סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

[אינדה]

פרק 9
​

שמש חורפית הציצה דרך חלונות בית הכנסת. פחד וחלחלה עמד באוויר. החוטפים לא היססו להשתמש באמצעי השתקה, והחטופים לא העזו לפצות את פיהם.

מלבד נריה שהיה היחיד שעזר אומץ וניסה ללחוש דבר מה לאביו. אביו שראשו היה סחרחר עליו, לא הצליח להבין דבר משפתיו הזזות של נריה. וזה התייאש מלנסות שוב.

הוא חשב בראשו איך יצליח לשחרר את כולם, מידיהם החזקות והקשוחות של חיילי ממלכת ארקוב. הוא הביט על באי בית הכנסת מנסה למצוא אדם שיעזור לו במחשבותיו. אך חוץ מילד אחד הוא לא ראה אף אדם שיוכל לעזור.

והילד הוא ילד. נריה לא רצה להעזר בו, זה מסוכן מדי. כלום יש בידו להושיע? היתכן?

הילד שהיה בן שלוש עשרה וחצי הביט לכל עבר בעיניו, בדיוק כפי שעשה נריה. ונריה לא פיספס את המבט המצמית שהדביק לו הילד. באותו הרגע נריה הבין.

הילד רוצה לשתף אותו במחשבותיו. בטח יש לו תוכנית. אולם האם עליו להסכים ולעזור לילד? הרי הדבר עלול לסכן את חייו, וגם את חייהם של אלפי האיש שישובים בעל כורחם על רצפת בית הכנסת.

נריה החליט להתעלם מהילד. הוא סובב את מבטו מפניו. לפתע בכי עז קרע את הדממה שהשתררה עד כה בבית הכנסת. שני חיילים ניגשו לעבר הילד וביקשו ממנו שישתוק, אך הילד לא התכוון לעשות זאת.

אחד מהחיילים הרים את ידו בתנופה והכה את לחיו של הילד, דבר שרק הגביר את בכיו. נריה הביט במחזה ולא הבין מה הילד מנסה לעשות. מה הוא רומז לי?

נריה הכיר את ילדי עיר מגורו, וככל שחשב מניין הילד. הוא הבין כי איננו גר באמקור. אלא אם כן הוריו והוא עברו לגור באמקור מעיר אחרת. מי אתה ילד מוזר?

מחשבת הבנה ניצתה בראשו, הילד ככל הנראה יתום. הדבר הובן לו כיוון שבביתו של ינאי מתגוררים עשרים יתומים קטנים, את כולם הוא מכיר כי בשעות הפנאי שלו הולך נריה ללמוד עם אותם הילדים. יכול להיות שהוא יתום חדש?

נריה נעמד וניגש לחייל שהיכה בילד. "תן לי אדוני, אנסה אני להרגיעו".

"מה אתה בשבילו?" החייל אחז בשרוול חולצתו של נריה בחוזקה.

"אינני מכירו", נריה לא ראה צורך לשקר. "אבל אני יודע לטפל טוב בתינוקות בכיינים". את הדברים כיוון נריה לילד. כעס בפניו.

החייל המשיך להסתובב בבית הכנסת. עוזב את שרוולו של נריה. "אתה מבין שיכולת לסכן את כולנו?"

"אני מצטער", הילד הוריד את ראשו בעלבון. נבוך. "הייתי חייב לגרום לך לגשת אלי".

"והצלחת", חייך נריה. לא התכוון להעליב את הילד, רק רצה שיבין כי הכניס עצמו לסכנה. "איך קוראים לך?".

הילד עשה עצמו חושב. "מיכה. ומי אתה?"

"הבטת בי במבט בוחן, ועשית את כל ההצגה הזאת. אתה לא חושב שזה מוזר שאתה לא יודע מי אני?" הרים נריה גבה בתמיהה. הרי באמקור כולם מכירים את כולם.

"אני מצטער, אני חדש פה בעיר. והסתכלתי עליך, כי אתה היחידי שלא נפלה רוחו מהשבי הנורא הזה, וכשראיתי זאת בעיניך, הדבר נסך בי תקווה". מיכה החווה בידו לעבר יהודי אמקור שישבו בבית הכנסת.

"תקווה היא מצרך נדיר בימינו", נריה נאנח. "במיוחד אם אתה יהודי".

"אמת", אישר הילד את דבריו של נריה. "אילולי לא נחשבו היהודים לבוגדים, יכולנו לחיות יותר בשלווה".

"אילולי הממלכות לא התפלגו, אתה מתכוון". תיקן נריה. "היהודים לא נחשבים לבוגדים".

"יכול להיות שאתה צודק, אולם יכול להיות שלא", הילד דיבר כמבוגר מנוסה. דבר שהצליח לבלבל את נריה. "תסתכל מה קורה פה מסביבך, זה נראה לך היה קורא בעיר דזור למשל".

העיר דזור ממוקמת בגבול הצפוני של הממלכה והיא מאכלסת אך ורק גויים, לעומתה אמקור עיר המאכלסת בתוכה יהודים וגויים וממוקמת בצידה הדרומי של הממלכה.

בעבר כששני הממלכות היו מאוחדות. אמקור נחשבה לעיר מרכזית, אך מאז שבגד הנסיך ארטמיס והפך למלך ממלכת ארקוב. הפכה אמקור לעיר הדרומית ביותר השוכנת לגבול שתי הממלכות.

"אני אשתמש במשפט שלך", חייך נריה. "יכול להיות שאתה צודק, אך יכול להיות שלא".

"שקט שם", חייל צעד לעבר נריה ושלף את חרבו. "אמרת שתשתיק אותו", צעק. "אני לא רוצה לשמוע דיבורים נוספים, ברור!!".

החיילים היו אומנם שבעה בני אדם, אך בתוך בית הכנסת שהו רק שנים מהם. מה שאפשר לנריה להראות את יכולותיו, עליהם הוא מתאמן כבר כמה חודשים.

הוא הביט בעיניו על רגליו של החייל, וראה כי עמידתו אינה כשל אוחז חרב המוכן לקרב. על כן שלח את רגלו בבעיטה חזקה ומוטט את הר האדם שניצב מולו בחרב שלופה.

החייל לא הספיק להגיב ונריה גער מעליו כשידו לופתת בחוזקה בחרבו של החייל. "אל תזוז", קולו מאיים. התהפכו היוצרות. זה הצליח.

כל שבויי בית הכנסת כולל אביו ואימו החורגת הביטו בנריה, ואושר מהול בתדהמה ננסך בהם. עד עתה היו בטוחים כי אין מוצא, אף אחד לא יודע על כך שהעיר אמקור הותקפה בידי ממלכת ארקוב. אף חייל של ממלכת

היחיד שחייך מתחת לחולצתו היה מיכה הילד שבגללו החלה המהפכה.

שלושה גברים משבויי בית הכנסת הצטרפו לנריה ועזרו לו לקשור את החייל שעל הקרקע טרם יתעשת.

חלק מעששיות בית הכנסת שהאירו בלילה למתפללים היו תלויות בעזרת חבל לתיקרת בית הכנסת. אחד הגברים, ישעיהו שמו. ביקש מנריה שיתיר בעזרת החרב חלק מהחבל כדי שיוכלו לקשור את ידיו של החייל.

החייל השני הבין למתרחש וניסה להחזיר בקרב. הוא הניף את חרבו לעבר פניו של נריה, בתנועה מהירה הצליח נריה בעזרת חרבו לעצור את המכה. החייל הרים שוב את ידו והנחית אותה שוב בעוצמה.

נריה לא היה מוכן למתקפה החוזרת. אומנם הצליח לעצור את המכה שהמית עליו החייל, אך הועף לקרקע מעוצמת המכה.

שקט מחריד השתרר באולם בית הכנסת.

נריה לא וויתר, הוא התרומם במהירות והייטיב את אחיזתו בחרב. מרגיש חיוב לנצח בקרב, גם אם עלול הוא למות, עליו להשיג ביטחון ליהודי העיר.

דבריו של מיכה חדרו אליו באותם הרגעים.

הבטתי בך, כי אתה היחידי שלא נפלה רוחו מהשבי הנורא הזה, וכשראיתי זאת בעיניך הדבר נסך בי תקווה. אולי הוא צודק, יכול להיות שהדבר יחזיר את התקווה לאנשים.

"תקשיב לי טוב", נריה הייטיב את עמדתו. "אני אנצח אותך". מבלי הכנה מוקדמת שעט קדימה מבין שכדי לנצח הוא חייב לתקוף לתקוף ולתקוף. וזה אכן מה שעשה.

החייל לא היה מוכן למכת התקיפות וכוחו הלך ונחלש. עד שהצליח נריה להעיף את חרבו בעזרת מכה בה סיבב את חרבו על חרבו של החייל ושלף אותה מידו.

שלושת הגברים שקשרו את החייל הראשון, קשרו עתה את השני.

*****​

שעת לילה מאוחרת, חוסר השינה כלל לא ניכר על פניו של המלך אזמרגד. הוא המתין, לא הצליח להרגיע את רוחו. המלך הילך בחדרו כסהרורי.

אדם לבוש שחורים בכל גופו מראשו ועד רגליו, נכנס לחדרו של המלך אזמרגד. חרבו נתונה בנדנה, והוא אינו עומד לשלוף אותה, אלא אם כן יחוש בסכנה.

"ברוך בואך, הרבה זמן חיכתי לך", המלך אזמרגד התיישב בכיסאו. "נו יש חדש בפיך?"

האדם לובש השחורים הוריד את הכיסוי השחור שכיסה את פניו, וזהותו נגלתה במלואה למלך אזמרגד. "מי אתה?" נבהל המלך. "אתה לא אלפונסו".

"אלפונסו כבר לא יטריד אותך, יותר", האדם לובש השחורים דיבר בלחישה, דבר שהרגיז את המלך אזמרגד יותר.

"יש מישהו בחוץ? הצילו", קרא המלך. הבהלה ניכרה מקולו ומתנועות גופו.

חיוך בצבץ בזווית פיו של לובש השחורים. "אין אף אחד בחוץ, אני כבר טיפלתי בכולם", החיוך עדיך מרוח על פניו. "אני מציע לך לשמור על השקט, אם אתה לא רוצה למצוא את עצמך לצידם".

"איך אתה מדבר? אתה עומד מול מלכך!!". המלך אזמרגד הזדעזע מחוצפתו של לובש השחורים.

"המלך שלי היה המלך מלטאזר המסכן, שאיבד את חיו בגלל שני בניו החצופים שכל רצונם היה לשבת על כיסא המלוכה". הוא הפסיק לחייך, ודיבר ברצינות. "אבל בוא נדבר ברצינות, אם חייך חשובים לך. אתה תעצור את טקס העברת העוצרות לנסיך אינדה, ותגיש על מגש של כסף את כתר הזהב לנסיך המתאים יותר".

"ומיהו אותו נסיך? אתה אולי", הכעס בעיניו של המלך אזמרגד, השתלב יחד עם הפחד שחש. תנודות הרגשות שחש באותם הרגעים, כמעט ועילפו אותו.

"זאת אפשרות אבל לא, אני מדבר על הנסיך דנאתור".

חששותיו של המלך אזמרגד מתחילים להתאמת עם המציאות. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. הנה שוב שני נסיכים רבים על הכתר, שוב הממלכה עלולה להתפצל. עד שנגמרה מלחמת האחים העקובה מדם, הכול עומד להתחיל מחדש.

"אז מה אתה אומר, הוד מעלתך?" התלוצץ לובש השחורים. "אתה מוכן להעביר את הכתר לנסיך הצעיר וטוב הלב?"

המלך נעמד ופסע אחורנית לכיוון הקיר, הוא הפנה את גבו ללובש השחורים. בצד הקיר ניצבה שידה ועליה עמדו חרבות מסדר הדרגתי. המלך מיהר ושלף חרב מתוך סדרת החרבות, הוא כיוון אותה לעברו של לובש השחורים.

"מי שלח אותך?" המלך התקרב לאיטו קדימה.

החיוך שוב עלה על פניו של לובש השחורים. "אתה באמת חושב שתצליח לנצח אותי?" לובש השחורים קרב אף הוא.

המלך הניף את חרבו קדימה מנסה בכך לפגוע בכתפו של העומד מולו, אך לובש השחורים הפנה את גופו לצד שמאל ובכך החטיא המלך אזמרגד. "אתה עדיין רוצה לנסות?" לובש השחורים חייך. "דרך אגב אתה יכול לקרוא לי רַגון".

המלך כאילו לא הקשיב כלל לדבריו של רגון, הוא שלח את חרבו לצידו הימני של רגון, אולם שוב רגון הספיק לזוז. כשהבין רגון שהמלך לא מתכוון לוותר החליט לשלוף את חרבו.

"קיוויתי שאני לא אצטרך להשתמש בחרב, אבל אתה לא מותיר לי ברירה". הוא הכה בחוזקה בחרבו של המלך אזמרגד, והלה הצליח להדוף את החבטה.

המלך התנשף מעוצמת הכוח שהיה עליו לשחרר מגופו, הוא הרגיש שהוא כבר לא בכושר, כשהיה בעבר. רגון ניצל את אותם הרגעים ובעט בחזהו של המלך בעוצמה אדירה.

המלך הועף ונחבט בשידה ועליה מדורגות החרבות, ואלו בתגובה השתחררו מתפיסת השידה ונחבטו בראשו של המלך.

רגון התקרב בצעד מהיר לעבר המלך. "אני מתנצל אדוני המלך", שוב בחר להתלוצץ, ואף קד קידה כיאה למלך. "כעת האם תואיל בטובך להחליף את העוצרות?" רגון קירב את חרבו לגרונו של המלך.

מלך ארצי'בל הבין כי אין לו שום ברירה, עליו לקבל את מר גורלו של בנו הנסיך אינדה, ולהעביר את הכתר לראשו של הבן הצעיר, הנסיך דנאתור.

אך האם יקבל אינדה את הגזרה בשלום, או שמא תפרוץ מלחמה, זאת אין לדעת.

ימים יגידו את העתיד לקרות.

"נו אדוני המלך, יש לך תשובה ברורה בשבילי?" לחץ רגון. עכשיו שקרב את פניו לעבר המלך הצליח המלך אזמרגד לראות את תווי פניו בבהירות. אפו נשרי ושונה מאוד מבני עמו, אף מבנה פניו צר. בני העם הארצי'בלי הינם עגולי פנים וגשר אפם צר ויש מהם אף רחב.

"מהיכן אתה? אינך מממלכתנו". המלך אזמרגד כיווץ את גבותיו בתמיהה. הוא ידע כי השאלה הזאת תעסיק אותו עוד ימים רבים.

"זה לא הנושא כרגע". החזיר רגון את השיחה למתכונתה. "אם לא תאשר את העסקה, אני אטול בזה הרגע את חייך".

"בסדר, בסדר. אני אטול מבני בכורי את הירושה והעביר אותה לבני דנאטור".

רגון הרחיק את החרב מצווארו של המלך אזמרגד ונעמד על רגליו, "אדוני המלך", אמר בשעה שהחזיר את החרב לינדנה. "אם לא תקיים את הבטחתך אחזור אליך שוב, ואטול את חייך, הפעם בלי יותר מדי דיבורים מיותרים, ובלי אזהרות".

"בסדר גמור" אמר המלך ובאותו רגע היכה רגון על צווארו של המלך אזמרגד, והמלך שקע בשינה עמוקה.

בדיוק אז נכנס הנסיך אינדה לחדרו של אביו, כשהוא מוכה הלם. "אבא", השמיט הנסיך יורש העצר את תואר הכבוד של אביו. "למה כל המשרתים והסריסים שלנו שוכבים רדומים... אבא!!", לקח לנסיך כמה רגעים לקלוט כי גם אביו מונח באותו מצב כמו המשרתים. 'מישהו היה כאן', נפלה ההכרה בראשו.

בתחילה חשב שאביו השתגע והחל להכות את כולם, אך כשראה את אביו שוכב על הרצפה הבין כי מדובר בעצם בניסיון חיסול. רעש של נפילה נשמע מאזור חלון החדר, אינדה מיהר לעבר החלון ודמות לבושה שחורים נגלתה מול עיניו.

"מתיאס!!", קרא הנסיך אינדה בבהילות לסריסו. הסריס שעמד מחוץ לחדרו של המלך נכנס והבהלה לא פסחה מעליו. "מה קרה כאן?"

"אין זמן להסברים, תקרא מיד לשומרים, ותשלח מישהו שיזעיק לכאן בדחיפות את הרופא המלכותי". מתיאס קיבל את הפקודה ובלי לקוד קידה מיהר למלא את בקשתו של אדונו הצעיר.

יורש העצר קפץ מחלון חדרו של אביו, שהיה בגובה קומה אחת והחל לרדוף אחר לובש השחורים. אך עוד בטרם הספיק לזוז נעלם רגון בחסות החשכה.

דבר אחד הצליח לזהות הנסיך אינדה. סרט כחלחל קשור היה לחרבו של לובש השחורים. הוא לא ידע אם זה יעזור לו הרבה, אך גם זה היה משהו.

באותו לילה החלו החיילים לפטרל בכל הערים והכפרים, וחיפשו אדם המחזיק חרב ועליה קשור סרט כחלחל. אך רגון הצליח להימלט אל הצללים.

מאותו לילה החליט המלך אזמרגד כי החייל הכי מאומן בצבא, יקבע את עמדתו מחוץ לחדרו כל הלילה. ואם שוב יגיע רגון הוא יתקל קודם כל באותו שומר.

עד כמה הדבר ישמור על חייו, המלך אזמרגד לא ידע.

אך לכל הפחות עליו לנסות. הוא לא יכול ליפול לגחמותיהם של אנשים נמוכי מעלה, בטח לא של רוצחים.

*****​

 

[אינדה]

פרק 10
​

"מישהו רוצה להסביר לי מה קרה פה אתמול?" חמתו של המלך בערה בו. מיד בבוקרו של יום כינס את יועציו ושריו, לדון בהמשך לירושתו של בנו בכרו הנסיך אינדה.

כל השרים שתקו, אף אחד לא העז לפתוח את פיו. בימים רגילים היו מתווכחים בנימוס עם המלך אזמרגד, אך אחרי הלילה הקשה שעבר. בו נכנס שודד דרכים, או מוציא להורג ואיים על הוד מעלתו בתוך חדרו שלו.

"זהו לא העת לשתוק, אני מצווה עליכם לדבר". רוגז נשמע בדבריו.

"בשמם של אלי השמיים ובשמה של רוח הים, אני נשבע", היה זה לסו שר הכלכלה שדיבר ראשון. "אני נשבע שאין ידי במעל".

שאר השרים ראו שפניו של המלך אזמרגד נרגעו מעט, משבועתו של לסו שר הכלכלה. ומיד קמו בזה אחר זה ונשבעו בשמם של אליליהם.

"אם אף אחד מכם לא יודע דבר על המאורע, אני מגדיל את העוון". הכריז המלך. השרים רעו באימה. רק פעם אחת נראה המלך אזמרגד ברוגזו ובעקשנותו לגלות את הבוגד. היה זה כשנחלקה הממלכה לשניים.

המלך אזמרגד רצה לדעת מיהו הבוגד שעזר לאחיו, וכשגילה מיהו הדבר כבר היה מאוחר מדי. הבוגד הצליח להבריח את ארטמיס יחד עם חייליו אל העיר ארקוב ולשלוט עליה.

המלך אזמרגד קם מלוא קומתו, וקרא בקול לסריסו האישי. אלפונסו הכנעני פתח את דלתות האולם הגדול, ומיד ניצב לצידו של המלך.

"תקרב את אוזנך אלי", ציווה המלך.

"כן הוד מעלתך", ענה אלפונסו סריס המלך, וקירב את אוזנו לפיו רם המעלה של המלך אזמרגד.

"אני רוצה לצאת מחוץ לארמון", לחש המלך. "אך אני חושש שאחד השרים משתפים פעולה עם בוגד, או שהם עצמם הבוגד. לכן אני מצווה עליך בעזרת החיילים שעומדים מחוץ לאולם הזה, שלא תתנו להם לאף אחד לצאת החוצה".

אלפונסו הנהן בראשו ומיד עשה כמצוות המלך. הם פסעו יחדיו לעבר דלת הכניסה לאולם, ויצאו ממנה יחדיו. "תשמרו שאף אחד לא יצא", הורה המלך לשומרים.

שרי המלך נותרו עומדים על מקומם, לא מבינים מה קורה מסביבם. מדוע קם המלך ויצא מהאולם? האם עדיין חושד בהם? המלך אזמרגד היה כמו כספת נעולה, מעולם לא אהב לשתף את אנשי סביבתו בתוכניותיו.

היחיד שהיה המלך משתפו, היה סריסו האישי. אלפונסו הכנעני.

*****​

"מה נעשה עכשיו?" ישעיהו סיים יחד עם שני חבריו לקשור את החייל השני.

נריה הביט בשני האסירים שלהם, ואחר בפתח בית הכנסת. אם יחליט לצאת יש חשש מאוד גדול שהחמישה חיילים הנוספים, יצליחו לתפוס אותו ואת כל יהודי העיר אמקור. אבל אם ישארו יש להם סיכוי לגבור על החמישה.

נריה הביט בעיניו התוהות של אביו, יודע שהשאלות יגיעו ולא בטוח כיצד להשיב להן.

"מיכאל," פנה האב בחומרה, "מהיכן אתה יודע להשתמש בחרב? מעולם לא סיפרת לנו על כך."

נריה נשם עמוקות, מנסה למצוא מילים מתאימות. "אבא, זה לא הזמן לדבר על זה. יש לנו חיילים להתמודד איתם," השיב בקול רגוע אך מודאג.

"אינני מבין אותך, בני. אתה חייב לנו הסבר," התעקש מיכאל, קולו רועד.

נריה הביט באביו וראה את הדאגה בעיניו. הוא לא רצה לשקר, אבל גם לא היה בטוח כיצד יגיב אביו. "אבא, בבקשה, הבטחתי שאסביר לאחר שנבטיח את ביטחוננו."

מיכאל הניח יד על כתפו של נריה, מבטו חודר. "בני, אני דואג לך. אינני יכול להילחם אם אני לא מבין מה קורה."

נריה נשם עמוקות שוב, מביט בעיני אביו ומחליט לספר את האמת. "אבא, מאז שהייתי קטן הרגשתי צורך להגן על עצמנו, על המשפחה ועל היהודים בעיר. למדתי להילחם בסתר, עם חברים שהיו חיילים לשעבר. הם לימדו אותי את האומנות הזו."

מיכאל הרים גבה, מופתע. "מדוע לא סיפרת לנו? היית יכול להיפגע."

"לא רציתי להדאיג אתכם," אמר נריה בעצב. "רק רציתי להיות מוכן, למקרה שנזדקק לכך. והנה, היום הזה הגיע."

מיכאל הנהן, מתקשה לעכל את הדברים. "אני גאה בך, בני. אבל עליך להיזהר. אנחנו צריכים אותך."

נריה חייך חיוך קטן, מרגיש את הכובד יורד מלבו. "אני יודע, אבא. אני אעשה כל שביכולתי להגן עלינו."

מיכאל חיבק את נריה חזק. "אני סומך עליך. יחד ננצח."

נריה נעמד זקוף והכין את עצמו לקרב הבא, יודע שבפניו עומדת משימה חשובה לא פחות מהקרב עצמו – להוכיח את עצמו לאביו ולמשפחתו.

*****​

 

[אינדה]

פרק 11
​

"נריה אתה מוכן לספר לי מניין לך הידע להשתמש בחרב?" נדחק אביו למחשבותיו. "אני לא ידעתי שאתה מתאמן".

"מחילה מכבודך אבא", נריה לא רצה לפגוע באביו, מעולם לא עשה זאת ובטח שהוא לא מתכוון לעשות זאת עכשיו. "אני חושב שאנחנו חייבים כרגע לחשוב על דרך לגבור על שאר החיילים".

"אבל אתה חייב לנו הסבר", התערבה נעמה אימו החורגת.

"בעזרת השם", נריה וחייך אל הוריו. "אחרי שנצליח לצאת מפה בחיים". לא רצה להדאיג אותם. כל רצונו היה שאביו יתגאה בו, ולא משנה לו הדרך.

"אני מצפה לכך", אביו הניח יד על שכם בנו, וחיוך דק הצטייר על פניו.

נריה עזב את אולם בית הכנסת, ונעמד מאחורי דלת הכניסה. מרכין את אוזנו על דלת העץ העבה, מנסה לשמוע צעדים של באים ושבים. כשהבין שלא יוכל לשמוע דבר, חזר אל בית הכנסת והחליט לנסות דרך אחרת.

נריה לא אחז בידו חרב או כלי זיין אחר. הוא קרב אל אחד החיילים הקשורים ותפס בו בשתי ידיו. "מי אתה?" שאל כשרוק ניתץ מפיו על פניו של החייל.

החייל מצמץ בעיניו. "השם שלי לא חשוב", ענה ביבושת עיניו מביטות לקרקע לא מעזות להסתכל בנער שניצח אותו.

"מאיזו עיר הגעת?" נריה החליט להתחשב באיש, מבין ששמו לא יאמר לו דבר. "מדוע הגעתם הנה?"

"שודדי ים אנחנו", האיש עדיין לא מביט בעיניו.

עיני כל הנוכחים בבית הכנסת נפערו לרווחה. נריה הביט בפניהם של כל באי בית הכנסת, שש בליבו על שהצליח לגבור על שודד ים.

"הספינה שלנו טבעה בים והקפטן נלקח לבית הסוהר. אין לנו היכן להיות".

נריה הבחין בגודל הבושה בה עומד האיש. אילו היה נריה אדם מיומן בחרב ונוצח השודד, לא היה מתבייש כל כך. אך כשאדם שבסך הכול כמה ימים מתעסק בחרב ולא מיומן כלל מפיל אותך, זה כבר בושה גדולה.

"אז החלטתם לבו לעיר יהודית שבה וודאי אף אחד לא לומד לחימה, ולנסות לבזוז אותה?" רתח נריה מזעם. עד מתי יחשבו כעם חלש? מתי יבינו הגויים מסביבם שלא כדי להם להתעסק עם העם הנבחר?

"כ...ן", גמגם.

נריה התהלך בחדר בזעם, הכעס היה ניכר בעיניו ובתווי פניו. הרצון להוכיח שלא כדי להתעסק עם היהודים בער בו. נראה היה כי כל באי בית הכנסת הרגישו את מחשבותיו של נריה.

"שחרר אותם", נעמד מיכאל מול בנו ואחז בזרועו בעדינות. "אני מבין את הרצון לנקום, אך לא זו הדרך" חיוך מהול בעצב מרוח על פניו..

כל העיניים הופנו כלפיו. "מה?" נריה לא האמין למשמע אוזניו. "למה? הם באו הנה ואיימו על חיינו, הפחידו אותנו. איך אנחנו יכולים לשחרר אותם בלי כלום".

מיכאל הביט בבנו במבט חומל. "כי זה לא מי שאנחנו. אנינו עם של רוצחים, ובטח שלא נקמנים". אביו הצביע על עשרת הדיברות שהופיעו חרוטות על קיר האבן שמעל הפרוכת. 'לא תרצח' 'לא תיקום'.

"זה מדבר בעם ישראל, לא בעם נוכרי", הכעס בקולו של נריה הופנה לשודד הים.

"זה לא מי שאנחנו", מיכאל עזב את זרוע בנו וחזר לשבת במקומו.

נריה הביט בגבו המתרחק של אביו. "תשחרר אותם", נריה עזב את השודד, והלה נפל על הארץ בחבטה.

שלושת הגברים שקשרו את השודדים, מיהרו להתיר את קשריהם, כפי שציווה נריה.

השודדים הביטו בנריה במבט מופתע ומבולבל. "למה שחררת אותנו? לא מגיע לנו רחמים אחרי כל מה שעשינו."

נריה השתתק לרגע, מבטו נוקשה ונעול בעיניהם. "לא עשיתי זאת מתוך רחמים," קולו לא רגוע אך יציב. "עשיתי את זה כי זה מה שאבי ביקש. כי אנחנו לא עם של נקמנים או רוצחים."

השודד הרזה יותר, הרים את ידו כמו לבקש רשות לדבר. "אנחנו מצטערים באמת. לא הבנו עד כמה גרמנו נזק. זה לא האופי שלנו."

נריה התעצבן מעט, אבל השתדל לשמור על קור רוח. "התנצלויות לא יחזירו את מה שנשבר. מה שתעשו מכאן והלאה זה מה שיקבע. עכשיו לכו."

תחושותיו של נריה היו מעורבות אחרי השיחה. מצד אחד, עדיין זעם על ההרס והכאב שהשודדים גרמו, אולם מצד שני, חש גאווה על כך שהצליח לשמור על הערכים שלמד מאביו. הכעס בער בתוכו, אך היה מלווה גם בתחושת הקלה קטנה, על כך שהצליח לשמור על עקרונותיו ולא להיגרר לנקמה.

"אנחנו מאוד מצטערים על ההפחדה", הפעם היה זה השודד הקירח. "קוראים לי מורזן, וזה פירנן", הצביע על חברו.

על מה בדיוק אתה מתנצל? על ההרס הרב שהותרתם אחריכם? על הפחד נכנסתם באנשים? על כך שביזתם את מקומנו הקדוש? נריה רצה לצעוק את הדברים, אולם בחר לשתוק ולגשת לעזור לאביו.

שני השודדים יצאו מפתח בית הכנסת ומיד קראו לחבריהם. "שוב אנחנו מתנצלים על ההרס שגרמנו לכם".

מיכאל ונריה יצאו יחדיו מבית הכנסת. עיניו של נריה כמעט יצאו מחוריהן. מראה הרחוב הדהים אותו. כמה הרס. עגלת שוק עמוסה תפוחים, הייתה הפוכה כשמחצית מתפוחיה התגלגלו והתאבקו באבק הארץ. לצידם נחו שברי חרס של חנות הכדים, ובמרחק מה משם נראו אדניות שבורות ומנותצות על האדמה. חורבן!! זה מה שעשו השודדים, איך בדיוק הם מסוגלים להתנצל?

ההרס הרב הבעיר את הכעס בליבו של נריה מחדש. הוא הסתובב באחת ורץ לעבר השודדים. "מורזן", זעק. נריה לא יכול היה להחזיק עוד את הכעס. ברגע של תשוקה בלתי נשלטת, הסתער על מורזן, אגרופו נקמץ ונשלח לעבר פניו של השודד.

