הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #21
פרק 9
שמש חורפית הציצה דרך חלונות בית הכנסת. פחד וחלחלה עמד באוויר. החוטפים לא היססו להשתמש באמצעי השתקה, והחטופים לא העזו לפצות את פיהם.
מלבד נריה שהיה היחיד שעזר אומץ וניסה ללחוש דבר מה לאביו. אביו שראשו היה סחרחר עליו, לא הצליח להבין דבר משפתיו הזזות של נריה. וזה התייאש מלנסות שוב.
הוא חשב בראשו איך יצליח לשחרר את כולם, מידיהם החזקות והקשוחות של חיילי ממלכת ארקוב. הוא הביט על באי בית הכנסת מנסה למצוא אדם שיעזור לו במחשבותיו. אך חוץ מילד אחד הוא לא ראה אף אדם שיוכל לעזור.
והילד הוא ילד. נריה לא רצה להעזר בו, זה מסוכן מדי. כלום יש בידו להושיע? היתכן?
הילד שהיה בן שלוש עשרה וחצי הביט לכל עבר בעיניו, בדיוק כפי שעשה נריה. ונריה לא פיספס את המבט המצמית שהדביק לו הילד. באותו הרגע נריה הבין.
הילד רוצה לשתף אותו במחשבותיו. בטח יש לו תוכנית. אולם האם עליו להסכים ולעזור לילד? הרי הדבר עלול לסכן את חייו, וגם את חייהם של אלפי האיש שישובים בעל כורחם על רצפת בית הכנסת.
נריה החליט להתעלם מהילד. הוא סובב את מבטו מפניו. לפתע בכי עז קרע את הדממה שהשתררה עד כה בבית הכנסת. שני חיילים ניגשו לעבר הילד וביקשו ממנו שישתוק, אך הילד לא התכוון לעשות זאת.
אחד מהחיילים הרים את ידו בתנופה והכה את לחיו של הילד, דבר שרק הגביר את בכיו. נריה הביט במחזה ולא הבין מה הילד מנסה לעשות. מה הוא רומז לי?
נריה הכיר את ילדי עיר מגורו, וככל שחשב מניין הילד. הוא הבין כי איננו גר באמקור. אלא אם כן הוריו והוא עברו לגור באמקור מעיר אחרת. מי אתה ילד מוזר?
מחשבת הבנה ניצתה בראשו, הילד ככל הנראה יתום. הדבר הובן לו כיוון שבביתו של ינאי מתגוררים עשרים יתומים קטנים, את כולם הוא מכיר כי בשעות הפנאי שלו הולך נריה ללמוד עם אותם הילדים. יכול להיות שהוא יתום חדש?
נריה נעמד וניגש לחייל שהיכה בילד. "תן לי אדוני, אנסה אני להרגיעו".
"מה אתה בשבילו?" החייל אחז בשרוול חולצתו של נריה בחוזקה.
"אינני מכירו", נריה לא ראה צורך לשקר. "אבל אני יודע לטפל טוב בתינוקות בכיינים". את הדברים כיוון נריה לילד. כעס בפניו.
החייל המשיך להסתובב בבית הכנסת. עוזב את שרוולו של נריה. "אתה מבין שיכולת לסכן את כולנו?"
"אני מצטער", הילד הוריד את ראשו בעלבון. נבוך. "הייתי חייב לגרום לך לגשת אלי".
"והצלחת", חייך נריה. לא התכוון להעליב את הילד, רק רצה שיבין כי הכניס עצמו לסכנה. "איך קוראים לך?".
הילד עשה עצמו חושב. "מיכה. ומי אתה?"
"הבטת בי במבט בוחן, ועשית את כל ההצגה הזאת. אתה לא חושב שזה מוזר שאתה לא יודע מי אני?" הרים נריה גבה בתמיהה. הרי באמקור כולם מכירים את כולם.
"אני מצטער, אני חדש פה בעיר. והסתכלתי עליך, כי אתה היחידי שלא נפלה רוחו מהשבי הנורא הזה, וכשראיתי זאת בעיניך, הדבר נסך בי תקווה". מיכה החווה בידו לעבר יהודי אמקור שישבו בבית הכנסת.
"תקווה היא מצרך נדיר בימינו", נריה נאנח. "במיוחד אם אתה יהודי".
"אמת", אישר הילד את דבריו של נריה. "אילולי לא נחשבו היהודים לבוגדים, יכולנו לחיות יותר בשלווה".
"אילולי הממלכות לא התפלגו, אתה מתכוון". תיקן נריה. "היהודים לא נחשבים לבוגדים".
"יכול להיות שאתה צודק, אולם יכול להיות שלא", הילד דיבר כמבוגר מנוסה. דבר שהצליח לבלבל את נריה. "תסתכל מה קורה פה מסביבך, זה נראה לך היה קורא בעיר דזור למשל".
העיר דזור ממוקמת בגבול הצפוני של הממלכה והיא מאכלסת אך ורק גויים, לעומתה אמקור עיר המאכלסת בתוכה יהודים וגויים וממוקמת בצידה הדרומי של הממלכה.
בעבר כששני הממלכות היו מאוחדות. אמקור נחשבה לעיר מרכזית, אך מאז שבגד הנסיך ארטמיס והפך למלך ממלכת ארקוב. הפכה אמקור לעיר הדרומית ביותר השוכנת לגבול שתי הממלכות.
"אני אשתמש במשפט שלך", חייך נריה. "יכול להיות שאתה צודק, אך יכול להיות שלא".
"שקט שם", חייל צעד לעבר נריה ושלף את חרבו. "אמרת שתשתיק אותו", צעק. "אני לא רוצה לשמוע דיבורים נוספים, ברור!!".
החיילים היו אומנם שבעה בני אדם, אך בתוך בית הכנסת שהו רק שנים מהם. מה שאפשר לנריה להראות את יכולותיו, עליהם הוא מתאמן כבר כמה חודשים.
הוא הביט בעיניו על רגליו של החייל, וראה כי עמידתו אינה כשל אוחז חרב המוכן לקרב. על כן שלח את רגלו בבעיטה חזקה ומוטט את הר האדם שניצב מולו בחרב שלופה.
החייל לא הספיק להגיב ונריה גער מעליו כשידו לופתת בחוזקה בחרבו של החייל. "אל תזוז", קולו מאיים. התהפכו היוצרות. זה הצליח.
כל שבויי בית הכנסת כולל אביו ואימו החורגת הביטו בנריה, ואושר מהול בתדהמה ננסך בהם. עד עתה היו בטוחים כי אין מוצא, אף אחד לא יודע על כך שהעיר אמקור הותקפה בידי ממלכת ארקוב. אף חייל של ממלכת
היחיד שחייך מתחת לחולצתו היה מיכה הילד שבגללו החלה המהפכה.
שלושה גברים משבויי בית הכנסת הצטרפו לנריה ועזרו לו לקשור את החייל שעל הקרקע טרם יתעשת.
חלק מעששיות בית הכנסת שהאירו בלילה למתפללים היו תלויות בעזרת חבל לתיקרת בית הכנסת. אחד הגברים, ישעיהו שמו. ביקש מנריה שיתיר בעזרת החרב חלק מהחבל כדי שיוכלו לקשור את ידיו של החייל.
החייל השני הבין למתרחש וניסה להחזיר בקרב. הוא הניף את חרבו לעבר פניו של נריה, בתנועה מהירה הצליח נריה בעזרת חרבו לעצור את המכה. החייל הרים שוב את ידו והנחית אותה שוב בעוצמה.
נריה לא היה מוכן למתקפה החוזרת. אומנם הצליח לעצור את המכה שהמית עליו החייל, אך הועף לקרקע מעוצמת המכה.
שקט מחריד השתרר באולם בית הכנסת.
נריה לא וויתר, הוא התרומם במהירות והייטיב את אחיזתו בחרב. מרגיש חיוב לנצח בקרב, גם אם עלול הוא למות, עליו להשיג ביטחון ליהודי העיר.
דבריו של מיכה חדרו אליו באותם הרגעים.
הבטתי בך, כי אתה היחידי שלא נפלה רוחו מהשבי הנורא הזה, וכשראיתי זאת בעיניך הדבר נסך בי תקווה. אולי הוא צודק, יכול להיות שהדבר יחזיר את התקווה לאנשים.
"תקשיב לי טוב", נריה הייטיב את עמדתו. "אני אנצח אותך". מבלי הכנה מוקדמת שעט קדימה מבין שכדי לנצח הוא חייב לתקוף לתקוף ולתקוף. וזה אכן מה שעשה.
החייל לא היה מוכן למכת התקיפות וכוחו הלך ונחלש. עד שהצליח נריה להעיף את חרבו בעזרת מכה בה סיבב את חרבו על חרבו של החייל ושלף אותה מידו.
שלושת הגברים שקשרו את החייל הראשון, קשרו עתה את השני.
*****
שעת לילה מאוחרת, חוסר השינה כלל לא ניכר על פניו של המלך אזמרגד. הוא המתין, לא הצליח להרגיע את רוחו. המלך הילך בחדרו כסהרורי.אדם לבוש שחורים בכל גופו מראשו ועד רגליו, נכנס לחדרו של המלך אזמרגד. חרבו נתונה בנדנה, והוא אינו עומד לשלוף אותה, אלא אם כן יחוש בסכנה.
"ברוך בואך, הרבה זמן חיכתי לך", המלך אזמרגד התיישב בכיסאו. "נו יש חדש בפיך?"
האדם לובש השחורים הוריד את הכיסוי השחור שכיסה את פניו, וזהותו נגלתה במלואה למלך אזמרגד. "מי אתה?" נבהל המלך. "אתה לא אלפונסו".
"אלפונסו כבר לא יטריד אותך, יותר", האדם לובש השחורים דיבר בלחישה, דבר שהרגיז את המלך אזמרגד יותר.
"יש מישהו בחוץ? הצילו", קרא המלך. הבהלה ניכרה מקולו ומתנועות גופו.
חיוך בצבץ בזווית פיו של לובש השחורים. "אין אף אחד בחוץ, אני כבר טיפלתי בכולם", החיוך עדיך מרוח על פניו. "אני מציע לך לשמור על השקט, אם אתה לא רוצה למצוא את עצמך לצידם".
"איך אתה מדבר? אתה עומד מול מלכך!!". המלך אזמרגד הזדעזע מחוצפתו של לובש השחורים.
"המלך שלי היה המלך מלטאזר המסכן, שאיבד את חיו בגלל שני בניו החצופים שכל רצונם היה לשבת על כיסא המלוכה". הוא הפסיק לחייך, ודיבר ברצינות. "אבל בוא נדבר ברצינות, אם חייך חשובים לך. אתה תעצור את טקס העברת העוצרות לנסיך אינדה, ותגיש על מגש של כסף את כתר הזהב לנסיך המתאים יותר".
"ומיהו אותו נסיך? אתה אולי", הכעס בעיניו של המלך אזמרגד, השתלב יחד עם הפחד שחש. תנודות הרגשות שחש באותם הרגעים, כמעט ועילפו אותו.
"זאת אפשרות אבל לא, אני מדבר על הנסיך דנאתור".
חששותיו של המלך אזמרגד מתחילים להתאמת עם המציאות. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. הנה שוב שני נסיכים רבים על הכתר, שוב הממלכה עלולה להתפצל. עד שנגמרה מלחמת האחים העקובה מדם, הכול עומד להתחיל מחדש.
"אז מה אתה אומר, הוד מעלתך?" התלוצץ לובש השחורים. "אתה מוכן להעביר את הכתר לנסיך הצעיר וטוב הלב?"
המלך נעמד ופסע אחורנית לכיוון הקיר, הוא הפנה את גבו ללובש השחורים. בצד הקיר ניצבה שידה ועליה עמדו חרבות מסדר הדרגתי. המלך מיהר ושלף חרב מתוך סדרת החרבות, הוא כיוון אותה לעברו של לובש השחורים.
"מי שלח אותך?" המלך התקרב לאיטו קדימה.
החיוך שוב עלה על פניו של לובש השחורים. "אתה באמת חושב שתצליח לנצח אותי?" לובש השחורים קרב אף הוא.
המלך הניף את חרבו קדימה מנסה בכך לפגוע בכתפו של העומד מולו, אך לובש השחורים הפנה את גופו לצד שמאל ובכך החטיא המלך אזמרגד. "אתה עדיין רוצה לנסות?" לובש השחורים חייך. "דרך אגב אתה יכול לקרוא לי רַגון".
המלך כאילו לא הקשיב כלל לדבריו של רגון, הוא שלח את חרבו לצידו הימני של רגון, אולם שוב רגון הספיק לזוז. כשהבין רגון שהמלך לא מתכוון לוותר החליט לשלוף את חרבו.
"קיוויתי שאני לא אצטרך להשתמש בחרב, אבל אתה לא מותיר לי ברירה". הוא הכה בחוזקה בחרבו של המלך אזמרגד, והלה הצליח להדוף את החבטה.
המלך התנשף מעוצמת הכוח שהיה עליו לשחרר מגופו, הוא הרגיש שהוא כבר לא בכושר, כשהיה בעבר. רגון ניצל את אותם הרגעים ובעט בחזהו של המלך בעוצמה אדירה.
המלך הועף ונחבט בשידה ועליה מדורגות החרבות, ואלו בתגובה השתחררו מתפיסת השידה ונחבטו בראשו של המלך.
רגון התקרב בצעד מהיר לעבר המלך. "אני מתנצל אדוני המלך", שוב בחר להתלוצץ, ואף קד קידה כיאה למלך. "כעת האם תואיל בטובך להחליף את העוצרות?" רגון קירב את חרבו לגרונו של המלך.
מלך ארצי'בל הבין כי אין לו שום ברירה, עליו לקבל את מר גורלו של בנו הנסיך אינדה, ולהעביר את הכתר לראשו של הבן הצעיר, הנסיך דנאתור.
אך האם יקבל אינדה את הגזרה בשלום, או שמא תפרוץ מלחמה, זאת אין לדעת.
ימים יגידו את העתיד לקרות.
"נו אדוני המלך, יש לך תשובה ברורה בשבילי?" לחץ רגון. עכשיו שקרב את פניו לעבר המלך הצליח המלך אזמרגד לראות את תווי פניו בבהירות. אפו נשרי ושונה מאוד מבני עמו, אף מבנה פניו צר. בני העם הארצי'בלי הינם עגולי פנים וגשר אפם צר ויש מהם אף רחב.
"מהיכן אתה? אינך מממלכתנו". המלך אזמרגד כיווץ את גבותיו בתמיהה. הוא ידע כי השאלה הזאת תעסיק אותו עוד ימים רבים.
"זה לא הנושא כרגע". החזיר רגון את השיחה למתכונתה. "אם לא תאשר את העסקה, אני אטול בזה הרגע את חייך".
"בסדר, בסדר. אני אטול מבני בכורי את הירושה והעביר אותה לבני דנאטור".
רגון הרחיק את החרב מצווארו של המלך אזמרגד ונעמד על רגליו, "אדוני המלך", אמר בשעה שהחזיר את החרב לינדנה. "אם לא תקיים את הבטחתך אחזור אליך שוב, ואטול את חייך, הפעם בלי יותר מדי דיבורים מיותרים, ובלי אזהרות".
"בסדר גמור" אמר המלך ובאותו רגע היכה רגון על צווארו של המלך אזמרגד, והמלך שקע בשינה עמוקה.
בדיוק אז נכנס הנסיך אינדה לחדרו של אביו, כשהוא מוכה הלם. "אבא", השמיט הנסיך יורש העצר את תואר הכבוד של אביו. "למה כל המשרתים והסריסים שלנו שוכבים רדומים... אבא!!", לקח לנסיך כמה רגעים לקלוט כי גם אביו מונח באותו מצב כמו המשרתים. 'מישהו היה כאן', נפלה ההכרה בראשו.
בתחילה חשב שאביו השתגע והחל להכות את כולם, אך כשראה את אביו שוכב על הרצפה הבין כי מדובר בעצם בניסיון חיסול. רעש של נפילה נשמע מאזור חלון החדר, אינדה מיהר לעבר החלון ודמות לבושה שחורים נגלתה מול עיניו.
"מתיאס!!", קרא הנסיך אינדה בבהילות לסריסו. הסריס שעמד מחוץ לחדרו של המלך נכנס והבהלה לא פסחה מעליו. "מה קרה כאן?"
"אין זמן להסברים, תקרא מיד לשומרים, ותשלח מישהו שיזעיק לכאן בדחיפות את הרופא המלכותי". מתיאס קיבל את הפקודה ובלי לקוד קידה מיהר למלא את בקשתו של אדונו הצעיר.
יורש העצר קפץ מחלון חדרו של אביו, שהיה בגובה קומה אחת והחל לרדוף אחר לובש השחורים. אך עוד בטרם הספיק לזוז נעלם רגון בחסות החשכה.
דבר אחד הצליח לזהות הנסיך אינדה. סרט כחלחל קשור היה לחרבו של לובש השחורים. הוא לא ידע אם זה יעזור לו הרבה, אך גם זה היה משהו.
באותו לילה החלו החיילים לפטרל בכל הערים והכפרים, וחיפשו אדם המחזיק חרב ועליה קשור סרט כחלחל. אך רגון הצליח להימלט אל הצללים.
מאותו לילה החליט המלך אזמרגד כי החייל הכי מאומן בצבא, יקבע את עמדתו מחוץ לחדרו כל הלילה. ואם שוב יגיע רגון הוא יתקל קודם כל באותו שומר.
עד כמה הדבר ישמור על חייו, המלך אזמרגד לא ידע.
אך לכל הפחות עליו לנסות. הוא לא יכול ליפול לגחמותיהם של אנשים נמוכי מעלה, בטח לא של רוצחים.
*****
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //