפה את הנסיך ותנעל אותו בחדרו", הורה המלך. "אבוי למי שינסה להוציא אותו". קולו של המלך אזמרגד עלה בצעקה.

אינדה הבין כי קלתה אליו הרעה, וכי אביו מתכנן לחוקרו ולמצות עימו את הדין. "אבא אני אומר לך, זה לא אני". ניסה שוב להוכיח את צדקתו. ושוב השתמש בתואר 'אבא'.

פניו של המלך האדימו כעגבניה. "המלך, בשבילך", הכעס היה ניכר מקולו, ושרירי פניו, ומכל תו בגופו המלכותי של המלך אזמרגד.

אלפונסו ביקש מאינדה לקום ולגשת אחריו, הוא לא רצה לבייש את הנסיך. אך משראה שאינדה לא מתכוון לקום, הורה לשני שומרים להרים אותו בכח.

"אנחנו מצטערים הוד נסיכותך", אמרו השומרים בשעה שהניחו את אינדה בחדרו.

"אני עוד אמצה איתכם את הדין, עוד יבוא היום". קולו כועס, פגוע. בליבו ידע שהם אינם אשמים, אולם לא היה לו היכן לפרוק את זעמו.

דלתות חדרו של הנסיך יורש העצר ננעלו על מנעול ובריח, וחוץ ממתיאס סריסו האישי של הנסיך.

אין יוצא ואין בה.

*****​

 

[אינדה]

פרק 18

​

"אתה יכול להסביר לי מדוע הנסיך ננעל בחדרו", פרצה המלכה רוהאנה לחדר בעלה.

"זה לא מתפקדך", הזכיר לה המלך. "את אחראית על נשות החצר והמשרתות".

"אני אחראית גם על ילדיי", התעקשה המלכה והשתדלה לשמור על כבודו של בעלה.

המלך ישב על כיסאו וניסה להסדיר את נשימתו. "אם כך כנראה שגם אותך אני צריך לכלוא", קולו עדיין כועס. "אם את אחראית על ילדייך, היה לך לדעת כשאחד מבניך ניסה להרוג אותי".

"להרוג אותך?" כיווצה המלכה את גבותיה.

"כן, בדיוק". נשימתו של המלך אזמרגד נעשתה קצרה.

"אתה אומר לי שאינדה ניסה להרוג אותך?" הטעימה המלכה קולה בתמיהה. מדוע שינסה הנסיך אינדה להרוג את אביו? בשביל הכתר? הרי הוא גם ככה יורש העצר...

"ככל הנראה הוא שיתף פעולה אם אחי מלך ארקוב", המלך הניח יד על לוח ליבו. כל מאורעות היום היו קשים מדי עבורו. הוא היה חייב להירגע.

"תנשום רגע", המלכה חשה שמשהו עובר על בעלה. "אני רק לא מבינה מדוע שאינדה ישתף פעולה עם אחיך, הרי נתת לו את השילטון. מה הוא צריך יותר מזה?".

"הוא כנראה לא רצה לחכות שאני אפרוש מעצמי, הוא כנראה מעדיף להקדים זאת". המלך לחץ את ידו בחוזקה על לוח ליבו, והפעם הכאב היה חזק ממנו. ברגע אחד ראשו של המלך נשמט לצד כיסאו.

"אלפונסו!!" קראה המלכה בצעקה.

אלפונסו נכנס במהירות ומיד יצא לקרוא לרופא המלכותי. הלה הגיע ובתוך שניות היה המלך מושכב במיטתו. "הוא חייב לנוח, והרבה". אמר הרופא והביט לתוך עיניה המודאגות של המלכה. "אני חושש שהופעל עליו לחץ כבד. הלב שלו ככל הנראה לא הצליח לעמוד בזה".

"יש לך איזו שיקוי מרפא שיכול לעזור לו", דמעות גלשו מעיניה של המלכה.

"כתבתי כאן כל מיני צמחי מרפה שטובים ללב". הגיש למלכה קלף.

המלכה לקחה מידיו את הרשימה והעבירה אותה למשרתת האישית שלה. "לוסיה, קחי בבקשה את הרשימה הזאת ותעבירי אותה למשרתות המטבח, תאמרי להן להכין את זה עבור המלך".

מיד לקחה לוסיה את הרשימה ויצאה להעביר אותה למשרתות המטבח.

התרופה הגיעה כעבור זמן די ארוך. המלכה נשמה לרווחה כשקיבלה את התערובת מידי המשרתת.

הרופא בחן את הנוזל בזהירות והנהן באישור. "על המלך לשתות את זה מדי שעה", פסק.

המלכה הושיטה את הקערה לשפתיו של המלך, בתקווה שאכן יבריא במהרה.

*****​

"נו הוא התעורר?" הביט פורן בפסון והגיש לו כוס מים צוננים.

זביד שכב במיטה המאולתרת בתוך המערה, וסבל כמה שעות מכאבים חזקים במצחו. גופו הזיעה ללא הפסקה.

"עדיין לא", ענה פסון, וניגש להביט שוב בפניו של ידידו השוכב. "לא, הוא עדיין לא התעורר".

קול צעדים מוכר נשמע בפתח המערה. הם הכירו את קול הצעדים האלו, והם לא היו של בן אדם.

אריה!!!

אריה כבד ממדים נכנס אל פנים המערה.

ההבנה החרידה אותם, זעזעה את ישותם.

אומנם התאמנו כיצד להילחם באריה, אך מעולם לא התנסו בזה בפועל.

"מה נעשה?" לחש פסון אל פורן. אילו זביד היה ער בוודאי היו שולחים אותו להתמודד לבדו מול האיום הנורא הזה, אך כעת זביד שוכב כמת במערה ואין להם אלא להתמודד מול האריה בכוחות עצמם.

מדי כמה שעות נהגו פסון ופורן להוסיף זרדים וענפים יבשים למדורה, כך שהמדורה שהקימו בפתח המערה, בוערת בעוצמה חזקה.

"אין לנו זמן כעת להילחם נגדו, עלינו להבריח אותו בעזרת אש". ענה פורן וניסה לשמור על ארשת פנים רגועה. מעולם לא חשב שיאכל על ידי אריה.

"אולי רדה מגדת העתידות צדקה?" אמר פסון באימה גלויה, הוא בלע את רוקו לאט וצליל הבליעה נשמע בחלל המערה.

האריה התקדם בצעדים מלכותיים אל פנים המערה. בזמנים אחרים היו פורן ופסון נהנים להביט ביופיו של מלך החיות, אך כרגע כשהם נתונים טרף לשיניו החדות, אין להם שום כוונה להחמיא לו.

כל רצונם היה להעלם מהמקום, ולהשאר בחיים.

