סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

  • הוסף לסימניות
  • #21
פרק 9
שמש חורפית הציצה דרך חלונות בית הכנסת. פחד וחלחלה עמד באוויר. החוטפים לא היססו להשתמש באמצעי השתקה, והחטופים לא העזו לפצות את פיהם.

מלבד נריה שהיה היחיד שעזר אומץ וניסה ללחוש דבר מה לאביו. אביו שראשו היה סחרחר עליו, לא הצליח להבין דבר משפתיו הזזות של נריה. וזה התייאש מלנסות שוב.

הוא חשב בראשו איך יצליח לשחרר את כולם, מידיהם החזקות והקשוחות של חיילי ממלכת ארקוב. הוא הביט על באי בית הכנסת מנסה למצוא אדם שיעזור לו במחשבותיו. אך חוץ מילד אחד הוא לא ראה אף אדם שיוכל לעזור.

והילד הוא ילד. נריה לא רצה להעזר בו, זה מסוכן מדי. כלום יש בידו להושיע? היתכן?

הילד שהיה בן שלוש עשרה וחצי הביט לכל עבר בעיניו, בדיוק כפי שעשה נריה. ונריה לא פיספס את המבט המצמית שהדביק לו הילד. באותו הרגע נריה הבין.

הילד רוצה לשתף אותו במחשבותיו. בטח יש לו תוכנית. אולם האם עליו להסכים ולעזור לילד? הרי הדבר עלול לסכן את חייו, וגם את חייהם של אלפי האיש שישובים בעל כורחם על רצפת בית הכנסת.

נריה החליט להתעלם מהילד. הוא סובב את מבטו מפניו. לפתע בכי עז קרע את הדממה שהשתררה עד כה בבית הכנסת. שני חיילים ניגשו לעבר הילד וביקשו ממנו שישתוק, אך הילד לא התכוון לעשות זאת.

אחד מהחיילים הרים את ידו בתנופה והכה את לחיו של הילד, דבר שרק הגביר את בכיו. נריה הביט במחזה ולא הבין מה הילד מנסה לעשות. מה הוא רומז לי?

נריה הכיר את ילדי עיר מגורו, וככל שחשב מניין הילד. הוא הבין כי איננו גר באמקור. אלא אם כן הוריו והוא עברו לגור באמקור מעיר אחרת. מי אתה ילד מוזר?

מחשבת הבנה ניצתה בראשו, הילד ככל הנראה יתום. הדבר הובן לו כיוון שבביתו של ינאי מתגוררים עשרים יתומים קטנים, את כולם הוא מכיר כי בשעות הפנאי שלו הולך נריה ללמוד עם אותם הילדים. יכול להיות שהוא יתום חדש?

נריה נעמד וניגש לחייל שהיכה בילד. "תן לי אדוני, אנסה אני להרגיעו".

"מה אתה בשבילו?" החייל אחז בשרוול חולצתו של נריה בחוזקה.

"אינני מכירו", נריה לא ראה צורך לשקר. "אבל אני יודע לטפל טוב בתינוקות בכיינים". את הדברים כיוון נריה לילד. כעס בפניו.

החייל המשיך להסתובב בבית הכנסת. עוזב את שרוולו של נריה. "אתה מבין שיכולת לסכן את כולנו?"

"אני מצטער", הילד הוריד את ראשו בעלבון. נבוך. "הייתי חייב לגרום לך לגשת אלי".

"והצלחת", חייך נריה. לא התכוון להעליב את הילד, רק רצה שיבין כי הכניס עצמו לסכנה. "איך קוראים לך?".

הילד עשה עצמו חושב. "מיכה. ומי אתה?"

"הבטת בי במבט בוחן, ועשית את כל ההצגה הזאת. אתה לא חושב שזה מוזר שאתה לא יודע מי אני?" הרים נריה גבה בתמיהה. הרי באמקור כולם מכירים את כולם.

"אני מצטער, אני חדש פה בעיר. והסתכלתי עליך, כי אתה היחידי שלא נפלה רוחו מהשבי הנורא הזה, וכשראיתי זאת בעיניך, הדבר נסך בי תקווה". מיכה החווה בידו לעבר יהודי אמקור שישבו בבית הכנסת.

"תקווה היא מצרך נדיר בימינו", נריה נאנח. "במיוחד אם אתה יהודי".

"אמת", אישר הילד את דבריו של נריה. "אילולי לא נחשבו היהודים לבוגדים, יכולנו לחיות יותר בשלווה".

"אילולי הממלכות לא התפלגו, אתה מתכוון". תיקן נריה. "היהודים לא נחשבים לבוגדים".

"יכול להיות שאתה צודק, אולם יכול להיות שלא", הילד דיבר כמבוגר מנוסה. דבר שהצליח לבלבל את נריה. "תסתכל מה קורה פה מסביבך, זה נראה לך היה קורא בעיר דזור למשל".

העיר דזור ממוקמת בגבול הצפוני של הממלכה והיא מאכלסת אך ורק גויים, לעומתה אמקור עיר המאכלסת בתוכה יהודים וגויים וממוקמת בצידה הדרומי של הממלכה.

בעבר כששני הממלכות היו מאוחדות. אמקור נחשבה לעיר מרכזית, אך מאז שבגד הנסיך ארטמיס והפך למלך ממלכת ארקוב. הפכה אמקור לעיר הדרומית ביותר השוכנת לגבול שתי הממלכות.

"אני אשתמש במשפט שלך", חייך נריה. "יכול להיות שאתה צודק, אך יכול להיות שלא".

"שקט שם", חייל צעד לעבר נריה ושלף את חרבו. "אמרת שתשתיק אותו", צעק. "אני לא רוצה לשמוע דיבורים נוספים, ברור!!".

החיילים היו אומנם שבעה בני אדם, אך בתוך בית הכנסת שהו רק שנים מהם. מה שאפשר לנריה להראות את יכולותיו, עליהם הוא מתאמן כבר כמה חודשים.

הוא הביט בעיניו על רגליו של החייל, וראה כי עמידתו אינה כשל אוחז חרב המוכן לקרב. על כן שלח את רגלו בבעיטה חזקה ומוטט את הר האדם שניצב מולו בחרב שלופה.

החייל לא הספיק להגיב ונריה גער מעליו כשידו לופתת בחוזקה בחרבו של החייל. "אל תזוז", קולו מאיים. התהפכו היוצרות. זה הצליח.

כל שבויי בית הכנסת כולל אביו ואימו החורגת הביטו בנריה, ואושר מהול בתדהמה ננסך בהם. עד עתה היו בטוחים כי אין מוצא, אף אחד לא יודע על כך שהעיר אמקור הותקפה בידי ממלכת ארקוב. אף חייל של ממלכת

היחיד שחייך מתחת לחולצתו היה מיכה הילד שבגללו החלה המהפכה.

שלושה גברים משבויי בית הכנסת הצטרפו לנריה ועזרו לו לקשור את החייל שעל הקרקע טרם יתעשת.

חלק מעששיות בית הכנסת שהאירו בלילה למתפללים היו תלויות בעזרת חבל לתיקרת בית הכנסת. אחד הגברים, ישעיהו שמו. ביקש מנריה שיתיר בעזרת החרב חלק מהחבל כדי שיוכלו לקשור את ידיו של החייל.

החייל השני הבין למתרחש וניסה להחזיר בקרב. הוא הניף את חרבו לעבר פניו של נריה, בתנועה מהירה הצליח נריה בעזרת חרבו לעצור את המכה. החייל הרים שוב את ידו והנחית אותה שוב בעוצמה.

נריה לא היה מוכן למתקפה החוזרת. אומנם הצליח לעצור את המכה שהמית עליו החייל, אך הועף לקרקע מעוצמת המכה.

שקט מחריד השתרר באולם בית הכנסת.

נריה לא וויתר, הוא התרומם במהירות והייטיב את אחיזתו בחרב. מרגיש חיוב לנצח בקרב, גם אם עלול הוא למות, עליו להשיג ביטחון ליהודי העיר.

דבריו של מיכה חדרו אליו באותם הרגעים.

הבטתי בך, כי אתה היחידי שלא נפלה רוחו מהשבי הנורא הזה, וכשראיתי זאת בעיניך הדבר נסך בי תקווה. אולי הוא צודק, יכול להיות שהדבר יחזיר את התקווה לאנשים.

"תקשיב לי טוב", נריה הייטיב את עמדתו. "אני אנצח אותך". מבלי הכנה מוקדמת שעט קדימה מבין שכדי לנצח הוא חייב לתקוף לתקוף ולתקוף. וזה אכן מה שעשה.

החייל לא היה מוכן למכת התקיפות וכוחו הלך ונחלש. עד שהצליח נריה להעיף את חרבו בעזרת מכה בה סיבב את חרבו על חרבו של החייל ושלף אותה מידו.

שלושת הגברים שקשרו את החייל הראשון, קשרו עתה את השני.

*****
שעת לילה מאוחרת, חוסר השינה כלל לא ניכר על פניו של המלך אזמרגד. הוא המתין, לא הצליח להרגיע את רוחו. המלך הילך בחדרו כסהרורי.

אדם לבוש שחורים בכל גופו מראשו ועד רגליו, נכנס לחדרו של המלך אזמרגד. חרבו נתונה בנדנה, והוא אינו עומד לשלוף אותה, אלא אם כן יחוש בסכנה.

"ברוך בואך, הרבה זמן חיכתי לך", המלך אזמרגד התיישב בכיסאו. "נו יש חדש בפיך?"

האדם לובש השחורים הוריד את הכיסוי השחור שכיסה את פניו, וזהותו נגלתה במלואה למלך אזמרגד. "מי אתה?" נבהל המלך. "אתה לא אלפונסו".

"אלפונסו כבר לא יטריד אותך, יותר", האדם לובש השחורים דיבר בלחישה, דבר שהרגיז את המלך אזמרגד יותר.

"יש מישהו בחוץ? הצילו", קרא המלך. הבהלה ניכרה מקולו ומתנועות גופו.

חיוך בצבץ בזווית פיו של לובש השחורים. "אין אף אחד בחוץ, אני כבר טיפלתי בכולם", החיוך עדיך מרוח על פניו. "אני מציע לך לשמור על השקט, אם אתה לא רוצה למצוא את עצמך לצידם".

"איך אתה מדבר? אתה עומד מול מלכך!!". המלך אזמרגד הזדעזע מחוצפתו של לובש השחורים.

"המלך שלי היה המלך מלטאזר המסכן, שאיבד את חיו בגלל שני בניו החצופים שכל רצונם היה לשבת על כיסא המלוכה". הוא הפסיק לחייך, ודיבר ברצינות. "אבל בוא נדבר ברצינות, אם חייך חשובים לך. אתה תעצור את טקס העברת העוצרות לנסיך אינדה, ותגיש על מגש של כסף את כתר הזהב לנסיך המתאים יותר".

"ומיהו אותו נסיך? אתה אולי", הכעס בעיניו של המלך אזמרגד, השתלב יחד עם הפחד שחש. תנודות הרגשות שחש באותם הרגעים, כמעט ועילפו אותו.

"זאת אפשרות אבל לא, אני מדבר על הנסיך דנאתור".

חששותיו של המלך אזמרגד מתחילים להתאמת עם המציאות. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. הנה שוב שני נסיכים רבים על הכתר, שוב הממלכה עלולה להתפצל. עד שנגמרה מלחמת האחים העקובה מדם, הכול עומד להתחיל מחדש.

"אז מה אתה אומר, הוד מעלתך?" התלוצץ לובש השחורים. "אתה מוכן להעביר את הכתר לנסיך הצעיר וטוב הלב?"

המלך נעמד ופסע אחורנית לכיוון הקיר, הוא הפנה את גבו ללובש השחורים. בצד הקיר ניצבה שידה ועליה עמדו חרבות מסדר הדרגתי. המלך מיהר ושלף חרב מתוך סדרת החרבות, הוא כיוון אותה לעברו של לובש השחורים.

"מי שלח אותך?" המלך התקרב לאיטו קדימה.

החיוך שוב עלה על פניו של לובש השחורים. "אתה באמת חושב שתצליח לנצח אותי?" לובש השחורים קרב אף הוא.

המלך הניף את חרבו קדימה מנסה בכך לפגוע בכתפו של העומד מולו, אך לובש השחורים הפנה את גופו לצד שמאל ובכך החטיא המלך אזמרגד. "אתה עדיין רוצה לנסות?" לובש השחורים חייך. "דרך אגב אתה יכול לקרוא לי רַגון".

המלך כאילו לא הקשיב כלל לדבריו של רגון, הוא שלח את חרבו לצידו הימני של רגון, אולם שוב רגון הספיק לזוז. כשהבין רגון שהמלך לא מתכוון לוותר החליט לשלוף את חרבו.

"קיוויתי שאני לא אצטרך להשתמש בחרב, אבל אתה לא מותיר לי ברירה". הוא הכה בחוזקה בחרבו של המלך אזמרגד, והלה הצליח להדוף את החבטה.

המלך התנשף מעוצמת הכוח שהיה עליו לשחרר מגופו, הוא הרגיש שהוא כבר לא בכושר, כשהיה בעבר. רגון ניצל את אותם הרגעים ובעט בחזהו של המלך בעוצמה אדירה.

המלך הועף ונחבט בשידה ועליה מדורגות החרבות, ואלו בתגובה השתחררו מתפיסת השידה ונחבטו בראשו של המלך.

רגון התקרב בצעד מהיר לעבר המלך. "אני מתנצל אדוני המלך", שוב בחר להתלוצץ, ואף קד קידה כיאה למלך. "כעת האם תואיל בטובך להחליף את העוצרות?" רגון קירב את חרבו לגרונו של המלך.

מלך ארצי'בל הבין כי אין לו שום ברירה, עליו לקבל את מר גורלו של בנו הנסיך אינדה, ולהעביר את הכתר לראשו של הבן הצעיר, הנסיך דנאתור.

אך האם יקבל אינדה את הגזרה בשלום, או שמא תפרוץ מלחמה, זאת אין לדעת.

ימים יגידו את העתיד לקרות.

"נו אדוני המלך, יש לך תשובה ברורה בשבילי?" לחץ רגון. עכשיו שקרב את פניו לעבר המלך הצליח המלך אזמרגד לראות את תווי פניו בבהירות. אפו נשרי ושונה מאוד מבני עמו, אף מבנה פניו צר. בני העם הארצי'בלי הינם עגולי פנים וגשר אפם צר ויש מהם אף רחב.

"מהיכן אתה? אינך מממלכתנו". המלך אזמרגד כיווץ את גבותיו בתמיהה. הוא ידע כי השאלה הזאת תעסיק אותו עוד ימים רבים.

"זה לא הנושא כרגע". החזיר רגון את השיחה למתכונתה. "אם לא תאשר את העסקה, אני אטול בזה הרגע את חייך".

"בסדר, בסדר. אני אטול מבני בכורי את הירושה והעביר אותה לבני דנאטור".

רגון הרחיק את החרב מצווארו של המלך אזמרגד ונעמד על רגליו, "אדוני המלך", אמר בשעה שהחזיר את החרב לינדנה. "אם לא תקיים את הבטחתך אחזור אליך שוב, ואטול את חייך, הפעם בלי יותר מדי דיבורים מיותרים, ובלי אזהרות".

"בסדר גמור" אמר המלך ובאותו רגע היכה רגון על צווארו של המלך אזמרגד, והמלך שקע בשינה עמוקה.

בדיוק אז נכנס הנסיך אינדה לחדרו של אביו, כשהוא מוכה הלם. "אבא", השמיט הנסיך יורש העצר את תואר הכבוד של אביו. "למה כל המשרתים והסריסים שלנו שוכבים רדומים... אבא!!", לקח לנסיך כמה רגעים לקלוט כי גם אביו מונח באותו מצב כמו המשרתים. 'מישהו היה כאן', נפלה ההכרה בראשו.

