פנאי קרוב ככל שתרצי- רותי קפלר

ממממ?

מי הם אלו היציבים נפשית בעיניך..?
כלומר, יצורים דו רגליים הם בדרך כלל לא יציבים נפשית, זה חלק ממה שמאפיין את היותם בני אדם..
דודי שמרגיש שונה ומנסה למצוא את עצמו בעולם נשמע לי הגיוני יותר, מאשה שלא מתקשרת לבעלה על סף עלפון כי הרבניות האנונימיות בראשה מלקות בה מוסר..

(בלי להכנס למי צודק, אלא פשוט ביטוי נפש בריא)
 
דודי שמרגיש שונה ומנסה למצוא את עצמו בעולם נשמע לי הגיוני יותר, מאשה שלא מתקשרת לבעלה על סף עלפון כי הרבניות האנונימיות בראשה מלקות בה מוסר..

(בלי להכנס למי צודק, אלא פשוט ביטוי נפש בריא)
ממ
יש משהו
 
דודי שמרגיש שונה ומנסה למצוא את עצמו בעולם נשמע לי הגיוני יותר, מאשה שלא מתקשרת לבעלה על סף עלפון כי הרבניות האנונימיות בראשה מלקות בה מוסר..

(בלי להכנס למי צודק, אלא פשוט ביטוי נפש בריא)
הגדרת יפה
נחמי היתה צריכה טיפול אישי
נכון שמלא דברים התבטאו גם בזוגיות שלה
 
אני חושבת שבכללי משפחת XXX (לא זוכרת, תסלחו לי)
סובלת מראיה של שחור ולבן, כן או לא, טמא או טהור
מהאמא שכל מה שלא קשור באופן ישיר לקודש הוא משוקץ,
גדליה שבראייתו הצרה לא מסוגל להפסיק לחנך את מי ששונה ממנו,
נחמי והמורות המלקות בה עד כדי התקרבנות מוגזמת לחלוטין,
(יואלי היא דמות קצת פחות מאופיינת, לא יודעת לגביה),
דודי שכל מעיינו מתרכזים בפיזיקה ובלהקפיץ את אמא שלו
וחיה שכמו שאמרה שאם היא משקיעה במשהו היא עושה את המקסימום ואם היא לא יכולה לעשות את המקסימום - היא לא תעשה כלום.

לכל אחד מהם קשה להכיל את השונה בלי להבין שאפשר להכיל את השונה בלי להסכים איתו.
אני גם חושבת שזה החסר שמירי באה למלא פה (וגם קצת שפרה, כמו שהיא אמרה "כל משפחה היא טובה בדרך שלה" או משהו בסגנון)
 
סטטיסטיקה, כמה שהיא אמפירית וחזקה ומנבאת יכולה לתת לנו מידע רק על העתיד ובדרך כלל רק על מדגם מייצג (מה שנקרא חוק המספרים הגדולים)
מה אומרת לי הסטטיסטיקה של המנתח שעומד לנתח אותי בעוד שעה אם הוא מצליח בדרך כלל ב99.99% מהניתוחים אבל קם בבוקר עם ידיים רועדות? לא הרבה.

הסטטיסטיקה יכולה לתת מידע על קשר בין פתיחות לגירושין, אבל לא על דודי סילבר.
דודי שלנו שבחר בלהאמין והשקיע בלהקים את הבית שלו.
פה לא נכנסת שום סטטיסטיקה, ומדודי ויפהלה צפינו לקשר שיצלח את הקשיים.
אבל שוין. לפעמים קורה גם הבלתי צפוי. אולי באמת חוסר הגבולות ערער אותם יותר מידי.

מה שהפריע לי הרבה יותר לא היה דודי - אלא החברים שלו. שהפכו פתאום לצורך הסיפור כמעט כולם לרווקים או גרושים .
אנחנו לא חיים בריק, ולצערנו מכירים קהילות גדולות מאד של חרדים מודרניים, וכן , יש שם הרבה יותר אחוזי גירושין
(מי שרוצה לבדוק את זה שיעשה סינון קל באתר השדכן. אם היה לי כרטיס פתוח שם הייתי בודקת. אבל מישהי משם אמרה לי שכשמסננים לפי טלפון כשר אחוזי הגרושים המוצעים יורדים פלאים )
אבל בואו לא ניסחף , גם אם הם כפול 4 מהציבור השמרן , נניח 1-4% בציבור שמרן, ו20% בציבור מודרני , עדין הקהילות האלו בנויות על משפחות וממש לא על גרושים ורווקים.
מאיפה הגיעו החברים הרווקים של דודי? מהלימודים לתואר ? מהחברות של יפהלה שעובדות בשיווק?