"יכול להיות שאתה צודק", שפתיו של פורן רעדו, כאילו עמד בבגדים קצרים בקור העז של ממלכת ארצי'בל. אומרים שהקוטב הדרומי, מקום קר ומחריד מאוד, וכדוגמתו ממלכת ארצי'בל בימות חורפיה. "אבל אני לא יכול לתת לדבריה הצדקה, עלינו להילחם על חיינו", משהו בו בער פתאום. הוא הביט במלך החיות, ולאט ניגש אל המדורה הקטנה שלהם.

"מה אתה עושה", לחש פסון בשיניים קפוצות. "אל תזוז".

פורן לא הקשיב. הוא קרב אל האש בצעדים איטיים, לאט לאט. עיניו לא הפסיקו מלהביט באריה המאיים, שטייל במערה כבביתו שלו. כשלפתע קול פצפוץ ענף נשמע.

פורן דרך בטעות על ענף, ומלך החיות מיד הביט לכיוון הרעש.

ליבם של פורן ופסון דפק בעוצמה זיעת גופם ניגרה ללא הרף. חלחלה מילאה אותם. גופם חסם את זעקת הפחד שרצו לצעוק, ועיניהם עצרו את הדמעות שאיימו לפרוץ החוצה.

באותם רגעים הפחד והאימה, היו ממשיים.

בעומק ליבו רצה פורן להעיר בחוזקה את זביד ולתת לו להילחם בחיה המפחידה הזו, לבדו. אלא שידע כי האריה יאכל את זביד במהירות בשל חולשתו העזה.

במקום זה קיווה שהאריה יבחר לו לטרף את גופו הישן של חברם, והם יוכלו לברוח בזמן שהאריה ימלא את קיבתו. אולם האריה החל להתקרב לכיוונו, מה שגרם לו להבין שזביד כבר לא יאכל היום. וגם אם כן, הוא יהיה הראשון שיכנס לקיבת מלך החיות, ואילו זביד יאכל אחרון.

נהמה מילא לפתע את חלל המערה.

פיו הפעור של האריה, הרעיד שבעתיים את גופם של פורן ופסון. ואילו זביד הזיז את עיניו במצמוץ קל. הוא עדיין לא התעורר אך הצליל המאיים של החיה, הצליח להרעיד גם אותו בחלומותיו.

במהירות שלא הכיר שלף פורן גזע עץ לא ארוך מערמת העצים היבשים שהקים זביד והבעיר את הגזע בעזרת המדורה. בתוך שניות היה הגזע בוער.

נהמת האריה תמה והוא החל להתקרב לכיוונו של פורן. בזמנים אחרים היה מביט בהליכתו האדנותית, אך כרגע עמד פורן כטרף בפני החיה הגדולה, ולא היה לו זמן להתמקד בצעדיה של החיה.

רעמת שערו של האריה התנופפה ברוח הקלילה שפרצה לחלל המערה. הוא הכין את עצמו לזינוק, אך האש שהחזיק פורן בידו מנע ממנו זאת.

הוא סבב סביב גופו הנמוך של פורן וכמו ניסה למצוא פירצה דרכה יוכל לטרוף את העומד מולו, בלי שהאש תיגע בבשרו. פורן המשיך להחזיק את הגזע מול פניה של החיה.

האריה פצח בסדרת נהמות קולניות חדשות, כאילו מנסה לכבות בכך את האש, אך ללא הצלחה.

האש בגזע הלכה וקרבה אל ידיו של פורן, שגם כך אחז בגזע ברעדה.

*****​

 

[אינדה]

פרק 19

​

זביד פקח את עיניו למשמע הנהמות. הוא התרומם לאיטו מנסה להבין מה קרה לו והיכן הוא נמצא, ואז הכול הכה בו. שני האנשים שהחשיב לחבריו, קשרו אותו לעץ ושרפו את מצחו.

מכת הכאב הדהדה בראשו. סחרחורת תקפה אותו. הוא לא חש עדיין בתחושת הפחד שתפסה את כל האוויר במערה. הוא התרום לאט וכמעט נפל. מיד נתמך בקיר המערה.

מה קורה כאן? איפה כולם? הוא צמצם את עיניו כדי לרכז את הסחרחורת שתקפה בו, וראה את פורן רועד כשגזע עץ בוער נתון בידיו. למה הוא רועד ככה? זביד ניסה לראות מי עומד מול זביד. מספר רגעים חלפו עד שהבין. גופו נרעד. אריה!! איך נכנס לכאן האריה!! בעזרת תמיכה בקיר ניגש לחתת בתיקו.

שוב נהמה חזקה בקעה מקולו של האריה.

פורן עדיין עמד וניסה להרחיק את האריה בעזרת גזע העץ, ואילו פסון עמד דומם כמו בול עץ ולא זז. גופו היה משותק מאימה.

האריה הבליט את שיניו החדות מוכן בכל רגע לזנק על טרפו, הוא רק מחכה לרגע המתאים. והרגע הזה לא איחר לבוא.

האש אכלה את גזע העץ הנתון ביד של פורן. הלה זרק את הגזע לקרקע, מה שנתן לאריה את הפתח שחיפש.

האריה זינק לגובה, ציפורניו שלופות קדימה, מוכנות לקרוע את הטרף לגזרים. רעמתו מתבדרת אחורה וקדימה.

זביד שלף את החץ וקשת מתיקו נעץ את רגליו בקרקע, כיוון והתכוננת לירות. מראה האריה המזנק הפעים אותו. פורן עמד כשעיניו עצומות, כמו מקבל על עצמו את הגזרה. פסון עדיין קפוא למקומו.

זביד נזכר לפתע בדבריה של מגדת העתידות.

אתם שניכם תמותו. אך לעומתם אתה עתיד גדול מחכה לך. וכמו הד בראשו שמע את רדה חוזרת על דבריה, שוב ושוב. אתם שניכם תמותו, תמותו, שניכם תמותו.

פי האריה נפער לגודלו המלא, מכין את עצמו לקבל את מבוקשו. ראשו נטה אלכסונית, כמו בודק האם יצליח לבלוע את פורן בביס אחד.

זביד הבין שאין לו הרבה זמן, משך בחץ ומיד עזב. החץ נורה מפינת המערה, ופגע הישר במקום הפגיע ביותר בגוף מלך החיות. האריה צנח על גופו של פורן והפיל אותו על הקרקע. צעקת כאב נפלתה מפיו של פורן. ציפורניו החדות של האריה, חדרו לחזהו, ופצעו אותו.

זביד שעמד יציב עם קשת בידיו, זרק את הקשת אחרי שירה את החץ, ומיהר להגיש עזרה לפורן. שוב הסחרחורת תקפה אותו. אין לו ברירה, הוא חייב לעצור לרגע. ראשו עוד כואב. הכביה שורפת את מצחו, שולחת גלים של תזכורות לכל חלקי גופו.