האגרוף פגש את לחיו של מורזן בקול חבטה רמה, גורם לו ליפול על הקרקע.

מורזן הביט בנריה מלמטה והתרומם באיטיות, חיוך עוקצני מרוח על פניו. "חשבתי שאינכם עם של נקמנים", נימת קולו מזלזלת.

נריה הרגיש את הכעס גואה בתוכו כמו גל צונמי, בלי הרבה מחשבה, רץ לעבר מורזן כשידו מתכוונת להנחית מכה חדשה על גופו השרירי של שודד הים.

מורזן שלח את ידו הימנית קדימה, ואחז בגרונו של נריה. "התנצלנו, אין לך על מה לנסות להעניש אותנו". הוא שיחרר את לפיתת ידו.

נריה הסדיר את נשימתו. "אני לא מאמין שאתם באמת מתנצלים," קולו רועד מזעם ובלבול. "איך אפשר לסלוח לכם אחרי כל מה שעשיתם?"

"די", כעס בקולו של מיכאל, שפסע אחרי בנו. "מספיק אני לא מרשה לך נריה לפנות בחוצפה לאנשים האלה", פנה אליו אביו, ובעיניו רמז שידברו בהמשך. נריה הבין את הרמז, ושתק.

"אני חושב שגרמנו מספיק נזק", אמר מורזן השודד הקירח והתחיל להתרחק יחד עם חבריו השודדים מהמקום.

"חכו, חכו רגע", קרא מיכאל אל גבם המתרחק. השודדים עצרו מיד כששמעו את קולו.

"כן אדוני", אמר מורזן ביראת כבוד.

"אינני יכול לשלוח אתכם ללא מזון ומים, האם תועילו בטובכם להגיע לביתי לסעוד עימנו הלילה?" מיכאל שלח שוב זוג עיניים יוקדות לבנו נריה.

נריה הבין ושתק. נאכל בינו לבין עצמו, אבל לא ימרוד באביו.

"איננו רוצים להטריח".

"זה בסדר, נשמח לארח אתכם", הפציר בם מיכאל, וחיוך קורן הצטייר על פניו.

דמו של נריה בער בו למראה אביו והשודדים הצועדים יחדיו לעבר ביתו. הוא לא אהב את המראה הזה בכלל. אולם מה יכול להגיד לאביו. תמיד שמר על כבודו ותמיד ישמור.

ארוחת ערב מפנקת הכינה נעמה. היא השתמשה בכל הטוב שהכיל מטבחה הצנוע, ובעיקר במאכל הלאומי של ממלכת הארצי'בל, הביריאני המסורתי, הוכן במיוחד לערב זה.

הביריאני הוא תבשיל עשיר ומפנק שמכיל בשר טלה משובח ואורז בסמטי מתובל בעשבי תיבול ותבלינים מקומיים. נעמה הקפידה להשתמש בחומרי גלם טריים ואיכותיים, שהעניקו לתבשיל טעמים וניחוחות מיוחדים. הביריאני הפך להיות מרכז הארוחה והאורחים לא יכלו להתעלם מהריח המשכר שעלה מהסירים.

נריה נהנה בכל פעם שמכינה נעמה את הביריאני לעמוד ולהריח את הקדרה בשעה התבשיל בעבע והפיק את ניחוחו המפורסם. הפעם נריה לא יחס חשיבות רבה למאכל.

הריח חדר עד עומק ביטנם של השודדים, והם אכלו ברעבתנות. נריה ישב בשולחן קפוץ ומתוח. הכעס ניכר בכל תו בפניו. מיכאל שראה זאת ניגש אליו ויחד יצאו מהבית החוצה.

"מה יהיה בני?" מיכאל סימן לבנו לשבת על אחת מאבני החומה שתחמו את סביבות הבית. "עד מתי ישלוט בך הגיהינום?"

"אבא זה נראה לך הגיוני?" קולו נשבר. "איך. איך אפשר לשבת איתם באותו שולחן ולהעניק להם ארוחה חמה ומזינה, ועוד את הביריאני המפורסם של אמא?"

מיכאל הביט בבנו. "אבינו הגדול אברהם, הכניס אורחים בלי להכירם ורובם ככולם היו גויים. אז אנחנו שהזדמנה לידנו המצווה הגדולה והחשובה הזו, לא נקיימה?" שאל אביו כאחד הלומד סוגיה. "נכון. הם פושעים, ונכון הם הזיקו לנו. אולם החרטה ניכרת על פניהם".

"אני מבין את כוונתך, אבי", ענה נריה. "אולם אל לנו לשכוח כי הגיעו הנה האורחים, לא כדי להטיב עימנו אלא כדי להזיקנו".

מיכאל נאנח והניח יד על כתפו של בנו. "נריה, לפעמים הכוח האמיתי הוא ביכולת לסלוח ולהתקדם הלאה. נקמה לא תביא את מה שאיבדנו". לנריה היה נראה שאביו מדבר על אימו רות שמתה במלחמת האחים הגדולה.

"כרגע נראה שהם מצטערים על המעשה שעשו, אז אנחנו בתור יהודים. לא אנשים, יהודים צריכים לדעת לרחם".

נריה הנהן באי רצון, מנסה להבין את החוכמה בדברי אביו. הם פסעו חזרה לביתם. המחשבות מתרוצצות בראשו של נריה. ידע שעליו למצוא דרך להתמודד עם הרגשות הסוערים שבתוכו, אך לא ידע כיצד.

השניים חזרו אל השולחן ובפעם הראשונה מאז פגש בשודדים, נריה חייך לעברם. לא שהוא מתכוון להוריד מהם את העיניים, אלא בדיוק להפך.

עד שייעלמו מהעיר אמקור, הוא לא מתכוון להניח להם להיות לבד. לכל מקום הוא יעקוב אחריהם. כל מה שיעשו הוא ידע.

אני עוד אגלה את מזימתכם האמיתית.

*****​

 

[אינדה]

פרק 12

​

סוס חום בעל פס לבן במרכז מצחו הגולש עד מעט אחרי אפו, ורעמת שיער חומה המתנופפת ברוח. צעד לאיטו ברחובות הערים, כשעל גבו אדם בעל כובע קש רחב שוליים המסתיר את צבע עיניו, ובד שחור המחסה את רוחב שפתיו ואת שאר מבנה פניו.

האיש היה נראה ההפך הגמור מהסוס.

הסוס היה אצילי בעל מבנה שרירים מפותח. ואילו האיש היה בלוי בגדים ורחב ממדים, נראה כאחרוני העניים. מאחוריו על סוס אצילי לא פחות רכב שומרו האישי.

השומר היה במרחק מטרים ספורים, רק למקרה שמשהו שלא אמור לקרות יקרה.

המלך עצר את סוסו לצד מרכול של סופרים. שני המאפיינים החזקים של העיר אוקסה, עיר הבירה. היו הסופרים הרבים שנהרו אליה, ומוזיקאים גדולים שיצאו ממנה.

המלך אזמרגד היה ידוע כמלך שאהב מאוד לקרוא. את שעות הפנאי המעטות שהיו לו, העביר בקריאה. עתה ניגש המלך אל הדוכן ופתח וסגר ספרים, מעטים הם הסופרים שכתבו ספרים עבי כרס, וכשהיה רואה המלך ספר עב כרס מיד היה מבקש מסריסו לקנותו.

"תסלח לי", המלך אזמרגד ניסה למשוך את צומת ליבו של המוכר, אך הלה הביט בבגדיו הבלויים, ועשה עצמו כאילו לא שמע דבר. 'אין לי זמן לקבצנים', אמר לעצמו המוכר.

"על מה עוסק הספר הזה?" המלך אזמרגד לבוש הסחבות הרים את הספר בידו, ובעל המרכול מיהר לחטוף את הספר מידו.

"אני מבקש ממך אדוני", תקיפות בפיו של המוכר. "לא לגעת בדבר". הוא הניח חזרה את הספר וחזר לעיסוקיו.

השומר האישי של המלך ניגש במהירות קדימה, אך המלך הרים את ידו כאות עצירה. ומיד חזר השומר לאחוריו.

"אני מבין שאינך מעוניין למכור לי", קבע המלך ומיד סיבב את גופו לעבר סוסו. תוך כדי שהסתובב המלך, נפל במכוון צרור מטבעות מידיו. השומר מיד הרים את המטבעות, והגישם אל המלך בהשתחוויה קלה. "מה אתה עושה?" לחש המלך ברוגז. "אתה הורס לי את התוכנית".

השומר התנצל, והמלך מיד החזיר את צרור המטבעות לכיסו.

המאורע הקטן לא נעלם מעיניו של המוכר, והוא מיהר לצאת לקראת הרוכב על הסוס בעל הבגדים הבלויים.

"או תסלח לי, איזה קבלת פנים מבישה", הוא יצא ממרכולתו ובושה ננסחה על פניו. "לא ידעתי שהינך אדם אמיד", התנצל המוכר.

"זה לא משנה אם אני אמיד או לא", קבע המלך. "הייחס הזה לא מגיע לאף אחד".

"אתה צודק אדוני", אמר המוכר כאחד שזה עתה ננזף על ידי אביו. "אך מאז פקד המלך לתלות עור של נחש ברחבי הממלכה, אנחנו מרגישים חסרי הגנה".

"מדוע?" ניסה המלך אזמרגד להבין.

המוכר זע באי נוחות על מקומו. מעולם לא דיבר רעה על המלך אזמרגד. "כיוון שאם המלך לא הצליח למצוא את מי שעשה לו רע, אז הוא וודאי מסתובב חופשי", המוכר עצר מנסה להבין האם האדם מולו מבין את דבריו.

"אני מבין", אמר המלך. "ולכן אתם חוששים מאנשים מוזרים?" ניסה המלך לאמת את חשדותיו.

"לכן אנחנו נזהרים מכל אדם שאיננו מכירים", אמר המוכר. "אז אני מתנצל, תרצה לקנות את הספר ההוא?"

המלך נד בראשו כמקבל את התנצלותו. "תודה אך הייתי שמח עתה לקבל דבר אחר".

המוכר הצטער על כך שהפסיד לקוח יקר. "מה רצונך?"

"האם תועיל לומר לי את שמך?" שאל המלך באדיבות.

"שמי הוא בלו".

המלך עלה על סוסו והמשיך לטייל להנאתו ברחבי העיר אוקסה, כשנכנס לסימטה צדדית צרה יותר, הרגיש כאילו אדם זר מביט בו. ומבלי לחשוב יותר מדי, החל המלך להביט לכל צדדיו.

חץ נורה על רגלו הקדמית-שמאלית של הסוס, ומבלי שהכין עצמו לכך התגלגל הסוס על הארץ ואיתו המלך אזמרגד. מיד ניגש השומר להרים את מלכו, והגן עליו בגופו.

המלך נעמד וניער את בגדיו. "מה אתה עושה דון?" קולו של המלך כמו העיר את השומר. "תרדוף אחריו כבר", הצעקה הייתה מלובה בהושטת יד למקום אליו ברח המתנקש.

דון הביט לכיוון עליו הצביע המלך אזמרגד, ומיד פתח בריצה לעבר הדמות שעמדה במרחק. המלך אף הוא פתח בדהירה על סוסו של דון, וניסה להשיג את הדמות.

אך כשהגיע דון לסימטה אליה ברח היורה, הוא נעלם. על הקרקע בצבץ לו דבר מה שנראה היה מוכר, הוא הרים אותו והמתין לבואו של המלך. "נו הצלחת לתפוס אותו?".

"לא", ענה דון והשפיל את עיניו. "מצאתי רק את זה". הוא הושיט אל המלך קופסה מלבנית עשויה מעץ ועליה עיטורים מיוחדים. "מנין השגת את זה?" נדהם המלך.

"זה נפל מכיסו של הפושע. לפחות יש לנו חפץ שיעזור לנו לגלות מי עשה את זה".

"אני לא בטוח שאתה צודק", עיניו של המלך המשיכו להביט בחפץ. "יותר נכון אם אתה צודק, אז אנחנו בבעיה".

"למה?"

"כי החפץ הזה.."., עצר המלך מדיבורו, בולע את רוקו לאט. קשה היה לו לחשוב שבעל החפץ יעשה דבר נורא שכזה, במיוחד כשהוא בשר מבשרו, עצם מעצמו.

"החפץ הזה שייך, לנסיך יורש העצר".

"מה?!" נדהם דון.

"זה שייך לאינדה!!"

*****​

 

[Chaya Lea]

כיוון שעוד לא עבר הזמן שאפשר לערוך אעיר את תשומת ליבך:

עמיד

אמיד

ואם כבר הגבתי אציין שאני עוקבת אחרי הסיפור ומחכה כל פעם לפרק הבא. בינתיים הוא מאוד מרתק ואני מחכה לראות לאן זה יתפתח.

 

[אינדה]

כיוון שעוד לא עבר הזמן שאפשר לערוך אעיר את תשומת ליבך:

אמיד

ואם כבר הגבתי אציין שאני עוקבת אחרי הסיפור ומחכה כל פעם לפרק הבא. בינתיים הוא מאוד מרתק ואני מחכה לראות לאן זה יתפתח.

תיקנתי. תודה.

 

[אינדה]

פרק 13

​

אל חדר קטן מצופה ווילונות סגולים נכנסו שלשת חברי מסדר הדרקון. במרכז החדר עמד שולחן בעל שלוש רגליים ואף עליו הייתה מונחת מפה בצבעי הווילונות שכיסו את החדר.

על השולחן היה מונח כדור אור לבן.

באמת זה שטויות. אישר לעצמו זביד את דבריו של ראדנוס ראש מסדר הדרקון.

"השלום לכם?" שאלה מגדת העתידות רדה שבדיוק נכנסה לחדר.

"שלום לנו", ענו פורן ופסון יחדיו.

"אני חשה באנרגיות שליליו בקרבתכם", אמר רדה ועיניה ננעצו בזביד. "אני מבינה שאינך מאמין לנבואותיי".

זביד אינו חש בנוח. "אניני מכירך כלל".

"מה רצונכם?" הפנתה מגדת העתידות את פניה אל שני חברי המסדר האחרים.

"רצינו לדעת, האם נצליח לחולל הפיכה בממלכת ארצי'בל?". פורן הניח שק מטבעות קטן על השולחן וחזר לעמוד במקומו.

"הםםםם, הםםםם", קולות משונים בקעו מגרונה של רדה. היא הניחה את שתי ידיה על הכדור, וכעבור מספר שניות פקחה את עיניה במהירות.

פורן ופסון עמדו משתהים, ואילו זביד גיחך בליבו על ההצגה.

"אתם שניכם תמותו", פסקה. "אך לעומתם אתה", הצביעה רדה על זביד. "אתה", חזרה שוב על דבריה. "עתיד גדול מחכה לך", היא החלה לנשום בכבדות כאחת ששד מדבר מגרונה. "אינך מכיר את עצמך, ואת יכולותיך". נשימה כבדה. "אני רואה זקן, זקן שמדבר אליך בחלומות". עיניה נפתחו ונסגרו במהירות. "כדאי לך לנסות".

"היא מכשפה", צעק פורן ומיד שלף פגיון צר וארוך ותקע בליבה של מגדת העתידות. "אסור לנו להקשיב לדבריה". קולו מבוהל.

"תזכור", ניסתה רדה לדבר ברגעה האחרונים. "הזקן. הזקן", היא עצמה את עיניה לעולמים.

זביד רעד בכל גופו. מניין יודעת מגדת העתידות על הזקן שמגיע אליו בחלומותיו? מדוע להקשיב לו? ולמה רדה טוענה שאני לא מכיר את עצמי? השאלות תקפו אותו. הרעד בכל גופו היה בילתי נשלט.

פורן שלף חזרה אליו את הפגיון מליבה של מגדת העתידות, ומיהר את חבריו לצאת מביתה של מגדת העתידות. "מהר לפני שיבואו אנשים לראות מה קרה".

"אני רוצה הסברים כאן ועכשיו", זביד נעמד מחליט לא לזוז אפילו לא סנטימטר אחד נוסף. "למה טענתם שראדנוס יודע לאן פנינו הועדו היום? איך הרשתם לעצמכם להיכנס למגדת עתידות? הרי אתם יודעים שזה נוגד את הערכים של מסדר הדרקון. ולמה רצחת אותה? אנחנו חברי המסדר לא הורגים!!".

פסון תפס פיקוד לראשונה בחייו. "זביד", קרא בקול גדול. "מספיק עם השאלות, כרגע אנחנו חייבים לברוח".

"אבל..."

"שמעת, מה אמרתי לך", נבח פסון, בפניו נרשמו עיוותים מאיימים. "אחר כך נדבר על הכול עכשיו בורחים".

השלושה יצאו מביתה של מגדת העתידות רדה בריצה מהירה, לא מביטים לאחור כלל.

*****​

בתוך המערה ישבו שלושת לובשי הגלימות וחרדה הייתה רק בגופו של זביד. "למה הרגת אותה?" הפנה מבטו אל פורן. "לפחות היית שומע ממה תמות או למה עליך למות והיית יודע ממה צריך אתה להיזהר".

פורן קם מהאבן עליה ישב ויצא מפתח המערה, אחר נכנס ושוב יצא. "אין לנו הרבה ימים", אמר תוך כניסה מחודשת אל פנים המערה. "אם שמתם לב הירח לא נראה כלל בשמיים, וזה אומר שאנחנו בתחילת החודש".

"מה שאומר שנשאר לנו עוד שבוע עד לתחילת ביצוע המשימה", ספק אמר ספק קבע פסון.

"אמת", פורן נענע בראשו.

זביד לא הבין איך חבריו למשימה מעבירים נושא במהירות שכזו. המראות מבית מגדת העתידות, בתוספת דבריה המפחידים, העיבו על נשמתו.

גם כך חייו היו מלאי צער. אין לו מושג מי הם הוריו, החלומות שתוקפים אותו, הזקן שנגלה אליו, עכשיו גם חבריו שעתידים למות. הוא שבידו להצליח במשימה. מה רוצים ממני החיים? למה אני לא יכול להיות כמו כולם? ומיהו הזקן הזה שמגיע לשגע אותי בחלומותיי?

"אתה שומע?" טילטל אותו פורן בחוזקה. "אנחנו מדברים איתך".

"הה, מה?" התנער זביד כמו מתוך חלום. "מה אמרתם, סליחה".

פורן הרים את ידו והנחית אותה בחוזקה על לחיו של זביד. "עכשיו אולי תקשיב".

זביד ליטף את לחיו הרותחת, ומעיניו כמעט פרצו דמעות. הוא שלט על עצמו, ומנע מהן לצאת. יודע שאם יראו חבריו שדמעה גולשת במורד לחיו, יבינו כי מורך לבב חדר בו ולא יסמכו עליו במשימה. והדרך של הפגיון של פורן לתוך ליבו שלו תהיה הרבה יותר מהירה מהחרב שתקע בליבה של מגדת העתידות.

"זה לא שלא הקשבתי פשוט עלה לי איזה שהוא רעיון לביצוע המשימה".

פסון התהלך בחלל המערה כארי בסורג, כמו רצה לתפוס בזביד ולחבוט בו את כל עצביו, אך מנע זאת מעצמו. נראה שזה לא קל לו. "המחשבות שלך לא מעניינות", צעק בתסכול. "עכשיו תקשיב למה שפורן אומר, אלו דברי חוכמה".

רגע של דממה, עבר בין כולם.

"מטרתנו היא לכפות על השילטון בממלכה זו, להאמין בדתנו", אמר פורן. "ולכן חשבנו להבריג אותך בממלכה".

גבתו הימנית של זביד הורמה בהפתעה. "ואיך בדיוק חשבתם לעשות זאת?" חשש קל נשמע בשאלתו. לחיו עדיין מאותתת על גלים של כאב.

"בשביל זה...", חיוך שטני הופיע על פניו של פורן. "אנחנו צריכים להוריד את הסימן של הדרקון ממצחך".

נראה ששניהם מאוד רוצים להוריד את הקעקוע, כאילו מתחשק להם לצרוב אותו באש.

"ואיך תעשו זאת?" תמהה זביד. "הרי הקעקוע צרוב בבשר, הוא נוצר על ידי תבנית דרקון ממתכת ששכבה יום שלם באש".

"בדיוק", ענה לו פורן. "זה בדיוק מה שנעשה".

רעד אחז בזביד, "מה? איך תעשה את זה?" אינסטינקט בריחה בער בו, רוצה לברוח מהמערה ומשני המשוגעים מצאי הדם שאיתו, אולם מטרות המסדר עמדו לנגד עיניו.

פורן ופסון איגפו אותו.

"לא שמעת מה אמרתי?" פורן התקרב כשידו מונפת ומוכנה להנחית עוד מכה על הלחי הכאובה ממילא.

פסון היה הראשון שזינק על זביד וקשר את ידיו אחורנית, פורן הנחית את המכה המתוכננת על הלחי השניה. ומיד הצליחו השניים להשתלט על זביד.

"מה עשיתי לכם, שחררו אותי", זביד ניסה להילחם. האנשים חסרי הלב, שעד לפני כשעה החשיבם לחבריו ודאג לכל מחסורם, נראו לו האויבים הכי גדולים שלו בזה הרגע. הוא נקשר לעץ שעזר להסתיר את פתח המערה. גופו השתפשף בחבל מרוב מאמץ להשתחרר ממנו, דם זב מזרועותיו.

פסון התקרב אל המדורה הקטנה שעשה זביד על מנת לחמם את המערה, והניח בתוכה מקל עשוי ברזל כשקודקודו תבנית מרובעת.

בשעת בוקר מוקדמת כשכל הלילה נחו להם פסון ופורן בנוחות, ואילו זביד רעד מפחד מפני הבאות, קמו שני לובשי הגלימות המשוחררים, והכינו לעצמם ארוחה דשנה.

גם לזביד הם הכינו אולם רק כשסיימו לדשן עצמם, הואילו בטובם להאכילו.

זביד לא ישן כל הלילה, הוא כל כך הצטער על הרגע בו הסכים לחברי מסדר הדרקון לקעקע אותו במצחו. בתחילה כעס על חבריו, אולם לאט לאט החל להבין את כוונותיהם. אילו היה הקעקוע במקום אחר בגוף, מקום נסתר, לא היו מנסים להורידו.

עייף מותש ורעב ניסה זביד לשמור על חוסן גופו, לא רוצה להראות לחבריו את חולשותיו. "אני מבין שאתם לא מתכוונים לשחרר אותי", אמר כאילו עומד לעשות להם דבר מה בכוחות על שאינם קיימים בו.

"אתה מבין נכון", פסון קרב אל המדורה. ליפף את ידו בבד גס, ושלף מתוך האש את מקל הברזל. בצעדים מתונים התקרב לעבר העץ בו היה נתון זביד.

פורן תפס בשתי ידיו את ראשו של זביד, כדי שלא יזוז בשעה שפסון יקרב אליו את הברזל הרותח. "נו", צעק פורן לעבר חברו המחזיק בברזל. "תעשה את זה מהר".

פסון קרב במהירות. עיניו של זביד התרחבו בתדהמה. עד לרגע בו החל פסון לקרב את הברזל, לא האמין שחבריו יעוללו לו דבר שכזה. הוא נשא תפילה אילמת לכל מי שרק הכיר. לראש מסדר הגלימות האדומות, לראש מסדר הדרקון, למגעת העתידות שמתה, ואפילו לזקן מחלומותיו. אולם אף אחד לא בא להושיעו.

פסון הניח את הברזל הלוהטת על אמצע מצחו, בדיוק במקום בו היה נתון קעקוע הדרקון.

צווחה עזה נפלטה מפיו של זביד.

קבוצה קטנה של ציפורים שנחו בשלווה על העץ אליו היה קשור, התעופפו למשמע הצווחה, ומשק כנפיהם הוסיף נופך לצעקה.

זביד לא הצליח לעמוד בכאב, וגופו נפל בעילפון.

פסון ופורן התירו את הקשרים המחברים את זביד לעץ, והובילו אותו לשכב בפנים המערה.

הם שפכו עליו מים והמתינו שיתעורר.

*****​

 

[שמואל אגסי]

ואוו.
מוכרח לציין שמהרגע שהתחלתי לקרוא, קשה היה עליי להפסיק, מה שגרם לי לגמוע את כל הפרקים שהועלו, כמעט בבת אחת.
מאחר והסיפור נראה לי שואב ומוצלח במיוחד, יש מספר דברים שמציקים לי, ואשמח להסב את תשומת ליבך.

1) השמות. לאנשים ממדינה או ממלכה אחת, בדרך כלל יש שמות האופייניים לבני הארץ הזאת. כשבונים סיפור המסופר על ממלכה מסוימת, יש צורך לבנות גם קולקציה של שמות בעלי צליל דומה. השמות שקראת לגיבורי הסיפור הזה, לקוחים ברובם מתרבויות ושפות קיימות, אך שונות מאוד זו מזו.
לדוגמא: מתיוס זה שם רומאי/יווני מובהק, אלפונסו זה שם ספרדי (בוודאי שלא כנעני...) אינדה (בהתעלם מהעובדה שלי זה נשמע שם של אישה) הוא שם יפני, אנסטסיה הוא בברור שם סלאבי-רוסי. ומלטזאר זה שם בבלי/ארמי. ארטמיס וטוביאס מן הסתם הקרצת, אך יש להם קצת ניחוח כוזרי/קינני.

2) כנען. האזכור של כנען בעייתי מאוד, נוכח העובדה שכנען לא קיימת ברשומות ההיסטוריות כמדינה וכעם (כולל בתנ"ך-להבדיל) לאחר כיבוש יהושוע, ולפני כיבוש יהושוע לא היו יהודים פזורים ברחבי תבל, אלא או במצרים או במדבר. כך שלא יתכן שהיה למלך אזמרגד עבד כנעני לא בשם אלפונסו ולא בשום שם. יתירה מזאת, גם אם נתגבר על משוכת היהודים, בתקופת הכנענית לא היה בנמצא נייר, כך שאני בספק אם היה חנות ספרים בשטח.

3) מסדר עוף החול. אינני משתייך לאנשים שנוהגים שלא לתת צ'אנס לספרי פנטזיה. לא. לא כל סיפור שמדבר על ממלכות עתיקות הוא חיקוי של איסתרק, ולא כל פנטזיית קסמים היא שכפול של ג'יי קיי רולינג, וכל שכן לא של דופליקטים. אם כי יש מקומות שבהם הגבול נחצה. השם מסדר עוף החול הינו שם שמזוהה חד משמעית לעלילה קסומה המוכרת לכולנו, ובחירה בשם הזה תגרום לרבים מהקוראים לסגור את הספר בעצבים. (הייתי רוצה לתת דוגמא ספציפית מדופליקטים, אך הנושא נדוש כבר ומוצה עד תום) וזה חבל מאוד, כיוון שכאמור אין שום קשר ודמיון לספר הנ"ל.

4) כישוף. שימוש בכישוף על פי התורה הינו דבר מתועב במיוחד. לכן לעניות דעתי (הענייה בהחלט) אגם שאין מניעה להזכיר כוחות כישוף במהלך סיפור, עדיין נראה כי ראוי להימנע מהתחברות והזדהות של הקורא בדמות של מכשף.

אלרונד היה ידוע כמכשף אמת, לא כמו הנזיר סבסטיאן ממלכת ארקוב הממוקמת מעבר ליער האסור שנתפס בשקריותו. סבסטיאן טען כי מלחמה גדולה עתידה לבוא על העם, בעקבות המעשה הנוראה שקרה בארץ ארקוב.

המשפט הזה לדוגמא, הינו משפט שמחבר את הקורא לתת אמון באלרונד, שהרי הוא לא כמו סבסטיאן, דובר השקר. ובכלל נשמע באופן כללי שהאיש רחום וטוב לב. לדעתי (כאמור: הענייה בהחלט) לא ראוי להוציא את הקורא בהרגשה כזו.

 

[אינדה]

ואוו.
מוכרח לציין שמהרגע שהתחלתי לקרוא, קשה היה עליי להפסיק, מה שגרם לי לגמוע את כל הפרקים שהועלו, כמעט בבת אחת.
מאחר והסיפור נראה לי שואב ומוצלח במיוחד, יש מספר דברים שמציקים לי, ואשמח להסב את תשומת ליבך.

1) השמות. לאנשים ממדינה או ממלכה אחת, בדרך כלל יש שמות האופייניים לבני הארץ הזאת. כשבונים סיפור המסופר על ממלכה מסוימת, יש צורך לבנות גם קולקציה של שמות בעלי צליל דומה. השמות שקראת לגיבורי הסיפור הזה, לקוחים ברובם מתרבויות ושפות קיימות, אך שונות מאוד זו מזו.
לדוגמא: מתיוס זה שם רומאי/יווני מובהק, אלפונסו זה שם ספרדי (בוודאי שלא כנעני...) אינדה (בהתעלם מהעובדה שלי זה נשמע שם של אישה) הוא שם יפני, אנסטסיה הוא בברור שם סלאבי-רוסי. ומלטזאר זה שם בבלי/ארמי. ארטמיס וטוביאס מן הסתם הקרצת, אך יש להם קצת ניחוח כוזרי/קינני.

2) כנען. האזכור של כנען בעייתי מאוד, נוכח העובדה שכנען לא קיימת ברשומות ההיסטוריות כמדינה וכעם (כולל בתנ"ך-להבדיל) לאחר כיבוש יהושוע, ולפני כיבוש יהושוע לא היו יהודים פזורים ברחבי תבל, אלא או במצרים או במדבר. כך שלא יתכן שהיה למלך אזמרגד עבד כנעני לא בשם אלפונסו ולא בשום שם. יתירה מזאת, גם אם נתגבר על משוכת היהודים, בתקופת הכנענית לא היה בנמצא נייר, כך שאני בספק אם היה חנות ספרים בשטח.

3) מסדר עוף החול. אינני משתייך לאנשים שנוהגים שלא לתת צ'אנס לספרי פנטזיה. לא. לא כל סיפור שמדבר על ממלכות עתיקות הוא חיקוי של איסתרק, ולא כל פנטזיית קסמים היא שכפול של ג'יי קיי רולינג, וכל שכן לא של דופליקטים. אם כי יש מקומות שבהם הגבול נחצה. השם מסדר עוף החול הינו שם שמזוהה חד משמעית לעלילה קסומה המוכרת לכולנו, ובחירה בשם הזה תגרום לרבים מהקוראים לסגור את הספר בעצבים. (הייתי רוצה לתת דוגמא ספציפית מדופליקטים, אך הנושא נדוש כבר ומוצה עד תום) וזה חבל מאוד, כיוון שכאמור אין שום קשר ודמיון לספר הנ"ל.

4) כישוף. שימוש בכישוף על פי התורה הינו דבר מתועב במיוחד. לכן לעניות דעתי (הענייה בהחלט) אגם שאין מניעה להזכיר כוחות כישוף במהלך סיפור, עדיין נראה כי ראוי להימנע מהתחברות והזדהות של הקורא בדמות של מכשף.

המשפט הזה לדוגמא, הינו משפט שמחבר את הקורא לתת אמון באלרונד, שהרי הוא לא כמו סבסטיאן, דובר השקר. ובכלל נשמע באופן כללי שהאיש רחום וטוב לב. לדעתי (כאמור: הענייה בהחלט) לא ראוי להוציא את הקורא בהרגשה כזו.

קודם כל תודה רבה על הערה הבונה. המתנתי הרבה זמן שלמישהו יפריע משהו בסיפור.

1. לגבי השמות אתה צודק. אבל ממלכת ארצי'בל היא ממלכה שמקבלת אליה מלא אנשים, מזרמים וארצות שונים. כל זמן שלא מדובר בפושעים. [לרוב הפושעים מצליחים להתגנב אליה בלי שישימו לב]. המלך מלטאזר השקיע רבות בקרבת שאר העמים אליו.
מה גם שכל המקומות בסיפור הן מומצאות, פנטזיה. ולכן גם השמות מומצאים.
2. כנען המוזכרת בסיפור אינה כנען המקראית. אלא כנען מומצאת. כנען היא מדינה חלשה. אין לא מלך, ולא מנהיג. גם מצרים שמוזכרת אינה מצרים המקראית.
3. מסדר עוף החול, לא נקרא קח כי יש לו כוחות כישוף. אלא בגלל שהרעיון שלו בנוי על עוף החול. כמו שהפניקס תמיד נולד מחדש קח גם המסדר.
4. לגבי המכשף אמת או לא. לא מדובר על כשפים אמיתיים, אלא על נבואות וכעין זה. מה גם שהכישוף המוזכר לא מדבר על יהודי שעושה כישוף, אלא רק על גוי. כמו שמצינו בבלעם. המסדר נקרא בפועל מסדר הפניקס. שזה תרגום של עוף החול. אם זה באמת יפריע [כשהספר יעבור עריכה] אחליף.

שוב תודה רבה. על התגובה.

 

[שמואל אגסי]

2. כנען המוזכרת בסיפור אינה כנען המקראית. אלא כנען מומצאת. כנען היא מדינה חלשה. אין לא מלך, ולא מנהיג. גם מצרים שמוזכרת אינה מצרים המקראית.
3. מסדר עוף החול, לא נקרא קח כי יש לו כוחות כישוף. אלא בגלל שהרעיון שלו בנוי על עוף החול. כמו שהפניקס תמיד נולד מחדש קח גם המסדר.

אני חולק עליך. אינני חושב שאפשרי להשתמש בשמות של מדינות קיימות (בעבר ובהווה) ולשכנע את הקורא שידמיין שזה מדינות אחרות. בשמות פרטיים זה עוד אפשרי (ושוב אני חוזר, מאוד מאוד לא מומלץ.) אבל במדינות ועמים-לא. לא חבל להכביד על הקורא כבר בתחילת הספר?
כל כך הרבה שמות פרטיים המצאת, כמה כבר יהיה מסובך למצוא שמות גם למדינות מהם מגיעים העבדים?
ובעניין מסדר עוף החול. ממש לא משנה אם מסדר עוף החול נועד להילחם בעזרת כישוף בכוחות הרשע, או לחלק פקעל'ך בבתי חולים. השם מסדר עוף החול תפוס כבר בראשו של הקורא האנושי המצוי, ושימוש בשם הזה יהרוס לקורא את חווית הקריאה. ולא כדאי להרוס לו את החוויה, הוא הרי לקוח שלך.

ובעניין הכישוף. משמעות המילה כישוף היא שימוש בכוחות על שמקורם בכוחות טומאה, זה המציאות, ועל זה בדיוק אמרה התורה תועבה. גם המקצוע של הגדת עתידות, שמוזכר כאן בסיפור כאישה שנפלה כקרבן לפחד של מישהו מהעתיד שהיא חזתה לו, הינו מעשה נבלה ע"פ התורה.
אתה מעוניין שהקורא גם ידמיין עולם שבו המשמעות "כישוף" הינה משמעות שונה מבעולם שלנו?
האין גבול למה שאפשר לבקש מהקורא?
אולי כבר תבקש ממנו לדמיין עולם שבו אין תורה, ואז לא תהיה כפוף למגבלות הלכתיות? (רח"ל)

 

[אינדה]

פרק 14​

בלילה ישב המלך אזמרגד והביט בחפץ שמצא.

כבר שחזר לארמון אסר על שומר ראשו לספר על החפץ שמצא, ובטח שלא לחקור את אינדה עליו.

איך הגיע החפץ הזה לעיר? האם אינדה מנסה לבגוד בי? אבל מדוע, הרי הוא עתיד להחליף אותי ולהיות המלך הבא? השאלות האלו הציקו למלך אזמרגד.

"נתתי לך הכל אינדה, אז למה?" המלך אזמרגד חש תדהמה, בלבול וצער עז. המחשבה שאדם שהעניק לו כל כך הרבה, ובמיוחד יורש העצר שלו, יוכל לעשות דבר כזה, הייתה לו קשה מאוד. השאלות שהסתובבו בראשו גרמו לו לחוסר שקט ולתחושת בגידה עמוקה.

המלך אזמרגד נאנח בכבדות, תחושת הבגידה מכרסמת בנפשו. הוא הביט שוב בחפץ, מנסה לגלות בו רמז כלשהו שיאמת או יפריך את חששותיו. דברי ימי המלכות היו מלאים בתככים ובבגידות, אך הוא מעולם לא חשב שבנו שלו ינסה להתנקש בחייו.

האם ההיסטוריה של אבא המלך מלטאזר חוזרת ומתקיימת גם במלכותי?

המלך הרים את מבטו ושיגר מבט נחוש לעבר הדלת. "אלפונסו", קרא בקול יציב, "זמן את אינדה מיד". עלי לברר את האמת, לא משנה כמה כואבת היא תהיה.

אלפונסו הנהן, מבטו מלא כבוד ודאגה, ומיהר לצאת מהחדר.

המלך אזמרגד נותר לבדו, מחשבותיו סוערות. "אינדה", לחש לחלל החדר. "חייבת להיות סיבה לכל זה. אולי אני לא מבין הכל".

*****​

"בוקר טוב לך הוד נסיכותך", חיוך זורח על פניו של המורה לסייף. "אתה חושב שתנצח היום?" מתיוס המתין באולם הלימודים עד שיועיל הנסיך אינדה בטובו להגיע.

אינדה נכנס לתוך אולם הלימודים, כשמצב רוחו ירוד. "אניני יודע", הייתה תשובתו, ולא יסף.

מתיוס כיווץ את גבותיו. "קרה משהו יורש העצר?"

"מישהו ניסה להתנקש אתמול בערב באבי, המלך", עצב הצטייר על פניו של הנסיך. "ולא הצלחתי לתפוס אותו".

"ואתה חושב שזה שלא הצלחת לתפוס אותו זה בגלל שאתה לא מוכן?" המורה הטעים קולו בתמיה.

הנסיך הנהן בראשו, והמורה לסייף לא וויתר. "אתה טועה". קבע. "אתה מאומן בצורה הטובה ביותר, שליטתך בחרב היא פלאית".

"בוקר טוב", אמרה המלכה רוהאנה כשנכנסה לאולם. "עברתי פה ליד, ואמרתי לעצמי שאכנס להגיד לכם שלום", חייכה המלכה. "אז איך מתקדם הנסיך?" פניה קורנים כאילו לא קרה בלילה מה שקרה.

"בוקר טוב הוד מעלתך", מתיוס קד קידה עמוקה, ואילו הנסיך יורש העצר רק הרכין מעט את ראשו. אין זה יאה לנסיך הכתר לקרוע כפחות ממנו.

"קרה משהו?" לב של אמא יודע לחוש את רגשותיו של בנה, גם אם היא המלכה בכבודה ובעצמה.

הנסיך יורש העצר התעשת במהירות. הוא ידע כי המלך אזמרגד אביו, אסר לספר לאימו על מאורעות הלילה, ולכן היה חייב להתעשת על עצמו. "הכול בסדר, אמא", ניסה הנסיך. "סתם עבר עלי לילה ללא שינה".

"אתה יודע שלא תצליח לעבוד עלי", הצטחקקה המלכה. "אני מרגישה שעובר עליך משהו, אבל זה שלך אתה לא חייב לשתף אותי". היא רמזה למשרתה לוסיה, וזאת הבינה כי עליה לזמן את הסריס מתיאס אל חדר המלכה.

"הוד מעלתך אמא, הסריס שלי לא יגיד לך דבר". הבין מיד הנסיך יורש העצר את רמיזתה של אימו ללוסיה.

"כנראה שגם אתה מכיר אותי טוב, הנסיך אינדה". שוב הצטחקקה המלכה ועזבה את אולם הלימודים, מותירה את יורש העצר והמורה לסייף לבד בחדר.

מתיוס ניגש אל הנסיך והושיט לעברו את חליפת השריון שתגן עליו מפני הלחימה. "אימך המלכה ביקשה שתלבש את זה לפני הלימוד".

"אני חושב שהיום אני יתמקד ביריית חץ וקשת", הנסיך התקדם לכיוון היציאה מהאולם.

"אתה לא יכול לעשות זאת", תקיפות בקולו של המורה לסייף. "אני לא כלי על לוח שאתה יכול לבחור מתי להזיזו".

הנסיך אינדה הסתובב בחדות, ועיניו בערו באש להבת שלהבת. "נראה לך הגיוני הדיבור הזה? אני יורש העצר להזכירך. נראה לי ששכחת את מי אתה מלמד!!".

מתיוס נפל אפיים ארצה. "אני מתנצל הוד מעלתך", גופו רטט מאימה. "בדיוק בגלל זה אני מדבר כך". עיניו הביטו על הארץ. "חייך תלויים בלימודיי. אם לא תלמד כראוי וינסה אי מי להפיל את שילטונך, אתה לא תהווה עבורו בעיה".

"אתה חושב שמישהו רוצה להפיל אותי?" כיווץ הנסיך את גבותיו.

קולו של מתיוס סדוק. "מאז שדודך בגד בשלטון המלוכה של אביך, אין לדעת. וחייבים לנהוג במשנה זהירות".

"זה עדיין לא נותן לך לגיטימציה לדבר אלי כך", הנסיך קרב אל מתיוס ושלף את חרבו. "אתה מבין שבן מוות אתה?" הניח את חוט החרב על כתפו הימנית של המורה, ודקר את הכתף קלות. "להבא חשוב לפני שתדבר", הנסיך יורש העצר הניח את החרב חזרה לינדנה.

"חסדיך גדולים הוד נסיכותך", ניסה המורה לסייף לדבר אל ליבו של הנסיך. אך ככל שניסה רצונותיו של הנסיך בערו בו. הוא כל כך נהנה מהמחזה.

"אתה צריך להשתתף בקרקס הנודד", צחק הנסיך. "קום מתיוס, ותשמור להבא על פיך, כי בפעם הבאה החרב הזו תבצע, לא רק תאיים".

דלת אולם הלימודים נפתחה בשנית. אל האולם נכנס אלפונסו במהירות, עיניו נוקבות. "הנסיך אינדה, אביך דורש לראותך באופן מיידי".

הנסיך הנהן בראשו. "אני בא", פניו לא הביעו את המתחולל בתוכו, הוא חש מבועת. למה אבא רוצה לראות אותי עכשיו? האם עשיתי משהו לא בסדר? אולי יש בעיה חמורה בממלכה?

*****​

 

[שמואל אגסי]

קטע מצוין!
מחכים לפרק הבא

 

[צלולה]

וואו!
התחלתי לקרוא ולא הצלחתי להפסיק!!!

השם מסדר עוף החול הינו שם שמזוהה חד משמעית לעלילה קסומה המוכרת לכולנו, ובחירה בשם הזה תגרום לרבים מהקוראים לסגור את הספר בעצבים.

אני לא חושבת שצריך לסגור את הספר בעצבים,
אני דוקא ניהנית מכאלה איזכורים...

 

[ת.עקבי]

וואו!
התחלתי לקרוא ולא הצלחתי להפסיק!!!

אני לא חושבת שצריך לסגור את הספר בעצבים,
אני דוקא ניהנית מכאלה איזכורים...

להבנתי הקוראים יתחלקו לשלוש:
1. אלו שקראו את הספר ההוא.
2. אלו שלא קראו.
3. אלו שלא קראו אבל כן שמעו מושגים מהסביבה.
בשיקול של כולם, אולי רק מספר 3 יסגור את הספר בעצבים, וגם בזה, להבנתי, יהיו הקוראים חלוקים.

בכל אופן, רק לי בלטה העובדה שעוף החול הוא בכלל מושג יהודי, שהועתק אל הגויים כמו הרבה מושגים אחרים? (תופתעו אולי, אבל חד-קרן הוא אחד מהם, אם כי המראה שלו שונה)

 

[ת.עקבי]

@אינדה
לא קראתי הכול, צריכה זמן ויישוב הדעת, אבל בלטה לי נקודת ה'בן מוות' והפריעה לי. בעצם, המורה אמנם ניצב מול הנסיך, אך ההוראות שהוא מקבל מגיעות היישר מן המלך. ואם לשקול את צו המלך מול צו הנסיך - הרי שהמורה חייב לציית למלך, ואם הנסיך יוצא כנגדו - הוא בעצם מורד באביו, ובפשטות - הינו בן מוות. לא?

 

[ת.עקבי]

קודם כל תודה רבה על הערה הבונה. המתנתי הרבה זמן שלמישהו יפריע משהו בסיפור.

1. לגבי השמות אתה צודק. אבל ממלכת ארצי'בל היא ממלכה שמקבלת אליה מלא אנשים, מזרמים וארצות שונים. כל זמן שלא מדובר בפושעים. [לרוב הפושעים מצליחים להתגנב אליה בלי שישימו לב]. המלך מלטאזר השקיע רבות בקרבת שאר העמים אליו.
מה גם שכל המקומות בסיפור הן מומצאות, פנטזיה. ולכן גם השמות מומצאים.

נצטרך להבין את זה מהסיפור, כן? כתוב היכנשהו? רצוי בפרקי ההתחלה.

2. כנען המוזכרת בסיפור אינה כנען המקראית. אלא כנען מומצאת. כנען היא מדינה חלשה. אין לא מלך, ולא מנהיג. גם מצרים שמוזכרת אינה מצרים המקראית.

יהיה פשוט יותר ליצור שם חדש. אתה יכול לבקש מהGPT שיקשקש לך שם ארץ ואתה יכול לשחק ולעוות שמות קיימים. נניח במקום כנען - נען, כען, כינאן וכדומה.

 

[אינדה]

@אינדה
לא קראתי הכול, צריכה זמן ויישוב הדעת, אבל בלטה לי נקודת ה'בן מוות' והפריעה לי. בעצם, המורה אמנם ניצב מול הנסיך, אך ההוראות שהוא מקבל מגיעות היישר מן המלך. ואם לשקול את צו המלך מול צו הנסיך - הרי שהמורה חייב לציית למלך, ואם הנסיך יוצא כנגדו - הוא בעצם מורד באביו, ובפשטות - הינו בן מוות. לא?

נכון! אבל המורה דיבר בצורה מזלזלת. "אני לא כלי וכו'". ואינדה עונה לו על זה שהוא בן מוות. לא על כך שהוא לא מקשיב לו או משהו אחר.

נצטרך להבין את זה מהסיפור, כן? כתוב היכנשהו? רצוי בפרקי ההתחלה.

יהיה פשוט יותר ליצור שם חדש. אתה יכול לבקש מהGPT שיקשקש לך שם ארץ ואתה יכול לשחק ולעוות שמות קיימים. נניח במקום כנען - נען, כען, כינאן וכדומה.

ברוך השם הספר בשלבי גמר. ובגלל שאנילא מפסיק לדחות את הכתיבה שלו, החלטתי להעלות אותו לכאן שיהיה לי מוטיבציה לסיום. [אני פשוט באמצע עריכה של ספר בכורים. ובכתיבה של חלק 2. ועוד הפתעות].
את השינויים לשמות אני אעשה בלי נדר. בשלבי העריכה. כי זה ייצור לי בלאגן בסדר. אז כרגע נשאר עם כנען ומצרים ובעריכה נשנה בעז"ה.

 

[ת.עקבי]

נכון! אבל המורה דיבר בצורה מזלזלת. "אני לא כלי וכו'". ואינדה עונה לו על זה שהוא בן מוות. לא על כך שהוא לא מקשיב לו או משהו אחר.

אה, הבנתי. צודק! זה מה שקורה כשמרפרפים

ברוך השם הספר בשלבי גמר. ובגלל שאנילא מפסיק לדחות את הכתיבה שלו, החלטתי להעלות אותו לכאן שיהיה לי מוטיבציה לסיום. [אני פשוט באמצע עריכה של ספר בכורים. ובכתיבה של חלק 2. ועוד הפתעות].
את השינויים לשמות אני אעשה בלי נדר. בשלבי העריכה. כי זה ייצור לי בלאגן בסדר. אז כרגע נשאר עם כנען ומצרים ובעריכה נשנה בעז"ה.

הרבה הצלחה!

 

[שמואל אגסי]

להבנתי הקוראים יתחלקו לשלוש:
1. אלו שקראו את הספר ההוא.
2. אלו שלא קראו.
3. אלו שלא קראו אבל כן שמעו מושגים מהסביבה.
בשיקול של כולם, אולי רק מספר 3 יסגור את הספר בעצבים, וגם בזה, להבנתי, יהיו הקוראים חלוקים.

בכל אופן, רק לי בלטה העובדה שעוף החול הוא בכלל מושג יהודי, שהועתק אל הגויים כמו הרבה מושגים אחרים? (תופתעו אולי, אבל חד-קרן הוא אחד מהם, אם כי המראה שלו שונה)

קודם כל, מדובר בהרבה יותר מאזכור. מסדר עוף החול הזה תופס פה נתח משמעותי מהסיפור (לפחות מה שעלה עד עכשיו), ושימוש במושגים כאלה משאיר את הקורא עם טעם כאילו הספר נכתב בחוסר השקעה וחוסר מקצועיות (אני כמובן לא אומר שזה נכון) או גרוע מזה-טעם של העתקה.

3. אלו שלא קראו אבל כן שמעו מושגים מהסביבה.

בכנות לא הבנתי את הטענה. מה ההבדל בין מי שקרא את הספר למי שרק שמע עליו? לדעתי אנשים שקראו מאוד יתרגזו לראות חיקויים.
חוץ מזה מאין לך שלא קראתי?

 

[ת.עקבי]

קודם כל, מדובר בהרבה יותר מאזכור. מסדר עוף החול הזה תופס פה נתח משמעותי מהסיפור (לפחות מה שעלה עד עכשיו), ושימוש במושגים כאלה משאיר את הקורא עם טעם כאילו הספר נכתב בחוסר השקעה וחוסר מקצועיות (אני כמובן לא אומר שזה נכון) או גרוע מזה-טעם של העתקה.

האמת שאין לי מושג מה עשה המסדר הזה, כך שאני לא יודעת להקביל ביניהם. הפעולות שלהם זהות? כי אם כן - בעיה. אם לא - חושבת שזה עניין של טעם.

בכנות לא הבנתי את הטענה. מה ההבדל בין מי שקרא את הספר למי שרק שמע עליו? לדעתי אנשים שקראו מאוד יתרגזו לראות חיקויים.
חוץ מזה מאין לך שלא קראתי?

מירב הסיכויים שמי שרק שמע - לא קורא ממניעים אידאולוגיים, ולכן - עלול להציק לו שהסופר מכניס מושגים משם לספר חרדי.
לא אמרתי דעה לגביך אם קראת או לא, הצגתי חלוקה שהייתה הגיונית בעיניי. אני, למשל, עונה על 3, אבל הייתי ממצמצת באזכור הראשון של המסדר וממשיכה הלאה (מה שעשיתי כבר, בעצם).