הקהילה היחידה שאני מכירה ששם יש אחוזי גירושין שקרובים להערכתי ל50% שבציבור החילוני (ולא בדקתי מאיזה צד) היא קהילת הנוער בסיכון. שם יש מצב שיגידו מזל טוב וכל הכבוד לחבר גרוש.
אבל הי, דודי רחוק מהם , מהסמים, והפשע וכל הקשיים הרגשיים והנפשיים שלא מאפשרים להם להשתקם.
הם היו יכולים לחלום על לימודים במכללה ויציבות בחיים.

אולי דודי החליף פתאום את כל החברים מהעבר בחברים מדירת השותפים? הכול יכול להיות.
אבל חסרה לי פה חוליה בשרשרת..
 
נערך לאחרונה ב:
סטטיסטיקה, כמה שהיא אמפירית וחזקה ומנבאת יכולה לתת לנו מידע רק על העתיד ובדרך כלל רק על מדגם מייצג (מה שנקרא חוק המספרים הגדולים)
אבל מה אומרת לנו הסטטיסטיקה של המנתח שעומד לנתח אותי מחר אם הוא מצליח בדרך כלל ב99.99% מהניתוחים,
אבל יקום בבוקר עם ידיים רועדות? לא הרבה.

הסטטיסטיקה יכולה לתת מידע על קשר בין פתיחות לגירושין, אבל לא על דודי שלנו.
דודי שלנו שבחר בלהאמין והשקיע בלהקים את הבית שלו.
פה לא נכנסת שום סטטיסטיקה, ומדודי ויפהלה צפינו לקשר שיצלח את הקשיים.
אבל שוין. לפעמים קורה גם הבלתי צפוי. אולי באמת חוסר הגבולות ערער אותם יותר מידי.

מה שהפריע לי הרבה יותר לא היה דודי - אלא החברים שלו. שהפכו פתאום לצורך הסיפור כמעט כולם לרווקים או גרושים .
אנחנו לא חיים בריק, ולצערנו מכירים קהילות גדולות מאד של חרדים מודרניים, וכן , יש שם הרבה יותר אחוזי גירושין
(מי שרוצה לבדוק את זה שיעשה סינון קל באתר השדכן. אם היה לי כרטיס פתוח שם הייתי בודקת. אבל מישהי משם אמרה לי שכשמסננים לפי טלפון כשר אחוזי הגרושים המוצעים יורדים פלאים )
אבל בואו לא ניסחף , גם אם הם כפול 4 מהציבור השמרן , נניח 1-4% בציבור שמרן, ו20% בציבור מודרני , עדין הקהילות האלו בנויות על משפחות וממש לא על גרושים ורווקים.
מאיפה הגיעו החברים הרווקים של דודי? מהלימודים לתואר ? מהחברות של יפהלה שעובדות בשיווק?

הקהילה היחידה שאני מכירה ששם יש אחוזי גירושין שקרובים להערכתי ל50% שבציבור החילוני (ולא בדקתי מאיזה צד) היא קהילת הנוער בסיכון. שם יש מצב שיגידו מזל טוב וכל הכבוד לחבר גרוש.
אבל הי, דודי רחוק מהם , מהסמים, והפשע וכל הקשיים הרגשיים והנפשיים שלא מאפשרים להם להשתקם.
הם היו יכולים לחלום על לימודים במכללה ויציבות בחיים.

אולי דודי החליף פתאום את כל החברים מהעבר בחברים מדירת השותפים? הכול יכול להיות.
אבל חסרה לי פה חוליה בשרשרת..
לגמרי זה מה שהפריע לי!
מילא הוא, סטטיסטיקות וכו'
אבל למה גם כל החברים שלו מתוארים כאלה?
זה כבר לא סטטיסטיקות, יותר נוטה לכיוון של סטיגמות.
 
אולי זה פשוט סיפור מהחיים, על זוג שניסה ולא הצליח? בלי קשר לרמת הרוחניות/ צורת ההיכרותו וכו
אז אולי שנחמי תתגרש מבעלה הנאכס.
למה דודי?

