לאחר קריאת כל האשכול.
בהתייחס בעיקר לשאלה מה הילד חווה מחוץ לבית וכו'.
כפי שענו כאן, יש הדחקה רבה של הילד, חוסר הבנה, אבל הוא מרגיש שמשהו לא תקין.
כשהוא בתוך התופת, הוא עסוק בהישרדות, גם בהכחשה, ויש נסיון נואש לקבל אהבה.
הוא לא מעיז מרוב פחד לספר או לפנות לעזרה.
אבל הגוף לא משקר.
מכיר מקרוב מאוד סיפור של ילד אומלל לאמא כזו, היה מרטיב בלילה עד גיל די גבוה.
כמה פעמים התארח לישון אצל חברים, כל פעם הרטיב שם, גם בגיל 14. באחת הפעמים הוא לא הצליח להסתיר, ואמא של החבר מאוד ברגישות העלימה את הפיג'מה. למחרת החבר הביא לו לכיתה את הפיג'מה מכובסת. החבר הסמיק בשבילו...
כיום הוא גדול ומבין לגמרי שההרטבות אצל החברים היו מזעזוע לראות אמא נורמלית וחמה מתעניינת בחיבה בבן שלה בלי תנאים.
קשר אבהי תומך, היה מאוד עלוב. כי אבא שלו היה טיפוס מרצה, כמובן.
הילד הפגין לאמא הרבה בגלל העוולות שלה כלפי האבא.
ברור שהוא היה סובל פחות אם היה מיישר קו, אבל היושרה שלו לא נתנה לו.
בשלב מסויים הוא התמרד, כדי לקבל לפחות תשומת לב שלילית. ואז הוא ממש נהפך להיות שעיר לעזאזל וכבשה שחורה.
היה לו חוסר בטחון, ילדות עשוקה, ולמרות זאת הצטיין בלימודים. כנראה מצא בהם מפלט.
הוא היה שואל את המורים אחרי השיעור על הנלמד, וגרם לעצמו שחברים בכיתה יסתכלו עליו כמו יורם.
בפירוש אמרו עליו שהוא חנפן ולקקן והלבינו את פניו.
בשלב מסויים, רבנים שלו ידעו על בעיות. מישהו חושב לרגע שזה עזר?...
אפשר לכתוב ספר שלם עם דוגמאות קשות, מכל מיני בחינות וגילאים, עד החתונה [שגם בה האמא ניסתה לחבל...].
הטוב המולד שבו, עזר לו להילחם בציפורניים על חייו, ולכן הוא לא נפל.
חיים כאלה גורמים לפעמים להמון מודעות עצמית, ואינטילגנציה רגשית עצומה, אבל יש גם מחירים של רגישות יתר.
אין מה לצפות ממי שלא מכיר, להרבה הבנה. כי אפילו מי שגדלו איתו בתוך הבית, שנים רבות לא הבינו אותו באמת.
כי מי שלא מתקומם נגד העוול, נעשה חלק ממנו, או למצער, בורח מהמציאות, ואחרי שנים מתכחש לה.
ההורים התגרשו, האבא התחתן, ובכל זאת דאג במשך השנים להטריד את בנו בשאלות וטענות למה הוא בנתק מהאמא... [אופייני להסרת נקיפות מצפון מול האומללות וההפקרה של הילד].
הוא הגיע להישגים מרשימים בחייו הפרטיים, בהקמת משפחה, ובשם טוב בקהילה.
אבל גם אחרי נתק של 20 שנה, סוחבים את הזכרונות [כנראה עד הקבר], שעומדים חיים וצורבים ממש מדי פעם.
כמו למשל, כשבשמחה משפחתית בצד של האמא, אחותה שאלה מי מוכן לשטוף כלים, והאמא נדבה את האבא, שגם עשה זאת למרבה הבושה... ועוד הרבה דברים שלא ניתנים להיכתב כאן.
מעבר לנקודה של כעס הילד על ההורה הנרקיסיסט, יש הרבה כעס גם על ההורה הפסיבי, שויתר על החיים שלו, אבל גם של הילד - הפקדון שה' נתן לו להשגיח עליו שלא יישרט.
כמה שנים אחרי חתונת הילד, הוא כתב לאביו מכתב ארוך מאוד על הנ"ל.
אשליה תמימה. האבא לא התמודד, חוסר מסוגלות עלוב ומאכזב.
הנה ציטוט קצר: "אתה ראית בעינים שלך את הדיכוי שנעשה לי ע"י אמא, ולא נקפת אצבע לעזור לי! למרות שלא הסכמת איתה. השארת אותי נתון לחסדיה, כלומר לאכזריות והעריצות שלה כלפיי. לפני כמה שנים, כשנפגשתי פעם עם ידיד נעורים שהכיר את הסיפור, ודברתי אתו על הילדות שלי, הוא אמר לי: "אמא שלך היתה פשוט מכשפה"...".
מדלג לסיום המכתב:
"ואליך בורא עולם אני פונה ואומר:
אין לי כל טענות אליך, אני מודה לך על כל החסד אשר עשית עמדי ואשר אתה עושה עמדי בכל רגע ורגע. נשאת אותי על כפיים עד היום. אני אוהב אותך, אתה אבי שבשמים, והקשר שלי אתך הוא הדבר החשוב לי בחיים, אפילו מקשר עם המשפחה הקרובה שלי כשאני מרגיש שזה סותר את הקשר אתך, והוכחתי זאת גם בעבר פעמים רבות.
רק אתה בוחן כליות ולב ויודע מה עבר עלי מכל הבחינות, רק אתה יכול לדון אותי ולא אף אחד אחר. כשאני מגיע לפסוקים בתהלים: "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי", ו"כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני", הם מקבלים משמעות מוחשית ביותר מבחינתי.
אנא, "ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותי". אני רק בן אדם, שגם לו ולתחושות שלו יש זכות קיום, גם אם יש אנשים שלא מבינים אותו.
בעבר הייתי מתוסכל מאוד מכל הנושא הכאוב הזה על כל פרטיו, הייתי בדכאון עמוק. כיום הגעתי למצב של רוגע מסויים בחיי היום-יום שלי. אמונתי היא שהכל היה לטובתי. סך הכל בניתי את עצמי אולי דוקא בגלל כל מה שעבר עלי, אך זה לא קל. זה לא קל להשיג את מה שיש לך במאבקים בלתי פוסקים, ובלי שום השתתפות ועידוד. זה לא קל שכמעט בכל הרגעים המרגשים שהיו לי בחיים, קבלתי אכזבות קשות מאנשים קרובים אלי.
תפילתי היא שתתן לי את הכוחות להמשיך הלאה, לחיות ברוגע ושלווה ולרוות נחת יהודית ממשפחתי ולבנות את עצמי בגשמיות ורוחניות כפי שעזרת לי עד היום, בין אם זה יהיה עם קשר עם אבא שלי או אמא שלי ובין אם לא! ובטחוני בך כי כשם ש"עד הנה עזרוני רחמיך ולא עזבוני חסדיך", כך "לא תטשני לנצח", אמן כן יהי רצון!
בקיצור, שלא נדע מצרות.
שכן נדע - לשים גבולות, בין אם זה דרך נתק או משהו אחר.
אין פתרון אחד לכולם. לא לכל אחד יש את כוחות הנפש לספוג אש מכל הסביבה כי הוא העיז לנתק.
מישהו עדיין איתי? אשמח לדעת אם הועלתי.
הנושאים החמים
