סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

[חן לבן]

בהחלתה מהירה,

בהחלטה מהירה, עדיין יש אפשרות לערוך

 

[אינדה]

בהחלטה מהירה, עדיין יש אפשרות לערוך

תודה תיקנתי!

 

[Ruth 7884]

וואו!!
מרתק במיוחד. מחכה להמשך ומחכה לספר!
אני אישית מאוד אוהבת ממלכות ומלכים וכולי כך שמאוד התחברתי. תודה רבה

 

[אינדה]

וואו!!
מרתק במיוחד. מחכה להמשך ומחכה לספר!
אני אישית מאוד אוהבת ממלכות ומלכים וכולי כך שמאוד התחברתי. תודה רבה

תודה על המשוב.
מחמם מאוד!!! ומדרבן להמשך!!!

 

[אינדה]

פרק 25
​

לחיו של מתיאס עדיין רתחה מעוצמת המכה. הוא מישש מדי פעם את הלחי מנסה לקרר את האזור הכואב.

על שולחן קטן מעץ אלון עתיק הניח הנסיך ספר היסטוריה וקרא בו. מידי פעם הביט בסריסו ולא אמר דבר. "השיעור שהיה לי בחץ וקשת אמור להתחיל עכשיו, נכון?" פנה הנסיך אל סריסו.

"כן, אולם אינך מורשה לצאת מהחדר", הזכיר הסריס ומיד הגן על לחיו השניה. הדבר אומנם נחשב לחוצפה, בעיניו של הנסיך. אבל מחובתו של הסריס היא להגן עליו, ובכל מחיר. אפילו במחיר חייו.

"הוד נסיכותך", נשמעה קריאה מחוץ לחדר. "הנסיכה אנסטסיה מבקשת להיכנס".

"תאמר לה שאיני יכול", הנסיך החליט לציית למאסר שנכפה עליו, שלא באשמתו.

"אינדה", נשמע כעת קולה של הנסיכה. "ראיתי את שרי הממשלה מתכנסים בחדר הכינוסים". נשמע שהיא רועדת מעט. "יכול להיות שהם חושבים שאבא לא יחזור אלינו", קולה נשבר בכאב.

כעס עז נכנס באינדה, הוא אחז בשולחן הקטן שעליו הניח את סיפרו, והעיף אותו בחוזה על דלת החדר. הוא פרק את זעמו בהעפת השולחן. הנסיכה שעמדה צמוד לדלת נרעדה מתזוזת הדלת הפתאומית.

"קרה משהו הנסיך?" הנסיכה מחוץ לדלת לא הבינה מה הרעשים המוזרים שהיא שומעת.

אינדה הורה לסריסו להלביש לו את החליפה הנסיכותית, ומיד מיהר לעבר הדלת. מתיאס כבר לא העז להעיר לנסיך. הכעס שחש אינדה הורגש בכל חלל החדר. מתיאס זז מהפתח נעמד מאחורי יורש העצר. וניסה בפעם האחרונה לנסות לשכנע את הנסיך אינדה לוותר, להרפות.

"יורש העצר, עלייך לזכור כי אין לך רשות לצאת", מיהר מתיאס להזכיר. אולם הנסיך היה קצר רוח, הוא שלף את חרבו והצמיד אותה לגרונו של מתיאס. "אם תזכיר לי שוב מה מותר לי ומה אסור, אני אשסע לך את הגרון", עיניו של הנסיך ירו גיצי אש. "ברור!!".

"כ...ן", גמגם מתיאס ובלע לאט את רוקו.

"יופי", הנסיך פתח את דלתות החדר בטריקה עזה. הנסיכה התרחקה במהירות אחורנית, מפחדת מתגובתו של אחיה, היא לא הכירה אותו כך.

הנסיך אינדה עזב את אזור חדרו, ומיהר לעבר אולם הכינוסים.

השדות המסובבות את הארמון, ועיטרו כל חלקה בשטח בין חדרו לאולם הכינוסים, לא עניינו אותו כלל. בימים כתיקונם היה הנסיך יוצא מחדרו ומביט בכל פרחי הנוי, ובגדרות המסוגננים המיפים את השבילים המובילים לכל שטח הארמון.

כעת פסע הנסיך במהירות לא מביט ימין ושמאל, דעתו חדורת מטרה. הוא חייב לשים סוף לשרי המדינה שמעזים לומר שאינם רוצים אותו למלך.

הנסיך יורש העצר עמד מול דלתות אולם הכינוסים והורה בשקט לשומרים הממונים על שמירת הדלתות, לפתוח לו. השומרים התלבטו האם לפתוח את הדלתות לנסיך יורש העצר או לא.

"אנחנו מצטערים", ענה השומר מימין. "אסור לנו להכניס אותך. אינך מורשה לצאת מחדרך, אם כך נאסר עליך להיכנס גם לכאן".

הזעם של אינדה לא היה רק ביטוי של חורמה כלפי מי שהעזו להמרות את פיו, אלא גם דאגה עמוקה לגבי עתידו ועתיד הממלכה. הוא חשב על שרי המדינה שמבקשים להדיחו, על הכוח שהם מנסים לקחת ממנו, והבין שעליו לפעול במהירות ובנחישות כדי לשמר את זכויותיו כיורש העצר.

הכעס, הזעם והדאגה התערבבו זה בזה ויצרו תערובת נפיצה שמילאה אותו באנרגיה שלא ניתן היה לרסן. הוא היה נכון לעשות כל מה שנדרש כדי להבטיח את מקומו, והכאב שהרגיש למול החשש לאבד את מקומו היה גדול לא פחות מהזעם שבער בו.

הנסיך אינדה ידע שעליו לפעול בחוכמה ובאסטרטגיה מדויקת כדי להצליח, והוא היה מוכן להילחם עד הסוף.

ממוקד במטרה להוכיח את כוחו ולהראות לכולם שהוא ראוי למלוכה.

*****​

סליחה על הפרק הקטן.
שוב אם למישהו יש הערות/הארות אשמח לקבל.​

 

[אינדה]

פרק 26
​

שרי הממלכה נעמדו בשורה באולם הכינוסים מול כיסאו של המלך אזמרגד. שר הממשלה טוביאס בלוס פתח את הפגישה.

"התכנסו כאן היום לדון במצבו הבריאותי של המלך אזמרגד, והאם לממלכה כדאי להמשיך ולהמתין או למנות מיד מלך חדש עד אשר יתברר מצבו של המלך אזמרגד". שר הממשלה הראשי פתח את הדיון.

ההיסטוריה כמו חוזרת על עצמה, שר הממשלה טוביאס שיחזר בראשו את אירועי חלוקת הממלכה. גם המלך מלטאזר המנוח חלה בטרם עלה אזמרגד לשלטון, וגם אז התקבצו שרי הממשלה לבחור מנהיג. רק שבדיוק אז התחיל הנסיך ארטמיס את המלחמה שיצרה את הפילוג בין שתי הממלכות.

"אני חושב שכדאי למנות את הנסיך דנאתור למלך", אמר שר הכלכלה לסו אגאלון. כולם ידעו כי ביתו הבכורה מיועדת להינשא לנסיך הצעיר, ועל כן שיקול דעתו נוטה מטעמים אישיים.

"אני אינני חושב כמוך", אמר בהפתעה שר הממשלה טוביאס בלוס.

עיני הנוכחים בחדר התרחבו בהפתעה. לשמוע את השר טוביאס אומר שרצונו שהנסיך אינדה יהיה המלך, היה תמוה. הרי בכל הזדמנות שמצא לנכון, דרש טוביאס מהמלך אזמרגד לבטל את עוצרותו של הנסיך אינדה.

"מה?" שאל שר הצבא אנטוניו לאגריס, הוא פקח את עיניו בהשתהות. "אני חושב שלא שמעתי מה אמרת בזה הרגע?", שאל. הוא כמעט מעד על הקרקע מההלם שתקף אותו.

"שמע מצויין", אמר טוביאס ויישר את גבו. נעמד כמו טווס החוגג את גדולתו. "אם הכול יעבוד כמתוכנן, התוכנית שלי תצליח", לחש לשר הצבא שעמד לצידו.

ג'ראנת'ן דאמורה שר הממשלה הנגדי, ואבי חתן המלך. לא אהב את נושא השיחה עבורו התכנסו. "צריך לדון בשאלות העם", ניסה להעביר את נושא השיחה. "כל זמן שהמלך אינו איתנו עלינו לשמש לו כתחליף, ולדון בלעדיו על הנושאים אותם מבקשים העם. להקל על המיסים או להחליף מנהיגים רודנים".

שקט כבד נמתח באוויר, דבריו של שר הממשלה הנגדי הרתיחו כמה מהשרים, אולם כולם שמרו על ארשת פנים שלווה ונינוחה. אם היו אלה דבריו של שר הממשלה טוביאס, לא היו מתרתחים הראשים.

אבל כיוון ששר הממשלה הנגדי עתיד להיות מקושר אל המלך, דבריו אינם נשמעו בקרב השרים.

"אתה מציע שננהל את הדיונים ללא המלך?" נדהם טוביאס. "ואיך בדיוק אנחנו אמורים לחתום על החלטתנו בדיונים? על ידי איזו חותמת, של המלך?"

ג'ארנת'ן הבין כי אין דבריו נשמעים, ועל כן החליט לשתוק ולא לשתף פעולה עם מזימתו של שר הממשלה.

"אז כפי שכבר הבנו", החזיר שר הממשלה טוביאס את הדיון למקומו. "המלך אזמרד רוצה למנות את בנו בכורו הנסיך אינדה ליורש העצר" ראשיהם של כל השרים הנהנו בהקשבה.

"עד היום אנחנו התנגנו לדעתו של המלך, ואף חזרנו והתחננו לביטול ההחלטה. דעתנו הייתה כי הנסיך אינדה הינו נסיך רע לב וכי לא יהסס להמיט את שלטונו האכזרי על הממלכה. ואילו הנסיך דאנתור הוא מוכרח להיות המלך, שכן טוב ליבו הוכיח את עצמו פעמים רבות".

שר הממשלה הנגדי פתח את פיו כדי להתנגד, אך מיד עצר את עצמו. נראה היה שכולם גיבשו כבר את דעתם.

"כעת המלך אזמרגד נתון בחולי המפילו לתרדמת, ועלינו לממש את העוצרות עד אשר יחזור אלינו המלך אזמרגד", המשיך טוביאס את דבריו.

"ומה יעשה המלך כשישמע שמינינו את הנסיך אינדה למלך?" שאל שר הצבא אנטוניו לאגריס. "הרי לפי מה ששמענו מהסריסים המשרתים את המלך, הוא חושד בנסיך כי ניסה להורגו".

עיני כולם התרחבו בהפתעה. הנסיך אינדה בוגד!! האם חשב הנסיך להרוג את אביו בשביל להקדים את ימי שילטונו? האם שמע הנסיך כי השרים מבקשים להדיח אותו ממעמדו?

"אין זה יתכן", קרא שר הממשלה הנגדי בתוקף. "וכי יעלה על הדעת שהנסיך אינדה היה עושה דבר שכזה?" חלחלה תקפה אותו.

המולה נשמעה בחלל. השרים היו המומים מדי ולא הצליחו לשלוט על כשירותם. הוויכוחים רק עלו ועלו.

שר הממשלה טוביאס חייך לעצמו, בסיפוק. המידע עליו התוודע זה עתה, עזר לשמן את הצירים של תוכניתו הזדונית. הוא מחה כף ואחר צחק בקול.

למשמע צחוקו השתתקו כולם.

"אני עדיין חושב שהנסיך אינדה מוכרח להיות המלך שלנו". דבריו נשמעו כממתיקי סוד.

"אך מה נעשה עם המלך אזמרגד, אולי הוא לא יאהב את הרעיון?" שאל לסו אגאלון שר הכלכלה.

"הינך צודק", טוביאס בלוס הביט לתוך עיניו השחורות של שר הכלכלה. "אולם אל לנו לשכוח שהמלך אזמרגד בעצמו מינה את הנסיך יורש העצר לעוצר הממלכה. ואם נמנה כרגע את אחיו טוב הלב, המלך עלול לחשוב שיש בנינו בוגדים".

כל הראשים הנהנו בהסכמה, בין כולם נראה גם ראשו של שר הממשלה הנגדי ג'ראנת'ן מהנהן.

"אז נמנה את הנסיך?" שאל טוביאס והמתין לתשובתם של יתר חבריו השרים.

*****​

 

[אינדה]

פרק 27

​

הנסיך אינדה חייב להיכנס. אין לו ברירה. זה או הוא או הם. עליו למנוע את המזימה שעלולה להתרחש מאחורי הדלתות הסגורות.

הנסיך פנה לשומרי הכניסה. "פתחו את הדלת מיד!", דרש בקור רוח.

"מצטערים, הוד רוממותך," אמר הראשון מבין השומרים, "אין לך אישור להיכנס כרגע. אנא חזור לחדרך".

הנסיך אינדה התקרב לשומרים, עיניו מלאות באש של נחישות. "אפשרו לי להיכנס, או שתמצאו את עצמכם תלויים בכיכר העיר", איים בקול קר ומקפיא.

השומרים הביטו זה בזה בחשש. הם ידעו שגזירת נסיך אינה דבר להתעלם ממנו. באי רצון גלויה, הם פתחו את הדלת.

הנסיך אינדה צעד לאורך המסדרון המוביל אל רחבת האולם. כשנכנס, שמע את דבריו של שר הממשלה טוביאס בלוס. "אז נמנה את הנסיך?"

אימונים של שנים באו לטובתו. הנימוסים שלמד, השליטה העצמית שלו הייתה ברמה הכי גבוה שיש. "על איזה נסיך מדובר?" נכנס בממלכתיות, וגוון קולו עדין, כמו לא כעס וזעם דקות קודם לכן.

הנסיך הביט בהם בכעס עצור. "תזכרו שאני אמור להיות המלך של הממלכה הזאת בעתיד. נראה לי כי לא תרצו למצוא את עצמכם תלויים בכיכר העיר תפתחו מיד את הדלת", איים הנסיך ופניו נראו שלוות, אינן מסגירות כלל את שמתחולל בתוכו.

האיום עשה את שלו.

הנסיך צעד לאורך המסדרון המוביל אל רחבת האולם, כשנכנס שמע את דבריו של שר הממשלה טוביאס בלוס.

"אז נמנה את הנסיך יורש העצר?" שאל טוביאס את כל הנוכחים בחדר.

"היה לכם מחשבה אחרת?" התענין הנסיך ברכות. "חשבתם למנות מישהו אחר לעוצר הממלכה?" צחקק. עיניו מביטות בעיניו של שר הממשלה.

טוביאס בלוס לא איבד את כשירותו, הוא צמצם את עיניו וניסה להבין לאן הנסיך חותר ומה הוא מתכנן. הנסיך אינדה קלט זאת, והתעלם. "להיפך הוד נסיכותך, התכנסו כאן היום לדון במינויך".

"תסביר", ביקש הנסיך אינדה.

"התכנסו כדי להחליט האם להפעיל את העוצרות המוענקת לך, או להמתין עוד כמה ימים עד אשר נדע טוב יותר מה יעלה בגורל המלך אזמרגד". טוביאס בלוס רעד מעט.

כל השרים נשמו לרווחה.

"ומה החלטתם?" זלזול נשמע בקולו של הנסיך אינדה.

"זה בדיוק מה ששאלתי", טוביאס הביט בפניהם של חבריו. "אז מה אתם אומרים נמנה את הנסיך אינדה למלך זמני?" חיוך נמרח על פניו של טוביאס בשעה שאישרו כולם שהנסיך אינדה יממש את עוצרותו.

תוכניתו יצאה אל הפועל.

*****​

 

[אינדה]

פרק 28
​

האש בערה בברזל במשך זמן ארוך, ובפרק אותו הזמן סבל פורן מכאבים איומים. זביד רצה לשמוח לאיד, אך מנע עצמו מכך. זה לא דרכו.

מטבעו הוא אדם מאוד מרצה, גם כשצעקו עליו פורן ופסון תמיד השתדל לרצות אותם, הן בסידור המערה והן בהכנת אוכל. גם כשקשרו אותו לעץ ושרפו את מצחו בחום, עדיין התייחס אליהם כחבריו.

הרי אלו בדיוק אותם דברים שהיה מבקש ממנו ראדנוס לעשות, בכל פעולה שעשה תמיד ראה לנגד עיניו את ראדנוס, ראש מסדר הדרקון.

ידו נשלחה לקחת את המוט. עיניו חיפשו ללא הרף את פסון, וכשראה שאיננו בפנים המערה, החזיר זביד את ידו ויצא לחפש אחר חבירו.

"פסון", קרא ותוך כדי הרהר לעצמו על אומץ חבירו, שעד לפני שעות ספורות רעד מפחד שמא יצוץ לו עוד אריה מאיים מתוך היער, וכעת הוא יוצא ומסתובב לו חופשי. "פסון", קרא שוב.

רגליו הוליכו אותו אל הנחל, ובלי פחד שוטט זביד במרחביו הענקיים של יער דזור. "פסון, זה לא מצחיק אותי. פסון!!", קרא שוב ואף הרים את קולו לכדי צעקה.

פסון לא נראה כלל. לא באזור המערה ולא באזור הנחל. המקום היחיד שהצליח זביד לעלות בראשו שמא חבירו נמצא בו, הוא ביתה של מגדת העתידות רדה.

מדוע שהוא ילך לשם? הרי היא קיללה אותם. תשובה לא באה אליו, אולם חוץ מלחזור אל חברי המסדר המתגוררים רובם בממלכת ארקוב, אין לפסון לאן ללכת. עליו לקבל החלטה או לביתה של רדה או לחברי המסדר.

זביד חישב במהירות את המשך פעולותיו. אם יחליט לחזור אל המסדר ימצא עצמו בסכנה, כי הדרך לממלכת ארקוב כעת מאוד מסוכנת, בפרט שראש מסדר הדרקון נמצא בממלכת ארצי'בל. ועוד שחברי המסדר סומכים עליו שיבצע את תוכניתם.

האפשרות היחידה שנותרה לו היא ביתה של רדה.

במהירות עשו רגליו את הדרך חזרה אל המערה, ידיו נשלחו כמו מאליהן אל מוט הברזל, ובלי שפורן ירגיש הניח את הברזל הרותח על מקום הפצע, שביצע מלך החיות.

צעקה רמה נפלטה מפיו של פורן, עיניו נפקחו בבהילות, ובתוך כמה רגעים נעצמו בחזרה. חום גופו עלה, וביצבוצי זיעה החלו להתגלות עליו.

גיגית מים ששימשה לשתיה ניצבה באחת מזוויות המערה. זביד מיהר לדלות מתוכה קערת מים ומיד שפך על גופו הרותח של פורן. אין לי זמן, עלינו למצוא את פסון ולהמשיך בתוכנית. גופו נכנס ללחץ, שוכח את הכאב שלו עצמו.

"פורן", קרא זביד והכה קלות על לחיו של פורן. "פורן, קום. אנחנו צריכים לזוז".

עיניו של פורן מצמצו אולם עדיין לא היה בהכרה מלאה. "פורן, אתה איתי?" צרח זביד בשאלה. הוא הבין כי אם לא יעשה משהו הם עלולים להפיל את המשימה לטמיון.

זביד הרים את ידו ובצעד אמיץ יחסית לאדם שהוא, הנחית מכה חזקה על לחיו של פורן. "איי", צעק פורן וכמו ניעור בבהלה, לא חש כלל את פולסי הכאב ששלחה ידו. "מה אתה עושה?"

"אין זמן, קום אנחנו חייבים לצאת לחפש את פסון ולהמשיך בתוכנית", מיהר אותו זביד.

פורן ניסה להתרומם אבל סחרחורת תקפה אותו. "אולי תעזור, פה?" ביקש בתקיפות. קולו חלש. זביד מיהר אליו והשאיל לו את כתפו.

בצעדים מדודים עשו השניים את דרכם אל מחוץ למערה, כשזרועו של פורן מושענת על כתפו של זביד.

"בשם מסדר הגלימות האדומות, ובשמם של מסדר הדרקון", הכריז זביד בקול. "אני נשבע שנצליח במשימתנו".

פורן הביט בפניו הרציניות של חבירו. "השתנת", חיוך דק מרוח על פניו.

"לא השתנתי", זביד לא רצה להשתנות, הוא אהב את מי שהוא.

"אני לעת עתה ממלא את מקומך".

*****​

 

[אינדה]

פרק 29

​

קבוצת אנשים סבבה את ביתה של מגדת העתידות. ריח ריקבון פשט באוויר. נראה שאף אחד לא שם לב לכך. "איפה רדה?" נשמעה קריאה מתוך ההמון. זביד התעלם מקהל האנשים, ונכנס יחד עם פורן לתוך הבית.

גופה המת של רדה נותר בדיוק כפי שעזבו אותה. רק ריח הריקבון שמילא את האוויר, היה שונה. הבית כוסה כולו ווילונות סגולים מה שגרם לחושך כבד להשתלט על חדרה של רדה.

זביד ניגש לווילון שנראה היה כי חלון מסתתר מאחוריו, ובכוחות לא לו משך את הווילון הסגול ותלש אותו מהמסמרים שהדביקו אותו לקיר.

אור חדר אל החדר.

"פסון", קרא זביד לחלל הבית. "אתה כאן?" זביד הביט מבעד לחלון, מבין שעורר זעם בקהל שבחוץ.

האנשים שהמתינו ליציאתה של רדה, ראו אותו דרך החלון ומיהרו להיכנס אל הבית.

שני האנשים הראשונים שנכנסו, קלטו במהירות את גופתה של רדה, וצרחת בהלה פקעה מגרונם, כעת הריח החריף התקשר לגופתה של מגדת העתידות. "היא מתה!!", הם חזרו אחורנית והודיעו לקהל.

זביד סיים לעבור על כל פינה בבית, וראה כי פסון לא בנמצא. הוא יצא יחד עם פורן, וקהל האנשים התנפל עליהם על מנת לקבל תשובות. "מה קרה לה? איך היא מתה? היכן הרוצח? היא נרצחה או מתה?"

"איני יודע דבר", שיקר זביד. מה יגיד להם, אתם רואים את האדם הזה שלידי, הוא זה שהרג אותה בשעה שחזתה לו את אחרית ימיו?

"איפה פסון?" לחש פורן לאוזנו של חברו. "מצאת אותו?"

"בא נמשיך לחפש בחוץ", זביד החל להריץ בראשו מקומות בהן יכול להימצא פסון, אולם שום מקום כזה לא עלה בראשו. לא נראה היה לו שיחזור פסון למקום משכנם של חברי המסדר, אם כן אז לאן הלך?

"למה אנחנו מחפשים אותו?" ניסה פורן להבין. "צריך להמשיך במשימה, אין לנו זמן".

הדברים שאמר פורן צבטו את ליבו של זביד. איך ייתכן שרוצה הוא לעזוב מבלי לחפש אחר חבירו? האם באמת לא אכפת לו מחי אדם? איזה מן מפלצת הוא? לא פלא שהרג בלי שמץ של חרטה את מגדת העתידות.

"אנחנו לא אמורים לחפש אחריו?"

פורן ניסה להעמד ללא עזרתו של זביד, אך בתוך רגע נפל לארץ. זביד מיד התכופף להרימו.

פניו של פורן התעקמו בכאב. "בטח הוא נמצא אצל הזקן".

"אצל מי?" תמה זביד.

"אצל הזקן. שכחתי שאתה לא מכיר אותו".

אצל הזקן? זה הזקן שעליו דיברה מגדת העתידות? או שמא מדובר בזקן מחלומותיי?

"יש איזה זקן שגר בקצה השני של העיר הזאת, אם נלך ברגעים אלו נספיק להגיע אליו טרם תשקע השמש", פורן ניקה את שולי גלימתו.

עיניו של זביד התכווצו בהבעה חשודה, "איך הגעתם לאותו זקן?" שאל בקול אולם בראשו נזכר בזקן שנוהג לפקוד אותו בחלומותיו. האם זה אותו אחד?

הם החלו לפסוע יחדיו לעבר ביתו של הזקן, ואכן הספיקו להגיע אליו בטרם שקעה החמה. הזקן קיבל אותם במאור פנים. ופניו של זביד היו מופתעות.

*****​

 

[אינדה]

פרק 30​

אספת השרים הסתיימה, ואינדה נותר לבדו באולם הכינוסים. הוא חשב כי זה צריך להיות רגע מאושר בחייו, אך לא. מדוע הוא מרגיש כאב? מדוע מרגיש בבדידות?

עם סיום הישיבה, האולם התרוקן לאיטו, והנסיך אינדה נותר לבדו עם מחשבותיו. הוא עמד במרכז האולם הריק, כשהקולות האחרונים של השרים המפטפטים נמוגים ברקע. רגע האמת הגיע, והוא היה אמור לחוש גאווה וביטחון על שהצליח להשיג את היעד הנכסף. אך במקום זאת, חש כובד על ליבו, כאילו נטל עצום רובץ עליו.

תשובת השרים הייתה רוב נגד אחד. כל השרים בחרו להפעיל את העוצרות, ורק ג'ראנת'ן דאמורה שר הממשלה הנגדי, התנגד למינוי וביקש לחכות עד שיתעורר המלך אזמרגד מחוליו.

בתחילה אהב אינדה את רעיונו של שר הממשלה הנגדי, אולם כשהסביר ג'ראנת'ן את דבריו, כעס ועצב מילאו את ליבו של אינדה. יכול להיות ששר הממשלה הנגדי אינו מעוניין בי כמלך? האם אבא יקום מחוליו? מדוע השרים אינם רוצים למנות אותי למלך? איזו רעה הם מוצאים בי?

"אני חושב שהמלך לא יאהב את זה שבנו יורש אותו בטרם עת", היה מה שאמר שר הממשלה הנגדי. אך שר הכלכלה לסו אגאלון התנגד לדבריו.

"הרי בשביל זה קיבל הנסיך את הזכות להיות עוצר הממלכה".

"אתה צודק", השיב ג'ראנת'ן דאמורה. "אך חשוב לזכור שהמלך אזמרגד נמצא במצבו מסיבה מסויימת".

באותו רגע הבין אינדה כי כל שרי הממשלה יודעים על החשדות של אביו המלך בבנו בכורו. פניו של הנסיך כמעט ונפלו אך משום מה הציל אותו טוביאס בשניה האחרונה, לפני שהחליט ללכת חזרה לחדרו.

"הכול נכון, וטוב שאנחנו מתלבטים", אמר טוביאס שר הממשלה. "אך חשוב לזכור שאין לנו אדם אחר שיכול להחליף כרגע את הנסיך אינדה", חיוך נמרח על פניו של אינדה בשעה שדיבר שר הממשלה.

"הנסיך דנאתור לא ידע כרגע איך לנהל את המדינה בצורה הטובה ביותר, ואילו הנסיך אינדה כבר שנים מתאמן רק לזה", סיכם את דבריו.

ראשם של השרים התנענע בהסכמה, ובהצבעה שעשו ברוב קולות בחרו השרים באינדה.

כעת הוא נותר לבדו בחלל העצום של אולם הכינוסים, מנסה להבין מדוע ליבו כבד עליו. אבל בתוך ליבו ידע את התשובה. הוא רצה את אביו חי, ובריא. לא שוכב בחדרו כמו גופה. הוא ציפה שאביו יראה אותו עולה לגדולה, אך ככל הנראה זה לא יקרה.

על מה אתה חושב? אבא עדיין לא נחשב למת, הוא עוד יקום ויזכה לראותך בגדלותך, מה זה עוזר לי, הרי מיד יחשבו שאני בוגד. נשימה כבדה נפלטה מפיו, המחשבות הקשו עליו, הכבידו על נשמתו.

הוא חזר לחדרו כשבדרך הביט על יופיים של הפרחים המעטרים את כל הגן, נשם את ריח הפריחה.

משב רוח קליל ליטף את פרחי הפאאוניה בצבעי הלבן שלצד פרחי הלבנדר הסגולים, והנהיג את הריח עד לאפו של אינדה, כמו מבקשת ממנו הרוח להנות מריח הפרחים.

הריחות חדרו לאפו מווסתים דרכם עד לנשמתו. הוא עצר מהילוכו וניגש לכיוון פרחי הלבנדר. הוא קטף פרח סגלגל אחד והצמיד לאפו, הריח הרגיע אותו. הוא כל כך אהב את ריח הלבנדר, ריח שתמיד הצליח להרגיע אותו.

תמיד בוחר אינדה להשתמש בריח זה, גם בברכת הרחצה כשמפזרים המשרתים פרחי ריח בברכה, הן יודעות כי לנסיך אינדה עליהן לדאוג לפרחי לבנדר.

הוא התקדם חזרה לחדרו כשפרח הלבנדר בידו.

"היכן היית?" קולו של מתיאס נשמע מבוהל.

"אני מתנצל על מקודם", הנסיך אינדה והצביע על לחיו של הסריס.

עיניו של מתיאס הכנעני התרחבו בהפתעה. הנסיך אינדה מעולם לא התנצל על משהו קודם לכן. "מה?"

"אל תגרום לי להתנצל שוב", חיוך נמתח בפניו של אינדה.

מתיאס נראה מבולבל מהסיטואציה.

"תביא לי בבקשה כד קטן עם מים", ביקש הנסיך אינדה ובתוך כמה רגעים חזר מתיאס. הנסיך אינדה לקח מידיו את הכד והכניס לתוכו את פרח הלבנדר.

"אתה תגדל פה, בחדרי", לחש לפרח.

*****​

 

[אינדה]

פרק 30​

אספת השרים הסתיימה, ואינדה נותר לבדו באולם הכינוסים. הוא חשב כי זה צריך להיות רגע מאושר בחייו, אך לא. מדוע הוא מרגיש כאב? מדוע מרגיש בבדידות?

עם סיום הישיבה, האולם התרוקן לאיטו, והנסיך אינדה נותר לבדו עם מחשבותיו. הוא עמד במרכז האולם הריק, כשהקולות האחרונים של השרים המפטפטים נמוגים ברקע. רגע האמת הגיע, והוא היה אמור לחוש גאווה וביטחון על שהצליח להשיג את היעד הנכסף. אך במקום זאת, חש כובד על ליבו, כאילו נטל עצום רובץ עליו.

תשובת השרים הייתה רוב נגד אחד. כל השרים בחרו להפעיל את העוצרות, ורק ג'ראנת'ן דאמורה שר הממשלה הנגדי, התנגד למינוי וביקש לחכות עד שיתעורר המלך אזמרגד מחוליו.

בתחילה אהב אינדה את רעיונו של שר הממשלה הנגדי, אולם כשהסביר ג'ראנת'ן את דבריו, כעס ועצב מילאו את ליבו של אינדה. יכול להיות ששר הממשלה הנגדי אינו מעוניין בי כמלך? האם אבא יקום מחוליו? מדוע השרים אינם רוצים למנות אותי למלך? איזו רעה הם מוצאים בי?