אולי אפשר להיות אמיצים ולספר על הדפקות של הצד הזה של המטבע.
של כל הנשים האלה שממשיכות להיות נשואות כי ככה זה.
ויש להן בעלים מנותקים. והן קורעות לעצמן את הצורה ועדיין מכבדות בכל ישותן
זאת זוגיות? בעיני לא.
זה חיים לצד, ולא חיים ביחד.

זה שיש גירושי בעולם המערבי זה לא חידוש
אבל אולי אפשר גם להסתכל לאמת בפנים. ולראות כמה מהזוגות שכן חיים ביחד היה שווה להם לעשות סיבוב או שניים אצל יועץ.
כי לא, זה שהם יחד וזה שהם חיים בשלום לא אומר שהם חיים באהבה.

סליחה על הכנות
 
אז אולי שנחמי תתגרש מבעלה הנאכס.
שוע לא נאכס, הבעיות הזוגיות שלהם לא בהכרח בגלל שהוא נאכס
הוא רחפן, זה כן
הוא התחתן כמעט ילד, מרוב שריפדו לו את החיים כבן יחיד
אבל אין ביניהם באמת פערים.
אולי אפשר להיות אמיצים ולספר על הדפקות של הצד הזה של המטבע.
של כל הנשים האלה שממשיכות להיות נשואות כי ככה זה.
ויש להן בעלים מנותקים. והן קורעות לעצמן את הצורה ועדיין מכבדות בכל ישותן
זאת זוגיות? בעיני לא.
זה חיים לצד, ולא חיים ביחד.
אז בעצם כן רצית שדודי יתגרש, כי אין עניין שישארו בנישואין פערותיים מידי
 
אם אני רוצה לקרוא את הספרים שלה מסודר,
לחיות וחצי זה ספר בודד שלא קשור לכלום?

ושניה לפני האור הוא הראשון? מה השני?
תעשו לי רגע רשימה של כל הספרים שלה ומה הכי מומלצים....
 
אז אולי שנחמי תתגרש מבעלה הנאכס.
למה דודי?

אולי אפשר להיות אמיצים ולספר על הדפקות של הצד הזה של המטבע.
של כל הנשים האלה שממשיכות להיות נשואות כי ככה זה.
ויש להן בעלים מנותקים. והן קורעות לעצמן את הצורה ועדיין מכבדות בכל ישותן
זאת זוגיות? בעיני לא.
זה חיים לצד, ולא חיים ביחד.

זה שיש גירושי בעולם המערבי זה לא חידוש
אבל אולי אפשר גם להסתכל לאמת בפנים. ולראות כמה מהזוגות שכן חיים ביחד היה שווה להם לעשות סיבוב או שניים אצל יועץ.
כי לא, זה שהם יחד וזה שהם חיים בשלום לא אומר שהם חיים באהבה.

סליחה על הכנות
נחמי לא תתגרש... בחיים. (צריך להסביר למה?)
בעלה ממש, אבל ממש לא נאכס.
זה שהוא קצת שלומפר ושכחן ומבולגן... נו באמת!! הוא מעריך אותה וביום פקודה יעשה הכל בשבילה!
זאת היא שצריכה ללמוד לבקש.. להסביר, לדבר.
תאמיני לי נחמי יותר מרגישה שיש לה בעל שחושב עליה ועוזר לה מאשר יפהלה.

שהיא בכלל... בעיני יפהלה היא הנאכסית הגדולה של הספר.
לא הייתי מסתדרת איתה דקה.
יש לה עוד תהליך ארוך מאוד לעבור בנושא של שיפור עצמי.

ואם כבר מדברים על סטיגמות!!!!!!!
להגיד שכל הנשים שנשואות לעילויים אין להם זוגיות?
זו אחת הסטיגמות הכי לא מוכחות והכי רדודות שיש.

זה שהם חיים ביחד ובשלום... זה קודם כל - אומר המון!
אהבה זה דמיון, זו מטרה לא מוגדרת, זה, סילחו לי - קשקוש הוליוודי.

לא יודעת מה איתך, אני מאמינה שהאבות והאימהות הקדושים ידעו איך לחיות
ואני לא חושבת שהיו להם בארון ספרי רומנטיקה שיסבירו להם שאהבה
זה מתנות ענקיות, מלא צחוקים ויציאות ובילויים (לא אמרתי שזה לא נחמד)

אהבה אמיתית זו הערכה שקטה, ענווה, נתינה בלי התחשבנות, הכרת הטוב בין בני זוג,
אין שום דבר מזה בזוגיות של דודי ויפהלה. לא משהו שמראים לנו.

