דיון נספח לאתגר - פריקוול וסיקוול בונים סוכה.

[תמרוז]

אם אין לי שום קטע שכתבתי שבא לי להתחיל אותו/ להמשיך אותו. מה אני עושה?

 

[אוראל סולטן]

אם אין לי שום קטע שכתבתי שבא לי להתחיל אותו/ להמשיך אותו. מה אני עושה?

את לא חייבת להשתתף באתגר...

 

[אייסקפה הפוך]

@אוראל סולטן אתגר מיוחד!!
רק שאלה טכנית, איך אני מכניסה את הקישור תחת השם של השיר?

 

[חוה אייזן]

@אוראל סולטן אתגר מיוחד!!
רק שאלה טכנית, איך אני מכניסה את הקישור תחת השם של השיר?

 

[אוראל סולטן]

@אוראל סולטן אתגר מיוחד!!

תודה רבה!!!
משמח מאוד

 

[אוראל סולטן]

אם אין לי שום קטע שכתבתי שבא לי להתחיל אותו/ להמשיך אותו. מה אני עושה?

רגע, מה לגבי שירים / תסריטים / שאר קטעים שפורסמו כאן? (אולי באתגרים הקודמים?)

 

[ימים טובים יבואו]

ממש אהבתי את האתגר. אתגר כלבבי. חיכיתי הרבה זמן למשהו בסיגנון..

 

[סיפור8]

היה לי חלום המון זמן לכתוב המשך לאפוקליפסה הזו
להמשיך הישר ל18 שנה מאוחר יותר, בתקופת השידוכים של ישראל מאיר...
אבל למרות שהאתגר הזה ממש עושה חשק...
לא נראה לי שיהיה לי זמן
חבל...
בהצלחה לכולם!!

 

[הטעם המושלם]

העליתי עכשיו קטע שעומד לי בראש מהרגע שהתחילו לדבר על עסקת שחרור חטופים.
בקושי עצרתי את עצמי מלכתוב בחול המועד.
מדגישה- אני כתבתי גם את הקטע המקורי, אבל זה היה תחת ניק אחר.
אשמח לתגובות הארות והערות.
אשמח גם להערות והארות לגבי החזרתיות של השיר.

 

[מ. ש]

סיקוול לקטע הבא:
קישור
@אוראל סולטן אם הקטע בוטה מידי, אני אחליף לגרסה אחרת...

שוב סוכות הגיע.
הלכתי ברחוב הבני ברקי הרותח, מנסה להתחבא מאחורי ערימות סכך ודוכנים ריקים שנשארו ממכירת ארבעת המינים
שואפת את האוויר, ונושפת את הגעגוע.
כבר כמעט שנתיים שלא הייתי בבני ברק.

בכד תשרי תשפ"ה, 9.10.23,
עזבתי את הבית.
בארון המעוצב שבחדר השינה נשארו החצאיות הצנועות, והשמלות הארוכות, והחלצות המכופתרות.

אבא חיכה לי למטה, מקבל אותי אל הרכב בשתיקה שיש בה הבנה, הזדהות והכלה.
את הדרך הביתה עשינו בין אזעקות והדי פיצוצים.

הגענו לרחוב התל אביבי, ויצאנו מהרכב. השקט הכל כך לא אופייני היכה בי מכל כיוון, ורק אז הצלחתי להרים ראש למעלה, להסתכל על העננים, לנסות רק ברגע אחד לשאול למה זה קרה.

ברגע הבא שני חיילים נכנסו אל הרחוב, הם חיפשו את בניין מספר 13. יש להם הודעה לאחת המשפחות שם.
הבן שלהם כבר לא יחזור הביתה.
וכבר לא הרמתי שוב את העינים אל השמיים.
בכלל.


ביום שלמחרת שלחתי לאמא אימייל, הודעתי שאני לא חוזרת הביתה.
היא לא שאלה למה.
הבינה לבד.
וביקשה להזכיר שאין דבר כזה רע היורד מלמעלה, כל דבר שקורה בעולם הוא תכלית הטוב וטבע הטוב להיטיב.
ואני חשבתי על אלו שהעיניים שלהם רואות רק את המציאות הגשמית של הדברים, והם ראו גיהנום.

כמעט שנתיים עברו מאז.
לא חזרתי לבני ברק.
התרחקתי מכל מה שהזכיר לי את שרציתי להכחיש.
אמא הפסיקה לנסות ליצור איתי קשר, לשכנע אותי לחזור.
כבר לא רציתי.
----------




שנתיים פחות שבוע עברו.
הלכתי ברחוב הבני ברקי הרותח, נעצרת ליד סוכה קטנה שקישוט מוכר היה תלוי בה.
נכנסתי פנימה והרמתי עיניים אל הסכך.
בין העלים הירוקים וקני הסוף נצץ אלי ירח כמעט מלא, וכוכבים שהחלו לזרוח.
ובפעם הראשונה אחרי שנתיים, הסתכלתי על העננים.
לפני שנתיים הרגשתי שאני מאבדת אותך, הרוע היה גדול מכדי להכיל אותו, ולהאמין שהכל ממך.

הקטע הזה קשה מידי

מידי

 

[חיה כל רגע מחדש]

הקטע הזה קשה מידי

קשה באיזה מובן?

 

[מ. ש]

קשה באיזה מובן?

בתור יהודיה מאמינה שגדלתי על זה שהשואה זה בבחינת שתוק כך עלתה במחשבה לפני
קשה לחשוב על רעיון שאנשים עזבו את הדת אחרי שמחת תורה פ"ד
אז בהתחלה רציתי לכתוב שאסור לכתוב סיפורים כאלה אבל הבנתי שאני תמימה מידי...
אז רק כתבתי את התחושה...
בכל אופן את כותבת יפה מאוד ורגיש

 

[חיה כל רגע מחדש]

קשה לחשוב על רעיון שאנשים עזבו את הדת אחרי שמחת תורה פ"ד

מבחינת העלילה הסיפורית, זו דמות שבסיפור שלה מתנדנדת בין אבא חילוני לאמא חרדית, והייתה חצי בחוץ כבר לפני שמחת תורה.

מבחינת הרעיון שמאחורי הקטע, יש לי מה לענות ולהסביר, אבל אני לא חושבת שהאשכול זה הוא המקום המתאים.


הייתה לי התלבטות גדולה אם להעלות את הקטע הזה, או גרסה אחרת.
אם יש עוד ניקים שחושבים שהקטע קשה מידי או בעייתי, אחליף אותו באחר

 

[אוראל סולטן]

אם יש עוד ניקים שחושבים שהקטע קשה מידי או בעייתי, אחליף אותו באחר

לי אין עם זה בעיה. אפשר להשאיר.

 

[חיה כל רגע מחדש]

סיקוול לקטע הבא:
קישור
@אוראל סולטן אם הקטע בוטה מידי, אני אחליף לגרסה אחרת...

שוב סוכות הגיע.
הלכתי ברחוב הבני ברקי הרותח, מנסה להתחבא מאחורי ערימות סכך ודוכנים ריקים שנשארו ממכירת ארבעת המינים
שואפת את האוויר, ונושפת את הגעגוע.
כבר כמעט שנתיים שלא הייתי בבני ברק.

בכד תשרי תשפ"ה, 9.10.23,
עזבתי את הבית.
בארון המעוצב שבחדר השינה נשארו החצאיות הצנועות, והשמלות הארוכות, והחלצות המכופתרות.

אבא חיכה לי למטה, מקבל אותי אל הרכב בשתיקה שיש בה הבנה, הזדהות והכלה.
את הדרך הביתה עשינו בין אזעקות והדי פיצוצים.

הגענו לרחוב התל אביבי, ויצאנו מהרכב. השקט הכל כך לא אופייני היכה בי מכל כיוון, ורק אז הצלחתי להרים ראש למעלה, להסתכל על העננים, לנסות רק ברגע אחד לשאול למה זה קרה.

ברגע הבא שני חיילים נכנסו אל הרחוב, הם חיפשו את בניין מספר 13. יש להם הודעה לאחת המשפחות שם.
הבן שלהם כבר לא יחזור הביתה.
וכבר לא הרמתי שוב את העינים אל השמיים.
בכלל.


ביום שלמחרת שלחתי לאמא אימייל, הודעתי שאני לא חוזרת הביתה.
היא לא שאלה למה.
הבינה לבד.
וביקשה להזכיר שאין דבר כזה רע היורד מלמעלה, כל דבר שקורה בעולם הוא תכלית הטוב וטבע הטוב להיטיב.
ואני חשבתי על אלו שהעיניים שלהם רואות רק את המציאות הגשמית של הדברים, והם ראו גיהנום.

כמעט שנתיים עברו מאז.
לא חזרתי לבני ברק.
התרחקתי מכל מה שהזכיר לי את שרציתי להכחיש.
אמא הפסיקה לנסות ליצור איתי קשר, לשכנע אותי לחזור.
כבר לא רציתי.
----------




שנתיים פחות שבוע עברו.
הלכתי ברחוב הבני ברקי הרותח, נעצרת ליד סוכה קטנה שקישוט מוכר היה תלוי בה.
נכנסתי פנימה והרמתי עיניים אל הסכך.
בין העלים הירוקים וקני הסוף נצץ אלי ירח כמעט מלא, וכוכבים שהחלו לזרוח.
ובפעם הראשונה אחרי שנתיים, הסתכלתי על העננים.
לפני שנתיים הרגשתי שאני מאבדת אותך, הרוע היה גדול מכדי להכיל אותו, ולהאמין שהכל ממך.

עכשיו אני שמה לב שנפל המשפט האחרון של הקטע, יש דרך להוסיף?

 

[אוראל סולטן]

עכשיו אני שמה לב שנפל המשפט האחרון של הקטע, יש דרך להוסיף?

תבדקי אם עדיין אפשר לערוך. אם לא, תפני למנהלים.

 

[ימים טובים יבואו]

נתקלתי מקודם באתגר
והחלטתי להשתתף בפעם הראשונה
היות ואנחנו נמצאים בסוכות
כמה ימים לפני שמחת תורה

הפריקוול שלי יעסוק בלילה של לפני שמחת תורה תשפ"ד
בבית משפחת ביבס
השיתוף שלי שהכי זכור אצלי הוא:
אמא מתה עליך ילד

אז כתבתי לו פריקוול באותה תבנית שמתאר את הלילה האחרון...

שִׁירִי לוֹ פִּזְמוֹן שֶׁל עֶרֶשׂ
לְכַדּוּר הָאֵשׁ הַכְּתַמְתַּם
שֶׁשּׁוֹקֵעַ אֱלֵי עֶרֶב
לִשְׁנָתוֹ שֶׁל יֶלֶד מְנֻמְנָם
שֶׁתַּשׁ כּוֹחוֹ וּמֶרֶץ
מִלּוּלָב וְסֻכָּה וחוה"מ

שִׁירִי לוֹ אֶת הַיַּלְדוּת שֶׁפָּרְחָה לָהּ
שֶׁתֵּרָדֵם קְצָת בְּקֶצֶב נְשִׁימָה
בְּשָׁעָה שֶׁל לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה
וּמַנְגִּינַת הַהַשְׁכָּבָה הַיְּשָׁנָה
אַל תָּשִׁירִי בְּקוֹל
שֶׁאַבָּא לֹא יִשְׁמַע
הוּא מַחְזִיק עַכְשָׁו בַּהוֹל
אֶת אָחִיו בִּדְמָמָה
כְּשֶׁיִּגְדַּל
תַּחְלְקוּ שְׁנֵיכֶם חָלָל
עַכְשָׁו הוּא עוֹד צוֹרֵחַ תַּ'נְּשָׁמָה

שִׁירִי לוֹ לִפְנֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ שְׁנֵיהֶם כָּנָף
מֵאַרְגַּז שֶׁל תַּחְפֹּשֶׂת פּוּרִים
לָרוּץ בַּשְּׁבִילִים בֵּין גִּזְרֵי הֶעָנָף
שֶׁנּוֹתְרוּ מֵהַסְּכָךְ עוֹד פְּזוּרִים
וְאִמָּא תְּנַהֵל שׁוּב מִרְדָּף
אַחֲרֵי שׁוֹבָבִים יְקָרִים

"אוּלַי הֵם כְּבָר יִישְׁנוּ"?
שׁוֹאֵל הָאַבָּא מְפֹהָק
"אוּלַי כְּבָר יֵרָדְמוּ"
הַקּוֹל שֶׁל אִמָּא מְפֹרָק
וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָיְתָה הַבְטָחָה
בֵּין עֲרִיסָה לְבַקְבּוּק
שֶׁמָּחָר עִם זְרִיחָה
שֶׁל חַג וְחִבּוּק
הִיא תִּלְחַשׁ שׁוּב אֶת הַקֶּסֶם
כְּמוֹ נִבְּאָה אֶת הֶעָתִיד
אִמָּא מֵתָה עָלֶיךָ יֶלֶד
אַתָּה וְאִמָּא לְתָמִיד

מטורף מטורף מטורף נוגע ומרגש ברמותת
כתיבה מדהימה כמו תמיד

 

[ימים טובים יבואו]

https://www.prog.co.il/threads/קשקשת-ברשת.1061808/post-15122654 סיקוול לקטע מהאתגר על חני ואמא שלה.

סוכת שלום
"להדליק נר של יום טוב".. אמא הורידה את ידיה מהפנים וחייכה. "חג שמח חני"
חני חייכה בביישנות, "חג שמח אמא."
הן התיישבו ליד השולחן. אמא התיישבה במתח, חני מחביאה את ידיה זו בזו. חג ביחד, אחרי הרבה זמן של נתק..
"אז מה שלומך?" רחלי, אמא של חני מנסה לא לראות את השרוולים השקופים והשסע בחצאית הקצרה גם ככה. להיות ידידותית כמה שיותר. מספיק טעויות היא כבר עשתה..
"סבבה. בעבודה קצת קשוח, אבל האוירה מפצה את זה. חבר'ה צעירים וזורמים, ממש נחמד" היא נבוכה, חוששת בכל מילה..
"יפה" היא לא ממש ידעה מה לענות.
כמה רגעי שתיקה..
"ואיך אצלכם? איך היו ההכנות לחג?" היא התעניינה בנימוס, אבל זיק של געגוע ריצד בעיניה.
"כמו כל שנה, את יודעת.. אבא ושימי התחילו לבנות סוכה ממוצאי יום הכיפורים, יהודה קצת עזר.. מרים השתלטה על ניקיון, ביחד עם רבקי. ואני הכנתי את האוכל.."
חני חייכה.
"בטח מלי עזרה לכם מאוד, ללכלך כל מה שעשיתם.."
רחלי חייכה.
"ומי הכין את הקישוט היפה הזה?" היא מחווה בידה לעבר קישוט ילדותי, "איך תמיד אהבתי להכין קישוט חדש לסוכה.." היא מחייכת בנוסטלגיה.
רחלי מצטרפת לזכרונות, "זוכרת את הפעם שמילאת את כל הבית בחול כדי ליצור קישוט של המדבר והאוהל של אברהם אבינו?"
"איך אפשר לשכוח. איך שכעסת.. אני מרחמת עלייך, באמת.. הרסתי לך את החיים" היא צוחקת, אבל קצת מבויישת.
"ממש לא" רחלי מחייכת, אבל רצינית. "לפעמים אולי היה קשה, אבל בסופו של דבר תמיד נהננו. מהשמחת חיים שלך, והיצירתיות השופעת..." היא קורצת.
חני צוחקת קלות, מרגישה יותר בבית. האווירה משתחררת, והן מעלות יחד זיכרונות וחוויות.
אבא נכנס לסוכה.
"גוט יום טוב אמא, גוט יום טוב חני" הוא מחייך אליה.
חני מחייכת בחזרה.
"גוט יום טוב אבא"
וככה - אבא, לבוש בלבוש חרדי שבתי מלא, אמא עם חלוק קטיפה שחור ועדין, ונערה - עם חצאית קצרצרה ושרוולים שקופים-
מכניסים לליבם סוכת שלום.

העלתי קטע לאתגר, קטע שבאמת איתגר אותי בררתי מילים והתלבטתי לפני כל משפט, ממש כמו חני
אשמח לביקורת

 

["ואילו פינו מלא..."]

@אוראל סולטן אני חדש פה, והעליתי קטע בלי קשר לאתגר אחרי שהאתגר התחיל, האם אני יכול לכתוב עכשיו קטע לאתגר?

 

[אוראל סולטן]

@אוראל סולטן אני חדש פה, והעליתי קטע בלי קשר לאתגר אחרי שהאתגר התחיל, האם אני יכול לכתוב עכשיו קטע לאתגר?

אם הצטרפת לקהילה אחרי שהתחיל האתגר ואתה רוצה להשתתף, יש אישור באופן חריג