"אני חושב שהמלך לא יאהב את זה שבנו יורש אותו בטרם עת", היה מה שאמר שר הממשלה הנגדי. אך שר הכלכלה לסו אגאלון התנגד לדבריו.

"הרי בשביל זה קיבל הנסיך את הזכות להיות עוצר הממלכה".

"אתה צודק", השיב ג'ראנת'ן דאמורה. "אך חשוב לזכור שהמלך אזמרגד נמצא במצבו מסיבה מסויימת".

באותו רגע הבין אינדה כי כל שרי הממשלה יודעים על החשדות של אביו המלך בבנו בכורו. פניו של הנסיך כמעט ונפלו אך משום מה הציל אותו טוביאס בשניה האחרונה, לפני שהחליט ללכת חזרה לחדרו.

"הכול נכון, וטוב שאנחנו מתלבטים", אמר טוביאס שר הממשלה. "אך חשוב לזכור שאין לנו אדם אחר שיכול להחליף כרגע את הנסיך אינדה", חיוך נמרח על פניו של אינדה בשעה שדיבר שר הממשלה.

"הנסיך דנאתור לא ידע כרגע איך לנהל את המדינה בצורה הטובה ביותר, ואילו הנסיך אינדה כבר שנים מתאמן רק לזה", סיכם את דבריו.

ראשם של השרים התנענע בהסכמה, ובהצבעה שעשו ברוב קולות בחרו השרים באינדה.

כעת הוא נותר לבדו בחלל העצום של אולם הכינוסים, מנסה להבין מדוע ליבו כבד עליו. אבל בתוך ליבו ידע את התשובה. הוא רצה את אביו חי, ובריא. לא שוכב בחדרו כמו גופה. הוא ציפה שאביו יראה אותו עולה לגדולה, אך ככל הנראה זה לא יקרה.

על מה אתה חושב? אבא עדיין לא נחשב למת, הוא עוד יקום ויזכה לראותך בגדלותך, מה זה עוזר לי, הרי מיד יחשבו שאני בוגד. נשימה כבדה נפלטה מפיו, המחשבות הקשו עליו, הכבידו על נשמתו.

הוא חזר לחדרו כשבדרך הביט על יופיים של הפרחים המעטרים את כל הגן, נשם את ריח הפריחה.

משב רוח קליל ליטף את פרחי הפאאוניה בצבעי הלבן שלצד פרחי הלבנדר הסגולים, והנהיג את הריח עד לאפו של אינדה, כמו מבקשת ממנו הרוח להנות מריח הפרחים.

הריחות חדרו לאפו מווסתים דרכם עד לנשמתו. הוא עצר מהילוכו וניגש לכיוון פרחי הלבנדר. הוא קטף פרח סגלגל אחד והצמיד לאפו, הריח הרגיע אותו. הוא כל כך אהב את ריח הלבנדר, ריח שתמיד הצליח להרגיע אותו.

תמיד בוחר אינדה להשתמש בריח זה, גם בברכת הרחצה כשמפזרים המשרתים פרחי ריח בברכה, הן יודעות כי לנסיך אינדה עליהן לדאוג לפרחי לבנדר.

הוא התקדם חזרה לחדרו כשפרח הלבנדר בידו.

"היכן היית?" קולו של מתיאס נשמע מבוהל.

"אני מתנצל על מקודם", הנסיך אינדה והצביע על לחיו של הסריס.

עיניו של מתיאס הכנעני התרחבו בהפתעה. הנסיך אינדה מעולם לא התנצל על משהו קודם לכן. "מה?"

"אל תגרום לי להתנצל שוב", חיוך נמתח בפניו של אינדה.

מתיאס נראה מבולבל מהסיטואציה.

"תביא לי בבקשה כד קטן עם מים", ביקש הנסיך אינדה ובתוך כמה רגעים חזר מתיאס. הנסיך אינדה לקח מידיו את הכד והכניס לתוכו את פרח הלבנדר.

"אתה תגדל פה, בחדרי", לחש לפרח.

*****​

אשמח לדעת מה חושבים על הסצנה הזאת. וגם על הקטעים הקודמים!!!

 

[אינדה]

פרק 31
​

הרופא המלכותי נכנס שוב כמדי יום אל חדר המלך אזמרגד. הסריס אלפונסו נהג מדי לילה לנגב את גופו של המלך אזמרגד בבד רטוב, כדי שישאר נקי.

גם כעת התיר אלפונסו את קשר החולצה שלבש המלך, וניגב בעדינות את חזהו. משהו מוזר התרחש בשעה שהעביר את הבד מתחת לצווארו של המלך אזמרגד.

אלפונסו כיווץ את גבותיו והיטה ראשו אחורנית בתהייה. 'האם המלך אזמרגד הזיז הרגע את ידו?' שאל את עצמו. האם יכול להיות הדבר?

סְפַּרְנוּס הרופא המלכותי שהיה באמצע לארוז את חפציו, נבהל מתגובתו הפתאומית של אלפונסו. "מה ארע?" שאל.

אלפונסו כמו היה קפוא, הביט בפניו של המלך אזמרגד בלי לומר מילה. הוא לא שמע את דבריו של הרופא המלכותי.

"מה ארע?" שאל שוב הרופא ודחף קלות את כתפו של אלפונסו. הלה התנער מקיפאונו והסביר. "כשהעברתי את הבד הרטוב, תחת צווארו של הוד מעלתו המלך אזמרגד שיאריך ימים על אדמתו, ידו הימנית התרוממה".

"נו מצויין", אמר ספרנוס. "אם כן למה אתה נראה לי דואג?" שאל והביט בכיווץ גבות באלפונסו.

"כי אני חושש לשלומו של הנסיך אינדה". אמר אלפונסו. "אתה בוודאי יודע שהשרים החליטו לממש את העוצרות, ואם המלך יתעורר עכשיו, חוששני שיפרש את הסיטואציה בצורה לא נכונה".

הרופא הנהן בהבנה, וניגש להמשיך באריזת חפציו.

"הנה ראית?" זעק אלפונסו. שוב הרים המלך אזמרגד את ידו, וכל גופו נתמלא זיעה. מיד אלפונסו הרטיב את הבד והעביר אותו פעם שנייה על פניו של המלך. "הוא רותח", אמר אלפונסו.

ספרנוס מיהר לבדוק את הדופק של המלך אזמרגד, וגילה כי הוא עובד שעות נוספות. "אני חושד כי משהו הרגיז אותו", אמר הרופא המלכותי לסריס המלך.

"משהו בדברים שאמרתי?"

"יכול להיות", ענה הרופא ומיהר לרקוח שיקוי הרגעה. "אלו צמחים שמרגיעים את זרימת הדם", אמר לאלפונסו.

"אלו צמחים לא חוקיים בממלכה", נזדעק אלפונסו. "אינך יכול להכניסם לגופו המקודש של המלך". אלפונסו היה נחרץ בדעתו.

"זה ירגיע אותו", ניסה הרופא הרגיע את הרוחות.

"זה לא משנה דבר", התעקש אלפונסו. "כעת תעלים את הצמחים האלו ותשפוך את המרפה שהכנת. כי אם מישהו מבין הסריסים, המשרתות או השומרים יראה, או לחילופין יבין שהכנסת אל חדר המלך את הצמחים האסורים האלו, יערפו את ראשך מידית.

"אבל הם ירגיעו את המלך!!", ניסה שוב הרופא.

"אתה לא מבין?" אלפונסו עצר מעט כי להבין האם בן שיחו באמת לא מבין או שהוא עושה עצמו לא מבין. "נו, תעיף את זה", צעק אלפונסו כשהבין שהרופא לא מתכוון למלות אחר הוראותיו.

בעוד סריס כנעני נמצא בתחתית שרשרת המזון בממלכת ארצי'בל, הוא אלפונסו נמצא מתחת לפשוטי העם אך בו בזמן נחשב כסריס המלך. וחוץ מהמלכה, בני ובנות המלך, והשרים, אף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות.

מעולם לא חשב אלפונסו לנצל את כוח מעמדו זה כדי להרע לאנשים, אך כעת מצוותו של המלך אזמרגד היא שגרמה לו לנצל את מעמדו. אם המלך אזמרגד לא מעוניין שיכניסו את הצמחים האלו לשטח הממלכה, אז בוודאי שהוא אלפונסו ידאג שלשטח הארמון הם לא יכנסו.

הרופא המלכותי נדהם מחוצפתו של הסריס, אך מילה אחר הוראותיו. הוא שפך את תכולת הקערה שבה הכין את תערובת צמחי ההרגעה, ומילא בה מים צוננים במקום. הוא הגיש את הקערה לאלפונסו.

אלפונסו לא שם לב שהרופא השאיר קצת מהנוזל המרגיע שהכין והוסיף עליו מים. הוא לקח מידיו של הרופא את הקערה ורוקן אותה לתוך פיו של המלך אזמרגד.

מתי כבר תתעורר, מתי תתעורר הוד מעלתך, העם זקוק לך, בינך הנסיך אינדה זקוק לך, אני זקוק לך. דמעות גלשו מעיניו.

*****​

 

[אינדה]

פרק 32​

"מדוע העוצר אינו יושב על כיסא המלוכה?", שר הממשלה טוביאס בלוס, פתח את דיוני היום שהתנהלו כמי יום באולם הכינוסים. "הרי עד אשר ישוב המלך לאיתנו, אתה הוא המלך".

"הינך צודק", הנסיך אינדה, חייך אליו. "אולם אינני מרגיש צורך לשבת עליו, בעוד אבי חי".

אספת המועצה החלה, ובפעם הראשונה הנסיך אינדה משתתף בה, בתור האדם שיקבע איך היא תסתיים. בפעם הראשונה בחייו הרגיש אינדה איך הריגוש זורם בו, עובר בכל ווריד בגופו.

קלף עור נתון בידיו של הסריס מתיאס. הוא העביר אותו אל אדונו. הנסיך אינדה החל לקרוא בקול את הכתוב.

"ראש העיר טור מבקש להקל במיסים שמשלמים אנשי עירו", גבותיו של הנסיך התכווצו בתמיהה. "כמה שקי אורז וחיטה מקבל ראש העיר הנ"ל?" התעניין העוצר.

"שלושה שקי חיטה ושק אורז אחד", ענה שר הכלכלה לסו אגאלון.

"תשלחו לו מעכשיו שק חיטה וחצי שק אורז, ושני שקי דוחן".

"אבל דוחן הוא מאכל העניים?" נחרד שר הממשלה טוביאס. "האם הוד מלכותו מתכוון לכך?"

עוצר הממלכה סגר את הקלף, והיישיר את מבטו לעבר שרי הממשלה. "אם אנשיו של העיר טור לא יכולים לעלות אלינו מיסים, אז נוריד ממשכורתו של ראש העיר. כך יצליחו לכסות את חובם, כלפי ארמון המלוכה".

השרים שתקו, אף אחד לא רצה להיות זה שיכעיס את העוצר החדש.

הסריס מתיאס הגיש לפני העוצר אינדה קלף נוסף.

"בואו נראה מה התלונות של העם עכשיו?" זלזל הנסיך יורש העצר. "לפני כמה ימים ניגשתי ללשכת התלונות, והגשתי בקשה לדיון על המשכיר שלי, ונעניתי בשלילה. אני אישה מבוגרת קשת יום, בעלי משרת בצבא ואני מגדלת את שני ילדנו לבד. בעל הדירה בה אנחנו מתגוררים כעת מבקש לשלוח אותנו החוצה מהבית, כיוון שהתעכבנו בתשלום במשך שבוע ימים. כעת כשבאתי לשלם לו גם על החודש הבא, הוא טען שאיננו יכול לקבל ממני את התשלום על החודש הבא, כי השכיר את הבית לאדם צעיר. אני מבקשת ממך הוד מעלתך, תמצא בית עבורי".

הנסיך אינדה הרים גבה. "ממש חוצפה, וכי אני חייב למצוא עבורה בית". גיחוך קל פקע מגרונו. "תורו לאותה אישה כי את הימים שהחסירה מבעל דירתה, אמורה היא להכפיל את הסכום, ואף לשלש. ובאשר למציאת דירתה, תבדקו אם יש מקום באורוות הסוסים, ותציעו לה במחיר מוזל, אך שלא תגזים ותאריך בימים. שתתגורר שם לכל הפחות למשך עשרה ימים, אחר כך שתמצא לה מקום".

השרים הנהנו בראשם לאות הבנה.

"יש עוד?" שאל העוצר בשעה שגלל את הקלף. מתיאס ענה שנגמרו התלונות, ומיד הנסיך אינדה סגר את האספה.

"אבל אדוני", שר הממשלה המשני ג'רנת'ן דאמורה לא הצליח לשתוק. "הפסיקות שלך באמת נראות לך הגיוניות?"

"אתה מעז לחלוק על דעתי?" העוצר כעס, כעסו גלוי לכול. "האם נראה לך שתפסוק טוב יותר ממני? הנה קח". הוריד הנסיך את הכתר מראשו והושיטו כלפי שר הממשלה המשני.

"זה לא מה שאמרתי", ניסה ג'רנת'ן להסביר את עצמו. "התכוונתי שאפשר גם לחוס על אותה אישה ולהקל מעט במיסים על אותה עיר, אנחנו לא חייבים רק להחמיר ולהעניש". ניסה לדבר על ליבו של אינדה.

דמו של העוצר רתח. "מה שאתה אומר לי בעצם הוא, שאני אכזרי?" הדבר נאמר בצעקה מהולה בטון כועס. וכל השרים ששהו עדיין בחדר רעדו מאימה. הם ידעו כי אם המלך יחליט להוציאם בזה הרגע להורג, הדבר בידו.

כששמע שר הממשלה הנגדי את הדברים, מיד נפל על ברכיו בתחנונים. "בשם הרוחות הגדולים של המלכים הקדומים, ראוי אני למות, אך ברחמיך הגדולים חוס עלי, טעיתי בלשוני הוד מעלתך".

עוצר הממלכה שלף את חרבו של שומר ראשו, והצמידה לחזהו של שר הממשלה הנגדי. "אכן בן מוות אתה", אמר בשעשוע. "עמוד כדי שאוכל לשסע את גרונך".

ג'רנת'ן עמד, כל גופו רטט. אם היה יודע שדבריו יובילו אותו אל מותו, לא היה מעז לפצות את פיו. "תתפסו אותו שלא יזוז", הורה הנסיך אינדה לשר הממשלה טוביאס ולשר הכלכלה לסו אגאלון. "אם אני מפספס אתם תהיו הבאים בתור, הבנתם?".

שני השרים רעדו אף הם, הם לא הצליחו לדבר.

"שאלתי אם הבנתם?" צעק העוצר.

השרים הנהנו בראשם. פחד ואימה מילאו כל פינה באולם הכינוסים.

העוצר אינדה משך את החרב לאחוריו, ובמהירות דחף אותה קדימה. ג'רנת'ן דאמורה עצם את עיניו בחוזקה אינו רוצה לראות, את כניסת החרב בגופו. גם לסו וטוביאס עצמו את עיניהם.

לפתע דלתות האולם נפתחו, וקרן שמש חזקה חדרה דרך הפתח.

דמות עמדה שם.

עוצר הממלכה עצר את התפרעותו, ופער את עיניו ופיו לרווחה.

האם זה אמיתי? האם אכן הוא לא הוזה? אבל איך…?

שוב התערבבה בתוכו השמחה יחד עם העצבות.

*****​

 

[אינדה]

פרק 33
​

שמלות רבות מדדה הנסיכה, עד שהצליחה להחליט איזו מהן תבחר ליום חתונתה. התופרת לא אמרה נואש, ואילו לוריה התייאשה כבר מזמן. אך מי היא משרתת כנענית עלובה שתעז לומר זאת בפני הנסיכה.

"מה את אומרת על השמלה?" שאלה הנסיכה את לוריה, אך זו כמו בחלמה בהקיץ. "לוריה?".

"הה, מה?" ניעורה המשרתת. "סליחה הוד מעלתיך, כמעט ולא ישנתי בלילה האחרון, כך שהינני עייפה". התנצלה. "מה שאלת?"

"לא חשוב", חייכה הנסיכה בחביבות. "לכי אל חדר המשרתות, ותנוחי", הורתה הנסיכה.

טוב הלב שלה נבע מאישיותה המיוחדת, וירושה מאימה המלכה רוהאנה. בכל ממלכת ארצי'בל התפלאו איך יצא שהנסיכה והנסיך הקטן יצאו טובי לב, ואילו יורש העצר נהנה להרע לאחרים.

"מה פתאום, אינני רשאית להשאירך לבדך".

הנסיכה סימנה לתופרת לעזוב, וזו הבינה ובמהירות עזבה את החדר. "כעת אנחנו לבד, בואי", הורתה ללוריה שתשכב על מיטתה.

מזועזעת התנגדה לוריה לשכב על מיטת הנסיכה. "מה פתאום, אם יכנס לכאן אדם, אני אראה את החבל נתון תחת צווארי".

הנסיכה הניחה את שתי ידיה על כתפה של לוריה, וזו חשה צמרמורת עוברת בה. "תנוחי פה, זה ציווי".

"א..ני", גמגמה המשרתת. "אני לא יכולה. תביני, חיי חשובים לי".

הנסיכה אנסטסיה חככה בדעתה מה הרעיון הכי טוב שיכולה היא להציע, לבסוף החליטה כי הכי טוב שתלך המשרתת למקומה. "חזרי כעת לחדרי המשרתות, ותנוחי שם. אני כבר אבקש שישלחו לי משרתת חלופית, בסדר?"

"נשמע לי מעולה", ענתה המשרתת, אף על פי שאף אחד לא באמת שאל לדעתה.

*****​

כשיצאה לוריה מדלת חדרה של הנסיכה, היא הוזקקה לעבור בצמוד לאזור אולם הכינוסים. הצעקות שנשמעו מתוך האולם, עוררו את תשומת ליבה. היא עמדה דום והאזינה ממרחק, פחדה ששומרי האולם יראו אותה.

"בן מוות אני", נשמע בחוץ. וליבה של לוריה רטט מאימה. 'האם הנסיך יורש העצר, עומד להרוג אדם?' הרהרה לעצמה. 'יכול להיות שחששותיהם של השרים עומדת להתגשם?'

"תתפסו אותו שלא יזוז", נשמע קולו המאיים של הנסיך יורש העצר. רגליה של לוריה ננעצו לקרקע, הפחד היה מוחשי. "אם אני מפספס אתם תהיו הבאים בתור, הבנתם?"

מה אסור לעוצר לפספס?, היא ניסתה להזיז את רגליה, אך אלו לא נשמעו לה.

לפתע ראתה ממרחק את הסריס הראשי של המלך אזמרגד, מתקרב במהירות לעבר דלתות אולם הכינוסים. מה מחפש אלפונסו מחוץ לחדרו של המלך?.

בכוח ניסתה להניע את רגליה, וסוף סוף הן נשמעו לה. אם הייתה נשארת כך עוד רגע, היה אלפונסו מגלה אותה, ודורש ממנה להסביר לו מדוע היא איננה צמודה לנסיכה.

בצעדים שקטים אך מהירים אחזירה פניה לעבר חדר הנסיכה, ובדילוגים מתוחים נכנסה אל החדר. "הוד מעלתך!", נשימותיה כבדות.

"מה קרה?" שאלה הנסיכה בקול מתון. "מדוע חזרת?"

"אלפונסו סריס המלך נמצא בסביבת אולם הכינוסים", נשימותיה עדיין עמוקות. לוסיה נסתה להסדיר את נשימה. "אולי המלך הבריא?" ספק שאלה ספק אמרה.

"היינו שומעים על כך", הנסיכה נשמעה מופתעת.

"אולי בכל זאת כדאי לבדוק?"

"אולי".

בזריזות יצאו הנסיכה והמשרתת לעבר חדרו של המלך אזמרגד. בדרך עברו דרך חדר המלכה, ושיתפה הנסיכה את אימה בתחושותיה.

*****​

 

[אינדה]

פרק 34​

שיעולים קולניים נשמעו מגרונו המלכותי של המלך אזמרגד. אלפונסו לא פספס זאת. "אדוני המלך?" ניגש לבדוק את שלום מלכו.

המלך אזמרגד פקח את עיניו מעט וסגר, פקח וסגר.

"אדוני המלך", דמעות שמחה זרמו כנחל על לחיו. "התודה לאלוהי הרוחות", הודה אלפונסו והשתחווה כל גופו על הקרקע.

"מה קרה לי?" שאל המלך בקול חלש. השיעולים עדיין לא פסקו.

"הרופא המלכותי היה כאן, ואמר כי אינו יודע מה קרה. הוא הכין עובר המלך חליטת צמחים למרפא". סיכם אלפונסו את הימים האחרונים. "אני חושש שהורעלת!!"

"מה?" תמה המלך. "וכי מדוע שאי מי ינסה להרעיל אותי?"

"אנני יודע", ענה אלפונסו. הוא לא רצה להזכיר לאדונו, כי חשש לפני מספר ימים שבנו מנסה להורגו ולתפוס את מקומו. לפתע נזכר שבאולם הכינוסים. 'הנסיך אינדה הפך לעוצר הממלכה', הוא נחרד על המחשבה. 'אסור שהדבר יוודע למלך', הרהר ופחד החל להזדחל במעלה גבו.

"היכן אינדה?" קולו של המלך חלוש. "היכן דון? והיכן כולם?"

הפחד הגיע עד קודקודו ומיד צנח עד רגליו, ושוב טיפס וירד. "ביקשתי מהם להניח למלך, כפי שציווה הרופא המלכותי".

"מים", לחש המלך.

בידיים רועדות ניגש אלפונסו לחבית המים ודלה מתוכה קערת חרס קטנה וקירבה אל שפתיו של המלך. "אני אצא להביא את התרופה המחזקת מהמטבח המלכותי", אמר אלפונסו אחרי שסיים המלך לגמוע את כל תכולת הקערה.

המלך סימן לו בידיו שהינו רשאי לצאת. ובמהירות שלא הכיר בעצמו יצא אלפונסו מחדר המלך ועבר דרך אולם הכינוסים.

עליו להזהיר את הנסיך. הוא אינו מאמין שהנסיך אינדה בוגד. אומנם אישיותו רעת לב, ומצפונו חדל מלהתקיים עוד כשהיה ילד קטן. אך בוגד הוא לא בשום אופן.

מישהו מנסה להעליל עליו עלילת שווא.

כשהגיע סריס המלך לאולם הכינוסים ראה בזווית עינו את לוסיה משרתת הנסיכה. בימים כתיקונם היה מתעכב לשאול מדוע איננה צמודה לנסיכה, אך כעת שעת חירום, ועליו להזהיר את הנסיך.

השומרים האחראיים על הדלתות לא עצרו אותו, הרי הוא סריס המלך. אלפונסו קירב את ידיו לעבר הדלתות, והכין את ידיו לדחיפה. אלא שאז שמע דבר מוזר.

"אדוני המלך", נשמע מפיהם של השומרים. אלפונסו הביט בהם וראה כי הם מרכינים את ראשם. מיד סיבב את ראשו אחורנית. ורגליו כמו איבדו את הקרקע מתחתיהן. הוא קרס על הקרקע בבהלה.

"הוד מעלתך", רעד קולו.

"מתי העבירו את המטבח המלכותי לאולם הכינוסים?" שאל המלך. לבושו לא הלם אותו, ליציאה מחדרו. כתונת הלילה בהקה באור השמש הזורחת.

"א...ני", גמגם אלפונסו הוא לא מצא את המילים הנכונות, להסביר את מעשיו.

"מה קורה בתוך האולם?", המלך אזמרגד העביר נושא, ואלפונסו ידע כי המלך יטפל בזה מאוחר יותר.

"העוצר אינדה מטפל בנושאי המדינה", ענו שני השומרים יחדיו.

"מי? העוצר? אינדה?" סחרחורת תקפה את המלך אזמרגד, ומיד אחז בידיהם של השומרים. "הבן שלי יורש העצר, מנהל את עיניני המדינה?"

אלפונסו שתק, הוא היה אובד עצות. הוא ראה כיצד חמתו של המלך אזמרגד בוערת בו, ואיך דמו רותח. ידיו של המלך רעדו מזעם, וכפי שהכיר אותו אלפונסו, ידע כי התגובה לא תאחר לבוא.

המלך הניח את ידיו על דלתות האולם, ואף אחד מהסובבים אותו לא העז לפצות את פיו. נכון שאין ראוי שהמלך יגע בדלתות בעצמו.

אולם אף אחד לא רצה שראשו יערף מגופו, שכן אף אחד לא יכול להגיד למלך מה לעשות.

לכן בחרו בשתיקה.

*****​

 

[אינדה]

פרק 35​

"הוד מעלתך, אבא. הו תודה לאלוהי הרוחות שהשיב אותך אלינו", חייך אינדה וידו עדיין אוחזת בחרב.

כל הנוכחים באולם כרעו והשתחוו בראותם את המלך אזמרגד.

המלך אזמרגד נכנס פנימה ובלי אומר ודברים התקרב עד לבנו, הרים את ידו והנחיתה על לחיו של אינדה מול כל הנוכחים. "מה אתה חושב שאתה עושה?" שאל וקולו רעד מזעם. חלונות האולם רעדו מעוצמת הצעקה.

אינדה ליטף את לחיו הדואבת ובושה כיסתה את פניו, הוא יחל לעצמו שהאדמה תפתח את פיה ותעלים אותו. "למה אתה מתכוון, הוד מעלתך?" קולו לוחש.

"מדוע מתעסק אתה בעניני הממלכה? ומדוע אתה מניף את חרבך על שר הממשלה המשני?" צעק המלך. "וכי כך חושב אתה למלוך?" המלך הסתחרר מעט אך מיד הצליח לייצב את עצמו.

"אני..."

אינדה לא הספיק לענות ואביו המלך חטף מידיו את החרב והניף אותה נגדו. "בן מוות אתה". אינדה חש שהבושה מתגברת בו. אביו הנערץ מכוון נגדו חרב, כאילו היה אחרון הבוגדים.

מראה המלך בבגדי הלילה אוחז בחרב מול בנו באמצע אולם הכינוסים, היה מעורר בשרים גיחוך ומבוכה, אילולי היו אלו רגעי פחד וחרדה.

הנסיך אינדה כרע על ברכיו, ומיד החל להתחנן על נפשו. "הוד מעלתך, אדוני המלך ירום הודו", דמעה סוררת בקעה מעיניו הימנית. "מחל לחטאיי היום הזה", גופו רעד מאימה.

חרבו של המלך עוד מונפת אל מול גופו של אינדה לא מותירה ספק למחשבותיו של המלך, זאת הבין גם אינדה בכל אותם הרגעים.

המלך אזמרגד חושד בו בבגידה.

היתכן?

*****​

 

[אינדה]

פרק 36​

"מה הבהלה הגדולה?" שאלה המלכה כשביתה הנסיכה אנסטסיה פרצה לתוך חדרה. "מה אירע?"

הנסיכה סידרה את גלימתה, "אני חושבת שאבא המלך התעורר", אמרה ברגש.

המלכה רוהאנה בלי אומר ודברים עזבה מיד את חדרה ואצה לחדרו של בעלה. לוסיה המשרת האישית שלה הדביקה את קצב פסיעותיה המהירות, ונשימותיה נעשו כבדות.

אף הנסיכה שראתה את אימה מתקדמת לעבר חדר אביה, יצאה מיד אחריה.

השומרים שמשגיחים על חדר המלך, מיהרו לעדכן את המלכה ביציאתו התמוהה של המלך. "ומדוע התרתם לו לצאת?" שאלה המלכה בתרעומת. "ואם כבר מדוע יצא לבד?"

"המלך אסר עלינו לבוא אחריו". הסבירו. אך לא היה נראה שהמלכה מקבלת את ההסבר.

"להיכן הלך?"

השומר הימני ענה על שאלה זו. "עקבתי אחריו בלי ששם לב", אמר ולפתע שתק. המלכה שמה לב לעצירתו הפתאומית והבינה את הדבר.

"אל לך לחשוש על כך שעקבת אחריו, והפרת את צו המלך. טוב עשית. ספר לי להיכן פסע המלך", המלכה ניסתה להרגיעו.

"אל אולם הכינוסים", אמר וקולו מעט רעד.

המלכה לא פיספסה דבר. "מדוע רעד קולך?"

השומר לא רצה לפצות את פיו, אך השומר השמאלי שחשש מחמת המלכה היה זה שענה. "הנסיך יורש העצר דן היום באסיפת השרים בבקשותיהם של העם".

"מה?!" נחרדה המלכה. שוב אצה במהירות, הפעם לעבר אולם הכינוסים. הנסיכה ושתי המשרתות עשו את דרכם גם אל האולם.

לתוך האולם אין לנשים רשות להיכנס ועל כן על המלכה היה לעמוד מבחוץ ולנסות להבין מה קורה בפנים. "בן מוות אתה", שמעה את קולו של בעלה. "על מי הוא מדבר?" שאלה את השומרים.

שתיקה רועמת מצד השומרים.

"על מי המלך אזמרגד מדבר?" דרשה המלכה לדעת. "אם אינכם עונים לי אני נכנסת", איימה.

השומרים הביטו האחד בפני חבירו והבינו כי כוונותיה רציניות. "המלך אזמרגד ירום הודו, מדבר אל הנסיך אינדה".

ליבה פסק לרגע קט מלפעום. האם שמעה נכון, האם המלך מאיים על בנו? על בנה בכורה? על הילד שהפך אותה ואותו לא רק למלך ולמלכה של ממלכה אלא לאבא ואמא? האם על יורש העצר של הממלכה?

כאבי ראש חזקים החלו לנקר בראשה. היא חייבת לעשות משהו, כך הרגישה, אך לא ידעה מה עליה לעשות. לתוך האולם אינה יכולה להיכנס, אלא אם כן תסכן את חייה.

"המלך מניף את חרבו מול הנסיך", אמר אחד השומרים שמדי כמה רגעים נכנס ויצא על מנת לדווח למלכה מה מתרחש בפנים.

"המלך מה?" זיעה קרה בצבצה במצחה של המלכה, ומיד הוציאה לוסיה בד וניגבה את זיעת המלכה. "אני לא מבינה מדוע המלך מאיים על בנו בחרב? האם חושד הוא באינדה בבגידה?"

הנסיכה שעמדה קרוב לאימה שמעה את הלך הדברים ולא יכלה לעכל את הסיטואציה. אילולי עמדה לוריה המשרתת קרוב אליה הייתה הנסיכה חובטת את ראשה בקרקע.

"המלכה רוהאנה, אני חושבת שאקח את המלכה לחדרה". לוריה לא אמרה למלכה שהנסיכה התעלפה, היה נראה שיש למלכה די צרות לדאוג להן.

המלכה לא שמעה את דבריה של המשרתת, אך לוסיה סימנה ללוריה שתיקח את הנסיכה והיא כבר תיידע את המלכה בהמשך.

"נראה כי המלך חושד שיורש העצר אינדה הרעיל אותו?" אמר השומר.

לרגע קפאה המלכה לקרקע. המלך חושד שבנו הרעיל אותו? תחושות משונות הרגישה מסתערות בתוכה, מעולם לא הרגישה כך קודם לכן. היא לא מצאה מילה מדוייקת שתתאר את הסערה שמתחוללת בה.

ראשה של המלכה הסתחרר מהידיעה שנמסרה לה. חייה של כל משפחת המלוכה היו תלויים על חוט השערה. היא ידעה שאם לא תפעל מיד, כל מה שהאמינה בו וכל מה שאהבה עלול להתרסק לרסיסים. היא חשה את כובד האחריות המוטלת על כתפיה, אך גם את כוח האימהות שזרם בעורקיה והניע אותה לפעולה.

"כיצד זה ייתכן?" עיניה נפערו בתדהמה. "האם המלך באמת מאמין שבנו מסוגל לבגוד בו?" השומר הנהן בידיעה שקטה.

המלכה ידעה שהגיע הרגע לנקוט עמדה, ובליבה התקבלה החלטה נועזת. היא אגרה את כל כוחותיה, ניגשה לדלתות האולם ופרצה אל תוך החדר.

הפנים של כל הנוכחים הופנו אליה בהלם. המלך התבונן בה בנוקשות, אך היא לא איחרה להרים את קולה: "הורד את חרבך!" היא ציוותה, יודעת שאין לה זמן לבזבז. "אל תשלח ידך ביורש העצר הצעיר."

דמעות החלו לזרום על פניה כשהיא ראתה את המצב הנורא לפני עיניה. בנה כורע על ברכיו, ובעלה מניף עליו את החרב. "אני מתחננת," קולה רעד בצלילים של תחינה וייאוש, "הורד את חרבך."

המלך לא השיב מיד, אלא התבונן בבן עם מבט מלא בזעם. "מה מעשייך פה?" שאל מבלי להסיר את מבטו מהנסיך. "וכי אינך יודעת שעונש מוות מוטל על אישה שנכנסת לאולם הזה?"

"אני יודעת," השיבה המלכה, וצעדה באומץ לעברו. "ובכל זאת החלטתי לסכן את חיי כדי להציל את בני בכורי." היא המשיכה להתקדם, למרות רעד ברגליה ולמרות הזעם בעיניו של המלך.

"אל תגני עליו, הוא בוגד," הזעם של המלך היה כמעט מוחשי. הנסיך אינדה, שכבר לא הצליח להחזיק את שתיקתו, הפציר באמו: "אמא, חזרי לחדרך. אני אסתדר."

המלכה התעלמה מדבריו, והתמקדה במטרה אחת – להציל את בנה. "הוד מעלתך, הרי הוא יורש העצר," ניסתה לרכך את הלב הקשה של המלך, לדעת שהיא עושה כל שביכולתה למען בנה האהוב. "זה לא יתכן. הבן שלי לא בוגד".

"אמא", שוב התערב אינדה והפר כלל חשוב מכללי הממלכה. הוא קרא לאימו המלכה בשם אמא מול שרי המדינה. "חזרי לחדרך אני אסתדר, אני לא רוצה שתסכני את חייך למעני".

שוב התעלמה המלכה מדבריו של הנסיך והמשיכה להפציר במלך לעצור את הקשיחות על בנו יורש דרכו. "הוד מעלתך, הרי הוא יורש העצר". ניסתה לרכך את ליבו.

"כבר לא", פסק המלך. "מהיום יורש העצר הוא דנאתור", הכריז המלך בקול. "ואתה", המלך אזמרגד לא הפסיק לרגע מלהביט בבנו אינדה. "אתה תשוב לחדרך ואל תצא ממנו עד אשר החליט על גזר דינך".

המלך זרק את החרב על קרקע אולם הכינוסים, ויצא חזרה לחדרו מותיר את המלכה המומה ואת הנסיך האבל על איבוד תוארו.

המלכה רוהאנה הרגישה חוסר אונים מוחלט, היא כל הזמן האמינה בדרכו של בנה אינדה, וידעה שעל אף שנראה כי הוא נער חסר רגש אך בתוך ליבו המצפון עובד שעות נוספות.

כל שעשתה היה ללכת ולחבק את בנה.

*****​

 

[אינדה]

עד כאן הכל מושלם?

 

[אינדה]

פרק 37​

כשחזר המלך לחדרו המתין לו שם רגון.

"אני שמח לראות ששמעת בקולי", רגון צעד לעבר חלון החדר, דרכו ברח בפעם הקודמת שביקר את המלך אזמרגד. "עכשיו אתה יכול לנשום לרווחה", הוא יצא מהחלון והוסיף. "לבינתיים".

גל של פחד גאה בגופו של המלך אזמרגד. מחשבות החלו לתקוף אותו. מניין ידע על הדחת הנסיך אינדה מתפקידו? יכול להיות שהיה נוכח באולם הכינוסים? אם כן איך הספיק להגיע לחדרי הרי יצאתי מהאולם ראשון?

המלך אזמרגד ניסה להרגיע את עצמו, אולם מחשבות חדשות צצו בראשו. אולי בכלל מי שרצה להדיח את הנסיך אינדה הוא זה שניסה להרוג אותי כשיצאתי מהארמון? אולי הנסיך יורש העצר איננו בוגד? האם עשיתי טעות שהשפלתי אותו מול כל השרים?

גל של כאב ראש תקף אותו המלך אזמרגד הרגיש כאילו פילים גדולים מטיילים בראשו. "דון", קרא המלך לשומר ראשו. דון הופיע תוך מספר רגעים ספורים. "תביא לי בבקשה מים מהחבית". הצביע המלך על מקום החבית כאילו לא ידע דון היכן היא ממוקמת.

המלך אזמרגד התיישב על מיטתו ודון קרב את קערת החרס לפיו של המלך, ובשתי לגימות גמע המלך את תכולת החבית. "תביא לי עוד, ותבקש שיקראו לנסיך אינדה, מיד!!".

דון מיהר לעשות כמצוות המלך, הגיש קערת מים, וציווה על שומרי הסף להביא את הנסיך.

בקערה הרביעית נרגעה דעתו של המלך, וביקש מדון לצאת ולהשאירו לבד. דון החליט לעמוד מחוץ לדלת ולהישאר דרוך ועירני. מאז הותקף המלך אזמרגד בחדרו, אין לדעת מי יכול להופיע בפעם הבאה.

"אינדה, אינדה", מלמל המלך בינו לבין עצמו. "אני סמכתי עליך, הייתי מוכן לתת לך הכול, לא עד חצי המלכות אלא את כולה. עכשיו אני אמור לערוף את ראשך". דמעה גלשה במורד לחיו.

זיכרון רחוק מהעבר צץ אליו, והצליח להעביר צמרמורת בגבו. המלך נזכר באחיו הקטן דקות אחות לפני שאביו המלך מלטאזר הורעל למוות.

"שלום עליך אדוני אבי המלך", אמר אז הנסיך ארטמיס, שערו הכתום גולש עד לכתפיו. המלך מלטאזר בדיוק חזר ממלחמה קשה, נגד ממלכת גשו, וניצח אותה. הוא היה רעב ותשוש, אך מראה פניהם של שני בניו היחידים הצליח להעלים את כל תאוותיו.

"מה שלומך הנסיך אזמרגד?", התעלם המלך מקריאת השלום של בנו הקטן ועבר לדבר קודם עם בנו הגדול, אזמרגד. "ומה שלומך הנסיך ארטמיס?"

"שלומי טוב אדוני המלך", אמר ארטמיס וכל האוויר ברח לו מהמפרשים.

הנסיך אזמרגד יורש העצר היה נסיך מאוד דומיננטי. בכל הטקסים המלכותיים, היה המלך מלטאזר מזכיר לכל כי הוא ילדו הבכור עתיד למלוך על הממלכה. "גם שלומי טוב", ענה יורש העצר.

הנסיך ארטמיס כעס מאוד על התעלמותו של אביו ממנו, ובאותו היום קרא הדבר הנורא מכל. מישהו הרעיל את המלך מלטאזר. הרופא המלכותי דאז קבע את מותו של המלך ברגעים ספורים אחרי התמוטטותו, ושרי הממלכה התייעצו בניהם מה לעשות.

הנסיך יורש העצר, ממש את העוצרות כבר באותו הערב, והנסיך ארטמיס החליט לא לעצור. הוא השיג כוח רב של צבא שהלך אחריו ובעצם באותו יום התחיל את מלחמת האחים שארכה כשלושה שבועות.

כעת נזכר בכל זאת המלך אזמרגד. האם הנסיך אינדה מתכנן הפיכה? אולי לא, אבל אחרי שאחיו הקטן ימלוך בטח יתחיל הפיכה? האם ההיסטוריה הקשה של ממלכת ארצי'בל עומדת לחזור על עצמה?

דמותו של אחיו הקטן שבה אליו בזכרונותיו, געגועים עזים תקפו אותו. אם היה יודע שאחיו מקנא בו, אולי היה מתנהג איתו המלך אזמרגד אחרת, אך לא יכול היה לנחש שכך מרגיש.

הלוואי והיה אפשרי לחזור אחורה בזמן

שיעולים תקפו אותו בשנית לערב זה, הפעם הן לא פסקו. דון שומר הראש האזין מאחרי הדלת לשיעולים וכשראה כי אינם פוסקים אלא מתגברים לכן החליט להיכנס ללא קראית המלך לתוך החדר.

"הוד מעלתך!!", קרא דון בבהילות. "אלפונסו", צעק לעבר דלת החדר הפרוצה.

אלפונסו ששה בצו המלך מחוץ לחדר נכנס בבהילות ונחרד למראה המלך.

המלך אזמרגד השתעל ופיו החל לירוק דם. "תקרא לרופא המלכותי", צעק דון על אלפונסו.

"מהר!!!"

*****​

 

[אינדה]

פרק 38​

​

כבר ממבט חטוף בפניו העדינות והמקומטות של הזקן ידעו פורן וזביד על מוצאו. הזקן והפאות שעיטרו את פניו היו רק החותמת לכך שהאדם העומד מולם הינו יהודי.

"אתה נראה לי מוכר", אמר זביד אחרי שהרגיע מעט את עצמו. "יכול להיות שנפגשנו בעבר?" הוא לא נראה כמו הזקן מחלומותיי.

"אינני בטוח", הזקן חייך אליו בחביבות. "העבר וההווה אחד הם, בכל רגע ההווה הופך לעבר, ולפעמים יש אנשים שהעבר נהפך להם להווה".

זביד הביט בפניו המקומטות של הזקן, והרים גבה אחת. יכול להיות שהוא לוקה בשיגעון? איזה משפט תמוהה. "אתה יכול להסביר, בבקשה?".

הזקן ניגש למטבחון הקטן שבביתו והוציא משם שתי קערות ושתי כוסות העשויים מעץ, והניח על השולחן לפני זביד ופורן. "אתם רעבים נכון", שאל-קבע הזקן ומיד מילא קערה אחת בעיסת אורז.

"עדיין לא ענית לי", התעקש זביד. "מה אומר המשפט שאמרת כעת".

הזקן הניח לפני פורן את קערת העיסה. "תאכל בני, זה יתן לך כוח", מיד לקח קערה נוספת ומילא גם אותה. "תשמע קצת מזקן כמוני", חייך. "הייתי בעבר אדם חשוב מאוד עד אשר נשלחתי לגלות, שנים רבות חשבתי מדוע עולל לי המלך כך. הרי גידלתי אותו ועזרתי לו רבות כאילו היה בני, אולם הדבר החשוב ביותר שהבנתי במהלך גלותי הוא, שלא הכל צריך לדעת, לעיתים כדאי להמתין ולראות איך הדברים מתפתחים".

גבתו השניה של זביד התרוממה אף היא, ואילו פורן היה שקוע בעומק קערת האורז. "אני לא מצליח להבין מה אתה אומר?"

"מה שאני מנסה לומר לך, זה שלא צריך להבין הכל, תן לזמן לעשות את תפקידו בעצמו". אמר שיזבאל הזקן.

זביד לא הצליח באמת להבין את המשפט המוזר ששמע, אבל בחר ליישם את המשפט האחרון שיצא מפיו של הזקן. הוא באמת לא צריך להתערב לזמן. עליו להתמקד בתוכנית עצמה לשמה נשלח לממלכת ארצי'בל, ועבורה אין לו זמן בכלל.

כשסיימו פורן וזביד לאכול את קערת האורז, עזר הזקן לזביד להניח את פורן על מיטת עץ נמוכה, ומיד שלח שיזבאל את אחד העבדים להביא אליו את רופא העיר דזור.

בבוקר כשהגיע הרופא, החליט זביד לצאת להסתובב לחפש את פסון באזור הקרוב לביתו של הזקן. הוא ירד את הגבעה הסמוכה לבית שיזבאל וטייל בין עצי זית שנטע הזקן שנים רבות קודם. משהו באוויר הזכיר לו דבר מה מהעבר, אולי היה זה ריח הזית או ריחו של הנהר הקרוב הוא לא ידע. אך דבריו של הזקן עוד הדהדו בראשו. העבר וההווה אחד הם, בכל רגע ההווה הופך לעבר, ולפעמים יש אנשים שהעבר נהפך להם להווה. מה זה אומר? מי הם אותם אנשים שהעבר הופך להם להווה, ואיך זה קשור אלי?.

זביד הגיע לנהר הביט לימינו ואחר לשמאלו, אולי ימצא את פסון שוכב לצילו של אחד העצים העבותים שניטעו צמוד לנהר. המראה היה פסטורלי, ואם לא היה צריך לבצע את משימתו היה שוקע בשינה נעימה על ענף אחד העצים.

"פסון", קרא זביד בקול. נמאס לו מהמשחק אותו משחק פסון. "פסון אין זמן", היה נראה כאילו זביד בטוח שפסון אכן נמצא באזור הנחל.

אחרי מספר שיטוטים וחיפושים, החליט זביד לחזור לבית הזקן היהודי. גם בחזור ניסה לחפש את חבירו, אך גם אז לא מצאו. נראה שהוא בכלל לא הגיע הנה.

"חזרת?" הזקן ניסה לשחרר את פניו הרציניות של זביד. "כבר אמרתי לך. הכל יפתר ככל שהזמן יחלוף".

זביד נענע בראשו ונכנס לתוך הבית, מתעלם מדבריו של הזקן, לא היה בו כח לוויכוחים והסברים. עליו למצוא את פסון כמה שיותר מהר. אם עד הערב אני לא מוצא את פסון, אני אצא למשימה לבד. בחדר שכב פורן רדום, זביד הביט בו וחשב על כך שגם הוא כבר לא יעזור לו יותר.

זביד הסתובב כדי לצאת מהבית, ולפתע שמע את קולו של פורן. "תבדוק בבית שלצד הנהר".

זביד רץ לעבר פורן, וקרב את אוזנו אל פיו של פורן. "מה אמרת? תחזור על הדברים", התחנן זביד. "איזה בית על איזה נהר אתה מדבר?"

כל שפורן הצליח לומר היה המשפט "תבדוק בבית שלצד הנהר".

"כבר הייתי שם", הבין זביד באיזה נהר מדובר. "אין שם שום בית".

"בבית שלצד הנהר".

זביד עזב הכל ורץ בכל כוחו שוב אל הנהר. הפעם לא התעניין בעצי הזית ולא בריחם, ואף לא במנוחה שמגיעה לו בזכות על אחד העצים. כשהגיע הביט לכל צדדיו וחיפש בית. אך שום בית לא נראה.

רגליו לקחו אותו לטיול לאורך הנהר, וכשהביט לאופק במרחק שישים צעדים לערך נראה בית. יכול להיות שזה הבית המדובר?.

שוב הפעיל זביד את כוחו בריצה עד שהגיע לפתח הבית. הוא לא חשב על כלום. לא על מנהגי כבוד, ולא על סכנה. כל שרצה היה לסיים כבר את החיפושים אחרי פסון, ולהתקדם להתחיל במשימה שנועדה לו.

הדלת נפתחה ברגע שדחף אותה זביד. נראה שמישהו ביקר כאן לפני. בצעדים חרישיים נכנס לתוך הבית. רגלו דרכה על דבר מה והוא כמעט ומעד על קרקע הבית, הוא הביט בחפץ וכל עצמותיו הזדעזעו.

לפתע שמע בראשו את דבריה של מגדת העתידות רדה. הוא נזכר איך הצביעה מגדת העתידות בשני חבריו ובשרה להם על מותם. אז לא האמין לדבריה, אולם עתה כשגופתו של פסון מוטלת מולו, החל להבין כי דיברה אמת.

זביד עצם את עיניו בחוזקה מנסה לזכור את כל דבריה בשלמותם. "אתם שניכם תמותו, אך לעומתם אתה, עתיד גדול מחכה לך. אינך מכיר את עצמך ואת יכולותיך"

האם יש דבר כזה מגדת עתידות? האם ראדנוס ראש מסדר הדרקון שיקר לו, אם כן אז מדוע? האם אותו זקן שמדבר אלי בחלומותיי הינו שיזבאל? יכול להיות שעליו דיברה רדה? ראשו הסתחרר ואיים להפילו על קרקע הבית. אם לא שתפס זביד בדלת הבית במהירות, ודאי היה נופל על גופת חבירו.

זביד התרומם והציץ לתוך שאר החדרים להבין מה היה לפסון לחפש שם. מה גם שלא היה לו עצמו שום ידיעה על הבית הזה. הוא לא מצא שום רמז שיבשר לו אודות מעשיו האחרונים של פסון.

מיד כשלא מצא דבר הביט שוב בגופת חבירו, ומיד הרגיש תחושת גועל עולה מתוך קיבתו. הוא מיהר החוצה לנשום אוויר, אך בטרם הספיק להכין אוויר לסרעפת, הקיא את תכולת ביטנו החוצה.

טרם ברח זביד והותיר את גופת חבירו באותו הבית, הציץ חזרה על גופתו של פסון, והתעניין ממה נהרג. האם נהרג מנשיכה או מהכשת נחש או שמא הגיע זר ונעץ בו את בחרבו, או שיסף את גרנו.

כעת אחרי שהקיא הצליח לראשונה לשים לב לריח האוויר בבית, היה זה ריחו של ריקבון, מה שהודיע לו על כך שעברו כמה ימים מאז נהרג פסון.

זביד קרב אל גופו של המת והחל לחפש בזריזות סימני נשיכה או הכשה, כשלא מצא הרים מעט את גופת חבירו ושם לב שרצפת הבית שהייתה תחתיו מלאה בדם קרוש.

כעת החל לחפש אחר פתח לנעיצת חרב, או פגיון או אפילו את הפגיון עצמו.

יכול להיות שזה בדיוק היה כוונתו של שיזבאל הזקן?, העבר וההווה אחד הם, בכל רגע ההווה הופך לעבר, ולפעמים יש אנשים שהעבר נהפך להם להווה, האם זאת כוונתו? שהגופה שהיא בהווה מספרת לי על העבר וביחד העבר מספר את הווה? המחשבות לא פסקו, מוחו של זביד החל לעבוד במרץ. אז לרדה מגדת העתידות וגם לזקן היהודי יש כוחות.

שניהם רואים את העתיד! זביד הבין שאם הוא צודק ולמגדת העתידות היה כוח לראות את העתיד, אם כך עליו להגיע כמה שיותר מהר אל הזקן.

קול פסיעות גסות מלווה במנגינה מרגיזה, נשמע מחוץ לבית. פחד עטף את ליבו של זביד. זהו בטח הרוצח. זביד הביט לכל צדדי הבית, והבין כי אין לו היכן דרך להילחם ברוצח. הוא חייב לברוח.

בצעדים מהירים ושקטים, ובלב פועם בעוצמה ניגש זביד אל החלון שנקבע בפינה המרוחקת ביותר של הבית הקטן, ומיד קפץ דרכו החוצה, והחל בריצה שפופה חזרה אל ביתו של הזקן.

נושם ונושף הגיע אל ביתו של שיזבאל הזקן היהודי, נכנס וניסה להסדיר נשימה.

הזקן שראה אותו, הגיש לו מים וטפח קלות על גבו. "אל חשש בסופו של דבר הכל יסתדר".

עוד בטרם הזקן היהודי סיים את דבריו, פרצו חיילי ממלכת ארצי'בל אל תוך הבית, וחרבותיהם שלופות.

*****​