שם יש תסכול, שליטה, חוסר שביעות רצון, חוסר הבנה, אנוכיות.
איזו אישה כשרה תעשה משהו שכל כך גורם כעס וחוסר אונים לבעל שלה (מסיבת הטבע)

נחמי היא אישה טובה לבעלה.
איזו שיחה מדהימה יש להם בסוף, שהיא מבינה פתאום את הצד שלו
שנותנים לו שנים ללמוד בשקט ולצאת הבעל האטום חרף רצונו..
איזה כבוד הדדי, איזה רצון להיות טובים ולהיטיב.
שמץ אנוכיות אין שם.
 
אם אני רוצה לקרוא את הספרים שלה מסודר,
לחיות וחצי זה ספר בודד שלא קשור לכלום?

ושניה לפני האור הוא הראשון? מה השני?
תעשו לי רגע רשימה של כל הספרים שלה ומה הכי מומלצים....
הכל מומלץ, אין סדר
כי זה לא סדרה
יש את שניה לפני האור, לחיות וחצי, אנוכי מבקש, הנורמלי האחרון
 
אולי אפשר להיות אמיצים ולספר על הדפקות של הצד הזה של המטבע.
של כל הנשים האלה שממשיכות להיות נשואות כי ככה זה.
ויש להן בעלים מנותקים. והן קורעות לעצמן את הצורה ועדיין מכבדות בכל ישותן
זאת זוגיות? בעיני לא.
זה חיים לצד, ולא חיים ביחד.
הספר דווקא נוגע יפה מאוד בנקודות האלו.
לא מסתיר אותם בכלל.
ונחמי דווקא מאושרת מאד (ובצדק) בחיים שלה ובבעלה.
זה לא סותר את הקשיים והמחירים - שמופיעים לאורך כל הספר ללא שום עיגול פינות.
 
מה שאתם דנים עכשיו לא יצא כספר?
 
מה שאתם דנים עכשיו לא יצא כספר?
הדיון המקורי עוסק בסיפור חדש של רותי קפלר בעיתון משפחה בשם "הכי קרוב שתרצי"
לאחר אבולוציה קלה, האשכול עוסק בסיפור שהיא כתבה למוסף של משפחה,
שהוא בעצם מן המשך לספר "שניה לפני האור"
 
בואי נגיד שהמילה נאכס מחמיאה לו מאד.
הוא ממש מנותק.
הוא לא נאכס בכלל. נכאס זה אחד שמעצבן בכוונה.
והוא גם לא מנותק, הוא פשוט לא מודע. צריך ללמד אותו.
איך כתבה חיה הרצברג? (ציטוט לא מדויק, מחילה)
אין בעל טוב, יש בעל עם פוטנציאל להיות טוב.

נחמי הוסיפה שמן למדורת ה'ניתוק' שלו בחוסר התקשורת שלה.
היא לא מדברת, לא מבקשת לא מכוונת.
זה שהוא קונה לה מחזיק מפתחות, מראה על חוסר הבנה, לא על ניתוק!
זה שהוא קונה לה חבילת שוקולדים ושם לה בארון, זה ניתוק?

תרשי לי להתנגד לאיחול
באמת שאני לא מחפשת לא להיות נחמי ולא בעל כמו שוע
בעיני זוגיות זה לא עסק של יששכר וזבולון
זה קודם כל חיבור, אהבה (לא ראיתי בשום מקום שאהבה=רומנטיות, לא יודעת מאיפה לקחת את זה)
אני לא מחפשת להיות מישהו אחר.
אני מחפשת לחיות טוב.

זוגיות זה כן עסק. "האיש מביא חיטין — האישה טוחנת. האיש מביא פשתן — האישה עושה ממנו בגד. אם כן, אין האישה אלא מצויה בתוך הבית, והאיש יוצא לשוק. האישה מברכתו, והבית מתברך בשבילה."

זוגיות זה קודם כל מחוייבות.

האהבה, הכימיקל הזה במח שמתפשט בגוף וגורם לנו להרגיש טוב
זה מגיע אחרי כן, כשהמערכת עובדת טוב.
 
אם אני רוצה לקרוא את הספרים שלה מסודר,
לחיות וחצי זה ספר בודד שלא קשור לכלום?

ושניה לפני האור הוא הראשון? מה השני?
תעשו לי רגע רשימה של כל הספרים שלה ומה הכי מומלצים....
בעיקרון אין ל @Ruti Kepler ספרים בהמשכים,
אבל אפשר לחלק את כל הספרים שלה ל2:
1. שבירת מיתוסים והבאת זוויות מקוריות ויצירתיות- בספרים אלו תוכלו לקרוא על הכול--- אבל מהזווית השנייה שלהם,
נראה שרותי לקחה את כל הנושאים הכי חמים והעזה להציף אותם, אשכנזים וספרדים, נשות השאלים, אנשי השמאל, הומלסים ומה לא, אבל מה שמיוחד אצלה-הכול מובא בזווית שכל כך לא שופטת שאת פשוט אוהבת את כל הגיבורים, לא משנה מה הוא עשה או חשב.
ספרים בקטגוריה זו: הנורמלי האחרון, אנוכי מבקש, לחיות וחצי, שניה לפני האור וכו'
חייבת לציין שאני קוראת ומעריצה מושבעת של הסגנון הראשון,

2. ספרים קלילים יותר, (לא יודעת איך להגדיר אותם:unsure:, רותי אולי תעזרי לנו?)
ספרים בקטגוריה זו: ילדה נוף, אמא של הבלגן

אז פשוט לכי לספריה וקחי כל ספר פנוי, לא משנה הסדר...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

למען הסדר הטוב-
זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
________________________________________________________

הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
(למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
הגיע העת הזאת.

בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

ונחזור לגיבור סיפורינו.
דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
אבל-
בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

הוא בודד.

את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

ועל זה רציתי לכתוב.

הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

_______________________________________________________________

תודה ל

Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -
דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
***
רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

[ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
***
ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
***
אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
ואני מודה לה גם על כך.
***
ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
***
הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

(טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
@Ruti Kepler
גילוי נאות: תוכן וניסוח הטקסט להלן נכתב ע"י כותבת השורות בלבד, ועבר פיסוק ומיקוף עפ"י כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות בינה מלאכותית.


מאיפה מתחילים לכתוב ביקורת נורמלית על ספר שעוסק כולו באב-נורמליות, אנשים נורמליים שמנסים להיות נורמליים ולהבין את הלא-נורמלים ואיך הגיעו לאן שהגיעו, כלומר ללהיות לא-נורמלים??

כנראה שבהתחלה ממש.
הספר שלנו מתחיל במפגש בין עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. יותר נכון, כרחוק פפואה גינאה החדשה מרחוב מלכי ישראל, כרחוק רווק חרדי מבוגר ומאותגר ממרכזה של החברה החסידית, או כרחוק אשת שאלים קטנה אחת מהמיינסטרים הנשי החרדי הענוד סברובסקי ועטוי זארה.

הוא מפגיש באומנות יצירתית שלרגע לא מרגישה מלאכותית את איציק, הרווק הירושלמי המבוגר, עם ג'ו וברנדין, יוצאי כפר ילידי קטן ושכוח־אל בפפואה גינאה החדשה; את פייגי, אחותו של איציק, עם שרה'לה אשת שאלים גרושה; את צדוק ואשתו מרים המסורה עם ירושלים המעטירה.

הוא מפגיש אותנו, הקוראים החרדים, עם צביעותנו המכוערת שלנו. נשים עם צניעות, גברים עם גזענות, כולנו עם שיפוטיות. הוא ספר ששוחט פרות קדושות – אבל באלגנטיות של סכין מנתחים, עם חצי חיוך, ויכוחים משפחתיים עד לב השמים וסרקזם חד, אבל לא יותר מדי.