זביד נפל על הארץ מרוב סחרחורות וכאבי ראש. הוא החל לזחול לאט לכיוונו של פסון עד שהצליח לגעת ברגלו.

צרחה רמה בקעה מגרונו של פסון, הוא צרח כמו ילדה קטנה שראתה שד. הוא סגר את עיניו בחוזקה מנסה לקבל את גזר דינו.

"פסון!!", קרא זביד בקול, מנסה לגבור על קולות הצרחה שהפיק. "פסון!!".

עינו האחת של פסון נפקחה לקול הקריאה. "זביד? תמיהה בקולו.

"כן", ענה זביד בחולשה.

דמעות שמחה פרצו מעיניו המפוחדות של פסון, וצחוק עז בקע מגרונו. "חשבתי שזה האריה. מה קרה לפורן?"

"לך תעזור לפורן", זביד דחף קלות את רגלו של חברו, לא מסוגל יותר להרגיש את הכאב.

"הוא כבר לא איתנו". הדמעות התחזקו בעיניו. "צריך להרוג את האריה", הוסיף פסון והצביע על המקום בו נראה האריה רוכן על גביו של פורן.

"הכול בסדר, הוא כבר לא יפריע לנו".

"אתה לא מבין מה אני אומר לך", הרים לפתע פסון את קולו, ומיד הנמיך אותו. "צריך להרוג קודם את האריה, תראה איך הוא אוכל את פורן", רגליו רעדו באימה. "אתה רוצה להיות הבא בתור?" הפחד ניכר בו בכל גופו. מהבכי העז שפרץ מעיניו, עובד דרך קולו השבור והזיעה הניגרת מגופו, וכלה בגופו הרועד.

"אתה לא מבין מה שאני אומר לך", החזיר זביד באותו מטבע לשון. "האריה כבר לא צריך להטריד אותך", זביד הסתובב על גבו והניח בעדינות יד על מצחו. כמו מנסה למנוע את הסחרחורות שתקפו אותו. "האריה מת".

"אתה בטוח?" חשש בקולו של פסון.

"בטוח, בטוח", ענה זביד וראשו פסק מסחרחורותיו. הוא נשם לאט והמתין מספר שניות בטרם החליט להתרומם. "אתה יודע מה, תעזור לי רגע לקום", ביקש.

פורן התכופף ועזר לזביד להתרומם. זביד הניח יד אחת על כתף חברו ואחרת על דופן המערה. נשם לאיטו, הסחרחרת החלה לשכוח מעט, נותן לו מרווח זמן שבו יוכל להבין מה קרה לפורן.

הם התקדמו בצעדים איטיים, חוששים שמא האריה לא מת לגמרי.

פורן שכב על הקרקע מעולף כשציפורני האריה נתונות בתוך חזהו. פסון ניסה להזיז את גופו הגדול של האריה, אך משקל גופה של החיה היה כבד יותר מהמשקל שיכל פסון להרים.

"בוא תעזור לי רגע", פסון דיבר בצלילות כאילו מעולם לא רעד מפחד קלפני מספר רגעים.

זביד רצה להתלונן על כך שכל המצב הזה יכול היה להסתיים אחרת, אם לא היו חבריו מענים אותו, ומתעללים בו. אולם העדיף לשתוק כרגע. זה לא הזמן למלחמה, כעת הזמן לשלום.

ביחד הצליחו פסון וזביד לדחוף את גופו של האריה הרופס, ולהזיזה מגופו הקטן של פורן.

"אנחנו צריכים למצוא עלה מרפא, ולחבוש לו את החזה", פסון הביט בזביד, כמו מצפה ממנו לעשות זאת. "אתה יודע אולי היכן אפשר למצוא עלה כזה?"

"למה אתה מתכוון לצאת לבדך למצוא עלה?" ציניות בקולו. "אתה יודע שיכול מאוד להיות שיש עוד אריה בחוץ", הוא צחקק לעצמו, כמו רוצה לראות מה יעשה חבירו אם יראה עוד אריה מחוץ למערה. "ואולי יותר גרוע, אולי יש בחוץ לביאה שכפי שאתה בטח יודע, היא הרבה יותר מסוכנת מן האריה".

"למה?"

"למה מה?" המשיך זביד עם הציניות שלו. "למה הלביאה הרבה יותר מסוכנת?", הצחוק בראשו גבר. "כי היא רגילה לצוד, האריה בדרך כלל לא צד".

"לא", פסון קרע את חולצת חבירו מביט על הפצע. "למה אתה מנסה להפחיד אותי?" הוא צמצם את גבותיו.

"אני לא", היתמם זביד. "אבל זה לא הזמן כעת לדון בזה", הסיט את הנושא. הוא שלף את ציפורני האריה מבשרו של פורן והביט בחתכים שנוצרו.

"מה אתה עושה?" חרדה תקפה את פסון.

"מנסה לבדוק אם יש מה להציל", זביד התעמק בפצעים ובכמות הדם שבקע מהחורים שיצרו ציפורני החיה, ואחר החליט, כי הדרך הטובה ביותר לרפאות את החתכים היא על ידי האש.

"נו, אדוני הרופא, מה מצבו?" התלוצץ פסון.

זביד לא הוריד את עיניו מהפציעה. "הציפורנים לא חדרו עמוק, ככה שלא נשקפת סכנה לחייו", קולו יציב, עיניו בולשות אחר דבר מה. "איפה מוט הברזל שהשתמשתם בו למצח שלי?".

פסון ניגש להביא את מוט הברזל.

"תניח אותו בתוך האש", הורה זביד. "על מנת לזרז את החלמתו, עלינו לסגור את הפתחים".

"איפה למדת את כל זה?"

זביד קם לרגע אולם הסחרחורת שבה לפעפע בראשו בגלים קטנים. "ראדנוס לימד אותי, למקרה שהזדקק לזה. אבל זה לא חשוב עכשיו. אנחנו חייבים להזדרז". זביד השתמש בחולצתו הקרועה של פורן על מנת לסגור לעת עתה על הדם, שלא יצא יותר מדי החוצה.

*****​

 

[אינדה]

פרק 20
​

הנסיך אינדה ישב בחדרו כשלפתע נשמעו קולות לחשושים מחוץ לחלון. הוא ניגש בזהירות והציץ החוצה, שם ראה את המשרתים מדברים בדאגה על מצבו של המלך. הוא זיהה מיד את השמות שהוזכרו. השיקוי, הרופא, המלכה. ליבו נשבר. איך זה יכול להיות?.

מיד הבין שהלחץ הכבד שהופעל על אביו, הן מצד השרים, והן מצדו על החשד שהנסיך מתכנן הפיכה הוא תוצאת הפגיעה בגופו של אביו. האשמה חלחלה לליבו כמו רעל, והוא חש כאב עצום על כך שזה קרה בגללו. אילו רק הייתי פועל בצורה אחרת אולי המלך היה נשאר בריא.

הנסיך התקשה להחזיק את הדמעות ולא ידע איך יוכל להסתכל בעיניהם של אחיו ואחותו אחרי מה שקרה. אבל הוא ידע שעליו להיות חזק, כי מעתה והלאה מוטלת עליו החובה לשמור על הממלכה ועל משפחתו, עד להחלמתו המהירה של אביו.

כאב, פחד, אימה. היו שלושה הרגשות שעטפו בזאת השעה את ליבו של הנסיך יורש העצר. רצונו לשבור את הדלתות הנועלות אותו בחדרו, היה חזק, אך כיוון שאביו מנע זאת ממנו הוא התאפק.

כנסיך למד לשלוט על תאוותיו ורצונותיו, על אף שגופו בער בעוצמה ודרש אחרת. "השכל תמיד אמור לשלוט על הרגש", היה המורה להתנהגות אומר תמיד. וגם כעת הוא מיישם את הכללים.

הוא קיווה שאחיו ואחותו מבקרים את אביו ומנסים לחקור כיצד קרה הדבר. אינדה הרגיש חסר אונים, אין לו שום דרך להציע עזרה. כל כך רצה לצאת מהדלת, לחקור, לאיים, עד שיבין מה קרה כאן. כמו לא רוצה להאמין שאביו אינו מתעורר בגללו.

דפיקה חזקה נשמעה על דלת העץ שסגרה את חדרו. מתיאס נשמע עוצר אדם מאחורי הדלת ולא מאפשר לו להיכנס. "המלך אזמרגד אסר כניסה אל הנסיך", נשמע קולו של מתיאס בתחנון.

"מתיאס!!" קרא הנסיך יורש העצר.

מתיאס פתח את הדלת כדי סדק ואחר לחש. "הוד נסיכותך, הנסיך דנאתור רוצה לראות את פניך, והדבר נאסר על ידי אביך, הוא מתעקש להיכנס ואינני ראשי להכניסו", הסריס מיהר לסגור את הדלת לפני שהנסיך יתבלבל ויגרום לליבו להחליט לפני מוחו.

"תכניס אותו מתיאס", הנסיך הרים מעט את קולו.

הדלת נפתחה שוב כדי סדק, "אם ישמע על כך אביך, זה יחשב לבגידה".

"בכל זאת..". הנסיך לא המשיך. הוא שילב את רגליו על הקרקע בישיבה מזרחית, והמתין לכניסתו של אחיו.

הנסיך דנאתור נכנס פנימה בהליכה עדינה המגלה עליו כי בן אצולה הוא, על אף מראהו העדין וטוב הלב, מראה שהיה שונה לחלוטין מאביו המלך אזמרגד ומאחיו הנסיך אינדה. הוא קד קידה ואחר התיישב מול אחיו הגדול.

"מה בפיך?" אינדה המתין לאיזה שהוא מידע בנוגע לאביהם. "מה הרופא המלכותי מדווח על מצבו הבריאותי של אבא?"

"אבא בתרדמת בינתיים", ענה בכאב עצור. "לא נראה שהוא יקום בזמן הקרוב", עיניו התמלאו דמעות הוא הצליח לאחוז בהן לבל יזלגו.

"ומה אומרים על כך השרים?" התעניין אינדה.

"הם רוצים למנות את העוצר למלך זמני", שיקר דנאתור. הוא לא רוצה לספר לאחיו כי אותם שרים ביקשו ממנו לדרוש את העוצרות. דנאתור ואינדה אהבו בלב ונפש. ומעולם לא העלה הנסיך הצעיר לדרוש או לחטוף מאחיו הגדול את העוצרות.

אינדה הכיר את אחיו, הוא ידע מתי הוא דובר אמת ומתי לא. "לא יתכן שהם כבר חושבים על זה".

דנאתור הזיז את רגליו השלובות באי נוחות. והדבר לא נעלם מעיניו של אינדה. "מה אתה לא מספר לי?"

"אמא בצער", דמעה סוררת גלשה במורד עיניו של דנאתור. נראה היה שכואב לו להסתיר מאחיו, כאילו כבד עליו המשא הזה.

"אל תשנה את הנושא", כעס בעיניו של אינדה. "אל תפחד להגיד לי את אמת אני לא אכעס" אינדה צייר על פניו חיוך מזויף. מזגו היה ידוע כרע אך אחיו הכיר רק את צדדיו הטובים. מעולם אינדה לא רב עם אחיו הקטן, ובטח שלא עם אחותו הנסיכה אנסטסיה.

דממה מתוחה נוצרה בין השניים.

מתיאס נכנס אל החדר באחת, מפר את הדממה וכמו חותכה בפגיונו. אינדה הביט בו בכיווץ עיניים. זועם. "אני מקווה שהדבר שווה את ההפרעה".

מתיאס התקרב אל אוזנו של הנסיך ולחש לו דבר מה. פניו של אינדה הרצינו והחמירו את סברם. הוא הביט באחיו וכל חלקי הפאזל הסתדרו לפניו.

"אז זה מה שזה היה?" אינדה שב לחיוך המזויף שלו. "אתה לא רוצה לספר לי שהשרים מתכננים למנות אותך למלך?" זעמו של הנסיך נשמע היטב בקולו, אולם פניו נותרו מחויכות.

הוא קם ופרץ את דלת חדרו, יוצא החוצה.

"הנסיך אינדה", קרא מתיאס בבהילות. הוא רץ אחרי הנסיך מנסה להדביק את קצב פסיעותיו. "יורש העצר!!" רעד אחז ברגליו של מתיאס. הוא פחד על חייו של הנסיך.

אינדה לא עצר עד שהגיע אל אולם הכינוסים. בפתח הוא עצר מעט סידר את עצמו, וכשראה שלנשימתו הטרופה נרגיעה פתח את הדלת בעוצמה.

מעולם הנסיכים והנסיכות לא פתחו את דלתות הארמון בעצמם, תמיד השתמשו בסריסיהם או במשרתותיהם לכך. אולם כעת מכיוון שמתיאס לא הספיק להדביק את פסיעותיו הגסות של הנסיך, נאלץ אינדה לפתוח את הדלת בעצמו.

הדלתות נחבטו בשני צידי הקיר, ואינדה נכנס אל תוך האולם.

אף אחד לא המתין לו בפנים.

היכן כולם, חשב. נשימתו חזרה לטרופה, דמו הנסיכותי ביעבע בתוכו מעלה ביצבוצי זיעה בכל גופו. "אההההה!!!!!" צעק כמשוגע. הוא ניגש לכיסאו הנמוך שתי מדרגות מכיסאו של אביו, והעיף אותו בחבטה על הקרקע.

הכיסא לא נשבר, לשמחתו של מתיאס שבדיוק נכנס אל האולם. "הוד נסיכותך", ניסה מתיאס להרגיע. "אסור לך להיכנס לכאן ללא רשות מאביך".

"די כבר אם כל החוקים האלה", זעק. "אני הוא הנסיך יורש העצר, למה שיהיה אסור לי דברים?" אינדה סתר את שערו בתיסכול.

"ששש", היסה אותו הסריס בחוצפתו. "שלא ישמעו אותך". מתיאס הביט לצדדיו לראות שאיש אינו רואה את הנסיך בהתקף זעמו.

"אתה מתחצף אלי?" אינדה הרים את ידו והכה בלחיו של מתיאס בעוצמה. "זה כבר ילמד אותך, איך לדבר אל אדונך".

הנסיך חזר לחדרו והחל לרקום את תוכניתו.

מחר הוא יכנס לאולם הכינוסים ויראה לשרים אחד אחד, מיהו הנסיך אינדה, ומה כוחו.

יותר אף אחד לא יזלזל בו.

אפילו לו אחיו הקטן הקרוב אליו בלב ובנפש.

אף אחד לא יתנהג כאילו הוא המלך כאן. רק אבא שלי המלך אזמרגד ראשי לומר לי מה לעשות, ותו לא.

*****​

 

[אינדה]

פרק 21​

"אבא!! אבא!!!", קרא נריה בקול בוכים מחוץ לביתו של מושל העיר. מאחורי הבית באמצע החצר הגדולה היה המושל ידרון מקיים את משפטי העם.

נריה דאג לאביו מאוד. את אימו איבד כשהיה ילד קטן, בקושי זוכר אותה, אין זה הזמן לאבד גם את אבא. "אבא!!".

ידרון ראש העיר יצא אליו. הבעה חתומה על פניו. "מי אתה? ומה מעשך פה? מדוע אתה מקים רעש גדול כל כך?"

נריה הביט בו ופניו האדימו מזעם, חייו של אבא נתונים בידיים הערלות של בן הבלייעל הזה. "אני הוא בנו של מיכאל אשר אסרת, ואשר עומד לפניך היום לדין".

מורזן עמד מאחורי נריה כמו מוכן למסור נפשו למענו של מיכאל. נריה הרגיש מוגן יותר.

"אם כך גם אותך עלי לאסור", ידרון סימן לשני שומריו לבושי השריון, ומיד הם אחזו בשתי ידיו של נריה.

נריה ביצע ניסיון התחמקות, אולם עד מהרה הבין כי אין באפשרותו שום סיכוי להצליח. תעזור לי!! ניסה נריה לתקשר עם מורזן. אני מתחנן מורזן, תעזור לי תציל את אבי. עיניהם של השניים נפגשו ומורזן שככל הנראה הבין את המסר שלח את ידיו קדימה, ותפס בחליפת השריון הקשיחה ומשך אותה אליו בעוצמה.

השומר שלא היה מוכן למשיכה, עף ונפל לקרקע. נריה הצליח להשתחרר מידיו של השומר השני.

שודד הים לא וויתר, הוא יצב את רגליו חזק לקרקע, והכין את ידו למכת אגרוף חזקה. כשהתקרב השומר השני והיה מספיק קרוב שחרר את ידו, ופגע בלחיו של השומר. הלה התעופף לאחוריו ונחבט ראשו בקרקע.

נריה הביט במחזה המום לגמרי, הוא לגמרי צודק, עלי ללמוד אומנות לחימה ללא חרב או חץ וקשת. חיוך שובב נמרח על פניו. מיד תפס בידיו של השומר השני, הניח את רגלו בין רגליו והפך אותו על הקרקע. פעולה שהספיק ללמוד מכמה צעדים שעשה מורזן.

נריה רץ לעבר ידרון מראה פניו המום. "תשחרר את אבא שלי, מיד", צעק לתוך אוזנו של ראש העיר. "הוא לא עשה לך דבר".

שריר לא זז בפניו של ידרון, היה נראה כי האנדרלמוסיה החוגגת סביב ביתו, כלל לא נוגעת בו. "אתה מעמיד את עצמך בסכנה גדולה יותר", קולו קר, נוקשה. יותר מאשר היה ידרון ראש העיר אמקור, היה שופט בית המשפט, זאת ידעו כולם. "עכשיו", צעק.

נריה הסתובב לאחוריו מנסה להבין אל מי צעק ראש העיר. אולם בטרם הספיק לראות, חץ פגע בו בכתפו הימנית.

התכופף ידרון לעבר נריה הדואב על הקרקע. החץ בגע בכתפו הימנית. "זה ילמד אותך היכן מקומך, יהודון עלוב".

מורזן רץ במהירות לעבר נריה, וגרר אותו אליו. מרחיק אותו מראש העיר. "אני מתנצל", לחש. לאוזנו. "זה הכול באשמתי".

נריה חש את צערו של שודד הים, ולראשונה מאז הגיע אליהם הבייתה הרגיש נריה את מידת הרחמים. הוא היה מוכן למחול לשודדי הים על חטיפתם, והפוגרום שעשו לו.

"מדוע עצרת את אביו?" מורזן נעמד מפנה את גופו החסון לידרון.

אין לו מה להפסיד, הוא גם ככה לא גר כאן. מקומו הוא בים אמרוסיס. נריה הביט בגבו של מורזן, מנסה לא לעצום עיניים. נשימותיו איטיות. כואב לו.

"אביו ביצע פשע שאין לו סליחה. הוא מורד!!".

מורזן צחק בכול. "על איזה פשע אתה מדבר? מורד, מה הוא כבר יכול לעשות?".

"מיכאל בן לוי היהודי אירח בביתו שודדי ים ולא מסר אותם לבית המשפט", קולו של ידרון, מתחיל להיסדק. "רב השודד שלהם מוחזק בידיו של מלכנו הדגול, כך שוודאי הם מתכננים לחלצו".

"אתה לא תצליח לעצור את כולם," עיניו של מורזן ננעצו בידרון. "המלך לא יכול להגן עליך, לא עכשיו ולא בעתיד. אתה חושב שהפחד יעצור אנשים מלהילחם? אנחנו רואים דרכך, רואים את הפחד שלך".

"עוד סיבה לעצור אתכם לפני שתגרמו עוד נזק," ידרון נשמע מבועט.

"הנזק כבר נעשה, ולא על ידינו. אתה יודע מי האויב האמיתי, והוא לא עומד כאן לפניך, שודדי הים מסתובבים להם חופשי בממלכה היפה שלנו". מורזן הסתובב לרגע הציץ בנריה.

נריה חייך אליו. נהנה מהמשחק שמשחק שודד הים.

"אנחנו נלך עכשיו, אבל עוד תשמע מאיתנו". מורזן התקוף לעבר סנדלו ושלף מתוכה פגיון קטנטן. אחז בקצהו במיומנות וזרק אותו לעבר החייל שירה חץ בנריה. "זה ילמד אותך לקח". אחר הרים בשתי ידיו את נריה ומיהר לקחתו לרופא השכונתי שהתגורר בשכנות לביתו של נריה.

כשראתה אימו החורגת את נריה פרצה בבכי מר. החץ עוד תקוע היה בכתפו, וזרזיפי דם צבעו את חולצתו באדום ארגמני.

הרופא השכיב את נריה על מיטה עשויה מקש, ומיהר לטפל בפצע החץ.

כדור בד לבד הוגש לנריה שכבר היה חצי מעולף. "שים בין השיניים, אם יכאב לך תנשוך את זה", הסביר הרופא.

ההבנה לדבריו של הרופא הייתה רחוקה ממנו, ברגעים אלו. אולם השאיר את כדור הבד בין שיניו. הרופא הכין לצידו בד נוסף וכמה כדי חרס מלאים באלכוהול, ומיד משך בחוזקה את החץ החוצה מהכתף.

נריה בלע את הצרחה שעמדה לפקוע ממנו, בעזרת נשיכת הכדור. הכאב טשטש את חושיו. מילים וקולות הציפו את ראשו, והוא התקשה להבדיל בין המציאות לחלום. זיכרונות מהקרב התערבבו עם דאגה לאימו החורגת שנשאה תפילות שקטות לצידו. הרגיש את הנוכחות המגוננת של מורזן, וגם את חוסר האונים שאימו.

משהו בתוכו בער, לא רק הפצע הפתוח, אלא גם הידיעה שעליו להגן על משפחתו. להתמודד עם איומים שהוא לא הכיר עד כה. הכאב הפיזי היה אמיתי, והכאב הנפשי שכיסה כל רובד בישותו היה בלתי נסבל.

נריה ידע שהוא חייב להתחזק, ללמוד ולהתמודד. כעת רק יסיים הרופא את עבודתו.

"מצויין, החץ לא חדר עמוד מדי", בתוך המערבולת בראשו שמע נריה את הרופא. "הוא צריך לנוח ולשתות הרבה מים", הביט הרופא בנעמה תוך שהוא חובש את כתפו של נריה בעזרת הבד הנוסף שהניח לצידו. "רצוי גם שלא יניע את היד הרבה, ושלא ישתמש בחרב".

"עדיף גם שלא יצא להילחם בחרב בימים הקרובים, המקום צריך לנוח".

"מה?" הזדעקה נעמה. "על איזו חרב אתה מדבר? הילד לא יודע להילחם!!".

הרופא הרים מעט את ידו של נריה, "גברת, יש לו סימנים של אימונים בכפות הידיים". נריה סובב במהירות את ידו. "הוא לא המטופל הראשון שלי, פגשתי לוחמים רבים, לכולם אותם הסימנים על הידיים. הילד מחזיק חרב".

"תודה", הודתה נעמה לרופא וביקשה ממורזן שיקח את נריה לחדרו. נריה עצם את עיניו לא מגלה לאף אחד כי הוא ער.

"מעניין", נעמה כיסתה את נריה בשמיכה. "הרופא טוען שאתה מתאמן בחרב, איזה שטויות", גיחכה. "אתה יודע על זה משהו?" השאלה הופנתה למורזן.

"לא", הוא שיקר, בשבילי. "אני מבטיח לך, שנחזיר לך את בעלך".

"תודה", נאנחה נעמה.

"שודד ים לעולם לא בוגד במי שעזר לו", הוסיף אימרת שודדי ים ידועה. בליבו שמח נריה, כעת הוא יודע בוודאות שכדאי לו לסמוך עליהם.

*****​

 

[שמואל אגסי]

כל הקטעים האחרונים מצוינים!
במיוחד אהבתי את הקטע עם האריה.

אם כי, הפרק האחרון (מספר 21), זקוק קצת להבהרות. השניים מנהלים קרבות עם חיילים, אבל נראה שיש להם תוך כדי הרבה זמן לדיבורים. קטע מין הסוג הזה כדאי שיהיה קצר יותר, ועם פחות מלל.
השודד מטיל פגיון לעבר חייל, ואחר כך יש את הרושם שיש לו זמן לפנות את נריה כאילו איש לא רודף אחריו.
לדעתי זה צריך להיות דרמטי יותר, ויותר זריז.

 

[אינדה]

כל הקטעים האחרונים מצוינים!
במיוחד אהבתי את הקטע עם האריה.

אם כי, הפרק האחרון (מספר 21), זקוק קצת להבהרות. השניים מנהלים קרבות עם חיילים, אבל נראה שיש להם תוך כדי הרבה זמן לדיבורים. קטע מין הסוג הזה כדאי שיהיה קצר יותר, ועם פחות מלל.
השודד מטיל פגיון לעבר חייל, ואחר כך יש את הרושם שיש לו זמן לפנות את נריה כאילו איש לא רודף אחריו.
לדעתי זה צריך להיות דרמטי יותר, ויותר זריז.

קיבלתי!
ותודה על התגובה!

 

[שמואל אגסי]

בכיף! העלילה הולכת ומשתבחת.

 

[אינדה]

פרק 22

​

באמצעו של הלילה חדרו מורזן ושאר שודדי הים אל בית האסורים בו הוחזק מיכאל אביו של נריה.

עוד בטרם הספיק אי מי להרגיש בכניסתם, הבריחו השודדים את מיכאל אל מחוץ לבית הסוהר.

בבוקר כשהתעורר נריה מהתרדמת שנפלה עליו מכאבי הפציעה, ראה את אביו ושמח. אולם בליבו ידע כי זהו עניין של זמן עד שיגלו שאביו ברח, וירדפו אחריו. "מה נעשה עכשיו?" שאל את מורזן שודד הים הממולח.

"זה בחירה שלכם, אני את שלי עשיתי", מורזן חתך ובלי דיבורים מיותרים עזב את הבית יחד עם חבריו. נריה האמין שאם לא היה מורזן צריך לנוס על חיו, וודאי היה מודה לאביו על עזרתו.

נעמה הגישה לבעלה מים חמים עם כמה עלי מרפא. "בעזרת השם זה יעזור להשקיט את כאבי החבלות". פניו של מיכאל אדומים-סגולים.

"אני מקווה שאת צודקת", מיכאל גמע את התרופה אל קיבתו.

"אנחנו חייבים לברוח", נריה מבוהל מיהר אל חדרו לאסוף את מטלטליו.

אביו קם בצליעה וקרב אליו, "נריה יקירי, אינני מתכוון לעזוב", נשען מיכאל על מפתן הדלת. "זהו ביתנו, וזהו עירם של יהודי הממלכה, אין לנו עוד מקום אחר ללכת אליו".

"אבל אבא, הממלכה הזאת אינה טובה ליהודים", נריה אחז בחוזקה בשקית הבד. "אם לא נעזוב, יוציאו אותנו להורג". החל נריה להכניס לתוך שקית הבד כמה בגדים.

מיכאל הביט בעיניו החומות של בנו יחידו ודמעות עמדו בעיניו, "יכול להיות שאתה צודק, אבל אין לנו לסמוך אלא על אבינו הגדול שבשמים", דמעה גלשה במורד לחיו. "הוא שהעדיף לכלות את זעמו על עצים ואבנים ושרף את ביתו, על מנת לא להעניש אותנו במכה נחרצת, הוא שהגלה אותנו לבין האומות והביאנו עד לכאן לממלכת ארצי'בל. הוא ידאג לנו אף כאן".

ליבו של נריה התכווץ לנוכח הדמעה שגלשה בפניו של אביו, אולם הוא לא נתן לה לשנות את דעתו. "אבא, על זה בדיוק אני מדבר", הניח לרגע את שקית הבד, והתיישב על המיטה. הכתף עדיין כואבת לו, אין בו את הכוחות להחזיק א השקית זמן ארוך. "הבורא ציווה אותנו לשמור נפשנו מאוד, האינך חושב אבא שלא לעשות דבר עובר על הציווי האלוקי הזה?"

"מי אמר לך שלא נעשה דבר?" הסיט מיכאל את מבטו מבנו והעביר אותו אל נעמה שישבה כל העת ומלמלה פסוקים. "אתה רואה את אמא. גם אנחנו נתפלל ובעזרת השם לא יקרה דבר", החזיר מיכאל את פניו אל בנו. "עכשיו בא נשב ביחד ונתפלל, בסדר?" חיוך קטן הצטייר על פניו של מיכאל.

אומנם נריה לא הסכים לשיטת אביו, אולם מפני כבודו ישב לצידו והצטרף לתפילתו.

*****​

 

[אינדה]

פרק 23
​

דקות מספר אחרי שעזבו שודדי הים את ביתו של נריה, פנו לעבור בהיחבא בביתו של ידרון ראש העיר אמקור. הם פרצו אל ביתו שהיה ממוקם במרכז העיר, והשתוללו בחמת זעם.

חומת אבן גדרה את כל שטח הבית. הבית עצמו היה עשוי חדרים שונים כשבמרכזם הייתה חצר גדולה מוקפת פרחים ובמרכז החצר הוקמה באר מים.

שני השומרים שהשגיחו על החומה נפלו ראשונים במכה אדירה שהנחית עליהם מורזן. מיד אחר כך פרץ לתוך הבית ועבר במהירות את החצר והחל לפתוח את חדרי הבית.

"איפה האדון שלכם?" שאל את המשרתים.

המשרתים פחדו לדבר, רק הצביעו על חדרו של אדונם.

שרוקיין היה הראשון שפצח בריצה זריזה לעבר החדר בו שהה ידרון. הוא פרץ אותו והוציא את ראש העיר, בלבוש הלילה שלו.

שרוקיין משך את ידרון ביד אחד, והלה כמעט ונגרר בחצי גוף על האדמה. "תעזוב אותי מיד", צעק ידרון.

"אני אעזוב אותך, אך קודם תבקר את המנהיג שלי", שרוקיין שרק את שריקת השודדים הידועה שלהם, וכל שודדי הים ניצבו בצמוד אליו.

מורזן הביט בעניים רושפות בידרון. "זוכר אותי?" הוא לא חיכה לתגובה. "אנחנו אותם שודדי ים שחישת".

"ידעתי, ידעתי שמיכאל אשם". שמחה נשמעה בקולו.

"אני מציע לך להתרחק ממיכאל ומשפחתו". מורזן אחז בגרונו של ידרון ולחץ על קנה נשימתו. "איני חושש מפניך ומאוד אלף שכמותך. במכה אחת אני יכול לקפל אותך כמו היית זיקית טורדנית".

פניו של ידרון הסגילו. שרוקיין הניח יד על כתף חברו. "אני חושב שהוא הבין". מורזן שחרר את ידו וידרון ירק בתגובה בפניו של מורזן. "זה מה שאתה שווה בעיני, שודד ים נתעב".

עצביו של מורזן הגיעו באחת אל קיצם. הוא אגרף את ידו וחבט בעוצמה אדירה במרכז חזהו של ידרון. עוצר לו שוב את הנשימה לכמה רגעים ארוכים. "תביאו לי את הפגיון", ביקש מחבריו.

"מה נחתוך לו?" התעניין אורומיס.

"אולי את הלשון", הציע פירנן. "כך הוא יפסיד את עבודתו, הוא לא יוכל לשפוט יותר".

גלייזר האילם לא נעלב מהדברים, להפיך לא היה אכפת לו לצרף את ידרון, אל שפת האילמים שלו. הוא הוציא את פגיונו והגישו אל מורזן.

מורזן תפס את זרועו של ידרון, והעביר עליו את חודו של הסכין. "אולי נצייר לו כאן את פניו של מיכאל?" הציע והביט לתוך עיניו של ידרון.

ידרון רעד. נראה היה שהמכה שקיבל, הכניסה בו קצת דעת להבין כי האנשים שהצליחו להניח עליו את ידיהם, אינם מתכוונים לשחק אתו, אלא בו. "מה אתם רוצים?" הפחד נשמע בקולו.

"שתתרחק מביתו של מיכאל וממשפחתו".

"בסדר, בסדר. מה שאתם מבקשים רק תעזבו אותי לנפשי". התחנן ידרון על נפשו.

מורזן חרט בזרועו של ידרון סימנים בעזרת הפיגיון, ודם ניגר החוצה מהזרוע. "זה לאות אזהרה", החזיר את הפגיון לבעליה. אחר סגר שוב ידו לאגרוף, ושלח אותה הפעם למרכז ביטנו של ידרון. "וזה על היריקה".

אחר עזבו השודדים את העיר כאילו מעולם לא ביקרו בה, ונכנסו בשערי העיר קירנה. שם סיכמו מראש כל שודדי הים שאם יקרה להם דבר מה, עליהם להגיע לנמל שבעיר קירנה.

*****​

 

[אינדה]

פרק 24​

בפסיעות מעודנות נכנס הרופא המלכותי אל חדר המלך אזמרגד, הפשיל את שרווליו והניח את אוזנו על חזהו של המלך. הוא רצה לשמוע את פעימות ליבו. אחר הניח את שתי אצבעותיו על צווארו של המלך, ממשש אחר הדופק.

"יופי", אמר הרופא והתרומם. "תמשיכו לטפל במלך באותה צורה". הוא קרב אל אלפונו סריס המלך. "תדאג שהמלך יקבל בכל יום את התרופא שלו", לחש.

"בוודאי", אמר אלפונסו ופסע החוצה יחד עם הרופא. "הוא יחייה, נכון?"

הרופא הביט בו בעיניו הטובות. "אינני חוזה עתידות, אולם לא נשקפת סכנה לחייו כרגע".

"תודה", הודה לו אלפונסו והשניים נפרדו. אלפונסו חזר מיד לשבת לצידו של המלך אזמרגד. מהרגע בו חלה המלך לא עזב אלפונסו את החדר.

"אדוני המלך", נשמעה קריאה מחוץ לדלת. היה זה קולו של הסריס הממונה על פתיחת הדלתות. "הנסיכה אנסטסיה מבקשת להיכנס".

אלפונסו ידע כי במצב כזה אין אף סמכות שתאסור על כניסה לחדר, ולכן החליט לאשר את הכניסה. "הכנס אותה".

הנסיכה נכנסה כשפניה שטופות דמעות. "מה קרה לו? איך זה קרה בדיוק? הוא יחייה? מישהו ניסה להתנקש בו? למה הוא שוכב ככה במיטה?" היסטריה נשמעה בקולה.

הנסיכה לא הפסיקה לתקוף את אלפונסו בשאלות, ולאלפונסו לא היו תשובות.

"למה אתה לא עונה?" תקפה אותו שוב. לוריה המשרתת של הנסיכה ניסתה להסביר שאלפונסו לא אשם, אך הנסיכה הייתה בסערת רגשות ולא הצליחה להקשיב, "שקט", הנסיכה השתיקה את לוריה ואסרה עליה להוציא הגהה עד שילכו.

"אינני יודע מה קרה", ענה אלפונסו כשראשו אינו מביט בנסיכה. מעולם משרתת או סריס לא הביטו בפניהם של הגדולים מהם בדרגה.

"אם אתה לא יודע אז מי אמור לדעת?" טבעה הנסיכה תשובות.

היא הביטה בפניו של אביה, וגל חדש של דמעות תקף אותה. אביה ישן כבר יום שלם בלי לפקוח עין, הדבר הפחיד אותה מאוד. "אני מתנצלת שאני מדברת בסערה", גל הדמעות שכח מעט. "אני פשוט נסערת, ועוד מעט החתונה".

עיניו של אלפונסו התרחבו בפחד. "אינך אמורה להתנצל בפניי", רגליו רעדו, הוא לא היה רגיל שמישהו מדרגה מעליו מתנצל בפניו, הוא חשש שאם ישמע על כך המלך אזמרגד הדבר יהיה לרעתו. "ובעזרת אלוהי הרוחות, החתונה תתקיים במועדה והמלך יהיה בריא ושלם".

"הלוואי", ענתה הנסיכה ויצאה מהחדר לא לפני שהניחה וורד אדום על השולחן הקטן שלצד אביה. "תשמור עליו", אמרה כשגבה מוטה אל הסריס.

היא התקדמה ובמקום לפנות לעבר חדרה, יצא מחדר אביה ופסעה בשביל האבנים המוביל אל ביתן חדרו של הנסיך אינדה. עליי לברר מה איתו.

הנסיכה אנסטסיה נעמדה מול דלת חדרו של הנסיך, מבקשת ממתיאס שיאפשר לה להיכנס. "עלי לפגוש באחי", הנסיכה השתמשה בכוונה בקרבת המשפחה. ידעה שלא יאונה לה כל רע.

"אני מצטער אבל אנני יכול לאפשר כניסה שכזאת". מתיאס מנע בגופו את הוזזת הדלת.

"כדאי לך ליצור לי מעבר", עצרה לרגע, נותנת לדבריה לחלחל לתודעתו. "אחרת כל הארמון ידע שאיפשרת לנסיך דנאתור להיכנס". חיוך זדוני הצטייר על פניה. ואילו פניו של מתיאס התעגלו בתדהמה. "יש לי אוזניים בכל מקום". החיוך לא מש משפתיה.

בלית ברירה זז מתיאס ואיפשר לנסיכה אנסטסיה לעבור. היא הניחה את ידיה על הדלת חדר הנסיך ודחפה אותה באיטיות. כשנכנסה, ראתה את אינדה יושב בכורסתו, פניו נראות חסרות מנוחה ועיניו מביטות בחלון.

היא הכירה את אחיה, הרגישה שליבו סוער מחדשות ששמע. אולי הוא מוטרד מהעניין עם אבא? או שמא משהו אחר מציק לו? היא ידעה שמשהו מטריד אותו, אך לא ידעה מה בדיוק.

"מה קרה לך, אינדה?" קולה רך, נעים. לאט התקרבה אליו. "אתה נראה מוטרד מאוד".

אינדה הפנה אליה את מבטו ובניסיון לכסות על תחושותיו, חייך חיוך מאולץ. "אין שום דבר, אחותי, רק מחשבות רבות בראשי".

"אל תשקר לי", השיבה אנסטסיה בהחלטיות. "אני רואה שמשהו מכעיס אותך. זה קשור לאבא נכון?"

אינדה נאנח בכבדות והפנה את מבטו שוב אל החלון. "הנושא הזה הוא לא עניינך, אנסטסיה. בבקשה, אל תתעמקי בזה".

הנסיכה התעקשה ולא ויתרה. "אני לא יכולה לשבת בשקט כשאני רואה אותך במצב כזה. אתה אחי, ואני מוכרחה לדעת מה מטריד אותך".

"זה משהו שעליי להתמודד איתו לבד".

אנסטסיה התקרבה עוד יותר, מביטה בעיניו הכחולות של אחיה בניסיון לדלות ממנו את האמת. "אם לא תספר לי, איך אוכל לעזור לך? אני כאן בשבילך, אינדה, אתה לא לבד".

אינדה עצם את עיניו לרגע, כמו מנסה להרגיע את סערת הרגשות בתוכו. "אני מעריך את הדאגה שלך, אחותי, אבל זה באמת לא משהו שאת צריכה לדעת עליו. רק תני לי זמן להתמודד עם זה".

אנסטסיה נאנחה באכזבה, ולבסוף החליטה לוותר. "אוקי, אינדה, אני אתן לך את הזמן שאתה צריך. אבל אם תצטרך אותי, אני תמיד כאן בשבילך".

היא יצאה מהחדר בצעדים איטיים, מותירה את יורש העצר לבדו עם מחשבותיו הכועסות. עלי להתחיל להתכונן לחתונתי. אם אינדה לא רוצה מעזרתי, אתרכז בעצמי.

הדרך לחדרה של הנסיכה עוברת דרך אולם הכינוסים. שם ראתה הנסיכה את שרי הממשלה מתכנסים. נכנסים אחד אחד, כמו בחשאי. בהחלטה מהירה, הסתובבה הנסיכה אנסטסיה וחזרה אל חדרו של יורש העצר.

*****​