אולי טיפה ארוך. אבל חייב לשלוח הכל בפעם אחת, בלי עצירות.
אשמח בבקשה בבקשה, תעברו טוב על הסצנה ותגיבו!!! לא להתבייש אלו הערות בונות!
פרק 47
אינדה ישב בתא הכלא שלו, המלא טחב וריח לחות, חושב על כך שהוא לא נמצא בטקס הלוויה של אביו. המחשבה העיקה עליו, כמו סלע על ליבו. כל חייו חונך לדעת שכשהמלך הולך לעולמו, נסיך הכתר הוא זה שצריך לעמוד בראש האומה ולנחם את העם. והנה, הוא כאן, לבוש בבגדים מלוכלכים ומושפל, כשהוא צריך להיות שם, במרכז הבמה, לצד הארון של אביו.
"אז מה, עושים טקס הלויה לאבא הגדול שלך ואתה זרוק כמו כלב כאן בכלא?" נימת קולו של קפטן רוראן הייתה עוקצנית. כמו נהנה לראות בסבלו של בן המלך.
"היית מאמין?!", חייך אינדה ובתוכו נשרף. כבודו של הנסיך חשוב לו, הוא לעולם לא יראה חולשה, בטח לא בפני שודד ים עלוב. "לא רוצים אותי שם".
"היית רוצה להיות שם?"
"בוודאי".
"אז תדרוש את זה".
"אינני חושב שעלי להופיע בטקס, לא כשחושדים בי בהריגת המלך, ובטח שלא בבגדים הללו".
הדלת נפתחה בחריקה חדה, וכמו בהזמנה נכנסו קיאן סריס העוצר יחד עם שני שומרים. "הגיע הזמן", קולו קר, נוקשה.
אינדה הביט בהם בעיניים מלאות זעם וכאב, אך שתק. הוא קם באיטיות, הזקיף את גופו וניסה לשמור על מראה מכובד, על אף בגדי האסיר שלבש. "הזמן למה?"
קיאן לא ענה, הוא סימן לשומרים והם אחזו באינדה בקשיחות, גוררים אותו החוצה כמו היה אחרון הפושעים.
אינדה הרגיש את ההשפלה חודרת עמוק לתוך נפשו, כל נגיעה בגופו הזכירה לו את מעמדו שנלקח ממנו. אולם בתוך כל הכאב והכעס, הוא נדר לעצמו לשמור על כבודו. הוא לא ישפיל את מבטו, ולא ייתן להם לראות אותו נשבר.
כשעברו במסדרונות הארמון, ראו אותו המשרתים והשומרים, חלקם זוכרים עדיין את ניסך הכתר מביט אליהם בגאווה ובכבוד. עתה, כל מה שראו היה אסיר מלוכלך. אינדה ידע כי המראה החיצוני שלו אינו משקף את מי שהוא באמת. הוא הבין שעליו למצוא את הדרך להחזיר לעצמו את כבודו, גם בתנאים הקשים ביותר. מבטם של הסובבים אותו היה קשה לו, אולם המשיך להרים ראשו בגאווה. אחרי הכל הוא לא עשה שום דבר.
כשהגיעו לאולם הטקסים, אינדה נשם עמוק, והביט קדימה בעיניים מלאות תקווה ונחישות. הוא ידע כי עליו להיפרד מאביו בכבוד, למרות הכל, ולעולם לא לשכוח מי הוא. הוא כרע על ברכיו מול ארונו של המלך אזמרגד, ולחש בליבו דברי פרידה. הקולות המכשפים של המקוננות ליוו אותו ברקע, והוא הרגיש את כאבם של הנוכחים נוגע בליבו. הוא ידע, למרות הכל, שהוא יישאר נאמן למורשתו ולדרך אביו.
המקוננות הגבירו את קולותיהן, והשיר הפך לבלדה על כאב ופרידה. הנוכחים הרכינו ראשם, נגעו בלבם, ונדרו לזכור את המלך אזמרגד ולשמור על מורשתו. כל אחד מהם ידע, בתוך תוכו, שהיום הזה ישנה את חייהם לנצח.
הלוויה הסתיימה, אך רגשות האבל נותרו, מהדהדים באולם הכינוסים ובין חומות העיר.
כל גופו של אינדה רעד מזעם ומכאב, כשהוא נעמד על רגליו. עיניו הכחולות הבוהקות ננעצו בקהל המלכותי, ונשימתו הכבדה הדהדה באולם הדומם. "אינני האשם!" צעק בקול רם, שואג כמו אריה פצוע. "אדם אחר הרג את המלך אזמרגד!" קולו נשבר לרגע, אך הוא שב ואסף את כוחותיו, הניף את ידיו באוויר כאילו מבקש מהשמיים עצמם להעיד על חפותו. "אני נשבע באבי, במורשתי ובכבודי, לא אני הוא זה שלקח את חייו."
סערת רגשות שטפה את האולם, ולרגע נדמה היה כי כל הנוכחים קפאו במקומם, מביטים בהשתאות בנסיך האומלל שהעז להכריז על חפותו בפני כולם. עיניו של אינדה היו מלאות דמעות, אך הוא לא נתן להן לזלוג, מבטיח לעצמו שישמור על כבודו אפילו ברגעים הקשים ביותר. "אינני האשם," חזר ואמר בקול שקט יותר, אך מלא בנחישות.
ולפתע, כאילו מאחורי דלתות הברזל הכבדות של גורלו, נפתחה תקווה חדשה בליבו של אינדה, והוא נשא את ראשו בגאווה מול כל הממלכה, מוכן להילחם על האמת בכל מחיר.
הנסיך אינדה הביט באחיו בדממה, המתין בנשימה עצורה למוצא פיו. דנאתור נשא את מבטו, הסתכל באינדה בעיניים חודרות אך בלתי ניתנות לפענוח. "אינדה," אמר לבסוף, קולו יציב אך קר. "היום אנו מתאבלים על אבינו הגדול, אך גם מחויבים לצדק ולחקר האמת. המשפט שלך יתחיל כעת."
הנסיך אינדה, על אף ההשפלה והבושה שבבגדי האסיר המרופטים, שמר על עמידתו הזקופה. הוא ידע כי עליו לעמוד בגבורה מול גורלו ולהיאבק על צדקתו. "אני מוכן," קולו ברור, יציב, מבטו לא מש מאחיו.
העוצר דנאתור סימן לשומרים שהובילו את אינדה למקום המיועד לו באולם, מול כס המשפט. האווירה באולם הייתה מתוחה, וכל זוג עיניים היה מופנה לעבר הנסיך האסיר. אינדה ידע שכאן, ברגע הזה, עליו להיאבק לא רק על כבודו אלא גם על חייו.
הנסיך אינדה, על אף בגדי האסיר המלוכלכים, עמד בגבורה מול הקהל. כאשר הפנה עיניו לעבר אחיו העוצר, נשבע לעצמו שלא ייתן לאיש לערער על האמת שלו. "אני נשבע," קרא בקול שקולו הדהד באולם האבלים, "לא אני הוא זה שלקח את חייו של המלך אזמרגד."
מילותיו של אינדה גרמו לסערה באולם. חלק מהנוכחים הביטו בו בעיניים חשדניות, אחרים בהערצה על האומץ שגילה. הוא ידע שעליו להציג ראיות מוצקות, ולכן פנה אל דנאתור, אחיו, בקול יציב "אני דורש חקירה מעמיקה, הנהגת צדק לפי מורשת אבינו."
האולם השתתק, ודנאתור, בוחן את אחיו בעיניים קשות, הנהן לאות הסכמה. "חקירה תיערך," קולו מלא עוצמה. "אך עליך לדעת, אינדה, שהעדויות נגדך כבדות משקל."
הנסיך אינדה לא נרתע. "אינני חושש מהאמת," השיב בנחישות. הוא ידע כי עליו להוכיח את חפותו בכל דרך אפשרית, ולבקש את עזרתו של מתיאס, סריסו הנאמן, לחפש ראיות בין כותלי הארמון. מבטו חדור האמונה לא ניתק מאחיו, כמי שמבין שהקרב על האמת התחיל כעת.
הוא חיפש בעיניו את מתיאס בקהל, רמז קל נשלח לעברו. אינדה ידע כי מתיאס יפעל במהירות ובחוכמה, ימצא את הראיות שיצילו אותו. הוא פנה שוב לדנאתור, נחוש להיאבק על כבודו ומשפחתו "אני מוכן לכל מבחן שתציב בפניי, אחי. חפותי תצא לאור, ואני אנקה את שמי."
"שילחו שומרים לחפש בחדרו של הנסיך אינדה, היפכו כל אבן בחדר", ההוראה יצאה מפיו של העוצר ומיד יצאו שליחים.
"אין צורך בכל זה", שר הממשלה הראשי טוביאס בלוס, נעמד והתחיל ראשון לומר את טענותיו. "החל מהיום הראשון שדרשנו מהוד מעלתו המנוח, ליטול את העוצרות מהנסיך אינדה, ולהביאה אל הנסיך דנאתור. דחה המלך המנוח את החלטתנו". בגדי האבלות שיווה למראהו השמנמני, מראה מבדח. "כעבור זמן בשעה שהמלך המנוח נפל למשכב, והנסיך אינדה מימש את העוצרות. חזר המלך להכרתו, ולקח בפני כל שרי הממלכה ובפני המלכה רוהאנה את העוצרות מידיו של הנסיך אינדה, והעבירה אל הוד מעלתו העוצר דנאתור". טוביאס הביט בפניו של אינדה, ורחמים מילאו את פניו השמנות.
"הוד מעלתו המנוח חשד בנסיך אינדה בבגידה", כעת היה זה לסו אגאלון שר הכלכלה. זקן לבן ארוך מרוח על פניו, משווה לו מראה של אדם נאצל ומרומם מעם. "אינני נוהג להתערב בעניין כס המלכות, והעוצרות. אולם אם הנסיך אינדה אכן בוגד כפי שחש המלך המנוח, עלינו לסלקו, או להענישו כפי שעשה למלך המנוח".
הס הושלך בשנית, עיניו של אינדה התעגלו בהפתעה למשמע דבריו של שר הכלכלה.
האם אחיו באמת יורה להורגו? האם באמת השתנה ליבו של דנאתור? ואם אכן השתנה ליבו, האם זה הכיסא ששינה אותו, או שמישהו שולט על הנסיך דנאתור?. סחרחורת איימה לתקוף. סערה התחוללה בקרבו.
"יש לי ראיה שהנסיך אינדה אכן בוגד!!", הפר שר הצבא אנטוניו לאגריס את הדממה. "יש לי ביד ראיה שיכולה להסביר הכל".
העוצר סימן בידיו ואנטוניו שר הצבא קרב אל העוצר דנאתור והושיט את הראיה לידיו. "מה זה? האם זה מה שאני חושב שזה?"
שר הצבא הנהן לאות אישור, והעוצר קרב אל הנסיך אינדה ואמר בקול רם, מתכוון שכל באי אולם הטקסים ישמעו את דבריו. "מניין השגת את החפץ הזה?" בידיו של העוצר הייתה תיבת העץ הקטנה עליה היה חרוט שמו של הנסיך אינדה, אותה תיבה שנמצאה במקום בו ניסו להתנקש בחייו של המלך אזמרגד המנוח. "איך הגיע חפץ השייך לממלכת ארקוב לחדרך, הנסיך אינדה?"
קולות הפתעה נשמעו מפי כל הנוכחים. תדהמה אפפה את האולם. הנסיך אינדה ידע כי כלתה אליו הרעה, וכי לא יוכל להוכיח כי החפץ אינו שלו או כי קיבלו מהמלך ארטמיס מלכה של מדינת ארקוב. ועל כן בחר לשתוק, מודע לכך שעליו לקבל את דינו של אחיו באהבה.
"תענה", צעק העוצר דנאתור בכעס.
הנסיך אינדה שמר על ארשת פניו שלוות, אינו מתכוון לשחק את המשחק שהעוצר והשרים מתכננים עבורו. בתוך ליבו נהנה לראות איך פניו של אחיו הקטן, מאדימות מזעם.
העוצר הפנה את גבו אל הנסיך אינדה. והרים את תבית העץ הקטנה גבוה. "התיבה הזאת הגיע אל הנסיך אינדה, דרך המלך ארטמיס הבוגד אשר הרג את אביו המלך מלטאזר על מנת לרשת את הכס", העוצר זרק את התיבה על רצפת אולם הטקסים, וקול ניפוץ התיבה הדהד במרחב.
"כעת תגידו לי שרי ממלכת ארצי'בל", העוצר דנאתור חזר אל מחצלתו. "האם הנסיך אינדה אינו תכנן לעשות את אשר עשה המלך ארטמיס? האם ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה? האם אין לנו לדון אותו יותר מכפי שדן המלך אזמרגד את אחיו הבוגד ושיחררו לנפשו ובלבד שלא יעז להילחם עם מדינתו?"
ראשי השרים הנהנו לאות הסכמה עם המלך, אולם אינם מעיזים להפיק את ההסכמה דרך הפה.
הנסיך אינדה עמד ואינו מראה את הסערה הגדולה והפחד שהתחוללו בתוכו.
"עצרו הכל", נשמע קולם של השליחים שנכנסו בהולים לאולם. "מצאנו את זה בחדרו של הנסיך". אחד השומרים התקרב בחשש לעוצר דנאתור והגיש לפניו צרור בד קטן ובתוכו אבקה.
"מה זה?" העוצר ניסה להריח את האבקה, אך היא הייתה ללא ריח.
העוצר דנאתור הביט בצרור הבד בעיון. "קראו מיד לרופא החצר," פקד בטון שלא הותיר מקום לספק. השומרים יצאו מהאולם במהירות, והותירו בו שקט מתוח.
הרופא הקשיש נכנס כעבור זמן קצר עם קערת מים רותחים ומבט מלא סקרנות. "מה תרצו שאעשה, אדוני העוצר?" שאל בהכנעה.
"הרתח את האבקה במים הללו," הורה דנאתור, והושיט את הצרור הרעוע לרופא.
הרופא כרע ברך ליד קערת המים והחל לפעול במהירות ובדיוק. הוא פתח את הצרור ושפך את האבקה הלבנה לתוך המים הרותחים. האדים שעלו מהקערה נשאו ריח חריף ובלתי נעים.
העוצר סימן בידו לאחד השומרים שהחזיק מקל של כסף טהור והעבירו לרופא. "בחש את המים במקל הכסף הזה," הוסיף.
הרופא עשה כדבריו, טבל את מקל הכסף בתוך הנוזל המבעבע והחל לבחוש בעדינות. לפתע, המקל החל לאבד את הברק הטבעי שלו ולהשחיר באיטיות אך בעקביות.
"רעל," מלמל הרופא בעצבנות, כשהרים את מקל הכסף המושחר. "האבקה הזאת היא רעל חזק."
העוצר דנאתור חייך בנצחון, מבטו עטוף באכזריות וחוסר רחמים. "הוכחות נוספות לבגידתו של הנסיך אינדה," הכריז בקול רם. "הכינו את הכל לגרדום. צדק ייעשה מחר עם עלות השחר."
"לא", צעקה המלכה רוהאנה. "זה לא הגיוני?".
"הדיון תם", העוצר לא הקשיב לדבריה של אימו.
השומרים לקחו את הנסיך חזרה אל תאו. הגשם פסק וריח הלבנדר שסבב כמעט כל חלק ברחבי הארמון, חדר לאפו של הנסיך אינדה. בפעם הראשונה בחייו, נגעל הנסיך מריחו של פרח הלבנדר הסגלגל.
דלת התא נפתחה ואליה נזרק הנסיך אינדה. מחר בעלות השחר יגיעו שוב השומרים ידע הנסיך אינדה ויקחוהו אל הגרדום. עליו למצוא פיתרון, ומהר.
"נו ילד, מתי המשפט שלך?" שאל קפטן רוראן.
הנסיך אינדה אחז בשתי ידיו בסורגי הבמבוק העבים. "אנחנו עוזבים עוד הלילה". קבע.
קפטן רוראן חייך.
*****
הנושאים החמים
Reactions: נחשונית, נאו ממש, Talya kadosh ועוד 10 משתמשים13 //