כל אחת מהדמויות הולכת לה לכיוון הנורמליות – או הכי רחוק ממנה – רק כדי לגלות שאין אמת אחת.
איציק מאס בלהיות נורמלי – הוא לא מצא שידוך בזמן, השעון מתקתק, השדכנים כבר פחות, ואחותו פייגי פטרונית ועולה לו על העצבים. אה, וגם מדינת הכיבוש והחרדים שהם אוטומטית ימניים. ומימין תיפתח הרעה.
אז הוא מתרחק מהנורמליות כמטחווי קשת. הוא משכיר דירה לג'ו וברנדין שחורי העור מהמזרח הרחוק בטבורה של שכונה חרדית ומצפצף על השכנים שמרססים גרפיטי נגד ה"כושים" (סוף־סוף מישהו מתייחס לתופעה הזו בציבור החרדי), מצפצף על השדכנים שחושבים שהוא בררן מנותק, מצפצף על פייגי אחותו ובעלה ונוהג בהם בגסות רוח מרשימה, מטפח דעות שמאלניות ועוכרות ישראל למגינת לבה של משפחתו הימנית (הא?) ומצפצף חזק בצופר האוטו שלו מדגם סמארט שונא־אדם For-two – כן, כן. עם שני מקומות בלבד, ועדיף במושב הסמוך איילה ענוגה ולא את האישה שכנראה לעולם לא תגיע.


ג'ו מאס בלהיות נורמלי בצד השני של הגלובוס. הוא מתרחק הכי רחוק שאפשר מכפר מכורתו, ממדורת השבט ומהריקודים האליליים. הוא בורח ממזרח למערב תרתי משמע – הרחק מהפגאניות ועבודת האלילים – רק כדי לקדש לו אלילים אחרים: המערב והקדמה. ועל הדרך מקווה להציל את כל הכפר שלו מבורותם הכפרית העלובה ורדופת רוח התנין.

ברנדין מאסה ביעודה להפוך לכלתו של צעיר פפואי שכוחו ביכולות ציד הציפורים שלו, ובחרה להיעזר בנחישותו של ג'ו כדי לקנות לה עתיד משלה בלימודי אחיות במערב. אבל גופה במערב וליבה במזרח. המערב אינו קונה אותה, והיא לא מסתנוורת מאורות הלפטופ ושלטי החוצות המתחלפים. מדורת השבט עדיין מחממת את ליבה. היא זהירה, חשדנית, טועמת את המערב בזהירות, ובאופן כללי – הדמות הכי חכמה ושקולה בספר הזה.

שרהל'ה מורחקת מהחברה הנורמלית ע"י מוסכמות חברתיות מכוערות בנוסח "התגרשת מבעל ? קבלי צו גירוש גם מהמיינסטרים". כתגובה להרחקתה היא חוזרת לישן, למוכר, ולנורמלי – שיעורי הצניעות מהסמינר, אבל על ספידים. משם הדרך קצרה, עד להצטרפותה לכת. הקבוצה הקיצונית אליה מצטרפת שרהל'ה אמנם מתפקדת ככת לכל דבר, אולם יש מחוסר הגינות בחוסר ההבהרה בספר על כך שיש נשים שנוהגות ללבוש שאל, אינן שייכות לשום כת, וגם לא טוענות ששמור להן מקום בשורה הראשונה שתקבל פני משיח.

פייגי, אחותו העיתונאית של איציק, כותבת כתבה על נשות השאלים, וכך מכירה את שרהל'ה – ובאמצעותה גם את חברתה מרים ואת בעלה צדוק, שלאורך כל העלילה לא ברור האם הוא נביא שקר או אמת, המספק בלבול מהסוג המענג יחד עם רחמים מהסוג המענה. צדוק אמנם מציג עוד צד של התֵמה המובילה את הספר, כפי שיפורט בהמשך, ובאופן מכוון מאוד – לא מספק סגירה ברורה על מהותו.

השפה כאן פשטנית, ישירה, לא מנסה לרגע להתחכם. מה שיש – זה מה שמקבלים. וכמה שהיא פשוטה – כך היא צוללת לעומקים, על אף שאין בה קישוטים, כפל משמעות ולשון או השראות ומובאות ממקורות אחרים.
ואם כבר השראות –
ספריה של הכותבת מצטיינים בנקודה הזו. מקורות ההשראה שלה, ומן הסתם הם רבים, מוסווים היטב. הם לא מותזים לאורך הדפים כמו אצל סופרים אחרים, וממילא הם מעובדים ומקבלים צורה וצבע משלהם בדרך החשיבה שלה.


והחשיבה – ניכרת פה לכל אורך הספר. כי בדומה לספריה האחרים של קפלר, גם הוא מציג חשיבה מהפכנית, על גבול האנרכיסטית, שלוקחת את המובן מאליו, הופכת אותו על פיו, מבלגנת ומסדרת מחדש בתהליכים לוגיים סדורים.
הוא לא ספר שדומה למשהו במיוחד, הוא לא שואב השראה ממקור מסוים באופן בולט. הוא עומד בפני עצמו.
בדיוק כמו איציק שעומד על היותו שמאלן וליברל על סף המטורלל מול משפחה מיואשת ומעוצבנת; כמו ג'ו שעומד עם לווין בימינו ואיזמל מנתחים בשמאלו מול מחנה של ילידים שמעדיפים לרקד סביב המדורה ולצלות שורשים בבור – ועזבו אותם מנפלאות הרשת האלחוטית; כמו שרהל'ה שעומדת מול העוילם וזועקת באלם קול: "תנו לי להיות משהו, לא משנה מה – רק שאני אחליט מה זה יהיה".

הכתיבה היא בגוף ראשון מצידה של שרהל'ה ומכניסה אותנו עמוק לראשה של חברה בכת, ובגוף שני אצל הדמויות האחרות.
שרהל'ה היא דמות שחייב לכתוב בגוף ראשון. עבור הקורא החרדי הסטנדרטי אמור להיות קשה לקרוא אותה. בפועל זה בכלל לא קשה.

היא מביאה קול כנה, ישר, נטול יומרות וצביעות — היישר ממוחה הקודח ורגשותיה המבולבלים ועד המונולוגים האסוציאטיביים שלה.
לא קשה להבין למה התגרשה, לא קשה להבין איך לכל הרוחות והסירים היא מצאה את עצמה כבולה לכת.
כשנכנסים לראש שלה ומאמצים את נקודת מבטה, הכל נראה אחרת והכל ברור מאוד.
להיכנס לראש שלה — הכי קל בעולם. וזו אחת מנקודות החוזק המשמעותיות של הספר הזה.

וכשמחליקים לתוך תודעתה של שרה'לה, פתאום מבינים מה מספקת לה הרבנית חנה:
טעם — לאחר שאיבדה את דרכה ואת שני בניה בגירושין מכוערים,
משמעות רוחנית נעלה לסבל שלה — לאחר שקיבלה חינוך דוגמטי קיצוני, וזו השפה היחידה בה היא מדברת,
ופנטזיה — שהכוח על חייה הוא בידיים שלה, מקצה הגרב שהיא גורבת ועד השורה הראשונה בביאת משיח.
לפחות עד פתיחת הרכבת ונפץ הירי.


דמותו של איציק, לעומת זאת, אינה נכתבת בגוף ראשון.
אנחנו לומדים עליו לא רק דרך תיאור ישיר אלא בעיקר דרך יחסיו עם הדמויות סביבו.
הוא הדמות הכי פחות רחוקה — חרדי, ישראלי, לא זקוק לכתוביות בעברית — ובכל זאת, בחוויית הקריאה, הוא נותר הכי רחוק רגשית.
הוא נכתב כאילו מבחוץ, לא מתוך הזדהות וקִרבה, אלא ממבט רציונלי, קר, חוקר, לא מחויב ואפילו מסויג.
זה מאפשר להוציא אמירות ותובנות מורכבות ולא חד־צדדיות, אבל גם יוצר ריחוק מול דמות הגיבור — ולא בגלל שהוא מיזנתרופ (את זה לא אני אמרתי).

קל להבין למה איציק ממורמר — כי הוא “אלטער”, כי הוא מרגיש שלא מקבלים אותו.
קל להבין למה הוא מתעקש להיות שונה — כי המיינסטרים דוחה אותו, תרתי משמע.
אבל קשה להבין אותו באמת.
אולי דווקא משום שהוא ניצב לאורך הקריאה כמו מראה שעומדים צמוד אליה. ישנה, מוכרת, בדופן הפנימית של דלת הארון שלנו.
אבל כדי להזדהות ולהיכנס אליה — צריך לנפץ אותה. ולהיפצע על הדרך.

לשם ההשוואה — אל ג'ו, על אף זרותו והיותו גוי מארץ רחוקה — קל להתחבר.
קל להבין את מאבקיו ושנאתו לכפר מכורתו.
ג'ו, על אף צבעו, שפתו ומולדתו הרחוקה, מזכיר לקורא את שלב ההתבגרות — בו חשבנו שהמבוגרים סביבנו טיפשים, צרי אופקים, או פשוט לא רוצים להבין אותנו.
עם איציק — למרות שההתמודדויות שלו הרבה יותר מוכרות לקרוא מאשר אלו של ג'ו וברנדין — זה פשוט לא עובד.


הספר לכאורה מעביר את הרעיון הפוסט־מודרני המקדש את המורכבות.
לאורך כל הספר, כל קווי העלילה של הגיבורים השונים מחזיקים תֵמה אחת רציפה — אין אמת אחת.
ומשכך, את השאלה החתרנית: אם אין אמת אחת — אז מהו בכלל נורמלי?

הוא גם מטפל יפה, בסבלנות ובמסירות, אבל לא יותר מדי ולא־בכפית־עד־הפה, בתוצאות של ההקצנה בתשובה לשאלה הזו:
התרחקות ממקום הולדתך, ומה קורה כאשר מקצינים נורא וזורקים את כל הישן והמוכר מאחור.

כל זה חשוב וטוב ויפה —
אבל בעיניי, הספר הזה, יותר מכל, מדבר על היכולת (או חוסר היכולת, אם אתה אחד משכניו צרי המוחין של איציק) להיכנס לראש של אדם אחר, שונה ממך בתכלית.
לנסות לחשוב כמוהו, מתוך חוסר שיפוטיות אמיתי וכנה, ובעיקר — מתוך כבוד עמוק אל המקום שממנו בא.
לא משנה כמה הוא חשוך, פרימיטיבי או מטורף בעיניך.

המסר והעיקרון עובדים נהדר עם שרהל'ה, עם צדוק, עם ברנדין ועם ג'ו.
ואיכשהו, כשזה מגיע לאיציק — הפרוטגוניסט — קורה ההיפך.

קל להבין מבחוץ למה איציק הוא מי שהוא.
קל להבין למה הוא מרגיש — וגם רוצה — להיות כל כך שונה.
למה נראה שהוא מתאמץ לעצבן את הסביבה הקרובה שלו.
אפשר להזדהות עם המשיכה והסקרנות שלו מול תרבויות אחרות ורחוקות, לימוד האנגלית, השכרת דירה לגויים בתוך שכונה חרדית, ואימוץ נלהב של דעות שמאלניות קיצוניות.
אבל לנעליים שלו — קשה להיכנס.

התהליך שעובר הקורא עם איציק הוא התהליך שגם מציג את הצד הפחות יפה של הנאורות והליברליזם חסר המודעות העצמית — ולכן גם הצבוע.
הוא כל כך נאור להכיר את האחר והרחוק — עד שהוא לא שם לב שהוא בז למי שבאמת מגלה כלפיו אכפתיות.
הוא כל כך סקרן ומשכיל — עד שהוא לוקח לו מושאי מחקר אקזוטיים ומוכן להיות חבר שלהם, אבל הם נותרים תת־כותרת, מקור אקדמי, מקום לשאול בו שאלות אנתרופולוגיות מסקרנות — ותו לא.
הם לא באמת חברים שלו.

והוא עוד קורא לעצמו נאור, משכיל, ומכבד את הבריות.
הוא נאור כי הוא לא חושב כמו כל הדוסים האלו בשטיבלך — אבל הוא בעצם חשוך מספיק כדי לחשוב שכל הדוסים כולם זהים זה לזה.
הוא משכיל כי הוא למד אנגלית וכי אכפת לו מאיכות הסביבה — אבל הוא מאמץ דעות שמאלניות שהורתן בשנאה עצמית, והציטוטים שלהן מפיו מעידים בעיקר על בורות עמוקה וחלקיקי ידע.
הוא כל כך לא צר מוחין — עד שהוא מוצא לו מושאי מחקר מהמזרח הרחוק, אבל לרגע לא חשב להיכנס לנעליים של אחד מקרוביו מהמזרח התיכון.


תבוא שרהל'ה קטנה וטהורת לב אחת ותיישר אותו? אולי. ואולי לא.
ייתכן שחלק מהסתירות הללו באישיותו ובהזדהות הקורא איתו — מכוונות. וייתכן שלא.
כך או אחרת — גם הן מתיישרות בדיוק עם המסר השזור לכל אורך הספר.


מה שבטוח — זה שכיף לחתור יחד עם הספר, תחת יסודות הנורמליות.
זה פשוט לא כיף לעשות את זה עם איציק.
אם כבר — עם שרהל'ה יש הרבה יותר צחוקים.


לסיכום, ספר מרתק, חדשני, מעורר מחשבה. מהסוג שתענוג לחזור אליו שוב, רק כדי לחשוב עוד קצת.


הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה