פרק 19
זביד פקח את עיניו למשמע הנהמות. הוא התרומם לאיטו מנסה להבין מה קרה לו והיכן הוא נמצא, ואז הכול הכה בו. שני האנשים שהחשיב לחבריו, קשרו אותו לעץ ושרפו את מצחו.
מכת הכאב הדהדה בראשו. סחרחורת תקפה אותו. הוא לא חש עדיין בתחושת הפחד שתפסה את כל האוויר במערה. הוא התרום לאט וכמעט נפל. מיד נתמך בקיר המערה.
מה קורה כאן? איפה כולם? הוא צמצם את עיניו כדי לרכז את הסחרחורת שתקפה בו, וראה את פורן רועד כשגזע עץ בוער נתון בידיו.
למה הוא רועד ככה? זביד ניסה לראות מי עומד מול זביד. מספר רגעים חלפו עד שהבין. גופו נרעד.
אריה!! איך נכנס לכאן האריה!! בעזרת תמיכה בקיר ניגש לחתת בתיקו.
שוב נהמה חזקה בקעה מקולו של האריה.
פורן עדיין עמד וניסה להרחיק את האריה בעזרת גזע העץ, ואילו פסון עמד דומם כמו בול עץ ולא זז. גופו היה משותק מאימה.
האריה הבליט את שיניו החדות מוכן בכל רגע לזנק על טרפו, הוא רק מחכה לרגע המתאים. והרגע הזה לא איחר לבוא.
האש אכלה את גזע העץ הנתון ביד של פורן. הלה זרק את הגזע לקרקע, מה שנתן לאריה את הפתח שחיפש.
האריה זינק לגובה, ציפורניו שלופות קדימה, מוכנות לקרוע את הטרף לגזרים. רעמתו מתבדרת אחורה וקדימה.
זביד שלף את החץ וקשת מתיקו נעץ את רגליו בקרקע, כיוון והתכוננת לירות. מראה האריה המזנק הפעים אותו. פורן עמד כשעיניו עצומות, כמו מקבל על עצמו את הגזרה. פסון עדיין קפוא למקומו.
זביד נזכר לפתע בדבריה של מגדת העתידות.
אתם שניכם תמותו. אך לעומתם אתה עתיד גדול מחכה לך. וכמו הד בראשו שמע את רדה חוזרת על דבריה, שוב ושוב.
אתם שניכם תמותו, תמותו, שניכם תמותו.
פי האריה נפער לגודלו המלא, מכין את עצמו לקבל את מבוקשו. ראשו נטה אלכסונית, כמו בודק האם יצליח לבלוע את פורן בביס אחד.
זביד הבין שאין לו הרבה זמן, משך בחץ ומיד עזב. החץ נורה מפינת המערה, ופגע הישר במקום הפגיע ביותר בגוף מלך החיות. האריה צנח על גופו של פורן והפיל אותו על הקרקע. צעקת כאב נפלתה מפיו של פורן. ציפורניו החדות של האריה, חדרו לחזהו, ופצעו אותו.
זביד שעמד יציב עם קשת בידיו, זרק את הקשת אחרי שירה את החץ, ומיהר להגיש עזרה לפורן. שוב הסחרחורת תקפה אותו. אין לו ברירה, הוא חייב לעצור לרגע. ראשו עוד כואב. הכביה שורפת את מצחו, שולחת גלים של תזכורות לכל חלקי גופו.
זביד נפל על הארץ מרוב סחרחורות וכאבי ראש. הוא החל לזחול לאט לכיוונו של פסון עד שהצליח לגעת ברגלו.
צרחה רמה בקעה מגרונו של פסון, הוא צרח כמו ילדה קטנה שראתה שד. הוא סגר את עיניו בחוזקה מנסה לקבל את גזר דינו.
"פסון!!", קרא זביד בקול, מנסה לגבור על קולות הצרחה שהפיק. "פסון!!".
עינו האחת של פסון נפקחה לקול הקריאה. "זביד? תמיהה בקולו.
"כן", ענה זביד בחולשה.
דמעות שמחה פרצו מעיניו המפוחדות של פסון, וצחוק עז בקע מגרונו. "חשבתי שזה האריה. מה קרה לפורן?"
"לך תעזור לפורן", זביד דחף קלות את רגלו של חברו, לא מסוגל יותר להרגיש את הכאב.
"הוא כבר לא איתנו". הדמעות התחזקו בעיניו. "צריך להרוג את האריה", הוסיף פסון והצביע על המקום בו נראה האריה רוכן על גביו של פורן.
"הכול בסדר, הוא כבר לא יפריע לנו".
"אתה לא מבין מה אני אומר לך", הרים לפתע פסון את קולו, ומיד הנמיך אותו. "צריך להרוג קודם את האריה, תראה איך הוא אוכל את פורן", רגליו רעדו באימה. "אתה רוצה להיות הבא בתור?" הפחד ניכר בו בכל גופו. מהבכי העז שפרץ מעיניו, עובד דרך קולו השבור והזיעה הניגרת מגופו, וכלה בגופו הרועד.
"אתה לא מבין מה שאני אומר לך", החזיר זביד באותו מטבע לשון. "האריה כבר לא צריך להטריד אותך", זביד הסתובב על גבו והניח בעדינות יד על מצחו. כמו מנסה למנוע את הסחרחורות שתקפו אותו. "האריה מת".
"אתה בטוח?" חשש בקולו של פסון.
"בטוח, בטוח", ענה זביד וראשו פסק מסחרחורותיו. הוא נשם לאט והמתין מספר שניות בטרם החליט להתרומם. "אתה יודע מה, תעזור לי רגע לקום", ביקש.
פורן התכופף ועזר לזביד להתרומם. זביד הניח יד אחת על כתף חברו ואחרת על דופן המערה. נשם לאיטו, הסחרחרת החלה לשכוח מעט, נותן לו מרווח זמן שבו יוכל להבין מה קרה לפורן.
הם התקדמו בצעדים איטיים, חוששים שמא האריה לא מת לגמרי.
פורן שכב על הקרקע מעולף כשציפורני האריה נתונות בתוך חזהו. פסון ניסה להזיז את גופו הגדול של האריה, אך משקל גופה של החיה היה כבד יותר מהמשקל שיכל פסון להרים.
"בוא תעזור לי רגע", פסון דיבר בצלילות כאילו מעולם לא רעד מפחד קלפני מספר רגעים.
זביד רצה להתלונן על כך שכל המצב הזה יכול היה להסתיים אחרת, אם לא היו חבריו מענים אותו, ומתעללים בו. אולם העדיף לשתוק כרגע.
זה לא הזמן למלחמה, כעת הזמן לשלום.
ביחד הצליחו פסון וזביד לדחוף את גופו של האריה הרופס, ולהזיזה מגופו הקטן של פורן.
"אנחנו צריכים למצוא עלה מרפא, ולחבוש לו את החזה", פסון הביט בזביד, כמו מצפה ממנו לעשות זאת. "אתה יודע אולי היכן אפשר למצוא עלה כזה?"
"למה אתה מתכוון לצאת לבדך למצוא עלה?" ציניות בקולו. "אתה יודע שיכול מאוד להיות שיש עוד אריה בחוץ", הוא צחקק לעצמו, כמו רוצה לראות מה יעשה חבירו אם יראה עוד אריה מחוץ למערה. "ואולי יותר גרוע, אולי יש בחוץ לביאה שכפי שאתה בטח יודע, היא הרבה יותר מסוכנת מן האריה".
"למה?"
"למה מה?" המשיך זביד עם הציניות שלו. "למה הלביאה הרבה יותר מסוכנת?", הצחוק בראשו גבר. "כי היא רגילה לצוד, האריה בדרך כלל לא צד".
"לא", פסון קרע את חולצת חבירו מביט על הפצע. "למה אתה מנסה להפחיד אותי?" הוא צמצם את גבותיו.
"אני לא", היתמם זביד. "אבל זה לא הזמן כעת לדון בזה", הסיט את הנושא. הוא שלף את ציפורני האריה מבשרו של פורן והביט בחתכים שנוצרו.
"מה אתה עושה?" חרדה תקפה את פסון.
"מנסה לבדוק אם יש מה להציל", זביד התעמק בפצעים ובכמות הדם שבקע מהחורים שיצרו ציפורני החיה, ואחר החליט, כי הדרך הטובה ביותר לרפאות את החתכים היא על ידי האש.
"נו, אדוני הרופא, מה מצבו?" התלוצץ פסון.
זביד לא הוריד את עיניו מהפציעה. "הציפורנים לא חדרו עמוק, ככה שלא נשקפת סכנה לחייו", קולו יציב, עיניו בולשות אחר דבר מה. "איפה מוט הברזל שהשתמשתם בו למצח שלי?".
פסון ניגש להביא את מוט הברזל.
"תניח אותו בתוך האש", הורה זביד. "על מנת לזרז את החלמתו, עלינו לסגור את הפתחים".
"איפה למדת את כל זה?"
זביד קם לרגע אולם הסחרחורת שבה לפעפע בראשו בגלים קטנים. "ראדנוס לימד אותי, למקרה שהזדקק לזה. אבל זה לא חשוב עכשיו. אנחנו חייבים להזדרז". זביד השתמש בחולצתו הקרועה של פורן על מנת לסגור לעת עתה על הדם, שלא יצא יותר מדי החוצה.
*****
הנושאים החמים
Reactions: נחשונית, נאו ממש, Talya kadosh ועוד 10 משתמשים13 //