בתחילה חשב שאביו השתגע והחל להכות את כולם, אך כשראה את אביו שוכב על הרצפה הבין כי מדובר בעצם בניסיון חיסול. רעש של נפילה נשמע מאזור חלון החדר, אינדה מיהר לעבר החלון ודמות לבושה שחורים נגלתה מול עיניו.

"מתיאס!!", קרא הנסיך אינדה בבהילות לסריסו. הסריס שעמד מחוץ לחדרו של המלך נכנס והבהלה לא פסחה מעליו. "מה קרה כאן?"

"אין זמן להסברים, תקרא מיד לשומרים, ותשלח מישהו שיזעיק לכאן בדחיפות את הרופא המלכותי". מתיאס קיבל את הפקודה ובלי לקוד קידה מיהר למלא את בקשתו של אדונו הצעיר.

יורש העצר קפץ מחלון חדרו של אביו, שהיה בגובה קומה אחת והחל לרדוף אחר לובש השחורים. אך עוד בטרם הספיק לזוז נעלם רגון בחסות החשכה.

דבר אחד הצליח לזהות הנסיך אינדה. סרט כחלחל קשור היה לחרבו של לובש השחורים. הוא לא ידע אם זה יעזור לו הרבה, אך גם זה היה משהו.

באותו לילה החלו החיילים לפטרל בכל הערים והכפרים, וחיפשו אדם המחזיק חרב ועליה קשור סרט כחלחל. אך רגון הצליח להימלט אל הצללים.

מאותו לילה החליט המלך אזמרגד כי החייל הכי מאומן בצבא, יקבע את עמדתו מחוץ לחדרו כל הלילה. ואם שוב יגיע רגון הוא יתקל קודם כל באותו שומר.

עד כמה הדבר ישמור על חייו, המלך אזמרגד לא ידע.

אך לכל הפחות עליו לנסות. הוא לא יכול ליפול לגחמותיהם של אנשים נמוכי מעלה, בטח לא של רוצחים.

*****​
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
פרק 10
"מישהו רוצה להסביר לי מה קרה פה אתמול?" חמתו של המלך בערה בו. מיד בבוקרו של יום כינס את יועציו ושריו, לדון בהמשך לירושתו של בנו בכרו הנסיך אינדה.

כל השרים שתקו, אף אחד לא העז לפתוח את פיו. בימים רגילים היו מתווכחים בנימוס עם המלך אזמרגד, אך אחרי הלילה הקשה שעבר. בו נכנס שודד דרכים, או מוציא להורג ואיים על הוד מעלתו בתוך חדרו שלו.

"זהו לא העת לשתוק, אני מצווה עליכם לדבר". רוגז נשמע בדבריו.

"בשמם של אלי השמיים ובשמה של רוח הים, אני נשבע", היה זה לסו שר הכלכלה שדיבר ראשון. "אני נשבע שאין ידי במעל".

שאר השרים ראו שפניו של המלך אזמרגד נרגעו מעט, משבועתו של לסו שר הכלכלה. ומיד קמו בזה אחר זה ונשבעו בשמם של אליליהם.

"אם אף אחד מכם לא יודע דבר על המאורע, אני מגדיל את העוון". הכריז המלך. השרים רעו באימה. רק פעם אחת נראה המלך אזמרגד ברוגזו ובעקשנותו לגלות את הבוגד. היה זה כשנחלקה הממלכה לשניים.

המלך אזמרגד רצה לדעת מיהו הבוגד שעזר לאחיו, וכשגילה מיהו הדבר כבר היה מאוחר מדי. הבוגד הצליח להבריח את ארטמיס יחד עם חייליו אל העיר ארקוב ולשלוט עליה.

המלך אזמרגד קם מלוא קומתו, וקרא בקול לסריסו האישי. אלפונסו הכנעני פתח את דלתות האולם הגדול, ומיד ניצב לצידו של המלך.

"תקרב את אוזנך אלי", ציווה המלך.

"כן הוד מעלתך", ענה אלפונסו סריס המלך, וקירב את אוזנו לפיו רם המעלה של המלך אזמרגד.

"אני רוצה לצאת מחוץ לארמון", לחש המלך. "אך אני חושש שאחד השרים משתפים פעולה עם בוגד, או שהם עצמם הבוגד. לכן אני מצווה עליך בעזרת החיילים שעומדים מחוץ לאולם הזה, שלא תתנו להם לאף אחד לצאת החוצה".

אלפונסו הנהן בראשו ומיד עשה כמצוות המלך. הם פסעו יחדיו לעבר דלת הכניסה לאולם, ויצאו ממנה יחדיו. "תשמרו שאף אחד לא יצא", הורה המלך לשומרים.

שרי המלך נותרו עומדים על מקומם, לא מבינים מה קורה מסביבם. מדוע קם המלך ויצא מהאולם? האם עדיין חושד בהם? המלך אזמרגד היה כמו כספת נעולה, מעולם לא אהב לשתף את אנשי סביבתו בתוכניותיו.

היחיד שהיה המלך משתפו, היה סריסו האישי. אלפונסו הכנעני.

*****

"מה נעשה עכשיו?" ישעיהו סיים יחד עם שני חבריו לקשור את החייל השני.

נריה הביט בשני האסירים שלהם, ואחר בפתח בית הכנסת. אם יחליט לצאת יש חשש מאוד גדול שהחמישה חיילים הנוספים, יצליחו לתפוס אותו ואת כל יהודי העיר אמקור. אבל אם ישארו יש להם סיכוי לגבור על החמישה.

נריה הביט בעיניו התוהות של אביו, יודע שהשאלות יגיעו ולא בטוח כיצד להשיב להן.

"מיכאל," פנה האב בחומרה, "מהיכן אתה יודע להשתמש בחרב? מעולם לא סיפרת לנו על כך."

נריה נשם עמוקות, מנסה למצוא מילים מתאימות. "אבא, זה לא הזמן לדבר על זה. יש לנו חיילים להתמודד איתם," השיב בקול רגוע אך מודאג.

"אינני מבין אותך, בני. אתה חייב לנו הסבר," התעקש מיכאל, קולו רועד.

נריה הביט באביו וראה את הדאגה בעיניו. הוא לא רצה לשקר, אבל גם לא היה בטוח כיצד יגיב אביו. "אבא, בבקשה, הבטחתי שאסביר לאחר שנבטיח את ביטחוננו."

מיכאל הניח יד על כתפו של נריה, מבטו חודר. "בני, אני דואג לך. אינני יכול להילחם אם אני לא מבין מה קורה."

נריה נשם עמוקות שוב, מביט בעיני אביו ומחליט לספר את האמת. "אבא, מאז שהייתי קטן הרגשתי צורך להגן על עצמנו, על המשפחה ועל היהודים בעיר. למדתי להילחם בסתר, עם חברים שהיו חיילים לשעבר. הם לימדו אותי את האומנות הזו."

מיכאל הרים גבה, מופתע. "מדוע לא סיפרת לנו? היית יכול להיפגע."

"לא רציתי להדאיג אתכם," אמר נריה בעצב. "רק רציתי להיות מוכן, למקרה שנזדקק לכך. והנה, היום הזה הגיע."

מיכאל הנהן, מתקשה לעכל את הדברים. "אני גאה בך, בני. אבל עליך להיזהר. אנחנו צריכים אותך."

נריה חייך חיוך קטן, מרגיש את הכובד יורד מלבו. "אני יודע, אבא. אני אעשה כל שביכולתי להגן עלינו."

מיכאל חיבק את נריה חזק. "אני סומך עליך. יחד ננצח."

נריה נעמד זקוף והכין את עצמו לקרב הבא, יודע שבפניו עומדת משימה חשובה לא פחות מהקרב עצמו – להוכיח את עצמו לאביו ולמשפחתו.

*****​
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
פרק 11
"נריה אתה מוכן לספר לי מניין לך הידע להשתמש בחרב?" נדחק אביו למחשבותיו. "אני לא ידעתי שאתה מתאמן".

"מחילה מכבודך אבא", נריה לא רצה לפגוע באביו, מעולם לא עשה זאת ובטח שהוא לא מתכוון לעשות זאת עכשיו. "אני חושב שאנחנו חייבים כרגע לחשוב על דרך לגבור על שאר החיילים".

"אבל אתה חייב לנו הסבר", התערבה נעמה אימו החורגת.

"בעזרת השם", נריה וחייך אל הוריו. "אחרי שנצליח לצאת מפה בחיים". לא רצה להדאיג אותם. כל רצונו היה שאביו יתגאה בו, ולא משנה לו הדרך.

"אני מצפה לכך", אביו הניח יד על שכם בנו, וחיוך דק הצטייר על פניו.

נריה עזב את אולם בית הכנסת, ונעמד מאחורי דלת הכניסה. מרכין את אוזנו על דלת העץ העבה, מנסה לשמוע צעדים של באים ושבים. כשהבין שלא יוכל לשמוע דבר, חזר אל בית הכנסת והחליט לנסות דרך אחרת.

נריה לא אחז בידו חרב או כלי זיין אחר. הוא קרב אל אחד החיילים הקשורים ותפס בו בשתי ידיו. "מי אתה?" שאל כשרוק ניתץ מפיו על פניו של החייל.

החייל מצמץ בעיניו. "השם שלי לא חשוב", ענה ביבושת עיניו מביטות לקרקע לא מעזות להסתכל בנער שניצח אותו.

"מאיזו עיר הגעת?" נריה החליט להתחשב באיש, מבין ששמו לא יאמר לו דבר. "מדוע הגעתם הנה?"

"שודדי ים אנחנו", האיש עדיין לא מביט בעיניו.

עיני כל הנוכחים בבית הכנסת נפערו לרווחה. נריה הביט בפניהם של כל באי בית הכנסת, שש בליבו על שהצליח לגבור על שודד ים.

"הספינה שלנו טבעה בים והקפטן נלקח לבית הסוהר. אין לנו היכן להיות".

נריה הבחין בגודל הבושה בה עומד האיש. אילו היה נריה אדם מיומן בחרב ונוצח השודד, לא היה מתבייש כל כך. אך כשאדם שבסך הכול כמה ימים מתעסק בחרב ולא מיומן כלל מפיל אותך, זה כבר בושה גדולה.

"אז החלטתם לבו לעיר יהודית שבה וודאי אף אחד לא לומד לחימה, ולנסות לבזוז אותה?" רתח נריה מזעם. עד מתי יחשבו כעם חלש? מתי יבינו הגויים מסביבם שלא כדי להם להתעסק עם העם הנבחר?

"כ...ן", גמגם.

נריה התהלך בחדר בזעם, הכעס היה ניכר בעיניו ובתווי פניו. הרצון להוכיח שלא כדי להתעסק עם היהודים בער בו. נראה היה כי כל באי בית הכנסת הרגישו את מחשבותיו של נריה.

"שחרר אותם", נעמד מיכאל מול בנו ואחז בזרועו בעדינות. "אני מבין את הרצון לנקום, אך לא זו הדרך" חיוך מהול בעצב מרוח על פניו..

כל העיניים הופנו כלפיו. "מה?" נריה לא האמין למשמע אוזניו. "למה? הם באו הנה ואיימו על חיינו, הפחידו אותנו. איך אנחנו יכולים לשחרר אותם בלי כלום".

מיכאל הביט בבנו במבט חומל. "כי זה לא מי שאנחנו. אנינו עם של רוצחים, ובטח שלא נקמנים". אביו הצביע על עשרת הדיברות שהופיעו חרוטות על קיר האבן שמעל הפרוכת. 'לא תרצח' 'לא תיקום'.

"זה מדבר בעם ישראל, לא בעם נוכרי", הכעס בקולו של נריה הופנה לשודד הים.

"זה לא מי שאנחנו", מיכאל עזב את זרוע בנו וחזר לשבת במקומו.

נריה הביט בגבו המתרחק של אביו. "תשחרר אותם", נריה עזב את השודד, והלה נפל על הארץ בחבטה.

שלושת הגברים שקשרו את השודדים, מיהרו להתיר את קשריהם, כפי שציווה נריה.

השודדים הביטו בנריה במבט מופתע ומבולבל. "למה שחררת אותנו? לא מגיע לנו רחמים אחרי כל מה שעשינו."

נריה השתתק לרגע, מבטו נוקשה ונעול בעיניהם. "לא עשיתי זאת מתוך רחמים," קולו לא רגוע אך יציב. "עשיתי את זה כי זה מה שאבי ביקש. כי אנחנו לא עם של נקמנים או רוצחים."

השודד הרזה יותר, הרים את ידו כמו לבקש רשות לדבר. "אנחנו מצטערים באמת. לא הבנו עד כמה גרמנו נזק. זה לא האופי שלנו."

נריה התעצבן מעט, אבל השתדל לשמור על קור רוח. "התנצלויות לא יחזירו את מה שנשבר. מה שתעשו מכאן והלאה זה מה שיקבע. עכשיו לכו."

תחושותיו של נריה היו מעורבות אחרי השיחה. מצד אחד, עדיין זעם על ההרס והכאב שהשודדים גרמו, אולם מצד שני, חש גאווה על כך שהצליח לשמור על הערכים שלמד מאביו. הכעס בער בתוכו, אך היה מלווה גם בתחושת הקלה קטנה, על כך שהצליח לשמור על עקרונותיו ולא להיגרר לנקמה.

"אנחנו מאוד מצטערים על ההפחדה", הפעם היה זה השודד הקירח. "קוראים לי מורזן, וזה פירנן", הצביע על חברו.

על מה בדיוק אתה מתנצל? על ההרס הרב שהותרתם אחריכם? על הפחד נכנסתם באנשים? על כך שביזתם את מקומנו הקדוש? נריה רצה לצעוק את הדברים, אולם בחר לשתוק ולגשת לעזור לאביו.

שני השודדים יצאו מפתח בית הכנסת ומיד קראו לחבריהם. "שוב אנחנו מתנצלים על ההרס שגרמנו לכם".

מיכאל ונריה יצאו יחדיו מבית הכנסת. עיניו של נריה כמעט יצאו מחוריהן. מראה הרחוב הדהים אותו. כמה הרס. עגלת שוק עמוסה תפוחים, הייתה הפוכה כשמחצית מתפוחיה התגלגלו והתאבקו באבק הארץ. לצידם נחו שברי חרס של חנות הכדים, ובמרחק מה משם נראו אדניות שבורות ומנותצות על האדמה. חורבן!! זה מה שעשו השודדים, איך בדיוק הם מסוגלים להתנצל?

ההרס הרב הבעיר את הכעס בליבו של נריה מחדש. הוא הסתובב באחת ורץ לעבר השודדים. "מורזן", זעק. נריה לא יכול היה להחזיק עוד את הכעס. ברגע של תשוקה בלתי נשלטת, הסתער על מורזן, אגרופו נקמץ ונשלח לעבר פניו של השודד.

האגרוף פגש את לחיו של מורזן בקול חבטה רמה, גורם לו ליפול על הקרקע.

מורזן הביט בנריה מלמטה והתרומם באיטיות, חיוך עוקצני מרוח על פניו. "חשבתי שאינכם עם של נקמנים", נימת קולו מזלזלת.

נריה הרגיש את הכעס גואה בתוכו כמו גל צונמי, בלי הרבה מחשבה, רץ לעבר מורזן כשידו מתכוונת להנחית מכה חדשה על גופו השרירי של שודד הים.

מורזן שלח את ידו הימנית קדימה, ואחז בגרונו של נריה. "התנצלנו, אין לך על מה לנסות להעניש אותנו". הוא שיחרר את לפיתת ידו.

נריה הסדיר את נשימתו. "אני לא מאמין שאתם באמת מתנצלים," קולו רועד מזעם ובלבול. "איך אפשר לסלוח לכם אחרי כל מה שעשיתם?"

"די", כעס בקולו של מיכאל, שפסע אחרי בנו. "מספיק אני לא מרשה לך נריה לפנות בחוצפה לאנשים האלה", פנה אליו אביו, ובעיניו רמז שידברו בהמשך. נריה הבין את הרמז, ושתק.

"אני חושב שגרמנו מספיק נזק", אמר מורזן השודד הקירח והתחיל להתרחק יחד עם חבריו השודדים מהמקום.

"חכו, חכו רגע", קרא מיכאל אל גבם המתרחק. השודדים עצרו מיד כששמעו את קולו.

"כן אדוני", אמר מורזן ביראת כבוד.

"אינני יכול לשלוח אתכם ללא מזון ומים, האם תועילו בטובכם להגיע לביתי לסעוד עימנו הלילה?" מיכאל שלח שוב זוג עיניים יוקדות לבנו נריה.

נריה הבין ושתק. נאכל בינו לבין עצמו, אבל לא ימרוד באביו.

"איננו רוצים להטריח".

"זה בסדר, נשמח לארח אתכם", הפציר בם מיכאל, וחיוך קורן הצטייר על פניו.

דמו של נריה בער בו למראה אביו והשודדים הצועדים יחדיו לעבר ביתו. הוא לא אהב את המראה הזה בכלל. אולם מה יכול להגיד לאביו. תמיד שמר על כבודו ותמיד ישמור.

ארוחת ערב מפנקת הכינה נעמה. היא השתמשה בכל הטוב שהכיל מטבחה הצנוע, ובעיקר במאכל הלאומי של ממלכת הארצי'בל, הביריאני המסורתי, הוכן במיוחד לערב זה.

הביריאני הוא תבשיל עשיר ומפנק שמכיל בשר טלה משובח ואורז בסמטי מתובל בעשבי תיבול ותבלינים מקומיים. נעמה הקפידה להשתמש בחומרי גלם טריים ואיכותיים, שהעניקו לתבשיל טעמים וניחוחות מיוחדים. הביריאני הפך להיות מרכז הארוחה והאורחים לא יכלו להתעלם מהריח המשכר שעלה מהסירים.

נריה נהנה בכל פעם שמכינה נעמה את הביריאני לעמוד ולהריח את הקדרה בשעה התבשיל בעבע והפיק את ניחוחו המפורסם. הפעם נריה לא יחס חשיבות רבה למאכל.

הריח חדר עד עומק ביטנם של השודדים, והם אכלו ברעבתנות. נריה ישב בשולחן קפוץ ומתוח. הכעס ניכר בכל תו בפניו. מיכאל שראה זאת ניגש אליו ויחד יצאו מהבית החוצה.

"מה יהיה בני?" מיכאל סימן לבנו לשבת על אחת מאבני החומה שתחמו את סביבות הבית. "עד מתי ישלוט בך הגיהינום?"

"אבא זה נראה לך הגיוני?" קולו נשבר. "איך. איך אפשר לשבת איתם באותו שולחן ולהעניק להם ארוחה חמה ומזינה, ועוד את הביריאני המפורסם של אמא?"

מיכאל הביט בבנו. "אבינו הגדול אברהם, הכניס אורחים בלי להכירם ורובם ככולם היו גויים. אז אנחנו שהזדמנה לידנו המצווה הגדולה והחשובה הזו, לא נקיימה?" שאל אביו כאחד הלומד סוגיה. "נכון. הם פושעים, ונכון הם הזיקו לנו. אולם החרטה ניכרת על פניהם".

"אני מבין את כוונתך, אבי", ענה נריה. "אולם אל לנו לשכוח כי הגיעו הנה האורחים, לא כדי להטיב עימנו אלא כדי להזיקנו".

מיכאל נאנח והניח יד על כתפו של בנו. "נריה, לפעמים הכוח האמיתי הוא ביכולת לסלוח ולהתקדם הלאה. נקמה לא תביא את מה שאיבדנו". לנריה היה נראה שאביו מדבר על אימו רות שמתה במלחמת האחים הגדולה.

"כרגע נראה שהם מצטערים על המעשה שעשו, אז אנחנו בתור יהודים. לא אנשים, יהודים צריכים לדעת לרחם".

נריה הנהן באי רצון, מנסה להבין את החוכמה בדברי אביו. הם פסעו חזרה לביתם. המחשבות מתרוצצות בראשו של נריה. ידע שעליו למצוא דרך להתמודד עם הרגשות הסוערים שבתוכו, אך לא ידע כיצד.

השניים חזרו אל השולחן ובפעם הראשונה מאז פגש בשודדים, נריה חייך לעברם. לא שהוא מתכוון להוריד מהם את העיניים, אלא בדיוק להפך.

עד שייעלמו מהעיר אמקור, הוא לא מתכוון להניח להם להיות לבד. לכל מקום הוא יעקוב אחריהם. כל מה שיעשו הוא ידע.

אני עוד אגלה את מזימתכם האמיתית.

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
פרק 12

סוס חום בעל פס לבן במרכז מצחו הגולש עד מעט אחרי אפו, ורעמת שיער חומה המתנופפת ברוח. צעד לאיטו ברחובות הערים, כשעל גבו אדם בעל כובע קש רחב שוליים המסתיר את צבע עיניו, ובד שחור המחסה את רוחב שפתיו ואת שאר מבנה פניו.

האיש היה נראה ההפך הגמור מהסוס.

הסוס היה אצילי בעל מבנה שרירים מפותח. ואילו האיש היה בלוי בגדים ורחב ממדים, נראה כאחרוני העניים. מאחוריו על סוס אצילי לא פחות רכב שומרו האישי.

השומר היה במרחק מטרים ספורים, רק למקרה שמשהו שלא אמור לקרות יקרה.

המלך עצר את סוסו לצד מרכול של סופרים. שני המאפיינים החזקים של העיר אוקסה, עיר הבירה. היו הסופרים הרבים שנהרו אליה, ומוזיקאים גדולים שיצאו ממנה.

המלך אזמרגד היה ידוע כמלך שאהב מאוד לקרוא. את שעות הפנאי המעטות שהיו לו, העביר בקריאה. עתה ניגש המלך אל הדוכן ופתח וסגר ספרים, מעטים הם הסופרים שכתבו ספרים עבי כרס, וכשהיה רואה המלך ספר עב כרס מיד היה מבקש מסריסו לקנותו.

"תסלח לי", המלך אזמרגד ניסה למשוך את צומת ליבו של המוכר, אך הלה הביט בבגדיו הבלויים, ועשה עצמו כאילו לא שמע דבר. 'אין לי זמן לקבצנים', אמר לעצמו המוכר.

"על מה עוסק הספר הזה?" המלך אזמרגד לבוש הסחבות הרים את הספר בידו, ובעל המרכול מיהר לחטוף את הספר מידו.

"אני מבקש ממך אדוני", תקיפות בפיו של המוכר. "לא לגעת בדבר". הוא הניח חזרה את הספר וחזר לעיסוקיו.

השומר האישי של המלך ניגש במהירות קדימה, אך המלך הרים את ידו כאות עצירה. ומיד חזר השומר לאחוריו.

"אני מבין שאינך מעוניין למכור לי", קבע המלך ומיד סיבב את גופו לעבר סוסו. תוך כדי שהסתובב המלך, נפל במכוון צרור מטבעות מידיו. השומר מיד הרים את המטבעות, והגישם אל המלך בהשתחוויה קלה. "מה אתה עושה?" לחש המלך ברוגז. "אתה הורס לי את התוכנית".

השומר התנצל, והמלך מיד החזיר את צרור המטבעות לכיסו.

המאורע הקטן לא נעלם מעיניו של המוכר, והוא מיהר לצאת לקראת הרוכב על הסוס בעל הבגדים הבלויים.

"או תסלח לי, איזה קבלת פנים מבישה", הוא יצא ממרכולתו ובושה ננסחה על פניו. "לא ידעתי שהינך אדם אמיד", התנצל המוכר.

"זה לא משנה אם אני אמיד או לא", קבע המלך. "הייחס הזה לא מגיע לאף אחד".

"אתה צודק אדוני", אמר המוכר כאחד שזה עתה ננזף על ידי אביו. "אך מאז פקד המלך לתלות עור של נחש ברחבי הממלכה, אנחנו מרגישים חסרי הגנה".

"מדוע?" ניסה המלך אזמרגד להבין.

המוכר זע באי נוחות על מקומו. מעולם לא דיבר רעה על המלך אזמרגד. "כיוון שאם המלך לא הצליח למצוא את מי שעשה לו רע, אז הוא וודאי מסתובב חופשי", המוכר עצר מנסה להבין האם האדם מולו מבין את דבריו.

"אני מבין", אמר המלך. "ולכן אתם חוששים מאנשים מוזרים?" ניסה המלך לאמת את חשדותיו.

"לכן אנחנו נזהרים מכל אדם שאיננו מכירים", אמר המוכר. "אז אני מתנצל, תרצה לקנות את הספר ההוא?"

המלך נד בראשו כמקבל את התנצלותו. "תודה אך הייתי שמח עתה לקבל דבר אחר".

המוכר הצטער על כך שהפסיד לקוח יקר. "מה רצונך?"

"האם תועיל לומר לי את שמך?" שאל המלך באדיבות.

"שמי הוא בלו".

המלך עלה על סוסו והמשיך לטייל להנאתו ברחבי העיר אוקסה, כשנכנס לסימטה צדדית צרה יותר, הרגיש כאילו אדם זר מביט בו. ומבלי לחשוב יותר מדי, החל המלך להביט לכל צדדיו.

חץ נורה על רגלו הקדמית-שמאלית של הסוס, ומבלי שהכין עצמו לכך התגלגל הסוס על הארץ ואיתו המלך אזמרגד. מיד ניגש השומר להרים את מלכו, והגן עליו בגופו.

המלך נעמד וניער את בגדיו. "מה אתה עושה דון?" קולו של המלך כמו העיר את השומר. "תרדוף אחריו כבר", הצעקה הייתה מלובה בהושטת יד למקום אליו ברח המתנקש.

דון הביט לכיוון עליו הצביע המלך אזמרגד, ומיד פתח בריצה לעבר הדמות שעמדה במרחק. המלך אף הוא פתח בדהירה על סוסו של דון, וניסה להשיג את הדמות.

אך כשהגיע דון לסימטה אליה ברח היורה, הוא נעלם. על הקרקע בצבץ לו דבר מה שנראה היה מוכר, הוא הרים אותו והמתין לבואו של המלך. "נו הצלחת לתפוס אותו?".

"לא", ענה דון והשפיל את עיניו. "מצאתי רק את זה". הוא הושיט אל המלך קופסה מלבנית עשויה מעץ ועליה עיטורים מיוחדים. "מנין השגת את זה?" נדהם המלך.

"זה נפל מכיסו של הפושע. לפחות יש לנו חפץ שיעזור לנו לגלות מי עשה את זה".

"אני לא בטוח שאתה צודק", עיניו של המלך המשיכו להביט בחפץ. "יותר נכון אם אתה צודק, אז אנחנו בבעיה".

"למה?"

"כי החפץ הזה.."., עצר המלך מדיבורו, בולע את רוקו לאט. קשה היה לו לחשוב שבעל החפץ יעשה דבר נורא שכזה, במיוחד כשהוא בשר מבשרו, עצם מעצמו.

"החפץ הזה שייך, לנסיך יורש העצר".

"מה?!" נדהם דון.

"זה שייך לאינדה!!"

*****
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #25
כיוון שעוד לא עבר הזמן שאפשר לערוך אעיר את תשומת ליבך:
אמיד

ואם כבר הגבתי אציין שאני עוקבת אחרי הסיפור ומחכה כל פעם לפרק הבא. בינתיים הוא מאוד מרתק ואני מחכה לראות לאן זה יתפתח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
כיוון שעוד לא עבר הזמן שאפשר לערוך אעיר את תשומת ליבך:

אמיד

ואם כבר הגבתי אציין שאני עוקבת אחרי הסיפור ומחכה כל פעם לפרק הבא. בינתיים הוא מאוד מרתק ואני מחכה לראות לאן זה יתפתח.
תיקנתי. תודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
פרק 13

אל חדר קטן מצופה ווילונות סגולים נכנסו שלשת חברי מסדר הדרקון. במרכז החדר עמד שולחן בעל שלוש רגליים ואף עליו הייתה מונחת מפה בצבעי הווילונות שכיסו את החדר.

על השולחן היה מונח כדור אור לבן.

באמת זה שטויות. אישר לעצמו זביד את דבריו של ראדנוס ראש מסדר הדרקון.

"השלום לכם?" שאלה מגדת העתידות רדה שבדיוק נכנסה לחדר.

"שלום לנו", ענו פורן ופסון יחדיו.

"אני חשה באנרגיות שליליו בקרבתכם", אמר רדה ועיניה ננעצו בזביד. "אני מבינה שאינך מאמין לנבואותיי".

זביד אינו חש בנוח. "אניני מכירך כלל".

"מה רצונכם?" הפנתה מגדת העתידות את פניה אל שני חברי המסדר האחרים.

"רצינו לדעת, האם נצליח לחולל הפיכה בממלכת ארצי'בל?". פורן הניח שק מטבעות קטן על השולחן וחזר לעמוד במקומו.

"הםםםם, הםםםם", קולות משונים בקעו מגרונה של רדה. היא הניחה את שתי ידיה על הכדור, וכעבור מספר שניות פקחה את עיניה במהירות.

פורן ופסון עמדו משתהים, ואילו זביד גיחך בליבו על ההצגה.

"אתם שניכם תמותו", פסקה. "אך לעומתם אתה", הצביעה רדה על זביד. "אתה", חזרה שוב על דבריה. "עתיד גדול מחכה לך", היא החלה לנשום בכבדות כאחת ששד מדבר מגרונה. "אינך מכיר את עצמך, ואת יכולותיך". נשימה כבדה. "אני רואה זקן, זקן שמדבר אליך בחלומות". עיניה נפתחו ונסגרו במהירות. "כדאי לך לנסות".

"היא מכשפה", צעק פורן ומיד שלף פגיון צר וארוך ותקע בליבה של מגדת העתידות. "אסור לנו להקשיב לדבריה". קולו מבוהל.

"תזכור", ניסתה רדה לדבר ברגעה האחרונים. "הזקן. הזקן", היא עצמה את עיניה לעולמים.

זביד רעד בכל גופו. מניין יודעת מגדת העתידות על הזקן שמגיע אליו בחלומותיו? מדוע להקשיב לו? ולמה רדה טוענה שאני לא מכיר את עצמי? השאלות תקפו אותו. הרעד בכל גופו היה בילתי נשלט.

פורן שלף חזרה אליו את הפגיון מליבה של מגדת העתידות, ומיהר את חבריו לצאת מביתה של מגדת העתידות. "מהר לפני שיבואו אנשים לראות מה קרה".

"אני רוצה הסברים כאן ועכשיו", זביד נעמד מחליט לא לזוז אפילו לא סנטימטר אחד נוסף. "למה טענתם שראדנוס יודע לאן פנינו הועדו היום? איך הרשתם לעצמכם להיכנס למגדת עתידות? הרי אתם יודעים שזה נוגד את הערכים של מסדר הדרקון. ולמה רצחת אותה? אנחנו חברי המסדר לא הורגים!!".

פסון תפס פיקוד לראשונה בחייו. "זביד", קרא בקול גדול. "מספיק עם השאלות, כרגע אנחנו חייבים לברוח".

"אבל..."

"שמעת, מה אמרתי לך", נבח פסון, בפניו נרשמו עיוותים מאיימים. "אחר כך נדבר על הכול עכשיו בורחים".

השלושה יצאו מביתה של מגדת העתידות רדה בריצה מהירה, לא מביטים לאחור כלל.

*****

בתוך המערה ישבו שלושת לובשי הגלימות וחרדה הייתה רק בגופו של זביד. "למה הרגת אותה?" הפנה מבטו אל פורן. "לפחות היית שומע ממה תמות או למה עליך למות והיית יודע ממה צריך אתה להיזהר".

פורן קם מהאבן עליה ישב ויצא מפתח המערה, אחר נכנס ושוב יצא. "אין לנו הרבה ימים", אמר תוך כניסה מחודשת אל פנים המערה. "אם שמתם לב הירח לא נראה כלל בשמיים, וזה אומר שאנחנו בתחילת החודש".

"מה שאומר שנשאר לנו עוד שבוע עד לתחילת ביצוע המשימה", ספק אמר ספק קבע פסון.

"אמת", פורן נענע בראשו.

זביד לא הבין איך חבריו למשימה מעבירים נושא במהירות שכזו. המראות מבית מגדת העתידות, בתוספת דבריה המפחידים, העיבו על נשמתו.

גם כך חייו היו מלאי צער. אין לו מושג מי הם הוריו, החלומות שתוקפים אותו, הזקן שנגלה אליו, עכשיו גם חבריו שעתידים למות. הוא שבידו להצליח במשימה. מה רוצים ממני החיים? למה אני לא יכול להיות כמו כולם? ומיהו הזקן הזה שמגיע לשגע אותי בחלומותיי?

"אתה שומע?" טילטל אותו פורן בחוזקה. "אנחנו מדברים איתך".

"הה, מה?" התנער זביד כמו מתוך חלום. "מה אמרתם, סליחה".

פורן הרים את ידו והנחית אותה בחוזקה על לחיו של זביד. "עכשיו אולי תקשיב".

זביד ליטף את לחיו הרותחת, ומעיניו כמעט פרצו דמעות. הוא שלט על עצמו, ומנע מהן לצאת. יודע שאם יראו חבריו שדמעה גולשת במורד לחיו, יבינו כי מורך לבב חדר בו ולא יסמכו עליו במשימה. והדרך של הפגיון של פורן לתוך ליבו שלו תהיה הרבה יותר מהירה מהחרב שתקע בליבה של מגדת העתידות.

"זה לא שלא הקשבתי פשוט עלה לי איזה שהוא רעיון לביצוע המשימה".

פסון התהלך בחלל המערה כארי בסורג, כמו רצה לתפוס בזביד ולחבוט בו את כל עצביו, אך מנע זאת מעצמו. נראה שזה לא קל לו. "המחשבות שלך לא מעניינות", צעק בתסכול. "עכשיו תקשיב למה שפורן אומר, אלו דברי חוכמה".

רגע של דממה, עבר בין כולם.

"מטרתנו היא לכפות על השילטון בממלכה זו, להאמין בדתנו", אמר פורן. "ולכן חשבנו להבריג אותך בממלכה".

גבתו הימנית של זביד הורמה בהפתעה. "ואיך בדיוק חשבתם לעשות זאת?" חשש קל נשמע בשאלתו. לחיו עדיין מאותתת על גלים של כאב.

"בשביל זה...", חיוך שטני הופיע על פניו של פורן. "אנחנו צריכים להוריד את הסימן של הדרקון ממצחך".

נראה ששניהם מאוד רוצים להוריד את הקעקוע, כאילו מתחשק להם לצרוב אותו באש.

"ואיך תעשו זאת?" תמהה זביד. "הרי הקעקוע צרוב בבשר, הוא נוצר על ידי תבנית דרקון ממתכת ששכבה יום שלם באש".

"בדיוק", ענה לו פורן. "זה בדיוק מה שנעשה".

רעד אחז בזביד, "מה? איך תעשה את זה?" אינסטינקט בריחה בער בו, רוצה לברוח מהמערה ומשני המשוגעים מצאי הדם שאיתו, אולם מטרות המסדר עמדו לנגד עיניו.

פורן ופסון איגפו אותו.

"לא שמעת מה אמרתי?" פורן התקרב כשידו מונפת ומוכנה להנחית עוד מכה על הלחי הכאובה ממילא.

פסון היה הראשון שזינק על זביד וקשר את ידיו אחורנית, פורן הנחית את המכה המתוכננת על הלחי השניה. ומיד הצליחו השניים להשתלט על זביד.

"מה עשיתי לכם, שחררו אותי", זביד ניסה להילחם. האנשים חסרי הלב, שעד לפני כשעה החשיבם לחבריו ודאג לכל מחסורם, נראו לו האויבים הכי גדולים שלו בזה הרגע. הוא נקשר לעץ שעזר להסתיר את פתח המערה. גופו השתפשף בחבל מרוב מאמץ להשתחרר ממנו, דם זב מזרועותיו.

פסון התקרב אל המדורה הקטנה שעשה זביד על מנת לחמם את המערה, והניח בתוכה מקל עשוי ברזל כשקודקודו תבנית מרובעת.

בשעת בוקר מוקדמת כשכל הלילה נחו להם פסון ופורן בנוחות, ואילו זביד רעד מפחד מפני הבאות, קמו שני לובשי הגלימות המשוחררים, והכינו לעצמם ארוחה דשנה.

גם לזביד הם הכינו אולם רק כשסיימו לדשן עצמם, הואילו בטובם להאכילו.

זביד לא ישן כל הלילה, הוא כל כך הצטער על הרגע בו הסכים לחברי מסדר הדרקון לקעקע אותו במצחו. בתחילה כעס על חבריו, אולם לאט לאט החל להבין את כוונותיהם. אילו היה הקעקוע במקום אחר בגוף, מקום נסתר, לא היו מנסים להורידו.

עייף מותש ורעב ניסה זביד לשמור על חוסן גופו, לא רוצה להראות לחבריו את חולשותיו. "אני מבין שאתם לא מתכוונים לשחרר אותי", אמר כאילו עומד לעשות להם דבר מה בכוחות על שאינם קיימים בו.

"אתה מבין נכון", פסון קרב אל המדורה. ליפף את ידו בבד גס, ושלף מתוך האש את מקל הברזל. בצעדים מתונים התקרב לעבר העץ בו היה נתון זביד.

פורן תפס בשתי ידיו את ראשו של זביד, כדי שלא יזוז בשעה שפסון יקרב אליו את הברזל הרותח. "נו", צעק פורן לעבר חברו המחזיק בברזל. "תעשה את זה מהר".

פסון קרב במהירות. עיניו של זביד התרחבו בתדהמה. עד לרגע בו החל פסון לקרב את הברזל, לא האמין שחבריו יעוללו לו דבר שכזה. הוא נשא תפילה אילמת לכל מי שרק הכיר. לראש מסדר הגלימות האדומות, לראש מסדר הדרקון, למגעת העתידות שמתה, ואפילו לזקן מחלומותיו. אולם אף אחד לא בא להושיעו.

פסון הניח את הברזל הלוהטת על אמצע מצחו, בדיוק במקום בו היה נתון קעקוע הדרקון.

צווחה עזה נפלטה מפיו של זביד.

קבוצה קטנה של ציפורים שנחו בשלווה על העץ אליו היה קשור, התעופפו למשמע הצווחה, ומשק כנפיהם הוסיף נופך לצעקה.

זביד לא הצליח לעמוד בכאב, וגופו נפל בעילפון.

פסון ופורן התירו את הקשרים המחברים את זביד לעץ, והובילו אותו לשכב בפנים המערה.

הם שפכו עליו מים והמתינו שיתעורר.

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
ואוו.
מוכרח לציין שמהרגע שהתחלתי לקרוא, קשה היה עליי להפסיק, מה שגרם לי לגמוע את כל הפרקים שהועלו, כמעט בבת אחת.
מאחר והסיפור נראה לי שואב ומוצלח במיוחד, יש מספר דברים שמציקים לי, ואשמח להסב את תשומת ליבך.

1) השמות. לאנשים ממדינה או ממלכה אחת, בדרך כלל יש שמות האופייניים לבני הארץ הזאת. כשבונים סיפור המסופר על ממלכה מסוימת, יש צורך לבנות גם קולקציה של שמות בעלי צליל דומה. השמות שקראת לגיבורי הסיפור הזה, לקוחים ברובם מתרבויות ושפות קיימות, אך שונות מאוד זו מזו.
לדוגמא: מתיוס זה שם רומאי/יווני מובהק, אלפונסו זה שם ספרדי (בוודאי שלא כנעני...) אינדה (בהתעלם מהעובדה שלי זה נשמע שם של אישה) הוא שם יפני, אנסטסיה הוא בברור שם סלאבי-רוסי. ומלטזאר זה שם בבלי/ארמי. ארטמיס וטוביאס מן הסתם הקרצת, אך יש להם קצת ניחוח כוזרי/קינני.

2) כנען. האזכור של כנען בעייתי מאוד, נוכח העובדה שכנען לא קיימת ברשומות ההיסטוריות כמדינה וכעם (כולל בתנ"ך-להבדיל) לאחר כיבוש יהושוע, ולפני כיבוש יהושוע לא היו יהודים פזורים ברחבי תבל, אלא או במצרים או במדבר. כך שלא יתכן שהיה למלך אזמרגד עבד כנעני לא בשם אלפונסו ולא בשום שם. יתירה מזאת, גם אם נתגבר על משוכת היהודים, בתקופת הכנענית לא היה בנמצא נייר, כך שאני בספק אם היה חנות ספרים בשטח.

3) מסדר עוף החול. אינני משתייך לאנשים שנוהגים שלא לתת צ'אנס לספרי פנטזיה. לא. לא כל סיפור שמדבר על ממלכות עתיקות הוא חיקוי של איסתרק, ולא כל פנטזיית קסמים היא שכפול של ג'יי קיי רולינג, וכל שכן לא של דופליקטים. אם כי יש מקומות שבהם הגבול נחצה. השם מסדר עוף החול הינו שם שמזוהה חד משמעית לעלילה קסומה המוכרת לכולנו, ובחירה בשם הזה תגרום לרבים מהקוראים לסגור את הספר בעצבים. (הייתי רוצה לתת דוגמא ספציפית מדופליקטים, אך הנושא נדוש כבר ומוצה עד תום) וזה חבל מאוד, כיוון שכאמור אין שום קשר ודמיון לספר הנ"ל.

4) כישוף. שימוש בכישוף על פי התורה הינו דבר מתועב במיוחד. לכן לעניות דעתי (הענייה בהחלט) אגם שאין מניעה להזכיר כוחות כישוף במהלך סיפור, עדיין נראה כי ראוי להימנע מהתחברות והזדהות של הקורא בדמות של מכשף.
אלרונד היה ידוע כמכשף אמת, לא כמו הנזיר סבסטיאן ממלכת ארקוב הממוקמת מעבר ליער האסור שנתפס בשקריותו. סבסטיאן טען כי מלחמה גדולה עתידה לבוא על העם, בעקבות המעשה הנוראה שקרה בארץ ארקוב.
המשפט הזה לדוגמא, הינו משפט שמחבר את הקורא לתת אמון באלרונד, שהרי הוא לא כמו סבסטיאן, דובר השקר. ובכלל נשמע באופן כללי שהאיש רחום וטוב לב. לדעתי (כאמור: הענייה בהחלט) לא ראוי להוציא את הקורא בהרגשה כזו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
ואוו.
מוכרח לציין שמהרגע שהתחלתי לקרוא, קשה היה עליי להפסיק, מה שגרם לי לגמוע את כל הפרקים שהועלו, כמעט בבת אחת.
מאחר והסיפור נראה לי שואב ומוצלח במיוחד, יש מספר דברים שמציקים לי, ואשמח להסב את תשומת ליבך.

1) השמות. לאנשים ממדינה או ממלכה אחת, בדרך כלל יש שמות האופייניים לבני הארץ הזאת. כשבונים סיפור המסופר על ממלכה מסוימת, יש צורך לבנות גם קולקציה של שמות בעלי צליל דומה. השמות שקראת לגיבורי הסיפור הזה, לקוחים ברובם מתרבויות ושפות קיימות, אך שונות מאוד זו מזו.
לדוגמא: מתיוס זה שם רומאי/יווני מובהק, אלפונסו זה שם ספרדי (בוודאי שלא כנעני...) אינדה (בהתעלם מהעובדה שלי זה נשמע שם של אישה) הוא שם יפני, אנסטסיה הוא בברור שם סלאבי-רוסי. ומלטזאר זה שם בבלי/ארמי. ארטמיס וטוביאס מן הסתם הקרצת, אך יש להם קצת ניחוח כוזרי/קינני.

2) כנען. האזכור של כנען בעייתי מאוד, נוכח העובדה שכנען לא קיימת ברשומות ההיסטוריות כמדינה וכעם (כולל בתנ"ך-להבדיל) לאחר כיבוש יהושוע, ולפני כיבוש יהושוע לא היו יהודים פזורים ברחבי תבל, אלא או במצרים או במדבר. כך שלא יתכן שהיה למלך אזמרגד עבד כנעני לא בשם אלפונסו ולא בשום שם. יתירה מזאת, גם אם נתגבר על משוכת היהודים, בתקופת הכנענית לא היה בנמצא נייר, כך שאני בספק אם היה חנות ספרים בשטח.

3) מסדר עוף החול. אינני משתייך לאנשים שנוהגים שלא לתת צ'אנס לספרי פנטזיה. לא. לא כל סיפור שמדבר על ממלכות עתיקות הוא חיקוי של איסתרק, ולא כל פנטזיית קסמים היא שכפול של ג'יי קיי רולינג, וכל שכן לא של דופליקטים. אם כי יש מקומות שבהם הגבול נחצה. השם מסדר עוף החול הינו שם שמזוהה חד משמעית לעלילה קסומה המוכרת לכולנו, ובחירה בשם הזה תגרום לרבים מהקוראים לסגור את הספר בעצבים. (הייתי רוצה לתת דוגמא ספציפית מדופליקטים, אך הנושא נדוש כבר ומוצה עד תום) וזה חבל מאוד, כיוון שכאמור אין שום קשר ודמיון לספר הנ"ל.

4) כישוף. שימוש בכישוף על פי התורה הינו דבר מתועב במיוחד. לכן לעניות דעתי (הענייה בהחלט) אגם שאין מניעה להזכיר כוחות כישוף במהלך סיפור, עדיין נראה כי ראוי להימנע מהתחברות והזדהות של הקורא בדמות של מכשף.

המשפט הזה לדוגמא, הינו משפט שמחבר את הקורא לתת אמון באלרונד, שהרי הוא לא כמו סבסטיאן, דובר השקר. ובכלל נשמע באופן כללי שהאיש רחום וטוב לב. לדעתי (כאמור: הענייה בהחלט) לא ראוי להוציא את הקורא בהרגשה כזו.

קודם כל תודה רבה על הערה הבונה. המתנתי הרבה זמן שלמישהו יפריע משהו בסיפור.

1. לגבי השמות אתה צודק. אבל ממלכת ארצי'בל היא ממלכה שמקבלת אליה מלא אנשים, מזרמים וארצות שונים. כל זמן שלא מדובר בפושעים. [לרוב הפושעים מצליחים להתגנב אליה בלי שישימו לב]. המלך מלטאזר השקיע רבות בקרבת שאר העמים אליו.
מה גם שכל המקומות בסיפור הן מומצאות, פנטזיה. ולכן גם השמות מומצאים.
2. כנען המוזכרת בסיפור אינה כנען המקראית. אלא כנען מומצאת. כנען היא מדינה חלשה. אין לא מלך, ולא מנהיג. גם מצרים שמוזכרת אינה מצרים המקראית.
3. מסדר עוף החול, לא נקרא קח כי יש לו כוחות כישוף. אלא בגלל שהרעיון שלו בנוי על עוף החול. כמו שהפניקס תמיד נולד מחדש קח גם המסדר.
4. לגבי המכשף אמת או לא. לא מדובר על כשפים אמיתיים, אלא על נבואות וכעין זה. מה גם שהכישוף המוזכר לא מדבר על יהודי שעושה כישוף, אלא רק על גוי. כמו שמצינו בבלעם. המסדר נקרא בפועל מסדר הפניקס. שזה תרגום של עוף החול. אם זה באמת יפריע [כשהספר יעבור עריכה] אחליף.

שוב תודה רבה. על התגובה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
2. כנען המוזכרת בסיפור אינה כנען המקראית. אלא כנען מומצאת. כנען היא מדינה חלשה. אין לא מלך, ולא מנהיג. גם מצרים שמוזכרת אינה מצרים המקראית.
3. מסדר עוף החול, לא נקרא קח כי יש לו כוחות כישוף. אלא בגלל שהרעיון שלו בנוי על עוף החול. כמו שהפניקס תמיד נולד מחדש קח גם המסדר.
אני חולק עליך. אינני חושב שאפשרי להשתמש בשמות של מדינות קיימות (בעבר ובהווה) ולשכנע את הקורא שידמיין שזה מדינות אחרות. בשמות פרטיים זה עוד אפשרי (ושוב אני חוזר, מאוד מאוד לא מומלץ.) אבל במדינות ועמים-לא. לא חבל להכביד על הקורא כבר בתחילת הספר?
כל כך הרבה שמות פרטיים המצאת, כמה כבר יהיה מסובך למצוא שמות גם למדינות מהם מגיעים העבדים?
ובעניין מסדר עוף החול. ממש לא משנה אם מסדר עוף החול נועד להילחם בעזרת כישוף בכוחות הרשע, או לחלק פקעל'ך בבתי חולים. השם מסדר עוף החול תפוס כבר בראשו של הקורא האנושי המצוי, ושימוש בשם הזה יהרוס לקורא את חווית הקריאה. ולא כדאי להרוס לו את החוויה, הוא הרי לקוח שלך.

ובעניין הכישוף. משמעות המילה כישוף היא שימוש בכוחות על שמקורם בכוחות טומאה, זה המציאות, ועל זה בדיוק אמרה התורה תועבה. גם המקצוע של הגדת עתידות, שמוזכר כאן בסיפור כאישה שנפלה כקרבן לפחד של מישהו מהעתיד שהיא חזתה לו, הינו מעשה נבלה ע"פ התורה.
אתה מעוניין שהקורא גם ידמיין עולם שבו המשמעות "כישוף" הינה משמעות שונה מבעולם שלנו?
האין גבול למה שאפשר לבקש מהקורא?
אולי כבר תבקש ממנו לדמיין עולם שבו אין תורה, ואז לא תהיה כפוף למגבלות הלכתיות? (רח"ל)
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
פרק 14

בלילה ישב המלך אזמרגד והביט בחפץ שמצא.

כבר שחזר לארמון אסר על שומר ראשו לספר על החפץ שמצא, ובטח שלא לחקור את אינדה עליו.

איך הגיע החפץ הזה לעיר? האם אינדה מנסה לבגוד בי? אבל מדוע, הרי הוא עתיד להחליף אותי ולהיות המלך הבא? השאלות האלו הציקו למלך אזמרגד.

"נתתי לך הכל אינדה, אז למה?" המלך אזמרגד חש תדהמה, בלבול וצער עז. המחשבה שאדם שהעניק לו כל כך הרבה, ובמיוחד יורש העצר שלו, יוכל לעשות דבר כזה, הייתה לו קשה מאוד. השאלות שהסתובבו בראשו גרמו לו לחוסר שקט ולתחושת בגידה עמוקה.

המלך אזמרגד נאנח בכבדות, תחושת הבגידה מכרסמת בנפשו. הוא הביט שוב בחפץ, מנסה לגלות בו רמז כלשהו שיאמת או יפריך את חששותיו. דברי ימי המלכות היו מלאים בתככים ובבגידות, אך הוא מעולם לא חשב שבנו שלו ינסה להתנקש בחייו.

האם ההיסטוריה של אבא המלך מלטאזר חוזרת ומתקיימת גם במלכותי?

המלך הרים את מבטו ושיגר מבט נחוש לעבר הדלת. "אלפונסו", קרא בקול יציב, "זמן את אינדה מיד". עלי לברר את האמת, לא משנה כמה כואבת היא תהיה.

אלפונסו הנהן, מבטו מלא כבוד ודאגה, ומיהר לצאת מהחדר.

המלך אזמרגד נותר לבדו, מחשבותיו סוערות. "אינדה", לחש לחלל החדר. "חייבת להיות סיבה לכל זה. אולי אני לא מבין הכל".

*****

"בוקר טוב לך הוד נסיכותך", חיוך זורח על פניו של המורה לסייף. "אתה חושב שתנצח היום?" מתיוס המתין באולם הלימודים עד שיועיל הנסיך אינדה בטובו להגיע.

אינדה נכנס לתוך אולם הלימודים, כשמצב רוחו ירוד. "אניני יודע", הייתה תשובתו, ולא יסף.

מתיוס כיווץ את גבותיו. "קרה משהו יורש העצר?"

"מישהו ניסה להתנקש אתמול בערב באבי, המלך", עצב הצטייר על פניו של הנסיך. "ולא הצלחתי לתפוס אותו".

"ואתה חושב שזה שלא הצלחת לתפוס אותו זה בגלל שאתה לא מוכן?" המורה הטעים קולו בתמיה.

הנסיך הנהן בראשו, והמורה לסייף לא וויתר. "אתה טועה". קבע. "אתה מאומן בצורה הטובה ביותר, שליטתך בחרב היא פלאית".

"בוקר טוב", אמרה המלכה רוהאנה כשנכנסה לאולם. "עברתי פה ליד, ואמרתי לעצמי שאכנס להגיד לכם שלום", חייכה המלכה. "אז איך מתקדם הנסיך?" פניה קורנים כאילו לא קרה בלילה מה שקרה.

"בוקר טוב הוד מעלתך", מתיוס קד קידה עמוקה, ואילו הנסיך יורש העצר רק הרכין מעט את ראשו. אין זה יאה לנסיך הכתר לקרוע כפחות ממנו.

"קרה משהו?" לב של אמא יודע לחוש את רגשותיו של בנה, גם אם היא המלכה בכבודה ובעצמה.

הנסיך יורש העצר התעשת במהירות. הוא ידע כי המלך אזמרגד אביו, אסר לספר לאימו על מאורעות הלילה, ולכן היה חייב להתעשת על עצמו. "הכול בסדר, אמא", ניסה הנסיך. "סתם עבר עלי לילה ללא שינה".

"אתה יודע שלא תצליח לעבוד עלי", הצטחקקה המלכה. "אני מרגישה שעובר עליך משהו, אבל זה שלך אתה לא חייב לשתף אותי". היא רמזה למשרתה לוסיה, וזאת הבינה כי עליה לזמן את הסריס מתיאס אל חדר המלכה.

"הוד מעלתך אמא, הסריס שלי לא יגיד לך דבר". הבין מיד הנסיך יורש העצר את רמיזתה של אימו ללוסיה.

"כנראה שגם אתה מכיר אותי טוב, הנסיך אינדה". שוב הצטחקקה המלכה ועזבה את אולם הלימודים, מותירה את יורש העצר והמורה לסייף לבד בחדר.

מתיוס ניגש אל הנסיך והושיט לעברו את חליפת השריון שתגן עליו מפני הלחימה. "אימך המלכה ביקשה שתלבש את זה לפני הלימוד".

"אני חושב שהיום אני יתמקד ביריית חץ וקשת", הנסיך התקדם לכיוון היציאה מהאולם.

"אתה לא יכול לעשות זאת", תקיפות בקולו של המורה לסייף. "אני לא כלי על לוח שאתה יכול לבחור מתי להזיזו".

הנסיך אינדה הסתובב בחדות, ועיניו בערו באש להבת שלהבת. "נראה לך הגיוני הדיבור הזה? אני יורש העצר להזכירך. נראה לי ששכחת את מי אתה מלמד!!".

מתיוס נפל אפיים ארצה. "אני מתנצל הוד מעלתך", גופו רטט מאימה. "בדיוק בגלל זה אני מדבר כך". עיניו הביטו על הארץ. "חייך תלויים בלימודיי. אם לא תלמד כראוי וינסה אי מי להפיל את שילטונך, אתה לא תהווה עבורו בעיה".

"אתה חושב שמישהו רוצה להפיל אותי?" כיווץ הנסיך את גבותיו.

קולו של מתיוס סדוק. "מאז שדודך בגד בשלטון המלוכה של אביך, אין לדעת. וחייבים לנהוג במשנה זהירות".

"זה עדיין לא נותן לך לגיטימציה לדבר אלי כך", הנסיך קרב אל מתיוס ושלף את חרבו. "אתה מבין שבן מוות אתה?" הניח את חוט החרב על כתפו הימנית של המורה, ודקר את הכתף קלות. "להבא חשוב לפני שתדבר", הנסיך יורש העצר הניח את החרב חזרה לינדנה.

"חסדיך גדולים הוד נסיכותך", ניסה המורה לסייף לדבר אל ליבו של הנסיך. אך ככל שניסה רצונותיו של הנסיך בערו בו. הוא כל כך נהנה מהמחזה.

"אתה צריך להשתתף בקרקס הנודד", צחק הנסיך. "קום מתיוס, ותשמור להבא על פיך, כי בפעם הבאה החרב הזו תבצע, לא רק תאיים".

דלת אולם הלימודים נפתחה בשנית. אל האולם נכנס אלפונסו במהירות, עיניו נוקבות. "הנסיך אינדה, אביך דורש לראותך באופן מיידי".

הנסיך הנהן בראשו. "אני בא", פניו לא הביעו את המתחולל בתוכו, הוא חש מבועת. למה אבא רוצה לראות אותי עכשיו? האם עשיתי משהו לא בסדר? אולי יש בעיה חמורה בממלכה?

*****
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
וואו!
התחלתי לקרוא ולא הצלחתי להפסיק!!!
השם מסדר עוף החול הינו שם שמזוהה חד משמעית לעלילה קסומה המוכרת לכולנו, ובחירה בשם הזה תגרום לרבים מהקוראים לסגור את הספר בעצבים.
אני לא חושבת שצריך לסגור את הספר בעצבים,
אני דוקא ניהנית מכאלה איזכורים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
וואו!
התחלתי לקרוא ולא הצלחתי להפסיק!!!

אני לא חושבת שצריך לסגור את הספר בעצבים,
אני דוקא ניהנית מכאלה איזכורים...
להבנתי הקוראים יתחלקו לשלוש:
1. אלו שקראו את הספר ההוא.
2. אלו שלא קראו.
3. אלו שלא קראו אבל כן שמעו מושגים מהסביבה.
בשיקול של כולם, אולי רק מספר 3 יסגור את הספר בעצבים, וגם בזה, להבנתי, יהיו הקוראים חלוקים.

בכל אופן, רק לי בלטה העובדה שעוף החול הוא בכלל מושג יהודי, שהועתק אל הגויים כמו הרבה מושגים אחרים? (תופתעו אולי, אבל חד-קרן הוא אחד מהם, אם כי המראה שלו שונה)
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
@אינדה
לא קראתי הכול, צריכה זמן ויישוב הדעת, אבל בלטה לי נקודת ה'בן מוות' והפריעה לי. בעצם, המורה אמנם ניצב מול הנסיך, אך ההוראות שהוא מקבל מגיעות היישר מן המלך. ואם לשקול את צו המלך מול צו הנסיך - הרי שהמורה חייב לציית למלך, ואם הנסיך יוצא כנגדו - הוא בעצם מורד באביו, ובפשטות - הינו בן מוות. לא?
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
קודם כל תודה רבה על הערה הבונה. המתנתי הרבה זמן שלמישהו יפריע משהו בסיפור.

1. לגבי השמות אתה צודק. אבל ממלכת ארצי'בל היא ממלכה שמקבלת אליה מלא אנשים, מזרמים וארצות שונים. כל זמן שלא מדובר בפושעים. [לרוב הפושעים מצליחים להתגנב אליה בלי שישימו לב]. המלך מלטאזר השקיע רבות בקרבת שאר העמים אליו.
מה גם שכל המקומות בסיפור הן מומצאות, פנטזיה. ולכן גם השמות מומצאים.
נצטרך להבין את זה מהסיפור, כן? כתוב היכנשהו? רצוי בפרקי ההתחלה.
2. כנען המוזכרת בסיפור אינה כנען המקראית. אלא כנען מומצאת. כנען היא מדינה חלשה. אין לא מלך, ולא מנהיג. גם מצרים שמוזכרת אינה מצרים המקראית.
יהיה פשוט יותר ליצור שם חדש. אתה יכול לבקש מהGPT שיקשקש לך שם ארץ ואתה יכול לשחק ולעוות שמות קיימים. נניח במקום כנען - נען, כען, כינאן וכדומה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
@אינדה
לא קראתי הכול, צריכה זמן ויישוב הדעת, אבל בלטה לי נקודת ה'בן מוות' והפריעה לי. בעצם, המורה אמנם ניצב מול הנסיך, אך ההוראות שהוא מקבל מגיעות היישר מן המלך. ואם לשקול את צו המלך מול צו הנסיך - הרי שהמורה חייב לציית למלך, ואם הנסיך יוצא כנגדו - הוא בעצם מורד באביו, ובפשטות - הינו בן מוות. לא?
נכון! אבל המורה דיבר בצורה מזלזלת. "אני לא כלי וכו'". ואינדה עונה לו על זה שהוא בן מוות. לא על כך שהוא לא מקשיב לו או משהו אחר.
נצטרך להבין את זה מהסיפור, כן? כתוב היכנשהו? רצוי בפרקי ההתחלה.

יהיה פשוט יותר ליצור שם חדש. אתה יכול לבקש מהGPT שיקשקש לך שם ארץ ואתה יכול לשחק ולעוות שמות קיימים. נניח במקום כנען - נען, כען, כינאן וכדומה.
ברוך השם הספר בשלבי גמר. ובגלל שאנילא מפסיק לדחות את הכתיבה שלו, החלטתי להעלות אותו לכאן שיהיה לי מוטיבציה לסיום. [אני פשוט באמצע עריכה של ספר בכורים. ובכתיבה של חלק 2. ועוד הפתעות].
את השינויים לשמות אני אעשה בלי נדר. בשלבי העריכה. כי זה ייצור לי בלאגן בסדר. אז כרגע נשאר עם כנען ומצרים ובעריכה נשנה בעז"ה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
נכון! אבל המורה דיבר בצורה מזלזלת. "אני לא כלי וכו'". ואינדה עונה לו על זה שהוא בן מוות. לא על כך שהוא לא מקשיב לו או משהו אחר.
אה, הבנתי. צודק! זה מה שקורה כשמרפרפים :(
ברוך השם הספר בשלבי גמר. ובגלל שאנילא מפסיק לדחות את הכתיבה שלו, החלטתי להעלות אותו לכאן שיהיה לי מוטיבציה לסיום. [אני פשוט באמצע עריכה של ספר בכורים. ובכתיבה של חלק 2. ועוד הפתעות].
את השינויים לשמות אני אעשה בלי נדר. בשלבי העריכה. כי זה ייצור לי בלאגן בסדר. אז כרגע נשאר עם כנען ומצרים ובעריכה נשנה בעז"ה.
הרבה הצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
להבנתי הקוראים יתחלקו לשלוש:
1. אלו שקראו את הספר ההוא.
2. אלו שלא קראו.
3. אלו שלא קראו אבל כן שמעו מושגים מהסביבה.
בשיקול של כולם, אולי רק מספר 3 יסגור את הספר בעצבים, וגם בזה, להבנתי, יהיו הקוראים חלוקים.

בכל אופן, רק לי בלטה העובדה שעוף החול הוא בכלל מושג יהודי, שהועתק אל הגויים כמו הרבה מושגים אחרים? (תופתעו אולי, אבל חד-קרן הוא אחד מהם, אם כי המראה שלו שונה)
קודם כל, מדובר בהרבה יותר מאזכור. מסדר עוף החול הזה תופס פה נתח משמעותי מהסיפור (לפחות מה שעלה עד עכשיו), ושימוש במושגים כאלה משאיר את הקורא עם טעם כאילו הספר נכתב בחוסר השקעה וחוסר מקצועיות (אני כמובן לא אומר שזה נכון) או גרוע מזה-טעם של העתקה.

3. אלו שלא קראו אבל כן שמעו מושגים מהסביבה.
בכנות לא הבנתי את הטענה. מה ההבדל בין מי שקרא את הספר למי שרק שמע עליו? לדעתי אנשים שקראו מאוד יתרגזו לראות חיקויים.
חוץ מזה מאין לך שלא קראתי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
קודם כל, מדובר בהרבה יותר מאזכור. מסדר עוף החול הזה תופס פה נתח משמעותי מהסיפור (לפחות מה שעלה עד עכשיו), ושימוש במושגים כאלה משאיר את הקורא עם טעם כאילו הספר נכתב בחוסר השקעה וחוסר מקצועיות (אני כמובן לא אומר שזה נכון) או גרוע מזה-טעם של העתקה.
האמת שאין לי מושג מה עשה המסדר הזה, כך שאני לא יודעת להקביל ביניהם. הפעולות שלהם זהות? כי אם כן - בעיה. אם לא - חושבת שזה עניין של טעם.
בכנות לא הבנתי את הטענה. מה ההבדל בין מי שקרא את הספר למי שרק שמע עליו? לדעתי אנשים שקראו מאוד יתרגזו לראות חיקויים.
חוץ מזה מאין לך שלא קראתי?
מירב הסיכויים שמי שרק שמע - לא קורא ממניעים אידאולוגיים, ולכן - עלול להציק לו שהסופר מכניס מושגים משם לספר חרדי.
לא אמרתי דעה לגביך אם קראת או לא, הצגתי חלוקה שהייתה הגיונית בעיניי. אני, למשל, עונה על 3, אבל הייתי ממצמצת באזכור הראשון של המסדר וממשיכה הלאה (מה שעשיתי כבר, בעצם).
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

פרק ט'
פרק ט
מרים עמדה מקושטת לפני המראה החדשה שבחדרה. אימה אלכסנדרה עמדה מולה ומוללה בידיה את אריג המשי של שמלת הכלולות. משרתות רבות עמלו להלבישה. תופרות ומאפרות מרומא הובאו בפקודת המלך, ההמולה היה רבה וכך גם העבודה. לא היה קל להדק את התחתיות והמחוכים שנתנו את העיצוב האחרון להופעה, שהייתה מושלמת להפליא. כעת הניחו לה להיות מעט לבדה, חנוטה היטב ומלופפת בשמלה. לא לפני שהציבו מראה מלוטשת וממורקת יחידה במינה. את המראה הזמין יועץ הנשפים לכבוד החתונה המלכותית.

"אימא, אצטרך את עזרתך לפני כל פסיעה. בגדי הכלולות מכבידים עליי".

"אל דאגה, כעת הזמן לשמוח. את הולכת להיות האישה החשובה ביותר בממלכה".

"גם דוריס חשבה כך לפני כמה שנים", אמרה מרים בציניות. משפחת בעלה הורדוס היטיבה להזכיר לה תדיר שקדמה לה מישהי שהודחה, ואם לא תדע לנהוג כראוי המלך לא יהסס לבוא בברית נישואין עם אחרות.

"את משווה עצמך לדוריס?"

"דוריס גם באה ממשפחה מיוחסת".

"את דוריס הוא לקח בהיותו הדיוט צעיר. בהיותו בסך הכול מושל הגליל. ואת, את נישאת למלך אדיר, מלך מוערץ בכל העולם ואל תשכחי: הוא בחר אותך".

"בנו אנטיפטר בן דוריס, מוזמן לעיתים קרובות. הוא ילד שעשועים בארמון, הוא מלא שנאה אליי".

"אנטיפטר הוא בן השנואה וילדייך יהיו בני האהובה. וחוץ מזה את נצר לממלכת חשמונאים. אוי, מה אנו מפטפטות. את לא שומעת את תקיעת החצוצרות? זה סימן שעלייך לעמוד תחת החופה".

הדלת נפתחה. שני משרתים העוטים על גופם גלימות ארגמן גלגלו שובל של שטיח ארוך. תחילתו לרגלי המלכה ואימה וסופו אי שם. משני צידי השטיח שקושט בשושנים מרהיבות עמדו שתי שורות מנגנים בכינורות ולפניהם ילדי אצילים אוחזים בלפידים.

באותו לילה האירו את שמי העיר שומרון מאות לפידים, אלפי החוגגים פיזזו. רבים מהם לוחמים נועזים שנטלו הפוגת מה כדי לחגוג עם מלכם.

מרים קצה בכל מקבלי פניה. היא עייפה ממבטי הערצה של הגבירות. היא ידעה שמוקדם מדי לשמוח. לבעלה יש עדיין כיסי התנגדות רבים מאוד. המרד עדיין לא הסתיים והמלוכה עומדת על כרעי תרנגולת. הגרעין הקשה של אנשי ירושלים לא ייכנע בקלות ומי יודע מי עוד ייהרג. די לה במה שהיא יודעת.

"מרים, הכול שמחים לך ואת הולכת קדורנית".

"איך אשמח. אין אני יודעת מי ייפול בקרב מחר. הלא סבא הורקנוס נפל שבי. הובל לבבל, אנטיגנוס אויבינו פצע את אוזנו, כדי לעשותו בעל מום. הכול כדי שלא ימנוהו לכהן גדול, הלא הוא אביך שהיה ראוי למלוך. אהה, כל כך אהבתיו. חבל שאין הוא משתתף בשמחתי".

מרים שתקה ואלכסנדרה המשיכה לעודדה.

"בתי, הלא ראית בעצמך את גבורתו של הורדוס שהכניע גויים רבים בחוכמתו. איך כפסע היה בינו לבין המוות שדלק אחריו אין ספור פעמים, ומכולן יצא בנס. אלוקים אוהב אותו. אינך רואה שהשם מגיש לו הצלחות על מגש של כסף?"

"יוסף אחיו נפל בקרב. אביו נהרג אף הוא. איזה מין ניצחון הוא זה?"

"ראי, קיסרי רומא לא נושאים פנים לאיש. הם האומה השלטת בעולם. אבל הורדוס הוא ילד תפנוקים מאז שלט יוליוס קיסר וכל מה שביקש הוגש לו".

"אבל אימא, העם היהודי מתפלל למפלתו".

"הצדוקים המשכילים שגם את ואני בהם מתפללים להצלחתו וגם הרומאים לצידנו, למה התכוונת העם היהודי?"

"אני מתכוונת לחכמי התורה".

"הבלים". אמרה בלב חצוי. אסור למרימי שלה להיות עצובה.

"את בעצמך סיפרת לי שסבתא שלומציון מלכה על ארץ יהודה וכל דבר שעשתה היה על פי הסנהדרין".

בחור גבה קומה ובנוי לתפארת התקרב למרים ולאימה. לבוש בגדי אצילים ובעל פני מלאך.

"אריסטובולוס היקר שלי", קראה אלכסנדרה באהבה לבנה בן השש עשרה. הוא רכן לאימו ונשק לה על מצחה.

אלכסנדרה פינתה לו מקום בינה לבין מרים. לראשונה בערב זה ראתה את פני הכלה זוהרות משמחה. כעת שוחחו האח והאחות בחדווה.

"אילו ידעתי שאתה תחזיר את הצבע ללחייה הייתי מחזיקה אותך לידינו מתחילת הערב".

"אימי האהובה, לא הייתה לי דרך לעשות כן. ניקולאוס שילב את ידו בידי והכניס אותי למעגל הקרוב ביותר להורדוס מלכנו. הייתי אמור להציג לכולם את הקרבה החדשה של החתן והגיס. הדבר פשוט הוא?"

"ואיך השתחררת?" צחקה מרים.

"כולם הביטו בי בהערצה וחיפשו דרך לאחל לי מזל טוב. היהודים שבאורחים שמחו בי מכל הלב פרט לאחד, שעשה מאמץ להסתיר את שנאתו.

"אתה ממשפחת החשמונאים, בני, אתה אמור להתמנות לכהן גדול, ולא זאת בלבד אלא ממשפחת המלוכה. דע שמי שיש לו אלפי אוהבים יהיו לו גם שונאים. בכל זאת, איך יצאת מכל אלפי החוגגים?"

"ביקשתי רשות מניקולאוס. אל תשכחי שהוא איש ימינו של המלך וסופרו. הזכרתי לו שמלבד היותי הגיס החדש אני גם אח של הכלה, המלכה ברשותך", אריסטובולוס בחן את מרים בעניין רב. "השמלה והתכשיטים ממש הוד והדר".

"מי הוא זה שהביט בך בשנאה? אומר להורדוס שירחיק אותו מקרבתך. די לנו במגפת ההרג והקטל שמסביבנו".

אריסטובולוס הביט באחותו ובאימו מתלבט בינו לבין עצמו אם להחריש, אך לבסוף פלט חרישית: "זה הורדוס בעצמו".
סיפור בהמשכים המרחף האחרון
שנת 3832

ליל האלטייר ירד על ממלכת ארוליאן כמו חלום שנרקם בשקט, תחת שמיים זרועים כוכבים רכים, מנצנצים כאבקת זהב על שמיכת קטיפה כחולה.
העיר נפרשה מתחתם, עטופה באור רך, והרחובות התמלאו בגלים של צחוק, תנועה, ונצנוצי כנפיים מרהיבות.
בני ארוליאן זרמו אל תוך הלילה כמו נהר של גאווה ושמחה, לבושים בגלימות צבעוניות, נושאים על גבם את המתנה שניתנה רק להם – היכולת לקרוא לרוח ולהתרומם ממנה.
זה לא היה רק חג.
זה היה טקס של זהות, הדהוד עתיק של היסטוריה שנשמרה לא באבנים – אלא באוויר עצמו.
הרחובות רטטו מצבעים עזים – נוצות זוהרות, דגלים שהתנופפו באור הלפידים, וצלילים של תופי רוח שהרעידו את הנשמה.
צינורות אוויר פלטו מנגינות שחדרו ללב כמו לחש ישן, בעוד הרוח עצמה נראתה כאילו משתתפת, משחקת בין המבנים, עוטפת את כולם בתחושת שייכות עמוקה.

אלותיר בנו השני של הקסטורין עמד במרפסת העליונה של הארמון המלכותי, ביחד עם שני חבריו פרליוט וטרקין, מביט על ההמולה שמתחת.

"אני אומר לכם, אם היינו מנצלים את הארוהל (היכולת לעוף, ארולית) יותר, היינו יכולים לכבוש את כל העולם," הכריז פרליוט בהתלהבות, מנופף במתקן מוזר שנראה כמו כנף מכנית.

"או לפחות לשבור לעצמנו כמה עצמות," השיב טרקין ביובש, מביט בחשדנות על ההמצאה. "מה זה בכלל, פרליוט?"


"זה 'מעיף עזר'," הסביר פרליוט, מניף את המתקן. "כשאתה מנפנף בו, הוא מייצר זרמי רוח שמחזקים את התעופה שלך."

"או דוחפים אותך לתוך קיר," מלמל טרקין, נאנח.

"אתה פשוט לא מבין גאונות," השיב פרליוט בזעף. "אלותיר, אתה מבין, נכון? תראה איך זה מתוחכם!"

אלותיר, שישב מעט בצד, הביט בכיכר ולא ענה מיד. פניו היו מהורהרות, עיניו עוקבות אחרי תנועות ההמון. לבסוף השיב בקול שקט: "פרליוט, זה נחמד. אבל לפעמים עדיף לתת לרוח לעשות את שלה."

"אתה תמיד כזה פילוסוף," גיחך פרליוט. "אבל אתה יודע מה? אתה תראה, יום אחד כולם ישתמשו בזה."

טרקין חייך קלות. "אם הם ישרדו את הניסיון הראשון," אמר בחיוך רחב, "אני כבר יכול לדמיין את כל המהומה כשהם ינסו לעוף עם זה בפעם הראשונה."

לצד הקבוצה עמד לוריאן, האח הצעיר של אלותיר. הוא נשען על המעקה באלגנטיות, מבטו נעוץ בהמון המשתולל ברחובות. כששמע את דו השיח שהתנהל בין אחיו הגדול ממנו בשנה לבין חבריו, נשען מעט קדימה, מבלי להוציא מילה. חיוך קל, כמעט בלתי מורגש, שיחק בזווית פיו. עיניו, שהיו ממוקדות בהמון ובסיטואציה, לא עברו בין הדוברים, אלא נותרו ממוקדות במראה הרחובות המשתוללים סביבם. עמידתו הייתה אלגנטית אך לא מתאמצת, וכל תנועה שלו שידרה ביטחון שקט.

בכיכר המרכזית, הבמה הגדולה נצצה באור יקרות. המרחף הנצחי, המלך שלא מת, עמד במרכז הבמה, כנפיו פרושות באצילות מרשימה. לצידו עמדו הקסטורין, (שומר הממלכה, ארולית) המלך הזמני, וקלדיר – הקריס ולטאר (חוד הרוח, ארולית), יורש העצר.

"עמי האהוב," פתח המרחף הנצחי בקולו הרם והעמוק, "על כנפי הרוח נבראנו, ועל כנפי הרוח נמריא. חג האלטייר הוא לא רק חגיגת כוחנו – הוא עדות לזהותנו ולגאוותנו. לעולם נישאר גאים בכוחנו הייחודי."

ההמון הריע, וקריאות שמחה מילאו את האוויר.

"זה כאילו הוא אומר את אותו הנאום בכל שנה," מלמל טרקין, נשען לאחור.

"אתה בטוח שזה לא אותו נאום בדיוק?" הוסיף פרליוט. "אולי יש לו קלף מוכן."

"שתקו," אמר אלותיר בשקט אך בנחישות. "זה אולי קלישאה, אבל זאת האמת."

רגע אחרי סיום הנאום, אור מסנוור הבהיק על הבמה. הרוח, שתמיד נשאה את בני ארוליאן, נדמתה בבת אחת. כשהאור נמוג, המרחף הנצחי נעלם.

האווירה בכיכר השתנתה מיד. קולות צעקה החלו להישמע, וההמון החל להידחק בבהלה.

"מה קרה? איפה הוא?" נשמעה זעקה מתוך ההמון.

"זה לא יכול להיות אמיתי!" קראה אישה מבוגרת.

העיר, שבשעה האחרונה הייתה מלאת חיים, הפכה למערבולת של בלבול, פחד וזעם.

טרקין קפץ על רגליו, ידו נשלחת באופן אינסטינקטיבי אל פגיונו. "מישהו תכנן את זה," אמר, קולו חד כפלדה.

פרליוט, שהחוויר, מלמל: "אבל... איך אפשר לחטוף אותו? הוא בלתי פגיע! זה המרחף הנצחי!"

אלותיר נעמד, פניו נותרו שקטות אך עיניו דיברו. הוא הביט בשמיים שהפכו אפלים יותר מאי פעם, ואז על הבמה הריקה. הוא לא אמר מילה.

לוריאן צעד קדימה לעבר המעקה, מתבונן בריכוז בהמון המבוהל. "צריך להחזיר את הסדר," אמר בקול יציב. "אנחנו לא יכולים לאפשר לפאניקה להשתלט."

הקסטורין נעמד במרכז הבמה, פניו קשות ועיניו בוערות. "שקט!" קולו בקע מעל ההמולה, והקהל השתתק בהדרגה.

"בני ארוליאן," אמר בקול יציב אך כבד, "זהו רגע קשה עבור כולנו. אך עלינו להישאר חזקים ומאוחדים. אנו נגלה מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה, ונעשה כל שביכולתנו להשיב את מלכנו."

אלותיר שהסתכל היטב לתוך עיני אביו - יכול לראות את הבלבול שהשתכן שם.

לוריאן הביט סביבו, גופו זקוף, אך ידיו אחזו במעקה חזק יותר משנראה לעין. עיניו סרקו את ההמון כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיהם, לחפש תשובות שאולי כבר היו שם.

הכיכר השתתקה, כמו עוצרת את נשימתה. קולות ההמונים דעכו בהדרגה, ומעליהם נשמע רק הרחש החלש של הרוח, שנשאה תחושה של שינוי עמוק ולא מוכר. הבמה נותרה ריקה, והתחושה באוויר הפכה כבדה ומאיימת.

אלותיר שעמד רכון על מעקה המרפסת הביט אל הבמה השוממה. עיניו חלפו בין הדמויות שסביבו: הקסטורין, שנראה כאבן קפואה במקום, אחיו קלדיר, שנשימתו נקטעה, וההמון, שעמד מבולבל וחסר אונים. הוא לא אמר דבר. שתיקתו הייתה עמוקה ומכאיבה, כאילו המילים עצמן איבדו ממשמעותן.

"זה קרה. הוא באמת נעלם," לחש טרקין. עיניו התרוצצו סביב, ידו על ניצב חרבו, כאילו מחפש אויב בלתי נראה. "המלך הנצחי... איך זה ייתכן?"

פרליוט, שניסה לשמור על חזות קלילה, נכשל הפעם. "הוא לא היה אמור להיעלם," מלמל. "הוא... הוא נצחי. אתם יודעים... נצחי."

עמם קיים כבר שלושת אלפים ושמונה מאות שנה וכמספר הזמן שעמם קיים כך גם מספר חייו של המרחף הנצחי - האירופיר אולר.

הרוח נשבה לפתע, חזקה יותר, סוחפת נוצות קלות ומעיפה אבק באוויר. היא נשאה עמה תחושה של פרידה, אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אלותיר נותר דומם. מבטו נדד מהשמיים הקודרים אל הקרקע שמתחתיו, כאילו מנסה לקלוט את מה שהשתנה, את מה שלא היה אפשר להחזיר.

הוא לא אמר דבר. עיניו חיפשו בין הקהל, כמתבונן במציאות חדשה.
הוא שתק.
ולפעמים, זה אומר יותר מהכול.





אוקיי זה סיפור שכבר הרבה זמן מתבשל אצלי,
חשבתי שהגיע הזמן להוציא אותו קצת לאור – לשתף, לראות איך זה פוגש אחרים.
אם בא לכם לקרוא – אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים. כל תגובה (ובעיקר ביקורות) תתקבל בשמחה🤗
שיתוף - לביקורת אז והיום
אז והיום.
מאת: ש. לוינגר
שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!


- סוף -
בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!


פרק א


איילת הכירה כל סלע וכל חורבה באתר החפירות שבו שהתה שעות רבות, כחלק בלתי נפרד מלימודיה האקדמיים. גילוי תרבות יהודית עתיקה מצא משכן רגשי עמוק בנפשה, עד כי ידעה לאתר בעיניים עצומות היכן מקומה של כל אבן. היא מעולם לא התחרטה על המקצוע שבחרה. היסטוריה ותולדות עם ישראל שאבו אותה כליל ונתנו לה תעצומות נפש להתחבר אל עמה, אל היהדות. בשיחותיה הרבות עם חברותיה לספסל הלימודים הייתה שואלת בתום לב: אנו יהודים כבר אלפי שנים ולא מעניין אתכן מה השורש, מאיפה צמחתן? אבל אז הייתה נתקלת במשיכת כתף ובחוסר עניין. מה זה קשור אלינו? ומה יצא לי מהיהדות או מההיסטוריה?

מה מאוד הופתעה לגלות שמכל חברי הקבוצה במגמה שהתמחתה בה, לא הרבה התרגשו כמוה. כל ממצא שהתגלה בחפירות התקבל בשריקת התפעלות ממנה ומהפרופסור. מלבדם נכחו עוד שני סטודנטים שוחרי היסטוריה שהתמגנטו לכל בליל השברים והמטבעות העתיקים שפרצו מרגבי האדמה. לימודיה האקדמיים לא הלחיצו אותה בכלל אלא היו ריפוי בעיסוק בשבילה. ימי החופשה, הניתנים לסטודנטים לנקות ראש ולעסוק בתחביבים נוספים, לא הוציאו ממנה אנחת רווחה. נפשה הוליכה אותה אל ההיסטוריה הנלמדת כתחביב מהנה.

בשיעורי תאוריה בלעה בצמא כל מילה שיצאה מפיו של המרצה דיקמן. הוא העניק לכל צבא מאזיניו שיעור מרתק על ימי עם ישראל לפני הספירה. איילת אהבה במיוחד את הסבריו המרתקים לכל מה שנגלה עד כה באתר החפירות. היא אהבה את אדמת הקודש שטומנת בחובה כל כך הרבה גילויים שמגרים את המחשבה ומקשרים את ליבה ללבבות הקדומים.

כמו תמיד אהבה להעלות את הנושאים האחרונים שנלמדו, להקשות וליישב בינה לבין עצמה מה היה ואיך נראו מלחמות היהודים בזמן בית שני, ומדוע כך היה אמור להתרחש. חברותיה לספסל גיחכו על שהעלתה סברות והקשתה על דברי המרצה. היא לא הרפתה עד אשר התיישבו התשובות במוחה.

"הורדוס הגיע למלכות בדרך תככים. הוא נקרא מלך יהודי אך לא היה מזרע ישראל. בניו היו יהודים כי נולדו ממרים היהודייה, שהייתה מזרע החשמונאים". כך הפליג דיקמן בתיאוריו, והניח על השולחן את מבנה הזכוכית שבו שברי חרסים ומטבעות. תפקיד הסטודנטים היה לשחזר ולפענח את המוצגים והאותיות.

דיקמן, שהרצה כבר כמעט שעתיים, חש בעיניהם המעורפלות של חניכיו והבין שהחומר עמוס וכבד, ואולי ארוך מדי לפעם אחת. הוא הביט בחטף בשעונו והתנצל שנסחף לתוך ההפסקה. הסטודנטים שפיהקו בשעמום ניעורו לפתע ובלעו ברצון את דקות החסד לריענון.

רק זוג עיניים אחד הביע אכזבה.

דיקמן הכיר היטב את קהל מאזיניו וידע אל נכון מי מחובר לחומר מנשמתו ומי כפוהו הוריו. מי יישאר ומי ינשור וימצא את מקומו לבסוף בהוראה או במנהל עסקים. הוא חייך בהחזירו את ניירותיו לתיקו, כשראה מזווית עינו את איילת ניגשת וכבר עומדת מולו, וידע ששוב תלבן איתו את החלקים שלא התיישבו במוחה. איזו ילדה תמימה. גם פרופסורים לא יודעים הכול. מדוע רק היא לא מקבלת הכול כמו שהוא?

"סליחה, רציתי לשאול אם אוכל לקחת את המטבע הזה ולהחזירו מחר. פשוט תכננתי היום לבקר באתר החפירות ואולי אמצא את חצי העיגול השני. אוכל לפענח מה כתוב".

"מצטער. אני לא רשאי לעשות זאת. את יודעת שממצא שנמצא שייך למערכת המחקר. מקומו במעבדה".

"אבל זה לצורך לימוד?"

"אני יודע שאת תלמידה מצטיינת, ואת היחידה שאוכל לסמוך שתעשה במטבע שימוש שלשמו הוא קיים".

לפתע נמלך בדעתו והושיט לה את מבוקשה. "במחשבה שנייה, אולי דווקא את עוד תעלי את רמת הפקולטה. קחי אותו איתך".

בדרך חזור הייתה שבעת רצון. הוא סומך עליה. היא לא תאכזב אותו.

>>>>

הרכב החדש מדגם יונדאי שקנה לה אביה החליק בקלות על הכביש. רק כעת חשה ברעב המכרסם במעיה. מדוע לא קנתה משהו בקפטריה כמו כולם? היא שוכחת מצרכיה הגופניים. מדוע היא כל כך משונה שלא מוצאת עניין בשיחות ההבל? מדוע רק אותה לא מעניין איזה מופע עלה לאחרונה? אולי היא צריכה לעגל פינות ולהיות כמו כולם? היא עוד תברר זאת.

רק כעת שמה ליבה למכשיר הנייד שהיה שעות רבות במצב רטט. מסתבר שמעיין חיפשה אותה וחייגה מספר פעמים. היא כבר מכירה אותה ויודעת בדיוק מה יש לה לספר, דווקא לכן לא מיהרה לחזור אליה. אוף, שתרד ממני כבר. היא לא מבינה שאני אחרת ולא מוכנה להתבשל בדרך שבחרה. נכון שהיינו חברות שנים רבות ביסודי ובתיכון וידענו הכול זו על זו, אבל ברגע שנשטף מוחה של מעיין וחזרה בתשובה, היא הפכה לבן אדם אחר, ממש לא מוכר. היא מנסה בכל דרך למצוא פרצה ולהעביר לי את האור. די כבר, מעיין, אם נפלת ברשת החרדית, תיהני. אני מסתדרת עם היהדות שלי נפלא. היה לנו נהדר ביחד. שוב ושוב הרהרה בכל השיחות שניהלה עם חברתה אך נוכחה שאין תקווה להבנה. נשארה רק גחלת הקשר הנפשי הנטועה עמוק מדי בלב.

*******

כמה ימים לאחר מכן.

"אתמול מנהל המדרשייה הציע לי שידוך", פלטה מעיין ולא ידעה שהטילה פצצה נוספת על זו שהנחיתה בידיעה שחזרה בתשובה.

"באמת?" קראה איילת והביטה אל חברתה היושבת לצידה בקדמת הרכב. מעיין לא סיימה להפתיע אותה.

"הוא נראה די מתאים. גם לו יש רקע כשלי. חוזר בתשובה ושואף לרוחניות".

"את רוצה להגיד לי שנראה אותך בעוד חמש שנים נשרכת עם עדה של ילדים, מחתלת, רודפת, מבשלת ורצה אחר זאטוטים קטנים, ואחרי הכול משרתת את בעלך שלא עושה דבר מלבד לימוד תורה???"

"הלוואי ואזכה לכך. ואם היית זוכה לאור האמונה, היית אומרת את אותן מילים רק בפנים מאירות ולא במנגינה לועגת ונדכאת".

איילת הביטה על צדודית חברתה היושבת לצידה, ולא עיכלה מה ששמעה. איזו שטיפת מוח. האם זו מעיין הריאלית, המפוכחת והנאורה שנאומיה חוצבי הלהבות היו תמיד נגד כל מה שמסמל דת וחרדים? מישהו פה משוגע, ואולי זו היא עצמה. זו הפעם המי יודע כמה שהיא מתחרטת על קלות דעתה להצטרף לשבת רווקות. מדוע היא לא יכולה להגיד לא? אם מדובר במעיין, העניינים מסתבכים. היא תמיד יודעת לפרוט על מיתר חבוי ונסתר, משכנעת בדרך חכמה. די, צריך לפרום את החוטים האחרונים של החברות הזו. היא עלולה להחזיר אותי בתשובה. האם זו אני שנוסעת במכוניתי לבני ברק עם מעיין כדי לטעום את טעם גן העדן שמעיין רוצה להטעימני?

"איילת, זה לא מה שאת חושבת. באות לשם בנות כמוך. בסך הכול תכירי מקרוב את המקום שממנו את רוצה להתרחק. זה רק עד מוצאי שבת".

הן הגיעו לכתובת האכסניה מוקדם מהרגיל אך כבר בשעות הקרובות המתח ירד. הגיעו בנות מתחזקות וחילוניות. איילת הביטה ונרגעה. היא כבר תמצא פה מישהי כלבבה כדי לבנות חומת מגן ולבצר אותה מפני רוחות פנטיות.

***********

איילת הרגישה עצמה טיפשה למדי. חבל שלא עשתה שיעורי בית. היא בהחלט חשה לחוצה אל הקיר. זו הייתה ההרגשה לאחר הרצאה מרתקת במחשבת ישראל מפי הרב רוט בשבת אחר הצהריים, בעודן נתונות תחת הרושם של שביתה מלאה מכל חולין שהוא, לאחר שכל זוג בנות התארח לסעודה אצל משפחות מארחות. רובן ככולן סיפרו בעיניים בורקות שהרושם היה אדיר ולמה, למען השם, דבר כה נהדר נמנע מהן. למישהו במערכת שבה הם גדלו הייתה מגמה להסתיר את האמת. למה?

איילת חשה שמשהו חזק ממנה חרש סדקים בחומת ההגנה שבנתה. התאוריה הברורה לה מימי ילדותה להיות יהודי חופשי בארצנו ללא כבלי הדת, זקוקה בדחיפות לביצורים איתנים מהראשונים. היא לא תיכנע במהרה. היא מבינה בשטיפת מוח. היא מבינה בהיסטוריה ואפילו התווכחה עם הרב שניסה להסביר שבכל הדורות יהודים היו שומרי תורה ומצוות, ורק ב־200 השנים האחרונות הומצא היהודי החדש, יהודי של חולין. ההיסטוריה הוכיחה שאולי קם עם חדש, אבל יהודי הוא כבר לא, מלבד שרידי מסורת שעוד קושרים אותו בחוט דקיק לשמו היהודי, אבל גם הנותר ייטמע בין העמים ויתנתק בעוד דור. חוק טבע הוא שליבת היהדות, שהיא חיי תורה ואמונה, היא היחידה שהוכיחה את קיום שרשרת הדורות לאלפי שנים.

הדברים הקפיצו אותה עד כי לא נתנה לו לסיים משפט ונכנסה לתוך דבריו. "אבל עובדה שלפני אלפיים שנה היו דתיים וחילונים, שאז נקראו פרושים וצדוקים, ואפילו מגזר של יהודי ביניים. איך זה מתיישב עם הדברים שהשמעת? במקרה אני עוסקת בארכאולוגיה ואני רואה במו עיניי ממצאים המאשרים את דבריי".

"הוא שאמרתי. כל אלה שהיו יהודים שלמים אבל אט אט זלזלו בחובתם לשמור תורה ומצוות, בסוף התהליך נהיו חילונים ודור אחד אחריהם כבר נטמעו באומות. כך יצא ממילא שתוך זמן קצר כבר לא ניכר שהם היו אי פעם יהודים".

"איך אתה יכול לבטל אותם? הם היו אחוז גבוה".

"משך אלפי שנה היו יחידים ולפעמים קבוצות שחיפשו דרך חדשה בגלל אינטרסים צרים ואנוכיים, אך בוודאי לא מתוך אידאולוגיה. כל רפורמה חדשה ביהדות קמה מתוך רצון לברוח ממנה. מבחן התוצאה הוא דור ההמשך, שבעט בשקר והרחיק לכת להמרת דת או לחלופין לדרך המסורה מדור לדור, למי שחיפש את האמת".

בשלב זה לא היו לה תשובות, אבל ברור שיש. אולי היא לא יודעת אותן, אבל איך הוא מסביר את המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון שקמה בזכות היהודים החילוניים? האם היהודים החרדים בנו או התנגדו לציונות? היא חייבת תשובות קודם כול לעצמה כדי ללכת בראש מורם.

במוצאי שבת, עת נפרדה מחברתה מעיין, נשאלה על ידה: "את כועסת ששכנעתי אותך לבוא?"

"את לא תרצי לשמוע את האמת".

"אני יודעת שאת בטוחה שעשו לי שטיפת מוח, אבל לי היה חשוב שלפחות כעת את יודעת שיהדות היא משהו עמוק ורחב יותר. הרבה יותר מלזרוק אבנים בשבת ולצאת להפגנות בעד סגירת כבישים".

"קשה לי לסתור את דברייך, אבל את יודעת שאני לא נשארת חייבת. בתקופה הקרובה אמצא תשובה ברורה ליהדות החילונית, ואז אפרוס אותה לפני הרב רוט. אני חושבת שזה מחדל של היהדות החילונית שלא השכילה לחבר משהו מסודר, כמו משנה סדורה של היהדות המתקדמת".

"אין חיה כזאת".

"אני לא יהודייה בעינייך? הורי והורייך, הסבים והסבתות? אני קשורה לאדמה הזו יותר ממך. את הולכת לגדל ילדים. איזה דבר יהודי יש בזה? אני חוקרת את היהדות. אני לא חושבת שהידיים שמדפדפות דפי גמרא יהודיות יותר מידיים שמקלפות את ההיסטוריה וחול גולש מבין אצבעותיהן".

"בואי נעצור כאן. אני אוהבת אותך ולא רוצה לגלוש למריבות. נישאר חברות. אני לא רוצה לקחת לך את זכות הבחירה".

היא תקעה את מפתחות הרכב. לפתע נשר על רצפת הרכב חצי מטבע שהאיר באור מוזר.

"מה זה?"

"שום דבר", ענתה איילת. "חלק ממה שטמון באדמה. הוא שייך לתקופת הורדוס. אני לומדת על התקופה".

מעיין מיששה את חצי המטבע הקדום והתאמצה להבין את הכתב המקוטע. "מעניין, הוא נראה כמו שמות קודש או משהו בקבלה".

"אני אמורה לצאת לשטח ולמצוא את החצי השני".

"שמת לב שיש לו אור מוזר? אולי אם תשלימי אותו הוא יהיה שלם. אולי צירופי המילים אולי זה... לא יודעת... מי יודע איזה כוח יש לו".

"אל תיסחפי. יאללה, ביי, להתראות".

"איילת, תשמרי על עצמך". את המשפט הזה איילת כבר לא שמעה. היא טסה במכוניתה. מעיין מצמצה בעיניה בגלל ההדף שנפלט. היא לא ידעה להסביר אבל תחושת בטן חזקה שידרה לה: איילת בסכנה, התפללי עליה.



פרק ב

אלכסנדרה רצתה בכל מאודה להעניק לבתה את הטוב ביותר. אבל גם לנסיכה בעלת תואר, הון וכבוד כמותה אין יכולת לשנות את העולם, ומרים יקרה כל כך. היא ואחיה אריסטובולוס הם הדור הבא של החשמונאים. הם אלו שימשיכו את השבט המפואר. לאביה הורקנוס, היורש החוקי לתואר מלך, נשאר הייחוס בלבד, אך מאומה לא למעשה. כך קורה כשהעניינים מתנהלים על ידי חורשי רעה. היא חייבת להיות שומרת הסף שלא יאונה לילדיה כל רע. המציאות שלה קשה וקשוחה. היא חייבת להיות לוחמת ולסלול להם את הדרך.

הסיפור החל בכלל באח הגדול של סבתא שלומציון, שמעון בן שטח, שהיה ראש הסנהדרין. סבתא רבתא אהבה לספר עליו בכל הזדמנות.

גם היא זכתה להתרפק בינקותה על ברכיה של סבתא שלומציון. וגם לה השמיעה את סיפור המשפחה.

"כשהיה עוד בגלות והסתתר מפני המלך..."

"מדוע היה צריך להסתתר מהמלך, סבתא?"

"מפני שהתחכם בפניו לטובת 300 נזירים עניים שרצו להקריב קורבנות ולא היה להם לשלם. הוא מצא להם היתר לכפר על מעשיהם ולשם כך היה חייב 150 קורבנות. הוא פנה למלך והציג לפניו עסקה: אתה תיתן 150 ראשי בקר ואני אתן 150 כדי שיוכלו נזירים עניים אלו לכפר על עוונם. לבסוף הקריבו את הקורבנות שהמלך נתן ובהם בלבד כיפרו על עוונם. המלך שמע ששמעון בן שטח שיטה בו ובעצם לא הוסיף כלום משלו, כעס עליו ורצה להורגו. אני הסתרתי אותו מפני זעמו של המלך. ביקשתי ממנו שיברח לאלכסנדריה".

"ומה עשה באלכסנדריה?"

"בזמן ההוא קנה תלמידו עבורו חמור מישמעאלי. כשהגיע החמור לידו הבחין באבן יקרה התלויה בצווארו. מייד פקד על תלמידו להחזיר את האבן היקרה. תמה מאוד התלמיד. הלא קנית את החמור מערבי? כל החמור הוא שלך וגם מה שעליו. הלא כן? ענה לו שמעון: לא כך הוא. האבן היא של המוכר הערבי, שמסתבר מאוד שלא ידע כלל על שמכרה עם חמורו, ועלינו להחזיר את האבדה. האבן נמסרה למוכר הערבי ששמח מאוד ואמר: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח! העניין התפרסם מאוד והרים את קרנו של אחי הגדול והמורם מכל אדם".

"והמלך לא הסכים לסלוח לו?" מחתה אלכסנדרה הקטנה את דמעותיה לשמע התיאור על האדם הנרדף.

"יום אחד הגיעו אנשים חשובים ממלכת פרס לארמון וסעדו את ליבם. קם אורח אחד ואמר: זכורני שהיה פה זקן יהודי אחד שהיה מתבל דבריו בידיעות רבות ובפניני חוכמה. היכן הוא הזקן ששימח אותנו והפעים את ליבנו? ענה המלך: אלך ואקרא לו. אף אני הייתי נהנה ממנו מאוד, וחבל. ואז שאלתי אותו: אם היה חוזר, האם היית נוגע בו לרעה? ענה לי: לא. הייתי ממשיך להושיבו בשולחני ונותן לו כבוד. אשמח בו מאוד ולא אגע בו לרעה. מייד מיהרתי, הוצאתי אותו ממסתורו והחזרתיו לארמון.

"ואז המלך שאל אותו: תאמר לי מדוע הערמת עליי ולא עמדת בהתחייבותך? ענה לו שמעון החכם: זו הייתה עסקה. אתה נתת את חלקך ב־150 קורבנות ואני נתתי את חלקי בחוכמתי וכך שנינו גרמנו להם לכפרה".

"סבתא, ספרי לי עוד. דברייך נעמו לאוזניי".

"הוא תיקן תקנות חשובות לעם ישראל. בתי ספר ומלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. שגם ילדים יהיו בקיאים בהלכות. ועוד תקנה גדולה לבתי הדין. הוא אמר 'הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר'".

געגועים עזים צבטו את ליבה של אלכסנדרה על זמנים שהיו ואינם. על הוד מלכותה של סבתא שלומציון. על צדקותה ועל ליבה הרחום והחכם. על מלכה שהתאלמנה מאריסטובולוס בנו של יוחנן כהן גדול. לאחר מכן הוציאה ממאסר את אח בעלה אלכסנדר ינאי לחופשי ונתנה את הסכמתה לנישואין איתו. כך גרמה לו למלוך למרות שהוא צדוקי והיא פרושית. בחוכמתה האדירה תמרנה שהמלכות תתנהל לפי דרך התורה, אבל הצליחה בזה רק אחר מותו של בעלה אלכסנדר ינאי.



כמה שנים לפני מותו, כשחלה אלכסנדר ושכב על ערש דווי, קרא לשלומציון ואמר לה: "את נשארת למלוך לבדך, אך דבר אחד עליי להעביר לך: אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים, הדומים לפרושים... שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כפנחס".

תמיד חשבנו שהיא מיושנת ואנו מתקדמים, אבל מתברר שהייתה חכמה מאיתנו והליכתה בדרך התורה היטיבה עם העם.

אהה, סבתא יקרה, חוכמתך ועצותייך חסרות לי כל כך. אולי אם הייתי חיה לצידך הייתי דומה לך, ואולי חיי וחיי ילדיי היו שווים יותר. לו יכולתי לפוגשך אפילו לרגע!

**************





הוריה של איילת קרנו מאושר. היום יגיע אסף הבכור, חביבם, אחיה של איילת. לאחר שידולים מצידם לקח חופשה מלימודיו באוניברסיטת שיקגו, שבה עשה חיל בעבודת הדוקטורט. חלומו היה להיות רופא מנתח. שנתיים שלא שזפוהו עיניהם. הבית צוחצח ומורק וכעת עמלות ידיהן של איילת ואימה בהכנת מאכלים אהובים עליו.

"נראה שהכנתן אוכל לכל השכונה. מה ההגזמה הזו?" אמר אביה כשפרק את משלוח הקנייה. שקיות שבהן כל טוב, פיצוחים ופירות נאים למראה.

"אימא מנסה להשלים את מה שחסרה שנתיים". התבדחה איילת.

"אסף שווה הכול". אמרה אימא בעיניים זוהרות.

"גם אם הוא העדיף את אמריקה ולא לחיות לצידנו?"

"עוד נרווה ממנו נחת. את יודעת כמה מכבדים אותו שם?"

"ואולי הוא יעדיף לחיות שם בכלל".

"העיקר שהוא מגשים את עצמו. יש לך את מוכשר. תהיי גאה בו".

"אבל אולי העם היהודי לא יהיה גאה בו".

"היא צודקת", התערב אביה. "אני מתפלל שהעם שלנו לא הולך לאבד בן". מאז ומתמיד היו בינו לבין אשתו נאווה חילוקי דעות. הוא בא ממשפחה ציונית נלהבת. אהבת הארץ טבועה בדמם. אבות אבותיו הגיעו בעלייה השנייה כחלוצים, ייבשו ביצות ובנו את הארץ בידיהם המיובלות, ואילו אשתו גדלה במשפחה שמאלנית שדואגת לכל מסכני העולם ומלאת ביקורת על ההנהגה הישראלית.

"לצערי הרבה יהודים טובים משוטטים בעולם. החלק ההרפתקני נמצא במזרח הרחוק. אחוז ניכר נשאר שם. חלק לא מבוטל דווקא של ציבור אריסטוקרטי, שגדל בבתים טובים כמו אסף שלנו, בוחר ללמוד דווקא בחו"ל. כבר אין מורים טובים בארץ? הילדים הללו מרגישים שהארץ קטנה עליהם. חוששני שהחינוך הציוני שהשקענו בהם לא הוכיח את עצמו".

"אבא, אתם נתתם חינוך מצוין. אני ציונית מושבעת ויש עוד הרבה כמוני". כאב לה על אביה שלא מרוצה מאסף.

"מה קורה פה, מה הקינות האלה? אפשר לחשוב שהוא נסע להתבולל, וחוץ מזה, מהבוקר היית קורן מאושר לפגוש אותו". אשתו הביטה במבט מאשים על איילת. איילת שלה מתוקה מאוד, אבל נגועה בציונות יתרה ופטריוטית של ארץ ישראל. ממש כמו הצעירים של קום המדינה. הדור של היום אוהב לראות עולם וזה לא דבר חריג.

"אני מבקשת משניכם שאת ההגיגים תשאירו בלב כשהוא יבוא".

****************

קורת רוח כה רבה כבר מזמן לא שרתה בין כותלי הבית. השמחה על שובו של הבן־האח שמה קץ לוויכוח הפסימי שהתקיים כמה שעות קודם. הם לא שבעו מלהביט בפני אסף ולשמוע את קורותיו. הקולינריה וצורות ההגשה שהעסיקו אותם חצי שעה לפני, נשכחו. דומה שהמשפחה המלוכדת שוב יחדיו והאחדות השביעה אותם. באותם רגעים גם איילת ואביה הגיעו לתמימות דעים שאסף עשה את הטוב ביותר עבורו, והיציאה מהארץ השביחה אותו. הוא סיפר על לימודיו שעליהם הוא שוקד עם חבריו ועל הרצון המשותף לכולם להצליח.

איילת חקרה אותו וביקשה שיפרט לה יותר. אסף ציפה לשאלות ושמח להרצות לפניה על מכמני גוף האדם ועל נפלאות הרפואה, על שיטות מתקדמות ועל ניתוחים שהם, כסטודנטים, צפו בהם מן הצד.

"ראית ממש מנותח בשעת מעשה?"

"ודאי. בפעם הראשונה הגבתי כמו כל אחד. קיבלתי סחרחורת, הגישו לי מים. שניים התעלפו. המנתח אמר שזה היה צפוי לפעם הראשונה. זה מה שבחרתי להיות ואני מתכונן לעמוד בזה. מה את מספרת אחותי הקטנה?"

"אני מנתחת את ההיסטוריה, נהנית מהלימודים".

"אני מנתח על מנת לרפא ואת מנתחת היסטוריה על מנת לרפא אותה?" שאל אותה בציניות.

"אני אוהבת את ההיסטוריה של עם ישראל כי ברור לי שכל עם צריך להכיר את שורשיו. אתה לא חושב?"

"ואם אני לא אכיר אהיה יהודי פחות טוב?"

"אם תכיר את המקורות תהיה לך זיקה לעם שלך".

"מה, את מתכוונת ליהדות?"

"ליהדות כן, לדת לא".

"מה ההבדל?"

"ההבדל הוא--- לדעת מה אנחנו עושים בארץ. לדעת עבור מה החיילים שלנו נהרגים".

"את באמת חושבת שהחיילים נהרגים בגלל כמה מטבעות וכלי חרס שמצאתם באדמה?"

"לא, אבל הם הוכחה שהארץ שלנו, ושהיינו פה כבר אלפיים שנה".

"אל תהרסו את האווירה, כל אחד בחר בדרכו שלו". ביקש אביהם שצפה והבין שאם הדו־שיח לא ייפסק כאן, הוא עלול להעכיר את האווירה הקסומה.

אסף פתח את תיקו והוציא שי גדול להוריו. בזריזות קרע את האריזה וגילה שוקת מסותתת מסלע, עגולה ויפיפייה, פתחי ברזים מקשטים אותה ואליה מצורף ספל מברונזה. שריקת התפעלות נשמעה מכולם. אביו חיבק אותו ונשק לו וכאילו רצה לכפר על כל מה שחשב עליו.

"אתה לא מפסיק להפתיע".

"נכון. את פצצת ההפתעות השארתי לסוף".

"נו, די אסף, אל תמתח אותי", ביקשה איילת וחיפשה בעיניה אם נשאר משהו בתיק הגדול שנשא. הוא היה ריק.

אסף נהנה מהמבטים הנוקבים ממתח. "אני שמח לבשר לכם שהתארסתי".











הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה